מעבר לקופה
גאות מתחת לפני הים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאות מתחת לפני הים
גאות מתחת לפני הים
גאות מתחת לפני הים

גאות מתחת לפני הים

רן אור-נר
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

ציונותהיסטוריה ישראליתביוגרפיה מקומית

תקציר

ברבע הראשון של המאה ה-20 יצאה לדרך היזמות הכלכלית-תעשייתית החשובה ביותר בתולדות התנועה הציונית והיישוב; מטרתה הייתה הקמתו של מפעל להפקת אשלג בים המלח, חבל ארץ שהיה באותה העת מרוחק, שומם ועוין. האיש שעמד מאחורי הרעיון היה משה נובומייסקי, מהנדס מכרות, פעיל בתנועה המהפכנית הרוסית, מנהיג ציוני ובעל מפעלים להפקת מלחים בסיביר. נובומייסקי, אשר חלם, יזם, הקים וניהל את מפעלי האשלג שפעלו בצפון ובדרום ים המלח, אינו מוכר כמעט לציבור הרחב, על אף תרומתו העצומה לכלכלת היישוב ולהקמתה של תשתית כלכלית שסיעה לכינונה של ממלכת עבר הירדן.

ההיסטוריה של חברת האשלג היא חסרת תקדים במעשה הבריאה החלוצי בארץ-ישראל, מכיוון שהיו שותפים לה אישיים מרכזיים בתנועה הציונית, משקיעי הון יהודים ולא-יהודים, חברות מסחריות שונות, חלוצים סוציאליסטים שהתגייסו לעבוד במפעל בעל זהות קפיטליסטית, אנשי המחנה האזרחי ביישוב, ערבים ארצישראליים, הנהגתה של ממלכת עבר הירדן וממשלת המנדט הבריטי. במשך רוב שנותיה של חברת האשלג התקיים שיתוף פעולה מיוחד ופורה בין הגופים השונים, ועל אף הקונפליקטים האידיאולוגיים-ביטחוניים-לאומיים שהתעוררו הצליחה החברה, בהנהגתו של נובומייסקי, לעצב מודל חלוצי-ציוני של דו-קיום, תוך כדי שילובם של אינטרסים מנוגדים תחת מטרה משותפת.

פרק היסטורי חשוב זה נדחק לשולי ההיסטוריוגרפיה הישראלית של תקופת המנדט הבריטי; מעצבי האתוס הציוני-חלוצי המכונן במדינת ישראל בחרו להתעלם ממנו. הסיבה המרכזית לכך הייתה קשורה לעובדה שלאחר מלחמת העצמאות הואשם נובומיסקי בבגידה על כך ששיתף פעולה עם המלך עבדאללה, מסר לירדנים את שטחי הזיכיון בצפון ים המלח, והחברה שבראשה עמד כשלה במשימתה לנצל כראוי את משאבי ים המלח לטובת היישוב היהודי בארץ-ישראל. 

ד"ר רן אור-נר הוא מרצה וחוקר בפקולטה למדעי הרוח והחברה במכללת סמינר הקיבוצים.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

מבוא

מראהו של ים זה והשפעת אווירת חופו פעלו עלי תחילה כמו הלם. הזדמנתי להרבה מקומות שוממים, אבל נוף כזה לא ראיתי מימי. אגם רחב ידיים, שמימיו נוטים לגוון ירקרק, יופיו הרוגע נוגע עד לב. ממערבו הרי יהודה, שצבעם בבוקר יום קיץ הוא כעין האפור וממזרחו בעבר הירדן, הרי מואב המשנים את צבעם משעה לשעה, מעלות החמה ועד שקיעתה ועם ערוב היום ניצת בהם להט אדום (משה נובומייסקי).

בשלהי המאה ה־19 החלו מספר אישים מרכזיים בתנועה הציונית לגלות עניין בניצול משאבי המינרלים שנמצאו בים המלח, וחוקרים נשלחו מטעמם במטרה לאסוף נתונים מדעיים שיאפשרו בבוא העת הקמת תעשייה שתתרום לביסוסו וחיזוקו הכלכלי של מפעל ההתיישבות היהודי. מאמצים אלה לא נשאו פירות מעשיים כל עוד שלטו הטורקים בארץ ישראל, ורק לאחר הכיבוש הבריטי נוצרו תנאים חדשים שאפשרו הקמת תעשייה בים המלח. מפעלי חברת האשלג שפעלו בין השנים 1948-1930 שכנו באזור שנתפס בתודעתם של היהודים ושל הערבים כמרוחק, שומם ועוין מבחינה גיאוגרפית, אקלימית וביטחונית, אבל מבחינה פוליטית ומדינית, הם עוררו מההתחלה רגשות לאומיים ותשומת לב הולכת וגדלה על רקע מאבקי השליטה על משאביה הטבעיים של ארץ ישראל.

במישור מקביל למטענים הלאומיים, היהודים־ערבים, לוותה התפתחותה של החברה בוויכוח נוקב שהתנהל בתנועה הציונית וביישוב על דמותה של החברה הרצויה, ובכלל זה על אופייה של המערכת הכלכלית הלאומית. מעשה הקמתה של החברה משתלב בראייה רטרוספקטיבית באתוס הציוני־חלוצי של תקופת המנדט הבריטי, אך בשעתו נתפסה על ידי חלק גדול מאנשי היישוב כאנטי־תזה לחזון הסוציאליסטי, שהיה נחלתם של הגופים הציבוריים הדומיננטיים וההנהגה שהשתייכה לתנועת העבודה. בתוך סבך ניגודי האינטרסים הפוליטיים־חברתיים והכלכליים־לאומיים שהתקיימו במציאות המורכבת של הארץ, נאלצה החברה לבנות בכוחות עצמה מערכות יחסים מיוחדות של שיתוף פעולה עם האוכלוסיות השונות ועם גורמי השלטון הבריטי, במטרה להבטיח את מימוש יעדיה הכלכליים.

משה נובומייסקי, היזם, המקים והמנהל של מפעלי האשלג, היה האיש שמילא בתוקף הנסיבות ובזכות אישיותו את התפקיד המרכזי בניהול מערכות היחסים עם הגופים השונים. הספר פורס נדבך חדשני שטרם נחקר, הקשור למערכה החברתית־פוליטית שניהלה החברה כחלק בלתי נפרד מהניסיון להקים ולבסס תעשייה חלוצית בתקופת היישוב.

נושא הספר מהווה פרק חשוב מתולדות היישוב עד להקמת המדינה, והוא משיק להיסטוריה של המנדט הבריטי בארץ ישראל, להיסטוריה של היישוב והתנועה הציונית, להיסטוריה של הפלסטינאים שישבו בארץ ישראל, ולהתפתחותה של אמירות עבר הירדן כישות לאומית עצמאית ואוטונומית בהנהגתו של המלך עבדאללה. ספר זה הוא המחקר הראשון שמתרכז בתולדות חברת האשלג הארצישראלית בע"מ (Palestine Potash Ltd) ומשרטט את ההיסטוריה החברתית־פוליטית של יזמות תעשייתית חלוצית בתקופת המנדט. עבודת המחקר היחידה שנכתבה עד היום בנושא חברת האשלג היא בתחום הגיאוגרפיה ההיסטורית ומתרכזת בהיבטים שונים מאלו שבספר זה, מכיוון שעניינה הוא בסוגיית תרומתה של החברה לפיתוחו של אזור ים המלח.[1]

הקמתה של חברת האשלג הייתה פועל יוצא של ארבעה מרכיבים מרכזיים: שינוי השלטון והמעבר לשליטה בריטית; המרכיב האנושי היהודי בעל הניסיון, הידע וההון שעלה לארץ בשל מניעים כלכליים, חברתיים ואידיאולוגיים; עניינם הגובר והולך של גורמים יהודיים וציוניים בהרחבתו וביסוסו של תהליך ההתיישבות מחד גיסא והפקת רווחים ממניעים קפיטליסטיים מאידך גיסא; שיתוף פעולה עסקי בין מקבלי הזיכיון להפקת מינרלים מים המלח לבין חברות ומשקיעים פרטיים, לא יהודים.

הספר בוחן את הדרך שבה הצליחה חברת האשלג להבטיח את פעולתה באמצעות מערכות יחסים שקיימה עם רשויות השלטון הבריטי בארץ ישראל ובאנגליה, היישוב היהודי, ערביי ארץ ישראל וממלכת עבר הירדן בראשותו של המלך עבדאללה. ייחודיותו של הספר היא גם בדיון הנערך בו בגוף שתפיסתו הרעיונית הבסיסית והמבנה הארגוני שלו יועדו לקדם בראש ובראשונה יעדים תעשייתיים כלכליים־קפיטליסטים, ומנגד, דן גם במערכות היחסים שהתקיימו על בסיס חברתי־פוליטי, כלכלי־מדיני, עם מסגרות שייצגו אינטרסים אידיאולוגיים, לאומיים, מדיניים וכלכליים, שלא פעם סתרו את מטרות החברה. ההתמקדות סביב נושא יחסיה של החברה עם גופי המסגרת השונים, מעלה שאלות נוספות המהוות את ליבת הדיון בפרקים השונים: א) מי היה משה נובומייסקי וכיצד ניתן להעריך את התפקיד שמילא בהקמתה וניהולה של חברת האשלג, כמו גם את תרומתו לבנייתן ועיצובן של מערכות היחסים עם הגופים השונים שעמם הייתה החברה קשורה; ב) כיצד הוקמו והופעלו מפעלי האשלג בים המלח ומה היו מאפייניה השונים של חברת האשלג; ג) מה היה תוכנם ומאפייניהם של היחסים שהתנהלו בין חברת האשלג לרשויות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ובאנגליה; ד) מה היו תוכנם ומאפייניהם של היחסים שהתנהלו בין חברת האשלג לתנועה הציונית, אנשי היישוב והנהגתו; ה) מה היו יחסיה של חברת האשלג עם ערביי ארץ ישראל וכיצד התנהלו מערכות היחסים הפנימיות בין עובדי החברה הערבים לעובדי החברה היהודיים; ו) מה היו תוכנם ומאפייניהם של היחסים שהתנהלו בין חברת האשלג וממלכת עבר הירדן, בשנות קיומה של החברה ולאחר סיומה של מלחמת 1948-1947.

סיפור הקמתה של התעשייה הציונית בתקופת המנדט הבריטי עדיין לא נחקר במלואו, ובכלל זה ההיבטים החברתיים־פוליטיים, שהיוו חלק בלתי נפרד מתהליך התיעוש ועיצובה של החברה היהודית בתקופת היישוב. ההיסטוריוגרפיה היהודית־ציונית העדיפה להתרכז במעשה ההתיישבות החקלאי כציר המרכזי להסברתו והנצחתו של האתוס הציוני־חלוצי במסגרת עיצוב הזיכרון הישראלי הקולקטיבי ובניית זהותו הלאומית של "היהודי החדש". הדומיננטיות של התפיסה האידיאולוגית־סוציאליסטית, שהייתה נחלתה של תנועת העבודה, הקרינה והשפיעה גם על הדרך שבה בחנה החברה הישראלית את עברה. המחקר האקדמי אינו יוצא דופן מבחינה זו, ולמעשה רק בעשורים האחרונים אנו עדים למגוון רחב של מחקרים המאירים בזוויות חדשות את ההיסטוריה הצעירה יחסית של תקופת היישוב והעשורים הראשונים של המדינה.[2]

הספר מבוסס בעיקרו על מסמכים ראשוניים שמקורם בארכיון הבריטי הממלכתי (Public Record Office) והם כוללים מסמכים של חברת האשלג, שמשרדיה המרכזיים פעלו בלונדון, משרד המושבות (Colonial Office) ומשרד החוץ (Foreign Office). חומרים נוספים מקורם בארכיון הציוני המרכזי, ארכיון העבודה והחלץ - מכון לבון, ארכיון המדינה, ארכיון תולדות "ההגנה", ארכיון יד־טבנקין, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון טוביהו באוניברסיטת בן־גוריון (שבו רוכזו עשרות אלפי המסמכים שנאספו על ידי ועל ידי הילה טל, במסגרת פרויקט תיעוד ההיסטוריה של חברת האשלג הארצישראלית בע"מ). בין מקורות הספר גם מסמכים פרטיים שהתקבלו מאנשים שהיו קשורים לחברת האשלג: עובדים, מנהלים ובני משפחות. כמו כן, פרסומים רשמיים של ממשלת המנדט, ביניהם העיתון הרשמי Official Gazette , שיצא לאור עד 1932 ולאחר מכן נקרא Palestine Gazette; הספר הכחול (Blue Book), שהיווה דין וחשבון סטטיסטי מקיף שנערך עבור משרד המושבות אחת לשנה; דוחות שנתיים של הנציבות בארץ ישראל ודוחות של ועדות חקירה שונות.

בכל הקשור לוויכוח על אופייה המתהווה של החברה בארץ ישראל היוו הפרוטוקולים של הוועד־הפועל הציוני מקור חשוב. עיתונות התקופה בעברית, אנגלית וערבית שהתפרסמה בארץ ישראל, אנגליה, ארה"ב, ארצות אירופה, עבר הירדן, מצרים ולבנון סיפקה ממד נוסף של ידיעות חשובות והלכי רוח, וחומרי התיעוד בעל־פה של עובדי חברת האשלג בעבר שימשו כמקור משלים לנושאים שונים. המקורות המרחיבים מבוססים על ספרות מגוונת הקשורה לנושאים הנדונים בספר. נושאי הספר נדונים בשמונה פרקים: הפרק הראשון מתמקד בדרכו של משה נובומייסקי בסיביר, טרם עלייתו לארץ ישראל. הפרק חורג מהנושא המרכזי של הספר מכיוון שעניינו בביוגרפיה חלקית של נובומייסקי. ההנחה המלווה את הספר היא שלא ניתן יהיה להבין את התפקיד שמילא בארץ ישראל, ללא הכרת פעילותו המוקדמת כמנהיג ציוני של כלל יהודי סיביר, בתנועה הציונית לקידום רעיון תיעושה של ארץ ישראל, בקרב התנועה המהפכנית הרוסית והיותו יזם ותעשיין חלוצי בסיביר; הפרק השני מוקדש לתיאור המערכה להשגת זיכיון הפקת המינרלים מים המלח. כבר בשנת 1911 מבקר נובומייסקי בים המלח ובודק את פוטנציאל הפקת המינרלים. תשע שנים לאחר מכן הוא עוזב את סיביר, עולה לארץ ישראל ומתחיל לפעול כדי לקבל זיכיון רשמי להפקת מינרלים מידי גופי השלטון המנדטוריים וממשלת אנגליה. המאבק הממושך והמורכב מגיע לסיומו במאי 1929 כשנחתם הסכם בכורה עם ממשלת ארץ ישראל ועבר הירדן לקבלת הזיכיון, שאפשר את הקמתם של מפעלי האשלג בים המלח; הפרק השלישי מציג את תהליך הקמתה והפעלתה של חברת האשלג במישור היזמי והתעשייתי־כלכלי, מהשלבים המוקדמים שבהם נערכו ניסיונות ראשוניים בים המלח ועד לסיום פעולתה של החברה במלחמת העצמאות. הפרק מדגיש את ההיבט החלוצי של הקמת תעשייה באזור בלתי מפותח ושומם ואת ההיבט החדשני והטכנולוגי שהיווה חלק מפיתוחה של החברה; הפרק הרביעי עוסק בחברת האשלג ומערכות היחסים שקיימה עם רשויות המנדט והממשל האנגלי. מערכות יחסים אלה מהוות ציר מרכזי להבנת עצם מהותה וקיומה של החברה במשך כל שנות פעולתה. כגוף שהוקם ופעל בתוקף זיכיון שניתן מממשלת המנדט וכחברה בריטית, נאלצה הנהלת החברה לחשב את צעדיה מתוך שיקולים שהביאו בחשבון את האינטרסים הקולוניאליים של פטרונה. במסגרת מרקם היחסים השברירי שהתקיים בין יהודים לערבים תחת מסגרת המנדט הבריטי, קיבלו הדברים משנה תוקף שכן הבריטים היו אלה שייצרו את המסגרת המדינית־ביטחונית שאפשרה את פעולתה של החברה לנוכח מטעני האיבה שהלכו והתעבו עד לסיומו של המנדט; הפרק החמישי דן בחברת האשלג וביחסיה עם היישוב היהודי. הוא משרטט תמונה רחבה המלמדת על כך שמערכות היחסים שהחברה ניהלה עם הנהגת היישוב, העובדים אנשי תנועת העבודה וההסתדרות, היוו חלק בלתי נפרד מהוויכוח הנוקב שהתנהל בתנועה הציונית וביישוב על אופייה של החברה היהודית החדשה בארץ ישראל; הפרק השישי מתרכז ביחסיה של חברת האשלג עם ערביי ארץ ישראל הפלסטינאים. מתחילת דרכה נקשרה החברה לערביי ארץ ישראל הפלסטינאים בהתאם לסעיפי הזיכיון שקבעו כי מחצית מעובדיה יהיו ערבים. אף על פי שבקרב הציבור וההנהגה הפלסטינאית היו מתנגדים רבים לחברה ולניצולם של משאבי ים המלח על ידי יהודים, הצליחה החברה לגייס ולהעסיק אלפי עובדים ערביים, שהמשיכו לעבוד גם כאשר רוח הלאומיות הערבית־פלסטינית גברה. נובומייסקי, שהאמין ופעל לשיתוף פעולה כלכלי עם הערבים, היה שותף גם ביוזמות מדיניות שמטרתן הייתה למצוא את הדרך לדו־קיום יהודי־ערבי בשלום; הפרק השביעי עוסק ביחסיה של חברת האשלג עם ממלכת עבר הירדן החל מקבלת הזיכיון ועד לאחר סיומה של מלחמת העצמאות. חברת האשלג ניצלה שטחים שהיו תחת שליטתו של עבדאללה והתחייבה להעסיק עובדים מעבר הירדן ולשלם לממלכה תמלוגים קבועים שהופרשו מרווחיה. עבדאללה וממשלתו הכירו בחשיבותה של החברה ונתנו הסכמתם לפעילותה במרחב הימי והיבשתי שנכלל בטריטוריה העבר־ירדנית, ואפשרו לנצל מקורות מים מתוקים שהיו דרושים למפעל בסדום. בין נובומייסקי לעבדאללה והצמרת העבר־ירדנית התקיימו יחסי ידידות בלתי פורמליים שסייעו לחברה ואף אפשרו את המשך ההידברות גם לאחר סיומה של מלחמת העצמאות; הפרק השמיני מתרכז בהלאמתה וסיום פעולתה של חברת האשלג. אירועי המלחמה בשנת 1948 הביאו להריסתו של המפעל הצפוני בים המלח, לנטישת קיבוץ בית הערבה שישב על אדמות הזיכיון הצפוני, ולהשבתת המפעל הדרומי בסדום. במחצית השנייה של חודש מאי 1948, עוד לפני שוך הקרבות, החל להתפתח עימות בין ראש הממשלה דוד בן־גוריון למשה נובומייסקי. בן־גוריון האשים את נובומייסקי שהחברה ויתרה על שטח הזיכיון הצפוני לטובת ירדן, מדינה עוינת שנמצאה במלחמה עם ישראל, ללא קבלת אישור מהמנהיגות. באוקטובר 1948 אישרה הממשלה את מינוייה של ועדת החקירה שמטרתה הייתה לחקור את הבעיות הקשורות בניצול ים המלח וחבל ים המלח, ושבמסקנותיה המליצה על הלאמתה של חברת האשלג.

1

דרכו של משה נובומייסקי - חייו ופועלו טרם עלותו לארץ ישראל 1920-1873

משפחה, חינוך, פעילות מקצועית וציונית

שורשי משפחת נובומייסקי מובילים אותנו לעיירה הפולנית נובו־מיאסטו, הסמוכה למכרות המלח בווייליצ'קה. כבר במאה ה־16 השתלבו היהודים בתעשייה המקומית[3] ונראה שגם משפחת נובומייסקי הייתה קשורה לפרנסה זו בדרך כלשהי, אך אין בידינו תיעוד מפורט על כך.

הקהילה היהודית הקטנה שהתקיימה במקום תמכה במרד הפולני (1831-1830) כנגד השלטון הרוסי, ובעקבות דיכויו נשלחו רבים מקרב הלאומנים הפולנים לגלות בסיביר.[4] חרף העובדה שסיביר הייתה סגורה באותם הימים בפני הגירה יהודית, היו בין הנשלחים גם יהודים, ביניהם סבו של משה נובומייסקי מצד אביו, שלאחר תלאות וקשיים מגיע עם אשתו לבארגוזין (Barguzin), עיירה קטנה במזרח סיביר ליד ימת ביקל, שאוכלוסייתה מנתה באותה העת כשמונים נפשות, ובתוכם יהודי אחד בלבד.[5]

גם אבי־סבו של נובומייסקי מצד אמו, משה גולדשטיין, גורש מאודסה לסיביר לתקופה של עשרים שנה לאחר שהסתבך עם פרנסי הקהילה היהודית כשהעביר ביקורת על הסדרים שהיו נהוגים שם. אחד ממנהיגי הקהילה שהיה מקורב לשלטונות התלונן עליו וכך הוגלה, אבל ללא שלילת זכויות.[6] הוא מגיע לבארגוזין ביחד עם בנו ואשתו (העתידים להיות הורי אמו של משה נובומייסקי), כעשר שנים לאחר שסבו מצד אביו של נובומייסקי מגיע למקום.[7] בסוף שנות ה־60 של המאה ה־19 נאלצה משפחת אמו של נובומייסקי לשוב לאודסה, לאחר פטירת הסב, וזאת בתוקף התקנות החמורות שנועדו לצמצם את היקף ההגירה לסיביר. אמו של נובומייסקי נותרה במקום ונובומייסקי מציין שבשל נסיבות אלה לא הכיר את משפחתה. גם אביו וגם אמו של נובומייסקי נולדו בבארגוזין באותה השנה, והם נישאו בהיותם בני 16 בלבד.[8]

במרחב בעל המאפיינים הייחודיים של סיביר התחילה להתפתח היסטוריה משפחתית מרתקת הקשורה לתהליכים של כלל החברה הרוסית ולקווי הייחוד של הקהילה היהודית המתחילה לגדול בשלהי המאה ה־19. נובומייסקי מספר שאבי המשפחה החל לעסוק תחילה במסחר מקומי תוך כדי יצירת קשרים הדוקים עם האוכלוסייה המקומית, ואילו בנו משכיל לחדור בסיוע כישוריה היזמיים של אשתו לתחום מכניס הרבה יותר של מסחר בדגים.[9] במקביל עוסקת המשפחה בהובלת ציוד והסעות עובדים למכרות הרבים שנמצאו באזור. צבירת חסכונות מאפשרת להם כניסה התחלתית וצנועה לתחום הכרייה באמצעות רכישת שטחים, ובהמשך גם הרחבת הפעילות באמצעות שותפויות עם יהודים ורוסים בעלי הון.[10] הרחבת הפעילות הכלכלית מתאפשרת בעקבות הרפורמות שהנהיג הצאר אלכסנדר השני במשק הרוסי, שבמסגרתן ניתן חופש פעולה לסוחרים ותעשיינים יהודים.

נובומייסקי גדל והתחנך בבית ובסביבה שבהן עשו בערבוביה רעיונות סוציאליסטיים, לאומיים וציוניים. כצעירים יהודים רבים ברחבי רוסיה הוא נחשף והיה מעורב ברמות שונות בפעילות ובהתרחשויות הסובבות אותו, הן במישור הפוליטי הכלל־רוסי והן במישור היהודי־ציוני, כאשר הנטייה כלפי צד זה או אחר נקבעת בשל הנסיבות המשתנות. בהיות סיביר חבל ארץ שאליו נשלחו מתנגדי המשטר, היא הכילה אנשי אינטליגנציה רבים שתרמו לפיתוחה של סיביר והביאו עמם רעיונות סוציאליסטיים שקדמו למהפכה הבולשביקית. האוכלוסייה המגוונת הייתה סובלנית הרבה יותר משאר אזורי רוסיה ולפיכך התאפשרה גם פעילות יהודית־ציונית שבה אביו של נובומייסקי לקח חלק פעיל כמורשה "הוועד האודסאי".[11]

כשנולד נובומייסקי בשנת 1873 ייעד לו אביו עתיד של מהנדס מכרות ולפיכך השקיע בחינוך בנו ובהשכלתו המקצועית יותר מאשר בשאר ילדיו. בגיל 11 נשלח נובומייסקי ללמוד בבית הספר הטכני־חרושתי באירקוטסק, שהעניק לבוגריו תואר של סגני מהנדסים וכן "אזרחות כבוד אישית" שהקנתה מעמד חשוב בחברה הצארית. במשך תקופת לימודיו (1893-1885) התגורר בביתה של משפחה מארחת ורק פעם בשנה, בימי חופשת הקיץ, חזר לבארגוזין למשך חודשיים. לימודיו והכשרתו היוו חלק מתהליך רחב של חדירת יהודים לחיי הכלכלה והניסיון לפתח משק קפיטליסטי, תהליך שהביא לרוסיפיקציה בקרב השכבה הגבוהה של היהודים, בעלי מפעלים ועסקים ובחוגי האינטליגנציה. לכאורה, היה התהליך רצוי מבחינת השלטון, אך יחד עם זאת נוצר מצב שבו היהודים החלו לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים, ובשל מעמדם התקשרו לגופים האופוזיציוניים והמהפכניים.[12] בכל הקשור לנובומייסקי ניתן לומר שהמקצוע שאותו רכש השפיע על הדרך שבה הוא משתלב בהמשך בפעילות פוליטית כלל־רוסית, הן בהשפעת החוגים המקצועיים־חברתיים שעמם בא במגע והן בשל היחשפותו לרעיונות מהפכניים ואורח החיים שאפיין את בני המעמד הבינוני־גבוה.

לאחר סיום לימודיו, מתקבל נובומייסקי ללימודים ב"אקדמיה המלכותית הפרוסית למכרות", שנמצאת בעיירה קלאוסטאל (Klausthal) בפלך האנובר פרוסיה. הסיבה לבחירת האוניברסיטה הייתה קשורה לכך שבסיביר לא הייתה אוניברסיטה שהתמחתה בתחומי הכרייה, וכן בעובדה שהאוניברסיטה הייתה קרובה למכרות אבץ, נחושת, זהב וכסף, מתכות שהיו קיימות גם בסיביר. אף על פי שהתעניין דווקא בכריית זהב, נובומייסקי מתוודע לראשונה במהלך לימודיו לתחום הפקת האשלג. לאחר כארבע שנים הוא מקבל תואר של מהנדס מטלורגי וכימי.[13]

ב־1897 נובומייסקי חוזר לבארגוזין ומקים מעבדה ניסיונית לחקר המלחים שנמצאים באגמים שבקרבת מקום. לאחר איסוף הנתונים וניסיונות שונים, הוא מייסד בשנת 1900 מפעל חדשני להפקת מלח אנגלי, ליד אגם אולגה.[14] את ההון להקמת המפעל הוא מגייס ממקורות שונים, על בסיס התחייבות לאספקת תוצרת, שיתוף ברווחים הצפויים והלוואה בנקאית.[15] הצלחתו הכלכלית של המפעל הראשון מעודדת את נובומייסקי להקים בשנת 1907 מפעל נוסף, הפעם במינוסינסק שבסיביר המערבית, שיצר וסיפק מלח בישול. במקביל, הוא עוסק גם בכרייה והפקה של נחושת וזהב.[16] פעילותו התעשייתית־עסקית הייתה מיוחדת במינה הן בהיקפה והן ביכולת לגייס אמצעים מקומיים ומשאבים פיננסיים גם מחוץ לגבולותיה של רוסיה. במשך פרק זמן קצר יחסית היו בבעלות המשפחה כמה מכרות ומפעלים בסיביר המערבית והמזרחית.

לכאורה, ניתן היה להניח שהשתלבות יוצאת דופן זו במערכת הכלכלית הרוסית תהיה מלווה בנטישת הדת היהודית עד כדי התבוללות מלאה והתבדלות מרעיונות ציוניים, אך עבור נובומייסקי התפתחו הדברים בצורה שונה בתכלית.

עד למועד כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, הייתה הפעילות הציונית בסיביר מצומצמת בהיקפה. באותה עת הייתה הקהילה היהודית קטנה ורק מעטים החלו לפעול בתחום הטמעת הרעיון הלאומי־יהודי והפצתה של השפה העברית, ביניהם אביו של נובומייסקי.[17] בשנת 1898, בהיותו בן 25, כאשר הוא מרוכז בעריכת ניסיונות ובהקמתו של המפעל הראשון, מארגן נובומייסקי בעזרתם של חברים נוספים את ההסתדרות הלאומית־יהודית הראשונה של תלמידי בתי הספר באירקוטסק. בשנת 1903 מתכנסת בטומסק הוועידה הראשונה של ציוני סיביר, ובמהלכה מרצה נובומייסקי על ה"סטטיסטיקה של יהודי סיביר וערכה לעבודה הציונית" וכן על "ייסוד אוניברסיטה בירושלים", והוא נבחר לאחד מנשיאי הוועידה. בשל המרחק למרכז הציוני במוסקבה, נבחר נובומייסקי לעמוד בראש הפעילות הציונית וההסתדרות הכללית במזרח סיביר.[18]

ערב מהפכת 1905 חלה ירידה בהיקף הפעילות של התנועה הציונית, שעמדה בפני שאלת יחסה למאורעות. רוב הציונים היו בעד לקיחת חלק בפעילותה של תנועת השחרור הרוסית, ונובומייסקי מחליט לסייע למהלך באמצעות אספקת חומרי נפץ לחברי ארגון הטרור של הסוציאל־רבולוציונים. הוא נתפס ונכלא למשך שבעה חודשים בכלא פטרופבלוסק בקמצ'טקה, ולאחר שחרורו, בעקבות מניפסט אוקטובר שפרסם הצאר ניקולאי, הוא שב בחודש נובמבר לסיביר כשנפשו מצולקת מכישלון המהפכה.[19] עוד לפני כן, נערכו ברחבי סיביר פוגרומים מטעם השלטון בקהילות היהודיות, ובשל החשש מנקמת השלטונות מחליט נובומייסקי לצאת לברלין.[20]

נובומייסקי, שנרדף על ידי סוכני הצאר לאחר שחרורו, יוצא לגרמניה באמצעות דרכון מזויף שהונפק לו על ידי חבריו. בתנאים הזמניים של ריחוק מהוויית החיים הסוערת של רוסיה הוא מתרכז בעניינים הקשורים לארץ ישראל. האירועים הקשים שאותם חווה, יחד עם האכזבה מכישלון המהפכה, מניעים אותו לבחון באופן מעשי את שאלת עלייתו לארץ ישראל והקמתה של תעשיית אשלג לחופי ים המלח. הוא יוזם פגישה עם פרופסור אוטו וארבורג, שעמד בראש "המשרד להתיישבות בפלשתינה" ושהחזיק ברשותו דו"ח של הגיאולוג פרופסור מקס בלאנקנהורן (Blankenhorn), שערך סקר בים המלח על פי הזמנתו של הרצל (בין השנים 1904-1894 נערכו כמה סקרים). דבר הדו"ח נשמר בסודיות רבה בשל החשש מפגיעה באינטרסים ציוניים על ידי השלטון העות'מאני, וכן בשל שיקולים הקשורים לשמירה על נתונים בעלי ערך כלכלי בעתיד ולמניעת תחרות עם גופים שונים. האנשים היחידים שעיינו בדו"ח היו תאודור הרצל (שאת אמונתו כי ניתן יהיה לנצל את משאבי ים המלח ביטא בספרו האוטופי 'אלטנוילנד'), אוטו וארבורג, ליאופולד קסלר, שהיה מהנדס מכרות מלונדון ועמד בראש המשלחת לאל־עריש, ד"ר חיים וייצמן, שהיה אז מרצה לכימיה באוניברסיטת ז'נבה, וכמובן נובומייסקי.[21] הדו"ח אישר את ההנחה שבים המלח טמון פוטנציאל עצום של מינרלים ושישנה אפשרות תיאורטית להקמת תעשייה. אבל לשתי סוגיות מרכזיות לא היו עדיין תשובות: הראשונה ביחס לאיכות המינרלים, והשנייה בקשר ליכולתה של ארץ ישראל להתמודד בהצלחה מול יצרניות האשלג, תוך כדי שמירה על עלויות ייצור והובלה נמוכות.

בעקבות הפגישה נוצר בעידודו של וארבורג קשר מכתבים בין נובומייסקי לארתור רופין, שניהל את המשרד להתיישבות ביפו. רופין, שהיה כלכלן מדיני ומומחה טכני, סיפק לנובומייסקי מידע רב על ארץ ישראל ובעיקר על אזור ים המלח.[22]

בשלהי סתיו 1906 מחליט נובומייסקי לחזור לסיביר, שם נודע לו שרבים מבין פעילי התנועה המהפכנית, וביניהם חלק מידידיו, נרצחו במהלך התקופה שלאחר מהפכת 1905.

היציאה הקצרה מ"סיר הלחץ" של שנת המהפכה וההיחשפות לפעילות ציונית שהתנהלה מחוץ לגבולותיה של רוסיה, היוו חלק מהגורמים המרכזיים שעיצבו את הכרתו ותפיסתו הלאומית־פוליטית של נובומייסקי. בשלב הראשון לאחר חזרתו הוא בוחר להתמקד בפעילות פוליטית שקשורה למערכת הרוסית. ברוח החלטות ועידת הלסינגפורס (נובמבר 1906), שעיצבו את קווי הפעילות היהודית־ציונית ברוסיה על בסיס "עבודת ההווה", לוקח נובומייסקי חלק בפעילות שמטרתה לקדם את העניין היהודי. יהודי סיביר לקחו חלק בבחירות (1907), ורוב המחנה הציוני תמך בגיסו של נובומייסקי אביגדור מנדלברג, מועמד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. נובומייסקי מסייע לגיסו במסע הבחירות מתוך תקווה שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית תביא לבנייתה של חברה טובה וצודקת יותר. למרות הקשיים והמאסרים של פעילים יהודים־ציונים, מתכנסת בדצמבר 1909 ועידה של ציוני סיביר, סמוך למועד פתיחתו של הקונגרס הציוני התשיעי. נובומייסקי יוצא לוועידה כנציג התנועה הציונית בסיביר ונבחר לאחד ממזכירי הוועידה. האירוע, שהיה רחב ממדים ובו נכחו כ־120 צירים, אורחים ועיתונאים, זימן לנובומייסקי מפגש עם אישים מרכזיים, ביניהם זאב טיומקין, מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב, יצחק גרינבאום וזאב ז'בוטינסקי. מיד לאחר סיומה של הוועידה, הוא לוקח חלק בקונגרס הציוני (26-30 בדצמבר 1909) ובמהלכו הוא נפגש עם נציגי הפועלים מארץ ישראל: יוסף אהרונוביץ', יצחק בן־צבי ורחל ינאית, שהעלו לדיון את מצבו הקשה של הפועל העברי.[23] נובומייסקי מתוודע לבעיות המעשיות שהיו קשורות לתעסוקה, כלכלה והתיישבות בארץ ישראל, והוא מבין שישנו בארץ ישראל ציבור ציוני נלהב שמוכן להיאבק בקשיים המרובים למען מטרות לאומיות. רושם זה ילווה אותו מאוחר יותר, ועם הקמתו של מפעל האשלג בים המלח הוא ישכיל לגייס את הרוח החלוצית למען קידומו של חזון התיעוש הציוני. בשובו לסיביר ממשיך נובומייסקי לעסוק בפעילות ציונית במקביל להיותו תעשיין, ובחודש יוני 1911 הוא מחליט לצאת לביקור ראשון בארץ ישראל.

המשך הפרק בספר המלא 

לקרוא עוד...

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

ציונותהיסטוריה ישראליתביוגרפיה מקומית
גאות מתחת לפני הים רן אור-נר

מבוא

מראהו של ים זה והשפעת אווירת חופו פעלו עלי תחילה כמו הלם. הזדמנתי להרבה מקומות שוממים, אבל נוף כזה לא ראיתי מימי. אגם רחב ידיים, שמימיו נוטים לגוון ירקרק, יופיו הרוגע נוגע עד לב. ממערבו הרי יהודה, שצבעם בבוקר יום קיץ הוא כעין האפור וממזרחו בעבר הירדן, הרי מואב המשנים את צבעם משעה לשעה, מעלות החמה ועד שקיעתה ועם ערוב היום ניצת בהם להט אדום (משה נובומייסקי).

בשלהי המאה ה־19 החלו מספר אישים מרכזיים בתנועה הציונית לגלות עניין בניצול משאבי המינרלים שנמצאו בים המלח, וחוקרים נשלחו מטעמם במטרה לאסוף נתונים מדעיים שיאפשרו בבוא העת הקמת תעשייה שתתרום לביסוסו וחיזוקו הכלכלי של מפעל ההתיישבות היהודי. מאמצים אלה לא נשאו פירות מעשיים כל עוד שלטו הטורקים בארץ ישראל, ורק לאחר הכיבוש הבריטי נוצרו תנאים חדשים שאפשרו הקמת תעשייה בים המלח. מפעלי חברת האשלג שפעלו בין השנים 1948-1930 שכנו באזור שנתפס בתודעתם של היהודים ושל הערבים כמרוחק, שומם ועוין מבחינה גיאוגרפית, אקלימית וביטחונית, אבל מבחינה פוליטית ומדינית, הם עוררו מההתחלה רגשות לאומיים ותשומת לב הולכת וגדלה על רקע מאבקי השליטה על משאביה הטבעיים של ארץ ישראל.

במישור מקביל למטענים הלאומיים, היהודים־ערבים, לוותה התפתחותה של החברה בוויכוח נוקב שהתנהל בתנועה הציונית וביישוב על דמותה של החברה הרצויה, ובכלל זה על אופייה של המערכת הכלכלית הלאומית. מעשה הקמתה של החברה משתלב בראייה רטרוספקטיבית באתוס הציוני־חלוצי של תקופת המנדט הבריטי, אך בשעתו נתפסה על ידי חלק גדול מאנשי היישוב כאנטי־תזה לחזון הסוציאליסטי, שהיה נחלתם של הגופים הציבוריים הדומיננטיים וההנהגה שהשתייכה לתנועת העבודה. בתוך סבך ניגודי האינטרסים הפוליטיים־חברתיים והכלכליים־לאומיים שהתקיימו במציאות המורכבת של הארץ, נאלצה החברה לבנות בכוחות עצמה מערכות יחסים מיוחדות של שיתוף פעולה עם האוכלוסיות השונות ועם גורמי השלטון הבריטי, במטרה להבטיח את מימוש יעדיה הכלכליים.

משה נובומייסקי, היזם, המקים והמנהל של מפעלי האשלג, היה האיש שמילא בתוקף הנסיבות ובזכות אישיותו את התפקיד המרכזי בניהול מערכות היחסים עם הגופים השונים. הספר פורס נדבך חדשני שטרם נחקר, הקשור למערכה החברתית־פוליטית שניהלה החברה כחלק בלתי נפרד מהניסיון להקים ולבסס תעשייה חלוצית בתקופת היישוב.

נושא הספר מהווה פרק חשוב מתולדות היישוב עד להקמת המדינה, והוא משיק להיסטוריה של המנדט הבריטי בארץ ישראל, להיסטוריה של היישוב והתנועה הציונית, להיסטוריה של הפלסטינאים שישבו בארץ ישראל, ולהתפתחותה של אמירות עבר הירדן כישות לאומית עצמאית ואוטונומית בהנהגתו של המלך עבדאללה. ספר זה הוא המחקר הראשון שמתרכז בתולדות חברת האשלג הארצישראלית בע"מ (Palestine Potash Ltd) ומשרטט את ההיסטוריה החברתית־פוליטית של יזמות תעשייתית חלוצית בתקופת המנדט. עבודת המחקר היחידה שנכתבה עד היום בנושא חברת האשלג היא בתחום הגיאוגרפיה ההיסטורית ומתרכזת בהיבטים שונים מאלו שבספר זה, מכיוון שעניינה הוא בסוגיית תרומתה של החברה לפיתוחו של אזור ים המלח.[1]

הקמתה של חברת האשלג הייתה פועל יוצא של ארבעה מרכיבים מרכזיים: שינוי השלטון והמעבר לשליטה בריטית; המרכיב האנושי היהודי בעל הניסיון, הידע וההון שעלה לארץ בשל מניעים כלכליים, חברתיים ואידיאולוגיים; עניינם הגובר והולך של גורמים יהודיים וציוניים בהרחבתו וביסוסו של תהליך ההתיישבות מחד גיסא והפקת רווחים ממניעים קפיטליסטיים מאידך גיסא; שיתוף פעולה עסקי בין מקבלי הזיכיון להפקת מינרלים מים המלח לבין חברות ומשקיעים פרטיים, לא יהודים.

הספר בוחן את הדרך שבה הצליחה חברת האשלג להבטיח את פעולתה באמצעות מערכות יחסים שקיימה עם רשויות השלטון הבריטי בארץ ישראל ובאנגליה, היישוב היהודי, ערביי ארץ ישראל וממלכת עבר הירדן בראשותו של המלך עבדאללה. ייחודיותו של הספר היא גם בדיון הנערך בו בגוף שתפיסתו הרעיונית הבסיסית והמבנה הארגוני שלו יועדו לקדם בראש ובראשונה יעדים תעשייתיים כלכליים־קפיטליסטים, ומנגד, דן גם במערכות היחסים שהתקיימו על בסיס חברתי־פוליטי, כלכלי־מדיני, עם מסגרות שייצגו אינטרסים אידיאולוגיים, לאומיים, מדיניים וכלכליים, שלא פעם סתרו את מטרות החברה. ההתמקדות סביב נושא יחסיה של החברה עם גופי המסגרת השונים, מעלה שאלות נוספות המהוות את ליבת הדיון בפרקים השונים: א) מי היה משה נובומייסקי וכיצד ניתן להעריך את התפקיד שמילא בהקמתה וניהולה של חברת האשלג, כמו גם את תרומתו לבנייתן ועיצובן של מערכות היחסים עם הגופים השונים שעמם הייתה החברה קשורה; ב) כיצד הוקמו והופעלו מפעלי האשלג בים המלח ומה היו מאפייניה השונים של חברת האשלג; ג) מה היה תוכנם ומאפייניהם של היחסים שהתנהלו בין חברת האשלג לרשויות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ובאנגליה; ד) מה היו תוכנם ומאפייניהם של היחסים שהתנהלו בין חברת האשלג לתנועה הציונית, אנשי היישוב והנהגתו; ה) מה היו יחסיה של חברת האשלג עם ערביי ארץ ישראל וכיצד התנהלו מערכות היחסים הפנימיות בין עובדי החברה הערבים לעובדי החברה היהודיים; ו) מה היו תוכנם ומאפייניהם של היחסים שהתנהלו בין חברת האשלג וממלכת עבר הירדן, בשנות קיומה של החברה ולאחר סיומה של מלחמת 1948-1947.

סיפור הקמתה של התעשייה הציונית בתקופת המנדט הבריטי עדיין לא נחקר במלואו, ובכלל זה ההיבטים החברתיים־פוליטיים, שהיוו חלק בלתי נפרד מתהליך התיעוש ועיצובה של החברה היהודית בתקופת היישוב. ההיסטוריוגרפיה היהודית־ציונית העדיפה להתרכז במעשה ההתיישבות החקלאי כציר המרכזי להסברתו והנצחתו של האתוס הציוני־חלוצי במסגרת עיצוב הזיכרון הישראלי הקולקטיבי ובניית זהותו הלאומית של "היהודי החדש". הדומיננטיות של התפיסה האידיאולוגית־סוציאליסטית, שהייתה נחלתה של תנועת העבודה, הקרינה והשפיעה גם על הדרך שבה בחנה החברה הישראלית את עברה. המחקר האקדמי אינו יוצא דופן מבחינה זו, ולמעשה רק בעשורים האחרונים אנו עדים למגוון רחב של מחקרים המאירים בזוויות חדשות את ההיסטוריה הצעירה יחסית של תקופת היישוב והעשורים הראשונים של המדינה.[2]

הספר מבוסס בעיקרו על מסמכים ראשוניים שמקורם בארכיון הבריטי הממלכתי (Public Record Office) והם כוללים מסמכים של חברת האשלג, שמשרדיה המרכזיים פעלו בלונדון, משרד המושבות (Colonial Office) ומשרד החוץ (Foreign Office). חומרים נוספים מקורם בארכיון הציוני המרכזי, ארכיון העבודה והחלץ - מכון לבון, ארכיון המדינה, ארכיון תולדות "ההגנה", ארכיון יד־טבנקין, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון טוביהו באוניברסיטת בן־גוריון (שבו רוכזו עשרות אלפי המסמכים שנאספו על ידי ועל ידי הילה טל, במסגרת פרויקט תיעוד ההיסטוריה של חברת האשלג הארצישראלית בע"מ). בין מקורות הספר גם מסמכים פרטיים שהתקבלו מאנשים שהיו קשורים לחברת האשלג: עובדים, מנהלים ובני משפחות. כמו כן, פרסומים רשמיים של ממשלת המנדט, ביניהם העיתון הרשמי Official Gazette , שיצא לאור עד 1932 ולאחר מכן נקרא Palestine Gazette; הספר הכחול (Blue Book), שהיווה דין וחשבון סטטיסטי מקיף שנערך עבור משרד המושבות אחת לשנה; דוחות שנתיים של הנציבות בארץ ישראל ודוחות של ועדות חקירה שונות.

בכל הקשור לוויכוח על אופייה המתהווה של החברה בארץ ישראל היוו הפרוטוקולים של הוועד־הפועל הציוני מקור חשוב. עיתונות התקופה בעברית, אנגלית וערבית שהתפרסמה בארץ ישראל, אנגליה, ארה"ב, ארצות אירופה, עבר הירדן, מצרים ולבנון סיפקה ממד נוסף של ידיעות חשובות והלכי רוח, וחומרי התיעוד בעל־פה של עובדי חברת האשלג בעבר שימשו כמקור משלים לנושאים שונים. המקורות המרחיבים מבוססים על ספרות מגוונת הקשורה לנושאים הנדונים בספר. נושאי הספר נדונים בשמונה פרקים: הפרק הראשון מתמקד בדרכו של משה נובומייסקי בסיביר, טרם עלייתו לארץ ישראל. הפרק חורג מהנושא המרכזי של הספר מכיוון שעניינו בביוגרפיה חלקית של נובומייסקי. ההנחה המלווה את הספר היא שלא ניתן יהיה להבין את התפקיד שמילא בארץ ישראל, ללא הכרת פעילותו המוקדמת כמנהיג ציוני של כלל יהודי סיביר, בתנועה הציונית לקידום רעיון תיעושה של ארץ ישראל, בקרב התנועה המהפכנית הרוסית והיותו יזם ותעשיין חלוצי בסיביר; הפרק השני מוקדש לתיאור המערכה להשגת זיכיון הפקת המינרלים מים המלח. כבר בשנת 1911 מבקר נובומייסקי בים המלח ובודק את פוטנציאל הפקת המינרלים. תשע שנים לאחר מכן הוא עוזב את סיביר, עולה לארץ ישראל ומתחיל לפעול כדי לקבל זיכיון רשמי להפקת מינרלים מידי גופי השלטון המנדטוריים וממשלת אנגליה. המאבק הממושך והמורכב מגיע לסיומו במאי 1929 כשנחתם הסכם בכורה עם ממשלת ארץ ישראל ועבר הירדן לקבלת הזיכיון, שאפשר את הקמתם של מפעלי האשלג בים המלח; הפרק השלישי מציג את תהליך הקמתה והפעלתה של חברת האשלג במישור היזמי והתעשייתי־כלכלי, מהשלבים המוקדמים שבהם נערכו ניסיונות ראשוניים בים המלח ועד לסיום פעולתה של החברה במלחמת העצמאות. הפרק מדגיש את ההיבט החלוצי של הקמת תעשייה באזור בלתי מפותח ושומם ואת ההיבט החדשני והטכנולוגי שהיווה חלק מפיתוחה של החברה; הפרק הרביעי עוסק בחברת האשלג ומערכות היחסים שקיימה עם רשויות המנדט והממשל האנגלי. מערכות יחסים אלה מהוות ציר מרכזי להבנת עצם מהותה וקיומה של החברה במשך כל שנות פעולתה. כגוף שהוקם ופעל בתוקף זיכיון שניתן מממשלת המנדט וכחברה בריטית, נאלצה הנהלת החברה לחשב את צעדיה מתוך שיקולים שהביאו בחשבון את האינטרסים הקולוניאליים של פטרונה. במסגרת מרקם היחסים השברירי שהתקיים בין יהודים לערבים תחת מסגרת המנדט הבריטי, קיבלו הדברים משנה תוקף שכן הבריטים היו אלה שייצרו את המסגרת המדינית־ביטחונית שאפשרה את פעולתה של החברה לנוכח מטעני האיבה שהלכו והתעבו עד לסיומו של המנדט; הפרק החמישי דן בחברת האשלג וביחסיה עם היישוב היהודי. הוא משרטט תמונה רחבה המלמדת על כך שמערכות היחסים שהחברה ניהלה עם הנהגת היישוב, העובדים אנשי תנועת העבודה וההסתדרות, היוו חלק בלתי נפרד מהוויכוח הנוקב שהתנהל בתנועה הציונית וביישוב על אופייה של החברה היהודית החדשה בארץ ישראל; הפרק השישי מתרכז ביחסיה של חברת האשלג עם ערביי ארץ ישראל הפלסטינאים. מתחילת דרכה נקשרה החברה לערביי ארץ ישראל הפלסטינאים בהתאם לסעיפי הזיכיון שקבעו כי מחצית מעובדיה יהיו ערבים. אף על פי שבקרב הציבור וההנהגה הפלסטינאית היו מתנגדים רבים לחברה ולניצולם של משאבי ים המלח על ידי יהודים, הצליחה החברה לגייס ולהעסיק אלפי עובדים ערביים, שהמשיכו לעבוד גם כאשר רוח הלאומיות הערבית־פלסטינית גברה. נובומייסקי, שהאמין ופעל לשיתוף פעולה כלכלי עם הערבים, היה שותף גם ביוזמות מדיניות שמטרתן הייתה למצוא את הדרך לדו־קיום יהודי־ערבי בשלום; הפרק השביעי עוסק ביחסיה של חברת האשלג עם ממלכת עבר הירדן החל מקבלת הזיכיון ועד לאחר סיומה של מלחמת העצמאות. חברת האשלג ניצלה שטחים שהיו תחת שליטתו של עבדאללה והתחייבה להעסיק עובדים מעבר הירדן ולשלם לממלכה תמלוגים קבועים שהופרשו מרווחיה. עבדאללה וממשלתו הכירו בחשיבותה של החברה ונתנו הסכמתם לפעילותה במרחב הימי והיבשתי שנכלל בטריטוריה העבר־ירדנית, ואפשרו לנצל מקורות מים מתוקים שהיו דרושים למפעל בסדום. בין נובומייסקי לעבדאללה והצמרת העבר־ירדנית התקיימו יחסי ידידות בלתי פורמליים שסייעו לחברה ואף אפשרו את המשך ההידברות גם לאחר סיומה של מלחמת העצמאות; הפרק השמיני מתרכז בהלאמתה וסיום פעולתה של חברת האשלג. אירועי המלחמה בשנת 1948 הביאו להריסתו של המפעל הצפוני בים המלח, לנטישת קיבוץ בית הערבה שישב על אדמות הזיכיון הצפוני, ולהשבתת המפעל הדרומי בסדום. במחצית השנייה של חודש מאי 1948, עוד לפני שוך הקרבות, החל להתפתח עימות בין ראש הממשלה דוד בן־גוריון למשה נובומייסקי. בן־גוריון האשים את נובומייסקי שהחברה ויתרה על שטח הזיכיון הצפוני לטובת ירדן, מדינה עוינת שנמצאה במלחמה עם ישראל, ללא קבלת אישור מהמנהיגות. באוקטובר 1948 אישרה הממשלה את מינוייה של ועדת החקירה שמטרתה הייתה לחקור את הבעיות הקשורות בניצול ים המלח וחבל ים המלח, ושבמסקנותיה המליצה על הלאמתה של חברת האשלג.

1

דרכו של משה נובומייסקי - חייו ופועלו טרם עלותו לארץ ישראל 1920-1873

משפחה, חינוך, פעילות מקצועית וציונית

שורשי משפחת נובומייסקי מובילים אותנו לעיירה הפולנית נובו־מיאסטו, הסמוכה למכרות המלח בווייליצ'קה. כבר במאה ה־16 השתלבו היהודים בתעשייה המקומית[3] ונראה שגם משפחת נובומייסקי הייתה קשורה לפרנסה זו בדרך כלשהי, אך אין בידינו תיעוד מפורט על כך.

הקהילה היהודית הקטנה שהתקיימה במקום תמכה במרד הפולני (1831-1830) כנגד השלטון הרוסי, ובעקבות דיכויו נשלחו רבים מקרב הלאומנים הפולנים לגלות בסיביר.[4] חרף העובדה שסיביר הייתה סגורה באותם הימים בפני הגירה יהודית, היו בין הנשלחים גם יהודים, ביניהם סבו של משה נובומייסקי מצד אביו, שלאחר תלאות וקשיים מגיע עם אשתו לבארגוזין (Barguzin), עיירה קטנה במזרח סיביר ליד ימת ביקל, שאוכלוסייתה מנתה באותה העת כשמונים נפשות, ובתוכם יהודי אחד בלבד.[5]

גם אבי־סבו של נובומייסקי מצד אמו, משה גולדשטיין, גורש מאודסה לסיביר לתקופה של עשרים שנה לאחר שהסתבך עם פרנסי הקהילה היהודית כשהעביר ביקורת על הסדרים שהיו נהוגים שם. אחד ממנהיגי הקהילה שהיה מקורב לשלטונות התלונן עליו וכך הוגלה, אבל ללא שלילת זכויות.[6] הוא מגיע לבארגוזין ביחד עם בנו ואשתו (העתידים להיות הורי אמו של משה נובומייסקי), כעשר שנים לאחר שסבו מצד אביו של נובומייסקי מגיע למקום.[7] בסוף שנות ה־60 של המאה ה־19 נאלצה משפחת אמו של נובומייסקי לשוב לאודסה, לאחר פטירת הסב, וזאת בתוקף התקנות החמורות שנועדו לצמצם את היקף ההגירה לסיביר. אמו של נובומייסקי נותרה במקום ונובומייסקי מציין שבשל נסיבות אלה לא הכיר את משפחתה. גם אביו וגם אמו של נובומייסקי נולדו בבארגוזין באותה השנה, והם נישאו בהיותם בני 16 בלבד.[8]

במרחב בעל המאפיינים הייחודיים של סיביר התחילה להתפתח היסטוריה משפחתית מרתקת הקשורה לתהליכים של כלל החברה הרוסית ולקווי הייחוד של הקהילה היהודית המתחילה לגדול בשלהי המאה ה־19. נובומייסקי מספר שאבי המשפחה החל לעסוק תחילה במסחר מקומי תוך כדי יצירת קשרים הדוקים עם האוכלוסייה המקומית, ואילו בנו משכיל לחדור בסיוע כישוריה היזמיים של אשתו לתחום מכניס הרבה יותר של מסחר בדגים.[9] במקביל עוסקת המשפחה בהובלת ציוד והסעות עובדים למכרות הרבים שנמצאו באזור. צבירת חסכונות מאפשרת להם כניסה התחלתית וצנועה לתחום הכרייה באמצעות רכישת שטחים, ובהמשך גם הרחבת הפעילות באמצעות שותפויות עם יהודים ורוסים בעלי הון.[10] הרחבת הפעילות הכלכלית מתאפשרת בעקבות הרפורמות שהנהיג הצאר אלכסנדר השני במשק הרוסי, שבמסגרתן ניתן חופש פעולה לסוחרים ותעשיינים יהודים.

נובומייסקי גדל והתחנך בבית ובסביבה שבהן עשו בערבוביה רעיונות סוציאליסטיים, לאומיים וציוניים. כצעירים יהודים רבים ברחבי רוסיה הוא נחשף והיה מעורב ברמות שונות בפעילות ובהתרחשויות הסובבות אותו, הן במישור הפוליטי הכלל־רוסי והן במישור היהודי־ציוני, כאשר הנטייה כלפי צד זה או אחר נקבעת בשל הנסיבות המשתנות. בהיות סיביר חבל ארץ שאליו נשלחו מתנגדי המשטר, היא הכילה אנשי אינטליגנציה רבים שתרמו לפיתוחה של סיביר והביאו עמם רעיונות סוציאליסטיים שקדמו למהפכה הבולשביקית. האוכלוסייה המגוונת הייתה סובלנית הרבה יותר משאר אזורי רוסיה ולפיכך התאפשרה גם פעילות יהודית־ציונית שבה אביו של נובומייסקי לקח חלק פעיל כמורשה "הוועד האודסאי".[11]

כשנולד נובומייסקי בשנת 1873 ייעד לו אביו עתיד של מהנדס מכרות ולפיכך השקיע בחינוך בנו ובהשכלתו המקצועית יותר מאשר בשאר ילדיו. בגיל 11 נשלח נובומייסקי ללמוד בבית הספר הטכני־חרושתי באירקוטסק, שהעניק לבוגריו תואר של סגני מהנדסים וכן "אזרחות כבוד אישית" שהקנתה מעמד חשוב בחברה הצארית. במשך תקופת לימודיו (1893-1885) התגורר בביתה של משפחה מארחת ורק פעם בשנה, בימי חופשת הקיץ, חזר לבארגוזין למשך חודשיים. לימודיו והכשרתו היוו חלק מתהליך רחב של חדירת יהודים לחיי הכלכלה והניסיון לפתח משק קפיטליסטי, תהליך שהביא לרוסיפיקציה בקרב השכבה הגבוהה של היהודים, בעלי מפעלים ועסקים ובחוגי האינטליגנציה. לכאורה, היה התהליך רצוי מבחינת השלטון, אך יחד עם זאת נוצר מצב שבו היהודים החלו לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים, ובשל מעמדם התקשרו לגופים האופוזיציוניים והמהפכניים.[12] בכל הקשור לנובומייסקי ניתן לומר שהמקצוע שאותו רכש השפיע על הדרך שבה הוא משתלב בהמשך בפעילות פוליטית כלל־רוסית, הן בהשפעת החוגים המקצועיים־חברתיים שעמם בא במגע והן בשל היחשפותו לרעיונות מהפכניים ואורח החיים שאפיין את בני המעמד הבינוני־גבוה.

לאחר סיום לימודיו, מתקבל נובומייסקי ללימודים ב"אקדמיה המלכותית הפרוסית למכרות", שנמצאת בעיירה קלאוסטאל (Klausthal) בפלך האנובר פרוסיה. הסיבה לבחירת האוניברסיטה הייתה קשורה לכך שבסיביר לא הייתה אוניברסיטה שהתמחתה בתחומי הכרייה, וכן בעובדה שהאוניברסיטה הייתה קרובה למכרות אבץ, נחושת, זהב וכסף, מתכות שהיו קיימות גם בסיביר. אף על פי שהתעניין דווקא בכריית זהב, נובומייסקי מתוודע לראשונה במהלך לימודיו לתחום הפקת האשלג. לאחר כארבע שנים הוא מקבל תואר של מהנדס מטלורגי וכימי.[13]

ב־1897 נובומייסקי חוזר לבארגוזין ומקים מעבדה ניסיונית לחקר המלחים שנמצאים באגמים שבקרבת מקום. לאחר איסוף הנתונים וניסיונות שונים, הוא מייסד בשנת 1900 מפעל חדשני להפקת מלח אנגלי, ליד אגם אולגה.[14] את ההון להקמת המפעל הוא מגייס ממקורות שונים, על בסיס התחייבות לאספקת תוצרת, שיתוף ברווחים הצפויים והלוואה בנקאית.[15] הצלחתו הכלכלית של המפעל הראשון מעודדת את נובומייסקי להקים בשנת 1907 מפעל נוסף, הפעם במינוסינסק שבסיביר המערבית, שיצר וסיפק מלח בישול. במקביל, הוא עוסק גם בכרייה והפקה של נחושת וזהב.[16] פעילותו התעשייתית־עסקית הייתה מיוחדת במינה הן בהיקפה והן ביכולת לגייס אמצעים מקומיים ומשאבים פיננסיים גם מחוץ לגבולותיה של רוסיה. במשך פרק זמן קצר יחסית היו בבעלות המשפחה כמה מכרות ומפעלים בסיביר המערבית והמזרחית.

לכאורה, ניתן היה להניח שהשתלבות יוצאת דופן זו במערכת הכלכלית הרוסית תהיה מלווה בנטישת הדת היהודית עד כדי התבוללות מלאה והתבדלות מרעיונות ציוניים, אך עבור נובומייסקי התפתחו הדברים בצורה שונה בתכלית.

עד למועד כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, הייתה הפעילות הציונית בסיביר מצומצמת בהיקפה. באותה עת הייתה הקהילה היהודית קטנה ורק מעטים החלו לפעול בתחום הטמעת הרעיון הלאומי־יהודי והפצתה של השפה העברית, ביניהם אביו של נובומייסקי.[17] בשנת 1898, בהיותו בן 25, כאשר הוא מרוכז בעריכת ניסיונות ובהקמתו של המפעל הראשון, מארגן נובומייסקי בעזרתם של חברים נוספים את ההסתדרות הלאומית־יהודית הראשונה של תלמידי בתי הספר באירקוטסק. בשנת 1903 מתכנסת בטומסק הוועידה הראשונה של ציוני סיביר, ובמהלכה מרצה נובומייסקי על ה"סטטיסטיקה של יהודי סיביר וערכה לעבודה הציונית" וכן על "ייסוד אוניברסיטה בירושלים", והוא נבחר לאחד מנשיאי הוועידה. בשל המרחק למרכז הציוני במוסקבה, נבחר נובומייסקי לעמוד בראש הפעילות הציונית וההסתדרות הכללית במזרח סיביר.[18]

ערב מהפכת 1905 חלה ירידה בהיקף הפעילות של התנועה הציונית, שעמדה בפני שאלת יחסה למאורעות. רוב הציונים היו בעד לקיחת חלק בפעילותה של תנועת השחרור הרוסית, ונובומייסקי מחליט לסייע למהלך באמצעות אספקת חומרי נפץ לחברי ארגון הטרור של הסוציאל־רבולוציונים. הוא נתפס ונכלא למשך שבעה חודשים בכלא פטרופבלוסק בקמצ'טקה, ולאחר שחרורו, בעקבות מניפסט אוקטובר שפרסם הצאר ניקולאי, הוא שב בחודש נובמבר לסיביר כשנפשו מצולקת מכישלון המהפכה.[19] עוד לפני כן, נערכו ברחבי סיביר פוגרומים מטעם השלטון בקהילות היהודיות, ובשל החשש מנקמת השלטונות מחליט נובומייסקי לצאת לברלין.[20]

נובומייסקי, שנרדף על ידי סוכני הצאר לאחר שחרורו, יוצא לגרמניה באמצעות דרכון מזויף שהונפק לו על ידי חבריו. בתנאים הזמניים של ריחוק מהוויית החיים הסוערת של רוסיה הוא מתרכז בעניינים הקשורים לארץ ישראל. האירועים הקשים שאותם חווה, יחד עם האכזבה מכישלון המהפכה, מניעים אותו לבחון באופן מעשי את שאלת עלייתו לארץ ישראל והקמתה של תעשיית אשלג לחופי ים המלח. הוא יוזם פגישה עם פרופסור אוטו וארבורג, שעמד בראש "המשרד להתיישבות בפלשתינה" ושהחזיק ברשותו דו"ח של הגיאולוג פרופסור מקס בלאנקנהורן (Blankenhorn), שערך סקר בים המלח על פי הזמנתו של הרצל (בין השנים 1904-1894 נערכו כמה סקרים). דבר הדו"ח נשמר בסודיות רבה בשל החשש מפגיעה באינטרסים ציוניים על ידי השלטון העות'מאני, וכן בשל שיקולים הקשורים לשמירה על נתונים בעלי ערך כלכלי בעתיד ולמניעת תחרות עם גופים שונים. האנשים היחידים שעיינו בדו"ח היו תאודור הרצל (שאת אמונתו כי ניתן יהיה לנצל את משאבי ים המלח ביטא בספרו האוטופי 'אלטנוילנד'), אוטו וארבורג, ליאופולד קסלר, שהיה מהנדס מכרות מלונדון ועמד בראש המשלחת לאל־עריש, ד"ר חיים וייצמן, שהיה אז מרצה לכימיה באוניברסיטת ז'נבה, וכמובן נובומייסקי.[21] הדו"ח אישר את ההנחה שבים המלח טמון פוטנציאל עצום של מינרלים ושישנה אפשרות תיאורטית להקמת תעשייה. אבל לשתי סוגיות מרכזיות לא היו עדיין תשובות: הראשונה ביחס לאיכות המינרלים, והשנייה בקשר ליכולתה של ארץ ישראל להתמודד בהצלחה מול יצרניות האשלג, תוך כדי שמירה על עלויות ייצור והובלה נמוכות.

בעקבות הפגישה נוצר בעידודו של וארבורג קשר מכתבים בין נובומייסקי לארתור רופין, שניהל את המשרד להתיישבות ביפו. רופין, שהיה כלכלן מדיני ומומחה טכני, סיפק לנובומייסקי מידע רב על ארץ ישראל ובעיקר על אזור ים המלח.[22]

בשלהי סתיו 1906 מחליט נובומייסקי לחזור לסיביר, שם נודע לו שרבים מבין פעילי התנועה המהפכנית, וביניהם חלק מידידיו, נרצחו במהלך התקופה שלאחר מהפכת 1905.

היציאה הקצרה מ"סיר הלחץ" של שנת המהפכה וההיחשפות לפעילות ציונית שהתנהלה מחוץ לגבולותיה של רוסיה, היוו חלק מהגורמים המרכזיים שעיצבו את הכרתו ותפיסתו הלאומית־פוליטית של נובומייסקי. בשלב הראשון לאחר חזרתו הוא בוחר להתמקד בפעילות פוליטית שקשורה למערכת הרוסית. ברוח החלטות ועידת הלסינגפורס (נובמבר 1906), שעיצבו את קווי הפעילות היהודית־ציונית ברוסיה על בסיס "עבודת ההווה", לוקח נובומייסקי חלק בפעילות שמטרתה לקדם את העניין היהודי. יהודי סיביר לקחו חלק בבחירות (1907), ורוב המחנה הציוני תמך בגיסו של נובומייסקי אביגדור מנדלברג, מועמד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. נובומייסקי מסייע לגיסו במסע הבחירות מתוך תקווה שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית תביא לבנייתה של חברה טובה וצודקת יותר. למרות הקשיים והמאסרים של פעילים יהודים־ציונים, מתכנסת בדצמבר 1909 ועידה של ציוני סיביר, סמוך למועד פתיחתו של הקונגרס הציוני התשיעי. נובומייסקי יוצא לוועידה כנציג התנועה הציונית בסיביר ונבחר לאחד ממזכירי הוועידה. האירוע, שהיה רחב ממדים ובו נכחו כ־120 צירים, אורחים ועיתונאים, זימן לנובומייסקי מפגש עם אישים מרכזיים, ביניהם זאב טיומקין, מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב, יצחק גרינבאום וזאב ז'בוטינסקי. מיד לאחר סיומה של הוועידה, הוא לוקח חלק בקונגרס הציוני (26-30 בדצמבר 1909) ובמהלכו הוא נפגש עם נציגי הפועלים מארץ ישראל: יוסף אהרונוביץ', יצחק בן־צבי ורחל ינאית, שהעלו לדיון את מצבו הקשה של הפועל העברי.[23] נובומייסקי מתוודע לבעיות המעשיות שהיו קשורות לתעסוקה, כלכלה והתיישבות בארץ ישראל, והוא מבין שישנו בארץ ישראל ציבור ציוני נלהב שמוכן להיאבק בקשיים המרובים למען מטרות לאומיות. רושם זה ילווה אותו מאוחר יותר, ועם הקמתו של מפעל האשלג בים המלח הוא ישכיל לגייס את הרוח החלוצית למען קידומו של חזון התיעוש הציוני. בשובו לסיביר ממשיך נובומייסקי לעסוק בפעילות ציונית במקביל להיותו תעשיין, ובחודש יוני 1911 הוא מחליט לצאת לביקור ראשון בארץ ישראל.

המשך הפרק בספר המלא