הסופרת העברית הראשונה

מבוא

שרה פייגה פונר לבית מיינקין (1854-1937) הייתה, ככל הידוע, האישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית בעת המודרנית. כתיבתה הספרותית מקיפה מגוון סוגות ספרות שמשקפות את התמורות שחלו בספרות העברית החדשה במפנה המאה ה-20. ראשיתה ברומנים ההיסטוריים והריאליסטיים של אברהם מאפו ומחקיו, המשכה במפעל התרגום של הסיפורת ההיסטורית היהודית־גרמנית ובניצניה של ספרות הילדים העברית המתהווה, וסופה משיק לזיכרונותיה של דבורה בארון על העיירה היהודית במזרח אירופה.

בין 1881-1919 פרסמה פונר מיינקין חמש יצירות סיפורת עברית: הרומן אהבת ישרים, או, המשפחות המֻרדפות: סיפור מן העת החדשה (וילנה, 1881), סיפור הילדים ההיסטורי דרך ילדים, או, סיפור מירושלים (וינה, 1886), הנובלה ההיסטורית בגד בוגדים: סיפור מימי שמעון כהן גדול (ורשה, 1891), קובץ האפיזודות מזכרונות ימי ילדותי, או, מראה העיר דווינסק (ורשה, 1903) וסיפור הילדים האוטוביוגרפי "מזכרונות ימי נעורי" (ניו יורק, 1919).¹ שלוש היצירות הראשונות הן בדיוניות, ואילו שתי היצירות האחרונות משתייכות לסוגת הסיפורת הַמְּשַׁמֶּרֶת (זיכרונות ואוטוביוגרפיה).

יצירותיה של פונר מיינקין נדחו או לא הובנו בעת הופעתן, ועקב כך נעדרו מהמחקר הספרותי ההגמוני. חקירתן החלה רק במפנה המאה הנוכחית, במסגרת המחקר על כתיבתן העברית של נשים משכילות במאה ה-19. מטרתה של מונוגרפיה זו היא לשלב את כתביה של פונר מיינקין על ביטוייהם הנשיים הייחודיים בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה ובכתיבתן של הסופרות העבריות בפרט, וכך להשלים חוליה המקשרת בין הכתיבה הנשית באירופה לכתיבה הנשית בארץ ישראל במפנה המאה ה-20. המונוגרפיה מציעה ניתוח ספרותי, היסטורי, מגדרי ולשוני ליצירותיה של פונר מיינקין, בהתבסס על המודלים המחקריים של ספרות ההשכלה המזרח־אירופית בשילוב עם כלי הניתוח המיוחדים לכתיבתן של נשים. התפתחותה של פונר מיינקין כסופרת נבחנת בהקשר של הספרות העברית החדשה ושל ראשית כתיבת הנשים העברית. כמו כן בוחנת המונוגרפיה את התקבלותן של יצירותיה מעת פרסומן ועד ימינו, ועומדת על הסיבות לאי־התקבלותן ולשוליותן במערכות הספרותיות בנות זמנן ובמחקר הספרות ההגמוני, לעומת קידומן במחקר כתיבת הנשים.

במהלך חייה של פונר מיינקין נכתבו ארבע ביקורות על שלוש מיצירותיה. ביקורתו של יהודה ליב גורדון (יל"ג, 1830-1892) על אהבת ישרים, ביקורותיו של דוד פרישמן (1859-1922) על אהבת ישרים ועל דרך ילדים וביקורתו של יוסף זליג גליק (1851-1922) על מזכרונות ימי ילדותי. בחינת התקבלותן של יצירותיה של פונר מיינקין על פי הביקורות שנכתבו עליהן סמוך לזמן הופעתן ועל פי הערכתן בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה ובמחקרים על כתיבתן של נשים יהודיות תסייע להבין את ההתפתחות שחלה במחקר הספרות בהבנת מעמדה של פונר מיינקין כסופרת אישה יחידה בין סופרים גברים.

המחקר הקיים והתרומה לו

כפי שמעידים טובה כהן ושמואל פיינר באנתולוגיה קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה ה-19, שכוללת את מרבית כתביה, פונר מיינקין הייתה ככל הידוע האישה הראשונה שכתבה ופרסמה סיפורת עברית בעת המודרנית.² למרות זאת, לא זכו כתביה לדיון מעמיק במחקר הספרות, ובהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה נקבע מעמדה של דבורה בארון (1887-1956) כסופרת העברית הראשונה. גם המחקר על כתיבת הנשים העברית נטה עד כה להתעלם מפונר מיינקין. לדוגמה, כך כותבת רחל אליאור:

לאורך שלושת אלפים וחמש מאות שנות יצירה כתובה בספרות העברית מן העת העתיקה ועד ימינו, דומה שכמעט אין בנמצא אף שורה שאישה כתבה. מאז שירת מרים (שמות טו כ־כא) ושירת דבורה (שופטים ה) ועד לדבורה בארון אין כמעט אף חיבור שאישה חיברה בעברית ששמה נקרא עליו, בדפוס ברשות הרבים. כלומר, אין אף שורה של אישה שנמצאה ראויה להיזכר, עד לשלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים.³

גם באנתולוגיה הקול האחר: סיפורת נשים עברית נקבע שלידתה של ספרות הנשים העברית ב״פירסום סיפורה הראשון של דבורה בארון, הסופרת החשובה הראשונה בספרות העברית".⁴ ראיה לשוליותה של פונר מיינקין במחקרי כתיבת הנשים, למרות המודעות לקיומה של כתיבתה, היא אזכורה בהערת שוליים בלבד בספרה הסמכותי של אליאור סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, כסופרת העברית השנייה לאחר שרה רבקה רחל לאה סג"ל הורוויץ, "שכתבה הקדמה בעברית לספר תחינות בארמית וביידיש" ב-1796.י⁵

במחקר ההגמוני של הספרות העברית, האזכורים הבודדים ליצירתה של פונר מיינקין מלמדים על מעמדה השולי בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה. דוד פטרסון, חוקר ספרות באוניברסיטת אוקספורד, הוא עד כה היחיד שבחן את יצירתה הראשונה של פונר מיינקין אהבת ישרים בשני מחקריו על הרומן העברי במזרח אירופה במאה ה-19 שהופיעו באמצע המאה שעברה.⁶

יצירותיה של פונר מיינקין התגלו מחדש במפנה המאה הנוכחית במחקר על כתביהן של נשים יהודיות באירופה במאה ה-19, שכמו הסיפורת של פונר מיינקין נעלמו כליל ממחקר הספרות העברית. בין משכילות עלוּמות אלה בולטות המשוררת היהודייה־איטלקייה רחל מוֹרפּוּרגוֹ (1790-1871) והמתרגמת מרים מארקל־מוזסזון (1839-1920), שמחקרים על כתיבתן הופיעו בעשור השני של המאה הנוכחית.⁷ צירופם של כתבי המשכילות, ובהם כתביה של פונר מיינקין, לקורפוס הכתיבה העברית בת זמנם עשוי, לדברי כהן ופיינר, "לשנות את תיאור התפתחותה של הספרות העברית החדשה, ובמיוחד של הכתיבה הספרותית הנשית המודעת לנשיותה" ולהראות ששורשיה של כתיבה זו נעוצים בדור שלפני דבורה בארון, וכי "המחאה הספרותית הפמיניסטית אינה מתחילה עם בארון או עם נחמה פוחצ'בסקי, אלא בכתיבתן של משכילות עבריות".⁸ על פי תפיסה זו, צירופה של הסיפורת של פונר מיינקין להיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה יתקן את החמצתם של חוקרי הספרות העברית בהערכת מקומה בין הסופרות העבריות.

אזכור ראשון ליצירתה של פונר מיינקין בהקשר של כתיבת הנשים העברית הופיע במאמרה של זיוה שמיר מ-1993 "אחות רחוקה: מירי דור - המשוררת המודרניסטית הראשונה".⁹ באותה שנה אוזכרה כתיבתה של פונר מיינקין גם במאמרו של שמואל פיינר "האישה היהודייה המודרנית: מקרה־מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה".¹⁰ כמו כן, בסדרת מאמרים שפורסמו משנות ה-90 של המאה הקודמת ועד ימינו דנה טובה כהן בנשים משכילות בנות המאה ה-19 באירופה שכתבו בעברית כקבוצה חברתית־מגדרית, ובה נכללת פונר מיינקין במפורש או במשתמע. נוסף על כך, לפני כעשור הופיעו שני רומנים בדיוניים על חייה של פונר מיינקין, שמלמדים על ההתעניינות המחודשת בה ובכתביה, אם כי רב בהם הבידיון על העובדות ההיסטוריות.¹¹

בתחום מחקר הספרות על הכתיבה העברית הנשית הוצעו כמה ניתוחים קצרים, מרביתם באנגלית, ליצירותיה של פונר מיינקין. טובה כהן ורות גינצבורג דנו ברומן אהבת ישרים, וונדי זירלר הציעה דיון משולב באהבת ישרים, בבגד בוגדים וב"מזכרונות ימי נעורי", דנה קרן־יער עסקה בסיפור דרך ילדים ותמר הס דנה בקובץ מזכרונות ימי ילדותי.¹² מחקרים אלו מתמקדים בחריגותיהן של היצירות מהמערכות ההגמוניות של ספרות ההשכלה וספרות התחייה ומנסים לשלבן בכתיבת הנשים העברית. לדוגמה, כהן עוסקת בחדשנותו של דגם הגיבורה המשכילי שהציעה פונר מיינקין באהבת ישרים, ואילו גינצבורג משווה את אהבת ישרים ליצירותיהן של לאה גולדברג ואורלי קסטל־בלום, השייכות לאסכולות שונות. קרן־יער עוסקת בביקורת החתרנית המובעת בדרך ילדים על הלאומיות הגברית בספרות התחייה, הס משלבת את זיכרונותיה של פונר מיינקין בכתיבתן האוטוביוגרפית של נשים בנות העלייה השנייה, ואילו זירלר עוסקת בדמויות הנשיות בשלוש מיצירותיה של פונר מיינקין: אהבת ישרים, בגד בוגדים, ו"מזכרונות ימי נעורי" - שמפרות את הנורמות החברתיות הגבריות.

ייחודה של מונוגרפיה זו הוא בהצגת ניתוח מקיף למכלול כתיבתה של פונר מיינקין על סוגותיה וביטוייה השונים דרך התמקדות בשילובם של מאפיינים ספרותיים הגמוניים וחריגים בכתיבתה, בסקירת התפתחותה של פונר מיינקין הן כסופרת משכילית והן כאישה סופרת ובהתחקות אחר התקבלותן של יצירותיה מזמן פרסומן ועד ימינו.

בחינת כתיבתה של פונר מיינקין כסיפורת משכילית

הסיפורת העברית של פונר מיינקין הופיעה לקראת סופה של תקופת ההשכלה במזרח אירופה ובראשיתה של תקופת התחייה. עם זאת, נראה שספרות ההשכלה העברית המזרח־אירופית היא מערכת הספרות המתאימה לבחינת סיפורת זו. זאת, אף שיצירותיה של פונר מיינקין יצאו לאור בשנים שבהן החלה ספרות התחייה להתפתח, וסיפורה האחרון פורסם ב-1919 בארצות הברית, אזור החורג מהמקום הגיאוגרפי שספרות ההשכלה צמחה בו. אבחנה זו מבוססת על הגדרתה של תקופה ספרותית כ"מערכת של נורמות, סטנדרטים ומוסכמות" בעלי אחידות יחסית, הנבדלים מאלו של תקופות ספרותיות אחרות, ולא על פי תיחום שנות הופעתן או מקום פרסומן של יצירות ספרות.¹³ לדוגמה, כך הוגדר הקורפוס הספרותי העברי של שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) על פי מאפייניה של ספרות ההשכלה, אף שיצירותיו המאוחרות הופיעו בתקופת התחייה ובתקופה הציונית.¹⁴ מערכת ספרות התחייה תשמש רק לזיהוי מרכיבים מסוימים בכמה מיצירותיה של פונר מיינקין.

הכלים לניתוח יצירותיה של פונר מיינקין כסיפורת משכילית נקבעו על פי מודלים מחקריים התואמים את הסוגות הספרותיות המיוצגות ביצירותיה: רומן (אהבת ישרים), סיפורת היסטורית־לאומית (דרך ילדים ובגד בוגדים) וסיפורת משמרת (מזכרונות ימי ילדותי, ו"מזכרונות ימי נעורי").¹⁵ סדר פרסומן הכרונולוגי של היצירות תואם את חלוקתן למודלים מחקריים אלו. שתיים מן היצירות, דרך ילדים ו"מזכרונות ימי נעורי", משתייכות גם לסוגת הסיפורת לילדים וייבחנו גם באמצעות המודלים המחקריים של סיפורת זו.

פונר מיינקין חריגה בין סופרי ההשכלה העבריים שכתבו במזרח אירופה במאה ה-19, בהיותה האישה היחידה ש"העזה להיכנס בגלוי לתחום הסיפורת שעמד במרכזה של הכתיבה הגברית־משכילית בשליש האחרון של המאה ה-19".¹⁶ חריגות זו משייכת את יצירותיה של פונר מיינקין למערכת ספרותית נוספת: כתיבתן של נשים יהודיות בנות זמנה, שכמו הגברים המשכילים שאפו להחיות את העברית כשפת כתיבה חילונית ופרסמו שירים, מאמרים, מכתבים ותרגומים, אך רק בראשית המאה ה-20 החלו לפרסם סיפורת מקורית.¹⁷

בהתבסס על שתי המערכות הספרותיות, המשכילית והנשית, תיבחן הסיפורת העברית של פונר מיינקין משתי נקודות ראות: היסטורית וספרותית. מנקודת הראות ההיסטורית, כתביה של פונר מיינקין ייבחנו על רקע החברה היהודית המזרח־אירופית בת המאה ה-19 שהסופרת השתייכה אליה - דפוסי המחשבה שרווחו בחברה זו בכללה ובחוגי המשכילים והמשכילות בפרט שהושפעה מהם, וההתפתחויות ההיסטוריות שטבעו את חותמן בחברה היהודית ובספרות העברית החדשה וניכרו ביצירותיה. מנקודת הראות הספרותית, כתביה של פונר מיינקין ייבחנו באמצעות זיהוי מאפייניה של הסיפורת העברית שכתבו גברים משכילים במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 מצד אחד, ומאפייניה הייחודיים של כתיבת נשים מצד אחר.

בחינת כתיבתה של פונר מיינקין ככתיבת־נשים

מאפייניה הייחודיים של כתיבת נשים הוגדרו באסכולת הביקורת הספרותית המכוּנה "גינוקריטיקה" (Gynocritics, מיוונית: gyne = אישה, critics = ביקורת), מושג שטבעה חוקרת הספרות אליין שוואלטר בשנות ה-70 של המאה שעברה.¹⁸ האסכולה הגינוקריטית עוסקת בניתוח כתביהן של נשים באשר הן, בלי קשר לזמן ולמקום שחיו בהם, שמרכיבים "מסורת ספרות נשית". כדברי סוזן סטנפורד פרידמן: "עבור הגינוקריטיקה, קיומה של הפטריארכיה, עד כמה שהיא משתנה ומגוונת מבחינה היסטורית, משמש כהצדקה בסיסית להתייחס לסופרות מזמנים ומקומות שונים כחלק ממסורת משותפת המבוססת על מגדר".¹⁹ שוואלטר מכירה בכך שהמושג "מגדר" מפורש באופן שונה במגוון הקשרים היסטוריים, לאומיים, גזעיים ומיניים, וכי סופרת יכולה להגדיר את עצמה על פי גזעה, אזורה הגיאוגרפי, מעמדה הכלכלי או נטייתה המינית, אך בד בבד טוענת שסופרת אינה יכולה להתנתק מזהותה המגדרית.²⁰ ואכן, כפי שעולה מדיוקנה הביוגרפי של פונר מיינקין, היא הייתה משכילה יהודייה מזרח־אירופית, מתנגדת לחסידות וציונית, אך לא יכלה להתנתק מהיותה אישה.

שילובן של שתי מערכות כתיבה משכיליות, גברית ונשית, תואם את שיטתה של שוואלטר במאמרה המכונן "ביקורת פמיניסטית בשממה", שבו ניסחה את עקרונות הסתמכותה של כתיבת נשים על מסורת הכתיבה הגברית והנשית.²¹ לדבריה, "כתיבת נשים היא 'הידברות בעלת קול כפול', המקיפה תמיד את המורשת החברתית, הספרותית והתרבותית" בכללה, הגברית והנשית.²² לפיכך, סופרות אינן יכולות לכתוב מחוץ למסורת הגברית; הן כותבות "בתוך שתי מסורות הפועלות בעת ובעונה אחת כ'תת זרמים' [...] בזרם המרכזי המוביל".²³ יתרה מזאת, מאחר שפונר מיינקין הייתה היחידה בין הנשים המשכילות שחיברה סיפורת עברית מקורית, אין זה סביר לחקור את יצירתה כחלק מקנון נשי בלבד, במנותק מהסיפורת שכתבו המשכילים הגברים. ראוי לציין ששיטתה של שוואלטר משתקפת גם במאמרו של מיכאל גלוזמן על הדרתה של כתיבת הנשים מההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, שבו טוען גלוזמן שחקירתה של כתיבת הנשים העברית במנותק מהקנון העברי הכללי מתעלמת מההשפעה ההדדית בין כתיבתם של סופרים גברים לכתיבתן של סופרות, ומבודדת את הסופרות בקנון מגדרי נבדל.²⁴

האסכולה הגינוקריטית מציעה כלים ייחודיים לניתוח ספרות שכתבו נשים, שפותחו על פי מודלים המבוססים על "החוויה הנשית המשותפת" (Shared female experience). הגינוקריטיקה מתמקדת באישה כסופרת, בהנחה שניסיונה כאישה מאפשר לה לכתוב ספרות בעלת דגשים ודרכי ביטוי השונים מאלו שרווחים בספרות שכתבו גברים. כפי שהבחינה וירג'יניה וולף בספרה חדר משלך, דמויותיהן של נשים בספרות שנכתבת מנקודת ראות נשית מעוצבות בדרך שונה מדמויות של נשים בספרות שנכתבת מנקודת ראות גברית.²⁵ על פי תפיסה זו קבעה שוואלטר שמטרתה של הגינוקריטיקה היא "להקים מסגרת נשית לניתוחה של ספרות נשים, לפתח מודלים חדשים המבוססים על חקר החוויה הנשית, במקום לסגל מודלים ותיאוריות גבריים".²⁶ בהציבה נשים כותבות כקבוצה ספרותית בפני עצמה מתמקדת הגינוקריטיקה בייחודם של הטקסטים שכותבות נשים ומציעה כמה שיטות לחקירתם.

שוואלטר הגדירה ארבעה שלבים בכתיבת נשים מהמאה ה-19 ועד ימינו: נשית, פמיניסטית, נקבית וחופשית (feminine, feminist, female, free), כאשר שני הראשונים בהם רלוונטיים לכתיבתן של המשכילות העבריות: הכתיבה הנשית מייצגת הפנמה וחיקוי של נורמות הכתיבה ההגמונית הגברית, ואילו הכתיבה הפמיניסטית את המחאה נגדן.²⁷ כן ציינה שוואלטר שלושה מודלים שמתאימים לבחינת כתביה של פונר מיינקין כחלק ממערכת כתיבת הנשים היהודיות האירופיות במאה ה-19: המודל הלשוני, המודל הפסיכולוגי והמודל התרבותי.²⁸ המודל הלשוני בוחן את יצירתה של שפת נשים ייחודית, המודל הפסיכולוגי מתמקד במרכזיותן של מערכות יחסים בכתיבתן של נשים סופרות, ואילו המודל התרבותי עוסק בחשיבותו של המרחב התרבותי הנשי בתוך התרבות ההגמונית הפטריארכלית.

המודל הגינוקריטי הלשוני

על פי המודל הגינוקריטי הלשוני, נשים אינן יוצרות דיאלקט מגדרי נפרד השונה מהשפה השלטת, אלא "סגנונות, אסטרטגיות, והקשרים של ביצוע לשוני" בשפה ההגמונית.²⁹ תפקידה של הביקורת הגינוקריטית הוא להתמקד במרכיביה האידיאולוגיים והתרבותיים של השפה ולבדוק את נגישותה לשימושן של נשים. עבור הנשים המשכילות, הדרתן משימוש בשפה הגברית ההגמונית בחברה היהודית המסורתית המזרח־אירופית בת זמנן הייתה בעלת משמעות ייחודית, מכיוון שאף ידיעתה של שפה זו נמנעה מהן. כפי שכותבת טובה כהן:

במשך מאות רבות של שנים היה עולם התרבות האינטלקטואלית היהודית, והטקסטים הקאנוניים המייצגים אותה, סגור כמעט לחלוטין בפני הנשים היהודיות. הרחקתן של הנשים היהודיות מן התרבות הקאנונית־העברית דמתה למצב המקביל בתרבות האירופאית כולה, אך הוחרפה במיוחד עקב ניתוקה של העברית מן השימוש היומיומי, וקישורה ללימוד התורה, שבאופן מסורתי נאסר על הנשים [...] עקב זאת הפכה החלוקה הלשונית בין עברית ("שפת הקודש") ויידיש (שפת היומיום), גם לחלוקה של מִגדר (gender): העברית - "שפת אב" גברית, והיידיש "לשון אם" נשית. הטקסטים היהודיים הקאנוניים, החל מן התנ"ך והתלמוד, וכלה בספרות המוסר והשו"ת, נוצרו, כמו בכל החברות הפטריארכאליות, על ידי גברים, ביטאו את עולמם, וגם נקראו ונלמדו, ככלל, על ידי גברים. האיפיון ה"גברי" של הספרות היהודית הועבר, כמעט בשלמותו, לספרות ההשכלה העברית, ומשם אף לדור ביאליק.³⁰

כתיבתן של המשכילות בעברית הייתה אפוא בעלת השלכות אידיאולוגיות ותרבותיות כבדות משקל על פי המודל הגינוקריטי הלשוני. כפי שמראה חוקרת הספרות אלישיה אוסטריקר, השימוש בשפה הגברית לצורך ביטוי נשי היה חלק מתהליך של ניכוס התרבות הגברית ההגמונית.³¹ אוסטריקר טבעה את המושג "גניבת השפה" לתיאור סופרות שמנכסות את שפת התרבות השלטת כדי לכונן תרבות חדשה שהתרבות הנשית נכללת בה. על פי אוסטריקר, נשים משכתבות את המיתוסים שהתרבות הגברית מושתתת עליהם כדי לכונן מיתוסים נשיים חדשים ולחולל שינוי בתרבות הקנונית. המושג "גניבת השפה" נושא משמעות כפולה בעולמן של הכותבות המשכילות היהודיות: ניכוס מורשתה הספרותית הקנונית של החברה היהודית המזרח־אירופית בת זמנן, וניכוס הלשון העברית עצמה, שפת ההגמוניה הגברית, שבה נכתבה הספרות הקנונית. באמצעות ניכוס כפול זה ניסו המשכילות, ופונר מיינקין ביניהן, לייחד מקום לקול הנשי בשיח של האליטות הגבריות ששלטו בחברה היהודית המזרח־אירופית במחצית השנייה של המאה ה-19: הן האליטה השמרנית, שהגבילה את השפה העברית לתחומי הדת, והן האליטה המשכילית הגברית, שניכסה את שפת הדת ליצירת ספרות חילונית מודרנית.

המודל הגינוקריטי הפסיכולוגי

על פי המודל הגינוקריטי הפסיכולוגי, בטקסטים נשיים ממלאות מערכות היחסים בין הדמויות הספרותיות תפקיד מרכזי בכינון זהותן של הדמויות. זאת בשונה מהספרות הגברית ההגמונית, שבה תהליך ההיבדלות של הדמות הוא זה שמכונן את זהותה. אבחנה זו מסתמכת על התיאוריות הפסיכואנליטיות של ננסי צ'ודורו (Chodorow) ושל קרול גיליגן (Gilligan) המציגות הבדלים מובנים בהתפתחות הזהויות המגדריות של בנים ושל בנות.³²

בהסתמך על התיאוריות של צ'ודורו ושל גיליגן, אפשר להבחין בשוני בין תפיסת הנשים המשכילות את קשריהן עם משפחותיהן ועם קהילתן ובין תפיסת המשכילים הגברים קשרים אלו. שוני זה התבטא בתהליך השונה שחל אצל המשכילות לעומת המשכילים בדרכן אל ההשכלה ואל הכתיבה בעברית. בדרך כלל עזבו המשכילים את סביבתם המסורתית וניתקו את קשריהם עם משפחותיהם כדי לנדוד למקום שבו יוכלו לרכוש השכלה כללית וחילונית. לעומתם נשארו המשכילות עם משפחותיהן ורכשו השכלה בתמיכתם ובעידודם של הוריהן ושל מוריהן.³³ התהליך השונה של רכישת השכלה, שחוותה פונר מיינקין כאישה משכילה, טבע בה את חותמו וניכר בייצוגן של הקשרים הבין־אישיים ביצירותיה.

התיאוריות של צ'ודורו ושל גיליגן יושמו בתחום מחקר הספרות בידי ג'ין בייקר מילר. לדבריה, "תחושת העצמי" (sense of self) השונה אצל גברים ואצל נשים משפיעה על האופן שבו סופרים וסופרות מעצבים את דמויות הגיבורים ביצירותיהם.³⁴ לדעתה, סופרים נוטים לתאר את "החיפוש העצמי" של הדמות הראשית, בדרך כלל גבר, כחיפוש שמתנהל בנפרד מדמויות אחרות, ואילו סופרות נוטות לתאר את שאיפתה של הדמות הראשית, בדרך כלל אישה, ליצור מערכות יחסים עם דמויות אחרות.³⁵ בהסתמך על הבחנתה של מילר יספק המודל הגינוקריטי הפסיכולוגי את המסגרת לחקירתם של הקשרים הבין־אישיים ביצירותיה של פונר מיינקין ואת מקומם בכל יצירה ויצירה, בהשוואה למקומם של הקשרים הבין־אישיים בסיפורת שכתבו גברים משכילים מצד אחד, ובכתיבתן של נשים מצד אחר.

המודל הגינוקריטי התרבותי

על פי המודל הגינוקריטי התרבותי, נשים מתארות בכתיבתן חוויה תרבותית נשית מתוך "המרחב הנשי", שנבדל מהתרבות ההגמונית, על מנת ליצור "תרבות אם" חדשה.³⁶ אפשר להבחין ב"תרבות האם" שמתבטאת בכתיבתן של סופרות בתיאור חוויות האופייניות לנשים: קשרים בין־נשיים (בין אם לבת, בין אחיות ובין חברות) וסולידריות עם נשים אחרות באשר הן. כמו כן, חוויות נשיות שנחשבות לשוליות בתרבות ההגמונית כגון ניהול משק בית הן בעלות חשיבות בכתביהן של נשים.³⁷

למרחב הנשי המוגבל לתחום הבית ניתן משנה תוקף בציווי היהודי הדתי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). כפי שמבחינה טובה כהן, חוקי הצניעות המחמירים הפרידו בין התחום הציבורי הגברי לתחום הפרטי הנשי בכל אורחות החיים:

האשה הודרה לא רק ממוסדות הלימוד הפורמליים אלא גם מהמשכם הבלתי פורמלי [...] השיעורים בבתי הכנסת, ההתוועדויות בחצרות החסידיות וכדומה [...] לא רק שהאשה לא ידעה את שפת התרבות הקנונית ולא הורשתה ללמוד את הטקסטים הקנוניים, היא גם לא לקחה חלק פעיל בטקסים הדתיים הציבוריים. חוויותיה הדתיות, לכן, היו שונות מן החוויות הדתיות־ציבוריות הגבריות שהפכו לחלק מן התרבות הקנונית. מוקדה של החוויה הדתית הנשית המסורתית היה בטקסים הביתיים ובמעגל החיים האישי, כפי שאכן מתבטא בספרות ה'תחינות' - תפילות הנשים ביידיש.³⁸

כמו הסופרות האירופיות בנות זמנן, העדפתן של מקצת המשכילות להשתמש בסוגת המכתב האישי ממחישה את הישארותן בתחום הפרטי שנועד להן, על פי המוסמכות החברתיות והתרבותיות.³⁹ המודל הגינוקריטי התרבותי יספק אפוא את המסגרת לחקירתו של "המרחב הנשי" ביצירותיה של פונר מיינקין - את התרבות המשותפת לה ולמשכילות האחרות.

הפָּלִימְפְּסֶסְט ככלי ניתוח גינוקריטי

פלימפססט (Palimpsest, מיוונית: palin = שוב, psao = מוחק) היא מגילת קלף פפירוס מימי הביניים שנמחק ממנה הטקסט הקדום ובמקומו נכתב טקסט חדש, אך עדיין אפשר לשחזר את הטקסט הקדום. הפלימפסטט כמושג ספרותי מציין בהשאלה טקסט מרובד שרובדו החתרני מוסתר מהקריאה ההגמונית המקובלת.

סנדרה גילברט וסוזן גובר (Gilbert, Gubar) היו הראשונות שהשתמשו במושג הפלימפססט בהקשר של כתיבת נשים בספרן המכונן על כתיבתן של נשים אנגליות במאה ה-19 המשוגעת בעליית הגג: האשה הכותבת והדמיון הספרותי של המאה ה-19.י⁴⁰ לפי גילברט וגובר, הפלימפססט מבטא שני רובדי משמעות המתקיימים זה לצד זה בכתיבתן של יוצרות רבות: רובד גלוי, שתואם את המוסכמות הספרותיות ההגמוניות, ורובד סמוי בעל משמעות נוקבת ואותנטית יותר ומקובלת פחות, שחותר תחת מוסכמות אלו.⁴¹

כפי שהבחינה טובה כהן, נוסף על הרובד הגלוי של משמעויות מקראיות ותלמודיות, ניכוס השפה העברית וכתביה הדתיים הקנוניים בכתיבתן של משכילות יצר רובד סמוי של משמעויות חדשות המבטאות מסר נשי ייחודי, שקריאה פלימפססטית מאפשרת את חשיפתו.⁴² ראוי לציין, שלעיתים סופרי ההשכלה הגברים ניסו אף הם להסתיר את כתיבתם החתרנית מההגמוניה השמרנית של החברה היהודית המסורתית בת זמנם באמצעות כתיבה דו־רובדית שניתן לפענחה באמצעות הפלימפססט.⁴³

טכניקת הפלימפססט תשמש ככלי לזיהוי מאפיינים של כתיבה נשית הניכרים ביצירתה של פונר מיינקין לצד מאפיינים משכיליים גבריים. באמצעות כלי זה אפשר להראות כיצד בכל אחת מיצירותיה של פונר מיינקין מתקיימות בד בבד שתי מערכות ספרותיות שונות זו מזו ואף סותרות זו את זו: מערכת גלויה - האופיינית לספרות ההשכלה העברית הגברית ביסודה, שעולם היהדות והעברית הם אבני היסוד שלה, ומערכת סמויה - האופיינית לכתיבת נשים המודרות מעולם זה. טכניקה זו מסייעת לעמוד על המתחים הסמויים בין שתי המערכות הספרותיות האלה ולעקוב אחר השינויים שחלו במתחים בין שתי המערכות בתהליך התפתחותה של פונר מיינקין כסופרת.

בחינת התקבלותן של יצירותיה של פונר מיינקין

בחינת התקבלותן של יצירותיה של פונר מיינקין מהופעתן ועד ימינו ממחישה את השניוּת בכתיבתה, שהשתייכה בו־בזמן לדור ספרות ההשכלה ולאסכולה הגינוקריטית. המודל לבחינת התקבלותן של היצירות מתבסס על שיטתו של גרשון שקד בספרו יצירות ונמעניהן: ארבעה פרקים בתורת ההתקבלות.⁴⁴ שקד מתחקה במחקרו אחר השינויים הדיאכרוניים שחלו בהתקבלותן של יצירות ספרות במסגרת הספרות העברית החדשה מנקודת הראות החברתית־תרבותית ודן בשאלות: "מה הם הגורמים המביאים לידי כך, שיצירה מסוימת זוכה לקנוניזציה ונשארת לדורות ויצירות אחרות נעלמות והולכות. מדוע יצירות מסוימות הן נכס של קבוצה לאומית־תרבותית מסוימת ואינן נכס של קבוצות אחרות?".⁴⁵

במחקרו מאמץ שקד את אמות המידה של "ביקורת תגובת הקורא" (Reader-Response Criticism), כפי שניסח אותן האנס רוברט יאוּס (Jauss) במאמרו "היסטוריה ספרותית כאתגר לתיאוריה ספרותית".⁴⁶ לפי יאוס, אמת המידה המרכזית להתקבלותה של יצירה היא "אופק הציפיות" (Horizon of expectations), שבתיאורו של שקד הוא "ההבדל שבין הציפיות והשגרות, שקבוצה חברתית מסוימת אמונה עליהן, לבין החידוש הספרותי של פלוני־סופר, השובר את הצופן המקובל (וכאן 'צופן' - במובן של כלל הנורמות הספרותיות) וגורם לכך שעל הנמענים להתאים את הצופן שלהם לקונפיגוראציה החדשה, שנוצרה על ידי מי ששבר את הכלים הישנים".⁴⁷ יאוס מבחין שהמפגש עם יצירת ספרות שקוראת תיגר על הנורמות הספרותיות המקובלות עשוי לשנות, לתקן או להעשיר את אופק הציפיות של הקוראים - או להשאירו על כנו.⁴⁸ אפשר להעריך את רישומו של השינוי באופק הציפיות מבחינה היסטורית על פי טווח תגובות הקוראים ושיפוט המבקרים, שנע בין "הצלחה ספונטנית, דחייה או זעזוע, אישור אקראי, הבנה הדרגתית או מאוחרת".⁴⁹

אמת המידה של "אופק הציפיות" תשמש בספר זה לבחינת תהליך השינוי שחל בהתקבלותן של יצירותיה של פונר מיינקין. תהליך זה ראשיתו באי־ההבנה או הדחייה המפורשת שגילו המבקרים כלפי יצירותיה בגלל מאפייניהן הנשיים, המשכו בהדרתה של כתיבתה ממחקרי הספרות העברית החדשה בשל שונותה ממודל הכתיבה המשכילית ההגמונית וסופו בהתפתחותה של תובנה בקרב חוקרי וחוקרות הספרות שזיהו את מאפייניה הנשיים של כתיבתה במפנה המאה הנוכחית. כפי שמבחין יאוס, השיפוט ההיסטורי של יצירת ספרות הוא "ההתפתחות הרצופה של המשמעות הפוטנציאלית הגנוזה ביצירה ומתגלה בהדרגה בהתקבלותה ההיסטורית באמצעות ביקורת מלומדת".⁵⁰

בעקבות יאוס, שקד מייחס ל"קבוצת העילית" של חוקרי הספרות ומבקרי הספרות את המיומנות להבחין ב"שבירת הצופן" של יצירת ספרות ואת היכולת לקדם, להשהות, או לדחות כל תופעה ספרותית־תרבותית חדשה.⁵¹ בהסתמך על המודל של שקד תיבחן התקבלותה של כתיבתה העברית של פונר מיינקין על פי טווח התגובות כלפיה מצד חוקרי הספרות העברית ומבקריה: מאי־הבנה או דחייה מצד המבקרים בני זמנה של פונר מיינקין להשהיית התקבלותה של כתיבתה במחקרי הספרות העברית במאה הקודמת ועד לקידומה במחקר הגינוקריטי בראשית המאה הנוכחית.

שער ראשון
רקע היסטורי וביוגרפי

1
רקע היסטורי:
משכילה עברייה בעת רבת תהפוכות

יצירותיה של פונר מיינקין נכתבו על רקע אירועים היסטוריים שהטביעו בה את חותמם. בחינתם של אירועים אלו מאירה את התפתחותה כסופרת ואת נקודות המפנה שבכתיבתה. חייה התנהלו בתקופה של מהלכים היסטוריים הרי גורל שהתחוללו בחברה היהודית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20: הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19, שהעניקו ליהודים זכויות אזרחיות מזה, והתפרצותו של גל הפרעות המכונה "סופות בנגב" בראשית שנות ה-80 של אותה המאה מזה; התערותם של יהודים משכילים בתרבות האירופית והשתלבותם בחברה הרוסית, ולעומת זאת פעילותם של "חובבי ציון", ראשיתה של התנועה הציונית וגל ההגירה מרוסיה לארצות הברית במפנה המאה ה-20, שבו היגרה אף פונר מיינקין עצמה. קורפוס יצירות הספרות של פונר מיינקין שפורסמו בין 1881-1919 מבטא את התהליכים שהתחוללו בחברה היהודית במזרח אירופה ובארצות הברית, שבה חיה, שהשפיעו על התפתחותה כסופרת וניכרים בכתיבתה.

שנות פעילותה הספרותית של פונר מיינקין - מראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סוף העשור השני של המאה ה-20 - מקבילות לשנות סיומה של תנועת ההשכלה במזרח אירופה ולשנות פעילותה של תנועת התחייה במזרח אירופה ולאחר מכן בארץ ישראל. תנועת ההשכלה, שצמחה במרכז אירופה ובמזרחהּ, נוצרה בהשפעת אירועים היסטוריים כלליים שהתחוללו בכל מדינות אירופה, הקיפה את כל תחומי חייו של הציבור היהודי - הכלכליים, החברתיים, המדיניים והתרבותיים - והתבטאה בחשיפתו של הציבור היהודי המסורתי לנאורות האירופית החילונית.⁵² לעומת זאת, תנועת התחייה החלה עם אכזבתם של משכילי מזרח אירופה מציפיותיהם להתקבלותו ולהתערותו של הציבור היהודי בחברה האירופית ובתרבותה, והתבטאה בעליית הלאומיות היהודית ובעקבותיה - בהופעת הציונות.⁵³

בהשפעת הנאורות האירופית העמידו המשכילים במוקד דיוניהם וכתיבתם את שאלת שיפור האדם, השכלתו ותרבותו, ומתוך כך גם נוצרו מאפייניה החילוניים של התנועה.⁵⁴ זאת בזמן שבמוקד היהדות המסורתית עמדה עבודת האל, והיא ששימשה קנה מידה להנהגת הפרט והחברה. עקב כך התאפיינה תנועת ההשכלה במזרח אירופה במערכה שניהלו המשכילים נגד האליטה הרבנית על ההגמוניה בחיי הרוח של החברה היהודית, כדי לחולל שינוי בחברה היהודית, בתרבותה ובשפתה.⁵⁵ עם שקיעתו של המרכז המשכילי בברלין בראשית המאה ה-19 והתפשטותה של תנועת ההשכלה באימפריה הרוסית, הייתה העברית לשפת הכתיבה העיקרית של התנועה, ומרכזיותה הובילה להתפתחותה של ספרות חילונית מודרנית בעברית.

ההיבטים הספרותיים של תנועת ההשכלה ותנועת התחייה

ראשיתה של הספרות העברית המשכילית עוד בימיה של השכלת ברלין, בסיפור האפיסטולרי של יצחק אייכל, בסאטירה של יצחק ארטר ובכתב העת הספרותי המאסף.⁵⁶ ואולם עיקר התפתחותה של הספרות העברית החל עם עליית כוחו של המרכז המשכילי המזרח־אירופי. לדברי דב סדן, מרכזי הספרות העברית במזרח אירופה נוצרו כ"תנועת גלים" עקב נדודיהם של מורים וסופרים משכילים ממרכז אירופה למזרחה.⁵⁷ משכילי מזרח אירופה דחו את הגרמנית, שהייתה שפת ההשכלה בראשיתה במרכז אירופה, ואת היידיש, שפת הדיבור של החיים המסורתיים שהתנגדו להם, ובמקום זאת בחרו בעברית - שפת הכתיבה שהייתה נהוגה בחברה היהודית המסורתית - כשפת הכתיבה של ספרות חילונית.⁵⁸ כתיבתם ברוסית - שפתו של הממשל הרוסי - הייתה מצומצמת, הן בעיתונות והן בספרות.⁵⁹

ספרות ההשכלה העברית במזרח אירופה, שהייתה שופרה של תנועת ההשכלה, שימשה גם דרך להפוך את העברית לשפה חילונית מודרנית. ספרות זו כוּונה לכתיבה על ענייני דיומא בכתבי עת ועל ענייני מדע (בעיקר באמצעות תרגומים), ובאמצעותה נוצרה ספרות מודרנית חילונית שהושפעה מהספרות האירופית. אמנם מקורותיה הלשוניים של ספרות ההשכלה והקשריהם היו מעוגנים בספרות הדתית הקנונית - המקרא, המשנה והמדרש - אבל תכניה ומתכונתה היו מודרניים וחילוניים, והושפעו במידה רבה מתכניה של הספרות האירופית בת הזמן.⁶⁰ במילותיו של גרשון שקד, הסופר המשכילי ניסה "להטיף לתיקון מידותיה של החברה היהודית המסורתית [כאשר] הלֶקַח העיקרי הוא: במאבק בין הדת לבין החיים - עדיפים החיים".⁶¹

עלייתה של תנועת התחייה במזרח אירופה בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 נוצרה בעקבות תמורה אידיאולוגית והשפעותיה התרבותיות והספרותיות. רוב משכילי מזרח אירופה התאכזבו מרעיונות הנאורות האירופית עקב אי־הצלחתו של הציבור היהודי להתערות בחברה הרוסית ותנאי חייו הקשים - לעומת האמנציפציה שלה זכו יהודי מרכז אירופה ומערבהּ - ועקב גל הפרעות בדרום־מערב האימפריה הרוסית בראשית שנות ה-80.י⁶² היקפו ועוצמתו של גל הפרעות העידו שלא היה ספונטני ושגורמים מסוימים בממשל ובאינטיליגנציה יזמו או עודדו אותו. עם עלייתה של תנועת התחייה קמו אגודות "חיבת ציון" שפעלו להתיישבות בארץ ישראל, ורבים מסופרי ההשכלה המשיכו לכתוב בעברית או ביידיש לאחר שהחליפו את האידיאולוגיה של תנועת ההשכלה בזו של תנועת התחייה.⁶³ את השינוי ביחסם של משכילי מזרח אירופה לאידיאל ההתערות בחברה האירופית ובתרבותה ברוח השכלת ברלין, תיאר משה פלאי באופן הולם: "מהוקרה והכרה לביקורת ודחייה".⁶⁴

למרות אכזבתם של המשכילים מהנאורות האירופית, השאירו האידיאולוגיות האירופיות בנות הזמן, ובהן הלאומיות והרדיקליזם, את רישומן גם על חוגי תנועת התחייה.⁶⁵ בד בבד התחוללו שינויים בספרות התחייה, שהושפעה מהזרמים הספרותיים האירופיים בני הזמן.⁶⁶ לעומת ספרות ההשכלה, שהטיפה לתיקון חברתי, התאפיינה ספרות התחייה בזיקה חיובית לחברה היהודית המסורתית והתמקדה ביחיד ובבעיותיו במקום בחברה כולה.⁶⁷ חל שינוי גם במעמדה של היידיש. בעוד סופרי התחייה ראו בשפה העברית ביטוי למודרניזציה וללאומיות יהודית מודרנית, החלה גם היידיש לקנות לה מעמד של לשון ספרותית. היידישיסטים שאפו להתקרב לקהל הקוראים וללשון הדיבור היום־יומית באמצעות כתיבת ספרות יידיש.⁶⁸ לפיכך כמה מסופרי התקופה, ובראשם ש"י אברמוביץ, כתבו לחליפין בשתי השפות, בניסיון לפעול באמצעותן לשינוי תרבותי וחברתי.⁶⁹ מפעלו של אליעזר בן־יהודה להפיכתה של העברית לשפת הדיבור של הציבור היהודי היה אמנם תוצר של תנועת התחייה, אך נעשה ברובו מחוץ לגבולות האימפריה הרוסית - בארץ ישראל.⁷⁰

ההיבטים המגדריים של תנועת ההשכלה ותנועת התחייה

כאמור, תנועת הנאורות היהודית ובעקבותיה גם תנועת התחייה נתפסו כתנועות מהפכניות ששאפו לשנות מן היסוד את אורח חייה ואת תרבותה של הקהילה היהודית המזרח־אירופית. ואולם בתחום מעמדן של הנשים בחברה היהודית לא היו תנועות אלו שונות בהרבה מתפיסתה של החברה הפטריארכלית היהודית המסורתית, שהדירה את הנשים מהספרות היהודית הקנונית ומן המרחב הציבורי.⁷¹ בחברה המסורתית הודרו הנשים מלימוד התורה על פי פסיקתו של רבי אליעזר בתלמוד: "כל המלמד בתו תורה מלמדה תפלות" (סוטה כא, ע"ב). חינוכן הרווח של הבנות היהודיות במזרח אירופה הסתכם בקריאה בסידור ובכתיבת מכתבים ביידיש, לעומת החינוך של ה"חדר", שלו זכו מרבית הבנים.⁷² אמנם "חוגי הלומדים" של בתי המדרש היוו עילית למדנית חברתית ותרבותית שעימה לא נמנו מרבית הגברים בקהילה היהודית, אך כפי שהראתה ימימה חובב, חייו של כל בן בחברה היהודית המסורתית לֻווּ בתקווה שיהיה לתלמיד חכם, בעוד תקווה זו מעולם לא ליוותה את חייה של הבת.⁷³ כך נוצרה בחברה היהודית המסורתית חלוקה מגדרית, שעל פיה היה הגבר לומד התורה (ולפיכך גם בעל הידע בעברית) ואילו האישה הודרה מהלימוד והוגבלה למרחב הביתי בלבד, ובחוגי הלומדים - גם נשאה בעול הפרנסה.⁷⁴ עקב הדרתן מלימודי הקודש הודרו הנשים בטבעיות גם מלימוד השפה העברית, "שפת הקודש" של הציבור היהודי, שהייתה נגישה רק לעילית הגברית הלמדנית, בעוד היידיש שימשה שפת הדיבור והיום־יום והייתה משותפת לגברים ולנשים כאחד.

אף שדגלו בשחרור ממסורות כובלות התקשו המשכילים, שבאו מחוגי הלומדים, להשתחרר מחלוקה תרבותית־מגדרית מסורתית זו שהפנימו.⁷⁵ כמו כן, מרבית המשכילים לא רצו להיראות כמהפכנים שחותרים תחת אושיותיה של החברה המסורתית, אף על פי ששאפו לשנותה. כך המשכילים ברובם לא פעלו לתיקון הדרתן של הנשים מלימוד העברית ומן המרחב הציבורי ובמידה כלשהי - שלא במודע - שימרו הדרה זו בצביון מודרני. למרות קריאתם של כמה משכילים לשיפור מעמדה של האישה בחברה היהודית כחלק מקריאת התיגר שלהם על האליטה הרבנית השלטת, יצאו המשכילים, על פי הנורמות האירופיות הבורגניות שאימצו, נגד תפקיד האישה כמפרנסת בחברה המסורתית ונגד כוחה הכלכלי במשפחה המסורתית.⁷⁶ לדוגמה, יל"ג בשירו "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד" תקף בחריפות את דיכוי האישה בחברה היהודית המסורתית, אך לא הציב במקומו דמות של אישה עצמאית הפועלת במרחב הציבורי, אלא אידיאל של רעיה ואם המתמסרת לטיפוח ביתה.⁷⁷ יוצאים מן הכלל היו המשכילים שהושפעו מההגות הרוסית הרדיקלית כמו יהודה ליב לוין (יהל"ל, 1844-1925), שתיארו דמות של אישה חדשה שמשיגה שוויון תרבותי וחברתי.⁷⁸

יחסם המדיר של המשכילים כלפי הנשים היהודיות ניכר בתוכני הלימוד שנלמדו בבתי הספר שהקימו לבנות. אמנם באמצעות החינוך המודרני ניסו המשכילים לחולל שינוי בחברה היהודית המסורתית, אך שינוי זה לא חל על חינוכן העברי של הבנות.⁷⁹ כפי שמבחינה אליאנה אדלר בספרה על חינוכן של הבנות היהודיות באימפריה הרוסית, הבנות למדו את נושאי היהדות מטקסטים משניים ברוסית או ביידיש, כשעתיים או שלוש שעות בשבוע בממוצע, בעוד תוכנית הלימודים של הבנים היהודיים בבתי הספר המשכיליים ואפילו בבתי הספר הממשלתיים כללה לימודי מקרא ותלמוד.⁸⁰ רק במקרים חריגים זכו בנות אחדות לקנות השכלה מקיפה בעברית ובספרות היהודית הקנונית - באמצעות מורים פרטיים ובלימוד עצמי, בעידודם של הוריהן ובעיקר אבותיהן.⁸¹ דוגמה לתמיכה שקיבלה נערה משכילה מהוריה מתבטאת בהקדשתה של שיינה שרה טוטלמן להוריה בראש סיפורה "הירושה": "רבות עמלתם בי עד אשר באתי עד הלום [...] ותתנו לי מורים מהללים, מורים משכילים לפקוח עיני, לפתח שכלי, ללמדני דעת ודרך תבונות, למשוך בשבט סופר, להבין ולהשכיל [...] על כן אקדיש ראשית בכורי פרי עטי לשם כבודכם לאות, כי מידכם הכל".⁸² מנערות יוצאות־דופן אך נשכחות אלו צמחו המשכילות שפונר מיינקין נמנתה עימן.

המשכילות העבריות היו אותן נשים בודדות אשר הצליחו לקנות מיומנות כתיבה בעברית ולנכס את הספרות היהודית הקנונית, חרף תפיסתם הפטריארכלית של החוגים המשכיליים (למעט ציון לטובה של נשים יהודיות שהיו בקיאות בעברית כדי להתריע נגד התבוללות).⁸³ רוב המשכילים הסתייגו מכתיבתן של נשים בעברית והגבילו את יכולתן להשתתף במפעל המשכילי, כפי שעולה מהערתו הפטרונית של עורך העברי יעקב ורבר על מאמרה של טויבה סג"ל "שאלת נשים", שבו יצאה סג"ל נגד הדרתן של הנשים מהתרבות העברית החדשה:⁸⁴ "חזון בלתי נפרץ הוא בימינו אלה, לראות עלמה כותבת עברית, ולכן ניתן מקום לדבריה, אף כי לא נסכים לכל מחשבותיה".⁸⁵ ההגבלות על כתיבתן של הנשים לא נבעו רק מפעולתם הישירה של הגברים. חלק מהמשכילות העבריות הפנימו את ערכיה של החברה היהודית המסורתית, שייעדה את השימוש בעברית לעילית הלמדנית הגברית, והגבילו את עצמן לכתיבה עברית במרחב הפרטי בדרך של מכתבים למיודעיהן ולמשפחתן.⁸⁶ רק נשים מעטות יחסית, ובזמן מאוחר יחסית (בעיקר משנות ה-70 של המאה ה-19) העזו לפרסם מכתבים, מאמרים וסיפורים קצרים בעברית בפרהסיה בכתבי העת המשכיליים.⁸⁷ מעטות עוד יותר העזו לפרסם ספר עברי. הראשונה ביניהן הייתה מרים מארקל־מוזסזון, שפרסמה תרגום לרומן הגרמני היהודים באנגליה, או: היהודים ונוסעי הצלב במלוך ריכארד לב־הארי, אך תרגום זה עדיין לא היה בגדר יצירה מקורית.⁸⁸ השנייה הייתה פונר מיינקין.

הדרת הנשים מהמרכז ההגמוני של הספרות העברית נמשכה גם בחוגי תנועת התחייה, שבהם החליפה ההדרה את צביונה האירופי־בורגני בצביון יהודי־לאומי.⁸⁹ לדברי זיוה שמיר, גם הופעתן של נשים אחדות שכתבו בעברית עם התחדשותו של היישוב העברי בארץ ישראל לא הפרה את "הכלל הבלתי כתוב": "אשה אינה יכולה, אף אינה צריכה, לשאוף להיות 'שליח ציבור'; מקומה בבית עם בעלה וילדיה, בחינת 'כל כבודה בת מלך פנימה'".⁹⁰ בראשית המאה ה-20 חלה התפתחות רבה בכתיבת נשים ביידיש באירופה ובצפון אמריקה, בעיקר בשירה ואף בפרוזה.⁹¹ לעומת זאת, כתיבת נשים בעברית עדיין הייתה מצומצמת מאוד, ואפילו נשים שכתבו בעברית באירופה, כמו פונר מיינקין, מיעטו לפרסם בהגיען לאמריקה.⁹² רק כחמישים שנה לאחר פרסום אהבת ישרים הופיעו שני רומנים עבריים נוספים שכתבו נשים - סמטאות לאלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי (1888-1949) ופרפורי מהפכה לרבקה אלפר (1902-1958).⁹³ שני רומנים שכתבה בת דורה של פונר מיינקין נחמה פוחצ'בסקי (1869-1934) במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-20, במדרון ובתוך הנקודה, נשארו בכתבי יד, ומהם פורסם רק במדרון ב-2004.י⁹⁴ מן הראוי לציין שאלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי הייתה בעלת רקע רוסי־נוצרי, ובקיאותה בעברית לא ייצגה את ההתגברות על המגבלות הדתיות והחברתיות שמנעו מהנשים היהודיות ללמוד את השפה העברית ולכתוב בה.⁹⁵

חריגתה של פונר מיינקין ממסלולן המקובל של המשכילות בנות דורה, בכותבה סיפורת בדיונית ומשמרת ובתעוזתה לפרסם את יצירותיה כספרים, מעוררת עניין לנוכח השליטה הגברית המוחלטת בחוגי הסופרים העבריים וכן בחוגי הקוראים. בחינתם של הרקע המשפחתי שלה, הקהילות שגדלה והתחנכה בהן, נסיבות חייה האישיות והתפתחותה האינטלקטואלית עשויה להאיר את חריגתה.