דברים שאני יודעת על ר'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברים שאני יודעת על ר'
מכר
מאות
עותקים
דברים שאני יודעת על ר'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דברים שאני יודעת על ר'

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אדוה בולה, שחקנית, ילידת נתניה, בוגרת בית הספר למשחק ב"סמינר הקיבוצים", שיחקה בסדרת הדרמה "מגדלים באוויר" ובמיני סדרה "נבלות". המחזה "הדוד הנק" על-פי סיפוריה ובכיכובה, זכה לשבחים רבים. דברים שאני יודעת על ר' הוא ספרה הראשון. 

לראיון ראש בראש

תקציר

ספר מרגש, כתוב ביד אמן, המספר את סיפוריהן של שלוש נשים: רחל, ציירת מתוסכלת שאינה מצליחה ליצור, ופגישה מקרית עם המרצה שלה מימי "בצלאל" מחייבת אותה להתמודד עם הסוד שהיא נושאת עִמה מאז; נעמה בת האחת-עשרה, שגרה בשיכון צפוף וצבעוני בלב נתניה בתחילת שנות השמונים, וכדי להפיג מעט את בדידותה היא מתחילה לעקוב אחר שכנתה החדשה, מורה לפסנתר מטופחת ועדינה כבת חמישים; ונטלי, צעירה מאשקלון שעושה כל שביכולתה למען אהוּבה יוסי, סַפָּר מוכשר אך חסר אמביציה, בהמתנה להצעת נישואין המבוששת לבוא.

כל דמות היא עולם ומלואו. כל דמות מעוררת השתאות בדרכה המיוחדת, אך לשלושתן משותפת אותה תחושת בדידות לא נרפאת שמקורה בגעגוע מתמיד לחום של אם, ומשאלה אחת - למלא את החסר.

אדוה בולה, שחקנית, ילידת נתניה, בוגרת בית הספר למשחק ב"סמינר הקיבוצים", שיחקה בסדרת הדרמה "מגדלים באוויר" ובמיני סדרה "נבלות". המחזה "הדוד הנק" על-פי סיפוריה ובכיכובה, זכה לשבחים רבים. דברים שאני יודעת על ר' הוא ספרה הראשון.

"...אלו נובלות נפלאות, מהיפות שקראתי בשנים האחרונות. ... הכתיבה שלה מלאת כישרון,עדינה ומדויקת, עם אבחנות אנושיות חדות ומשעשעות. היא יורדת באומץ לתוך נבכי הנפש ומתארת נושאים שמהדהדים ומזכירים סיפורים שלי - סיפורי התבגרות, חיפוש אחר דמויות מבוגרים מחוץ למשפחה (כי ההורים האמיתיים מתים, מאכזבים או נעלמים במובן אחר(.

יהודית קציר, גלובס

פרק ראשון

זה שאול.

זה הוא.

דרך חלון האוטובוס אני מבחינה באיש נמוך שרץ בכל כוחו אל התחנה, ריצתו גמלונית ותיקו מתנודד בידו. כשהוא עולה אל האוטובוס, הוא שומט את התיק על המושב הקדמי ומסדיר את נשימתו.

"תודה רבה לך," הוא פונה אל הנהג ואני נדרכת, "אם הייתי נאלץ לחכות לאוטובוס הבא, בגשם הזה..." הקול שלו מוכּר וחם. אני קופאת במקומי. זה לא יכול להיות. הפעם האחרונה שקראתי עליו הייתה לפני כמה שנים, כשהתפרסמה כתבה במוסף השבת על מרצים ישראלים שעזבו לחו"ל. אני מציצה ממקומי במושב האחורי, האור בקדמת האוטובוס מאיר עכשיו את ראשו יותר בבירור ואני עוקבת איך הוא משלשל את העודף אל הכיס. הנשימה שלי כבדה ומבטִי נעוץ במותניו המתפקעים. אימא שלי, ברגעיה הצלולים, הייתה אומרת ששפת גוף של אדם לעולם לא משתנה באמת, ושגם אם עשרים שנה לא התראיתם, מיד כשתיפגשו תזכרי איך הוא מקלף תפוח. ועכשיו, כשאני עוקבת אחר תנועת היד העבה המחטטת בכיס, הראש המוטה מעט על צִדו, אני כבר בטוחה לגמרי - זה שאול.

הוא מתקדם במעבר הצר לחפש אחר מקום ישיבה ואני רואה כמה הפנים שלו עייפות ונפולות וחרושות קמטים עמוקים, ואני רוצה להגיד: הי, זה אתה, שאול? מתי התכערו כך פניך? או אולי תמיד היית כל-כך מכוער ורק לי נראית יפה? עיניו תרות אחר מקום פנוי, נדמה לי כי הן חולפות גם עלי. האם ראה? ואם ראה, יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך שהוא לא מזהה אותי? אבל נדמה ששאול כלל אינו מבחין בי, ומתיישב בספסל שלפני. אני מעבירה את עיני על האיש הזה, שהכול השתנה בו, ורק השיער שלו נותר חלק ורך כשהיה. אני מחזיקה את ידִי בין רגלַי, שלא אתפתה להעביר אותה בשערו וללטף. המותניים שלו התרחבו והם מבצבצים עכשיו משני צִדי המושב. תמיד היה לו אגן רחב ונשי ומותניים בשרניים, כאלה שמתפקעים מתוך הג'ינס, שונים כל-כך מאלה הצרים והדקים של מיכאל.

אני שוקעת אל תוך מושב האוטובוס, נזכרת איך אז ב"בצלאל" קמתי באמצע ההרצאה כי שוב החלה לכרסם בתוכי איזו חרדה, כמו תולעים החופרות תעלות בעץ. רצתי במהירות אל השירותים והתיישבתי על מכסה האסלה הסגור. אף אחד מהסטודנטים בהרצאתו הראשונה של הפרופסור שאול שמרלינג לא יכול היה לנחש שאת הסטודנטית עם השיער החום והעיניים הקטנות מכרסמות תולעים קטנות מבפנים, ושכל נגיסה מחדירה את הפחדים עמוק יותר לתוך חדרי המוח.

"זה שאת יוצאת באמצע השיעור שלי זה מילא," שאול עמד מולי, "אבל זה שאת מתפלחת לשירותים של הבנים - על זה כבר יש מה לדבר," הוא אמר. הייתי כל-כך שקועה בניסיון להסדיר את הנשימה, שלא שמתי לב שנכנסתי בטעות לשירותי הגברים ושהשיעור כבר נגמר מזמן. וכבר אז, כשאספתי את השיער ומלמלתי איזו סליחה רפה בדרך החוצה, ידעתי שיש לו, לשאול, את היכולת הנדירה לדבר על משהו מבלי לומר אותו ולוּ פעם אחת בצורה מפורשת.

האוטובוס מלא באנשים ובכל זאת נדמה לי כאילו שאול הוא היחיד שנוסע בו מלבדי. אני מנסה לדמיין מאין הוא חוזר. באותו ריאיון שקראתי אז, הוא סיפר עד כמה הוא מתגעגע לסגל ב"בצלאל". כשהעיתונאי שאל אותו מה ההבדל בין הסטודנטים באמריקה לבין הישראלים, הוא אמר: "לגבי הסטודנטים אני לא בטוח, אבל הסטודנטיות בארץ הרבה יותר יפות." ואני קראתי את השורה הזו שוב ושוב, מפללת בלִבי שהדברים מכוּונים אלי.

יכול להיות שהוא חזר לארץ? ואם כן, מה הוא עושה דווקא בתל אביב? ואולי רק הגיע לחופשה? בכלל, איזה עוד עיסוקים יכולים להיות לו? אני חושבת בזעף, מרשה לעצמי לקנא לגבר שלא ראיתי כבר יותר משש וחצי שנים, ושרק לרגעים ספורים באמת ידעתי מה מעשיו.

לפתע אני רוצה כל-כך לקום ממושבי שמאחוריו ולגשת אליו, לומר איזה דבר, ללחוץ את ידו, אבל תכף מתחרטת. אפילו שאני יודעת שיש לי רשות. ועוד איך יש לי...

אדוה בולה, שחקנית, ילידת נתניה, בוגרת בית הספר למשחק ב"סמינר הקיבוצים", שיחקה בסדרת הדרמה "מגדלים באוויר" ובמיני סדרה "נבלות". המחזה "הדוד הנק" על-פי סיפוריה ובכיכובה, זכה לשבחים רבים. דברים שאני יודעת על ר' הוא ספרה הראשון. 

לראיון ראש בראש

עוד על הספר

דברים שאני יודעת על ר' אדוה בולה

זה שאול.

זה הוא.

דרך חלון האוטובוס אני מבחינה באיש נמוך שרץ בכל כוחו אל התחנה, ריצתו גמלונית ותיקו מתנודד בידו. כשהוא עולה אל האוטובוס, הוא שומט את התיק על המושב הקדמי ומסדיר את נשימתו.

"תודה רבה לך," הוא פונה אל הנהג ואני נדרכת, "אם הייתי נאלץ לחכות לאוטובוס הבא, בגשם הזה..." הקול שלו מוכּר וחם. אני קופאת במקומי. זה לא יכול להיות. הפעם האחרונה שקראתי עליו הייתה לפני כמה שנים, כשהתפרסמה כתבה במוסף השבת על מרצים ישראלים שעזבו לחו"ל. אני מציצה ממקומי במושב האחורי, האור בקדמת האוטובוס מאיר עכשיו את ראשו יותר בבירור ואני עוקבת איך הוא משלשל את העודף אל הכיס. הנשימה שלי כבדה ומבטִי נעוץ במותניו המתפקעים. אימא שלי, ברגעיה הצלולים, הייתה אומרת ששפת גוף של אדם לעולם לא משתנה באמת, ושגם אם עשרים שנה לא התראיתם, מיד כשתיפגשו תזכרי איך הוא מקלף תפוח. ועכשיו, כשאני עוקבת אחר תנועת היד העבה המחטטת בכיס, הראש המוטה מעט על צִדו, אני כבר בטוחה לגמרי - זה שאול.

הוא מתקדם במעבר הצר לחפש אחר מקום ישיבה ואני רואה כמה הפנים שלו עייפות ונפולות וחרושות קמטים עמוקים, ואני רוצה להגיד: הי, זה אתה, שאול? מתי התכערו כך פניך? או אולי תמיד היית כל-כך מכוער ורק לי נראית יפה? עיניו תרות אחר מקום פנוי, נדמה לי כי הן חולפות גם עלי. האם ראה? ואם ראה, יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך שהוא לא מזהה אותי? אבל נדמה ששאול כלל אינו מבחין בי, ומתיישב בספסל שלפני. אני מעבירה את עיני על האיש הזה, שהכול השתנה בו, ורק השיער שלו נותר חלק ורך כשהיה. אני מחזיקה את ידִי בין רגלַי, שלא אתפתה להעביר אותה בשערו וללטף. המותניים שלו התרחבו והם מבצבצים עכשיו משני צִדי המושב. תמיד היה לו אגן רחב ונשי ומותניים בשרניים, כאלה שמתפקעים מתוך הג'ינס, שונים כל-כך מאלה הצרים והדקים של מיכאל.

אני שוקעת אל תוך מושב האוטובוס, נזכרת איך אז ב"בצלאל" קמתי באמצע ההרצאה כי שוב החלה לכרסם בתוכי איזו חרדה, כמו תולעים החופרות תעלות בעץ. רצתי במהירות אל השירותים והתיישבתי על מכסה האסלה הסגור. אף אחד מהסטודנטים בהרצאתו הראשונה של הפרופסור שאול שמרלינג לא יכול היה לנחש שאת הסטודנטית עם השיער החום והעיניים הקטנות מכרסמות תולעים קטנות מבפנים, ושכל נגיסה מחדירה את הפחדים עמוק יותר לתוך חדרי המוח.

"זה שאת יוצאת באמצע השיעור שלי זה מילא," שאול עמד מולי, "אבל זה שאת מתפלחת לשירותים של הבנים - על זה כבר יש מה לדבר," הוא אמר. הייתי כל-כך שקועה בניסיון להסדיר את הנשימה, שלא שמתי לב שנכנסתי בטעות לשירותי הגברים ושהשיעור כבר נגמר מזמן. וכבר אז, כשאספתי את השיער ומלמלתי איזו סליחה רפה בדרך החוצה, ידעתי שיש לו, לשאול, את היכולת הנדירה לדבר על משהו מבלי לומר אותו ולוּ פעם אחת בצורה מפורשת.

האוטובוס מלא באנשים ובכל זאת נדמה לי כאילו שאול הוא היחיד שנוסע בו מלבדי. אני מנסה לדמיין מאין הוא חוזר. באותו ריאיון שקראתי אז, הוא סיפר עד כמה הוא מתגעגע לסגל ב"בצלאל". כשהעיתונאי שאל אותו מה ההבדל בין הסטודנטים באמריקה לבין הישראלים, הוא אמר: "לגבי הסטודנטים אני לא בטוח, אבל הסטודנטיות בארץ הרבה יותר יפות." ואני קראתי את השורה הזו שוב ושוב, מפללת בלִבי שהדברים מכוּונים אלי.

יכול להיות שהוא חזר לארץ? ואם כן, מה הוא עושה דווקא בתל אביב? ואולי רק הגיע לחופשה? בכלל, איזה עוד עיסוקים יכולים להיות לו? אני חושבת בזעף, מרשה לעצמי לקנא לגבר שלא ראיתי כבר יותר משש וחצי שנים, ושרק לרגעים ספורים באמת ידעתי מה מעשיו.

לפתע אני רוצה כל-כך לקום ממושבי שמאחוריו ולגשת אליו, לומר איזה דבר, ללחוץ את ידו, אבל תכף מתחרטת. אפילו שאני יודעת שיש לי רשות. ועוד איך יש לי...