כולה תחרוואת או אוסף בלה בלה

הקדמה

אמרו לי שכדאי לכתוב הקדמה, פתיח, משהו שיציג אותי. למען האמת, די היססתי. חשבתי שדי בסיפורים שמגיעים מיד, משום שמקצתם שזורים בקורות חיי, אחדים מהם לכל הפחות.

אז מה אומר? כשנולדתי החל לרדת הגשם הראשון באותה שנה בנגב, והוחלט ששמי יהיה 'יורה' — הגשם הראשון. אורי אבנרי הכיר כנראה את אבי בפלמ״ח, וכבר אז עסק בעיתונות. הוא פרסם כתבה לכבודי או נכון יותר — לכבוד שמי. הוא החליט שמכיוון שנולדתי לאיש צבא שמי מסמל 'אדם המשתמש בכלי ירייה', ומכאן יש סיכוי שכשאגדל אהיה רוצח ואהרוג מן הסתם ילדים רבים חפים מפשע. כשהוריי פנו אליו לפרסם את התנצלותו הוא השיב שהוא יתנצל, אולם בסופו של דבר הוא כנראה שכח, נו, הוא ודאי היה כבר עסוק בהצלת ילדים אחרים.

אולי אספר שכנראה הייתי הילד הישראלי הראשון שהגיע לקַנְטַרַה שבצידה המזרחי של תעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים, שלושה שבועות מסיום המלחמה, ובדיוק בתחילת חופשת הקיץ בבתי הספר היסודיים. אבי החליט שיכול להיות נחמד אם אהיה איתו במפקדה שלו כשבוע ימים ואכיר את האזור. ומובן שאינני שוכח שהנהג של אבי לקח אותי לסיור ממונע בעיר קנטרה ועצרנו לבקשתי ליד תותח נ״מ מצרי נטוש. רצתי לשחק בתותח, ולאחר דקות ספורות חזרתי לרכב והסתרתי מהנהג פגז 40 מ״מ נפיץ זרחן שנורא מצא חן בעיניי. הייתי בטוח שהוא יקשט את המדף בספרייה שלי בבית. החבאתי אותו גם מאבי, מכיוון שהייתה לי תחושה שהוא ימנע ממני להביא את השלל הביתה. ואכן, לאחר שבוע מהנה חזרתי הביתה והפגז מוסתר היטב היטב בתרמילי. אימי כמעט התעלפה כשנכנסה לחדרי וראתה את הפגז ניצב בגאון על המדף. אם הראש שלי לא היה מחובר לצוואר הייתה הסטירה שחטפתי ממנה מעיפה אותו לכל הרוחות, ואז הייתה בעיה לאתר אותו. מובן שהיו צרחות בטלפון על אבי שהיה המום כולו ושלח פקודים שלו לקחת את השלל ולהחזירו אחר כבוד לרשות צה״ל.

לא שכחתי איך הרציתי בעבר לשני חברֶה שהחליטו שמכיוון שאני כנראה חנון אמיתי, אף שהמילה 'חנון' לא הייתה מקובלת אז ושגורה בדיבור כפי שהיא כיום, אפשר להתלבש עליי וגם קצת לאיים עליי. הם האזינו בקשב רב להרצאה שלי. ההרצאה עסקה במבנה של כדור של רובה ציד — כדור מס' 6 — וזה מכיוון שיחד עם הכדור היה מופנה אליהם רובה ציד כפול קנה טעון ודרוך. הם הבינו מההרצאה שבמרחק של שלושה מטרים וחצי מהם תפזר אותם הירייה לפחות לשני כיוונים. לאחר ההרצאה הם הפכו להיות החברים הכי טובים שלי. ככה זה, חברוּת בסגנון המזרח התיכון.

תמיד אזכור כיצד בהיותי סטודנט הכרתי את יוהאנה. היא באה לחודשיים חופשה מהלימודים לפני תחילת הסטאז' שלה ברפואה. ניבאו לה עתיד מזהיר בתחום זה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. כמו כל סיפור אהבה התאהבנו והחלטנו להתחתן. העובדה שהיא לא הייתה יהודייה ממש לא הפריעה לי ולכל הסובבים אותי. כשהיא חזרה לקלן בתחילת שנת הלימודים החלטנו שנינשא בהקדם, ואז... כעשר שעות לפני הטיסה שלי לגרמניה לצורך הנישואין בשעה 00:00 היא הודיעה לי בטלפון שלא אבוא, משום שהיא חזרה לחבר הקודם שלה. מה אתם הייתם עושים?

אמרתי לה בטלפון שאגיע מחר בצוהריים לגרמניה כדי לשמוע את מה שיש לה לומר לי פנים מול פנים. היא ניסתה להניא אותי מכך, אולם אני התעקשתי והוספתי: ״אני רוצה שתבשרי לי את הבשורה כשאת מביטה לי בעיניים.״ חשוב שאציין שבשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות המדינה.

יוהאנה הבטיחה לחכות לי בשדה התעופה בפרנקפורט ולאסוף אותי משם. לאחר הנחיתה בשדה התעופה העצום חיפשתי אותה, אולם היא לא הייתה. אתם מתארים לעצמכם? בן אדם טס לחו״ל בפעם הראשונה בחייו בלי תוכנית חלופית כלשהי, וזוגתו, שהוא אוהב בכל מאודו ומוכן לעשות המון כדי שתישאר איתו, מבריזה לו. התקשרתי אליה בטלפון, והיא ענתה לי. היא נשמעה לחוצה וסיפרה לי שהיא התקשרה לחברת התעופה, והם הודיעו לה שהטיסה תאחר להגיע. ״אני מבטיחה שאבוא עכשיו עם אחי לאסוף אותך,״ אמרה, אבל ״עכשיו״ יש להבהיר יכול להיות כמה שעות, משום שהמרחק בין קלן לפרנקפורט הוא כ-250 ק״מ. אמרתי לה שאם תוך ארבע שעות היא לא תגיע, אעלה על טיסה לישראל, והיא לא תשמע ממני שוב. לאחר שעתיים וכמה דקות היא הייתה שם. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהסיפור עם החבר לא היה ולא נברא, יוהאנה פשוט פחדה לעשות צעד גדול כל כך.

לא הצלחנו להינשא בגרמניה, ולאחר שלושה שבועות סיכמנו שהיא תבוא לישראל בעוד חודש, בחופשת הסמסטר, ואז נטכס עצה כיצד נוכל להינשא. כשהיא ליוותה אותי לשדה התעופה לטיסה חזרה היא חיבקה אותי ובכתה בכי תמרורים. היא לא הייתה מוכנה לשחרר אותי כדי שאעלה למטוס.

עד שיוהאנה הגיעה לארץ שוחחנו ארוכות בטלפון. אימה סיפרה לי לאחר מכן שהיא הייתה יושבת שעות, בוכה וממלמלת כל הזמן: ״אני רוצה את האיש שלי, איפה האיש שלי?״ נו, תארו לכם איך חשתי. לאחר חודש ימים היא הגיעה, ושלוש שעות מאוחר יותר כבר סגרתי שנינשא בקפריסין באירוח מלא אצל משפחה קפריסאית שהייתה ידידה של משפחתי. חודש לאחר שהגיעה נסענו לקפריסין, ולאחר עשרים וארבע שעות היינו נשואים כדין.

כעבור ארבע שנים התגרשנו. הנסיבות הן שגרמו למהלך הזה. אפשרתי ליוהאנה לעזוב כשביקשה, מכיוון שאהבתי אותה מאוד. חשתי שאסור לי למנוע ממנה לעשות את הצעד הזה למרות אהבתי היוקדת אליה. אני מאמין באמרה: 'כשאתה אוהב מישהו, או מישהי לצורך העניין, שלח אותו לחופשי. אם הוא חוזר — הוא שלך. אם לא — הוא מעולם לא היה'.

מאז אני עושה דברים רבים: אני כותב ספרים ומוציא אותם לאור, בעיקר ספרי לימוד. אני מפתח תוכניות לימודים, מלמד ומנחה, ומשתדל לעשות את הדברים שאני אוהב. עובדה אחת ברורה לי היטב: כל רגע בחיים מיוחד במינו, ולעולם לא יחזור. חובה על כולנו לנצל את חיינו בהתאם לרצוננו ולאושר שלנו.

כעס
או
המותחן שאגתה כריסטי לא הספיקה לכתוב

״ג'ון, אתה נראֶה ממש גרוע,״ אמר ד״ר פיטר ארנס, פסיכיאטר בכיר, שטיפל באופן אישי במטופלים אחדים: חולים שנחשבו קשים לטיפול וחולים שנחשבו מסוכנים לציבור, כמוני, למשל.

״מדוע אינך משחרר את הכעסים שלך, ג'ון?״ הוא שאל בטון רך, וחיוך רחב נמתח על שפתיו.

״האם זה יתרום לכך שלא אקבל יותר ליתיום?״ שאלתי, מקווה שאכן כך יהיה.

״בוודאי,״ השיב לי פיטר, ״ייתכן שנוכל להפסיק גם את שאר התרופות, ואולי גם את הטיפולים בהלם חשמלי,״ המשיך פיטר ברכות. ״שחרר את עצמך, ג'ון. לאחר ארבע שנים שאנחנו מכירים זה את זה אתה יודע שאתה יכול לבטוח בי.״

חשתי שאני רוצה למלא את בקשתו של פיטר. מבחינתי הוא היה החבר הטוב ביותר שלי, היחיד שהבין אותי לאחר שטיפלתי בקטנה החמודה ההיא. לפני כמה זמן זה היה? כמה שנים? לא משנה, העיקר שהוא הבין למה עשיתי את מה שעשיתי לקטנה. אז אני חייב להיאבק, ללחום, לשלוף החוצה את הכעס שלי שיושב בפנים כמו קשר הכובל אותי לכל מיני מנופים שאנשים אחרים לא אוהבים. הינה, אני מתאמץ ״אאאאאאוווווווווווווווווו״ אלוהים אדירים, שרק המה־שמו מאחור לא יברח לי מהמאמץ...

* * *

״זה כבר הרצח השני ברציפות בשבועיים האחרונים,״ פלט בכעס הבלש הבכיר פטריק קוונטין, ״שניהם ממש באותו רובע, אבל לכאורה אין שום קשר בין המקרים.״

״אההמממ,״ השמיע המפקח מור סמארטר, ״הראשון היה של העלמה טמפלטון, מורה ותיקה שכבר פרשה לפנסיה, והשני — של שוטר המקוף הוותיק ג'ורג', שאף הוא כבר פרש מהשירות, וזה המשותף היחיד לשניהם. את ג'ורג' הכרתי עוד בתחילת ימיי במשטרה. הוא היה ברנש לא סימפטי כל כך, במיוחד לילדים, הוא לא אהב אותם, והם חששו ממנו בדרך כלל. נדמה לי שכלל לא היו לו ילדים משלו, נכון?״

״לא, אדוני,״ השיב קוונטין הבלש הבכיר. ״האיש היה ערירי לאחר שאשתו נפטרה לפני כחמש שנים מהתקף לב, כך לפחות נמסר לי. עוד דבר, אדוני, המנוח נהג ללבוש חולצות פלנל משובצות בסגנון אמריקני.״

״מממממממ...,״ הגיב המפקח סמארטר. הוא עִרסל את מקטרתו בכף ידו ופלט את עשנה המתקתק. כולם היו מודעים לסלידתו של סמארטר מכל מה שקשור לאמריקניות, ובמיוחד לטעמם של האמריקנים בכל הנוגע ללבוש ולהופעה חיצונית. הוא היה פטריוט נלהב והשתייך לאלה שעדיין חושבים במושגים של האימפריה הגדולה והטובה, זו שהשמש אינה שוקעת בה לעולם! אכן, אֵל מלך נְצֹר וגם את בריטניה הגדולה־הקטנה.

הוא פנה אל קוונטין הבלש הבכיר והרהר במידע שזה עתה נמסר לו: ״אני מבין שיש לנו עד ראייה בקשר לשוטר ג'ורג'. הכנס אותו, בבקשה, פטריק.״

איש לא היה מסוגל להסביר את ההיגיון שעמד מאחורי הערתו של קוונטין הבלש הבכיר בנוגע למנהגי הלבוש של הנרצח. אחרי הכול, זו הייתה הערה שציינה עובדה שהייתה יכולה לפגוע ביכולת האובייקטיבית של סמארטר להגיע לפתרון חידת הרצח ולהביא את הרוצח המתועב לפני כס המשפט של הוד מלכותה.

דלת המשרד נפתחה, ולחדר נכנס אדם נמוך קומה, לבוש חליפה מהוהה בגוון אפור. ״שמי בראדלו, אדוני,״ הציג את עצמו בפני המפקח.

״נעים מאוד, מר בראדלו,״ ענה המפקח, ״אני מבין מדבריו של קוונטין הבלש הבכיר שהיית עד ראייה למותו הנורא של מר ג'ורג', הלא כן הדבר? אווווו..., אני מתנצל על נימוסיי הגרועים, שב בבקשה,״ הצביע על כיסא שניצב בסמוך. מר בראדלו התיישב בכבדות על הכיסא שחרק במחאה: ״אווווו..., זה השיגרון שלי, אדוני, הגוף כבר לא מה שהיה בעבר.״

״אההמממ,״ המהם המפקח משהו בקול המביע את השתתפותו, ״טוב, מר בראדלו, איך אתה יכול לעזור לנו?״

״ובכן, אדוני,״ פתח בראדלו, ״זו הייתה שעת ערב מוקדמת, אתה יודע, הגשם טפטף כשהלכתי ברחוב לעבר הפאב, לכוס בירה עם הבחורים.״

המפקח הנהן בראשו בהבנה.

״ובכן, במרחק של כמה בתים ראיתי את האיש הזה שאמרת ששמו ג'ורג' נאבק במשהו שחור מאוד ולא ברור. הוא צרח וגרגר בקולו עד שנחנק, ואני קפאתי במקומי מרוב פחד. זה מה שקרה, אדוני,״ אמר בראדלו ונאנח שוב.

״לְמה התכוונת כשאמרת 'משהו שחור ולא ברור'?״ שאל המפקח ומצחו התכסה בקמטים. ״האם אתה מדבר על גבר שחור שלבש מעיל רחב וחסר צורה?״

״האם הוא לבש חולצת פלנל משובצת?״ התפרץ קוונטין הבלש הבכיר בבהלה לשיחה, והמפקח סמארטר הסתכל בו במבט זועם.

העד בראדלו היה המום לנוכח ההתפרצות הבלתי צפויה, ויתרה מזו, מהשאלה הלא מובנת.

״לא, לא,״ גמגם בראדלו, ״אמרתי לכם שהוא היה שחור.״

״התכוונתי לנרצח,״ המשיך קוונטין הבלש הבכיר להתלהב, והמפקח סמארטר נעץ בו מבט שאם היה הופך למשהו מוחשי יותר, היה אפשר להאשים את המפקח עצמו בניסיון לרצוח את פקודו.

״קוונטין הבלש הבכיר הביע את שאיפתו ללכוד את הרוצח, ולכן ניסו שאלותיו לגעת בכל כיוון אפשרי,״ אמר המפקח סמארטר בטון קר ונוקשה כלוח מתכת המוטל על הקרח באנטרקטיקה. ״עכשיו אדוני מתבקש לחזור על תיאורו של הרוצח! ציינת כבר שמדובר בגבר שחור שלבש מעיל חסר צורה, הלא כן?״

״ובכן,״ השיב בראדלו, ״אני לא מתכוון לגבר שחור שלבש מעיל חסר צורה, אני מדבר על משהו שחור מאוד ולא ברור, על זה אני מדבר!״

״אני לא מבין את דבריך, אדוני,״ אמר המפקח, ״לְמה אתה מתכוון בדיוק?״

שתיקה רועמת השתררה בחדר.

* * *

״ג'ון, שמעתי מצוות המחלקה שבשבועיים ימים השתנית מאוד. אתה כל כך חיובי, רגוע ושלו. לפי קצב ההתקדמות שלך נראה לי שתוכל להשתחרר מהמחלקה הסגורה בעתיד הקרוב,״ חייך אליי ד״ר פיטר ארנס, ידידי הטוב. ״כיצד הצלחת לחולל שינוי חיובי כל כך בזמן קצר כל כך?״

חייכתי אליו בחזרה. תמיד העדפתי את גישתו הנעימה והידידותית. הוא מעולם לא ניסה ללחוץ עליי, כפי שעשו האחרים, ולכן הייתי מוכן לעשות למענו כל דבר, אפילו את הבלתי אפשרי.

״שחררתי את הכעס שלי, פיטר,״ אמרתי, מחויך כולי, רגוע ושלו, ״בדיוק כפי שהצעת לי — שחררתי את הכעס שלי וראיתי אותו נשלף ממני החוצה ומסתלק. הוא היה שחור מאוד ולא ברור!״