חבר נופל

התחלת ההתחלות

את המחזה הקצר הזה כתבתי בשנת 1968, כשהייתי בן 16. עובדה זו לא צריכה להרשים מי־יודע־מה. לא כל יוצר צעיר הוא בהכרח וולפגאנג אמדאוס מוצארט או ארתור רימבו.
לכשרון, למזג האמנותי, דרכים משלו להביע עצמו, וכתיבה צעירה (בעיקר של שירים) הייתה - אני תוהה אם עודנה - תופעה מאד נפוצה בכל התרבויות.
אכן, בתחילה כתבתי כמה שירים גרועים (רובם שירי אהבה - אלא־מה?), כמה סיפורים מגושמים ומה שכונה 'רשימות'. אף לא דבר מכל זה ראה אור. וטוב שכך.
אחד מגלגלי ההצלה שלי, בתקופת נעורים סוערת ולוחמנית - וגם מעין תריס הגנה מפני השעמום המוחץ של בית הספר היה מה שנקרא 'החוג לדרמה' - מקום אליו נקבצו כמה נערים ונערות, כל אחד ואחת מסיבותיו, והתמודדו עם מחזה כלשהו, שהפקתו אמורה להיות גולת־הכותרת של סיום השנה.
לתדהמתי הגדולה זכיתי מיד לתפקיד ראשי - מיסייה ז'ורדאן במחזהו המצחיק עד מאד של מולייר הגדול,"גם הוא באצילים" - קלאסיקה אמיתית, גדולה בכמה עשרות מספרים על הצוות הבתול, אך לא מעל לאמביציות של הבמאי מרדכי כהן.
(הבמאים היו בדרך כלל אנשי מקצוע שזו הייתה החלטורה שלהם, רק אחדים מהם ברוכי כשרון כמו - יצחק גורמזאנו (גורן) או יוסף רודן.
ההצגה וה'כוכב' המופתע שלה זכו להצלחה גדולה ומכאן ההמשך לעוד חוגים, עוד הצגות, היה אך טבעי ובלתי־נמנע.
כאן המקום לציין מקום יוצא מן הכלל שנקרא "בית רותר", בחולון עיר הולדתי, שהפך למרכז תרבותי שוקק (אז עוד לא היו מת"נסים) עם להקת תיאטרון שאף הצליחה ממש, גם מחוץ לחולון. (תופעה די יוצאת דופן באותן השנים) בין השחקנים
היו בעלי כשרון של ממש שהמשיכו לעולם המקצועי - כמו יעל שטרן, רובי פריד, איל ברטונוב, איציק חלוצי, יעוד לבנון ואחרים.
את "בית רותר" (ע"ש וולטר רותר, הסוצייאליסט האמריקאי) ניהל אדם בשם דני בן־אהרון, האנטי־תיזה לרוב הפקידים, איש מלא השראה ואמביציה.
ב-1968 הייתי צעיר נמרץ ודי זועם - כתוצאה מהמאבקים ההולכים ומתדרדרים בבית ובבית־הספר - קראתי בבולמוס שוטף רומנים ומחזות וחשבתי לעצמי שהנה מצאתי את עצמי ואת יעודי - שחקן ומחזאי.
קשה מאד להזכר כעת מה הוביל אותי לכתיבת "שריון של צב" (השם הקודם של מחזה זה) אבל אני בטוח שהמניע העיקרי היה - ידידות.
ידידות בין גברים בעיקר (אבל לא רק) שיכולה להעפיל לשיאים מפתיעים. כולל נגיעה בתחום האירוטי - אף שמהזווית האישית שלי זה אף פעם לא שיחק תפקיד.
המעניין הוא שגם ב"שיריון/חבר נופל" ובמיוחד ביצירה שבאה בעקבותיו - "שומר אמונים" (או - "הנאמן") מצאו לא־מעטים, לרבות כמה מבקרים, תימות שכאלה, אליהם המחבר הצעיר לא כיוון כלל.
בכל זאת, נושא (תימה) הידידות הגברית היה ועודנו מרכזי מאד ליצירתי. ללא ספק הייתה כאן גם השפעה של הקולנוע, סרטי הפשע הצרפתי בעיקר - ולא הפילם נואר - בהן הנושא הזה, אם תרצו - האהבה הזאת, תמיד שיחקו תפקיד גדול, וברוב המקרים אף בוטאו באופן יפהיפה (ראה סרטיו של הבמאי הגדול ז'אן פול מלוויל).
שני החברים במחזה לא היו מבוססים על איזו דמות מוגדרת, מתוך התא הקטן של ידידיי, או מתוך סיפורים שהכרנו. אכן, התגלמו בהם כמה היבטים, או תכונות, של חבהרים קרובים, אם כי באופן קלוש למדי.
שני החברים שהיו הכי קרובים לי, עד אמצע שנות העשרים שלי, היו יעוד לבנון ורוני פרנקל. הראשון - במאי קולנוע לעתיד ועיתונאי, השני - בן ל'אימפריית הבשר' - "ריכרד לוי" ולימים צלם קולנוע.
(עם שניהם עשיתי כמה סרטים קצרים, אחדים מהם זכו בפרסים, לרבות הסמי־פיצ'ר "קשר הדבש" שחזה את עליית הימין הקיצוני בישראל)
יעוד המשיך בדרכו העקלקלה בקריירה שלו, ראה הצלחה פה ושם, והחל 'לדעוך' כליל בראשית שנות ה-2000. רוני, שעשה גם שירות מעניין בדובר צה"ל, נפל קורבן לסרטן קטלני שהמיתו בגיל הכה־צעיר של 28.
האמת, שעם נישואי (קטע קריטי לחברים זכרים...) כבר עלתה הידידות על שירטון, בצד כמה אפיזודות מכוערות.
עם יעוד היה ניסיון לחידוש הקשר, באמצע שנות ה-2000, מלווה גם בניסיון לשוב ליצירה משותפת, אבל הניסיון כשל לחלוטין.
ההתנסויות האלה לא גרמו בשום אופן לשינוי השקפתי שהידידות הינה אכן ערך עליון.
או כמו שקבע יפה הפילוסוף האמריקאי (בן המאה ה-18) - "אין לך יצירת מופת גדולה יותר בטבע מ - חבר אמיתי."
איני יודע אם מדובר בתופעת־טבע נדירה אבל בהחלט לא שכיחה ונפוצה ביותר.
אך טבעי היה אם כן שהמחזאי הבתול יכתוב על נושא מוכר לו אישית ושנחשב מאד בעיניו. כתבתי אותו מהר - בתוך כמה ימים - ואחר כך הושבתי את יעוד ורוני, אולי עוד מישהו, והקראתי, בהנאה רבה, את המחזה הקטן שלי.
ההצלחה הייתה עצומה - אפשר היה לראות זאת בפניהם, לא רק במילים שהשמיעו, היה נראה כאילו איזה רגע מכונן התרחש. אולי.
רוני התנדב להדפיס את המחזה בשעווניות (סטנסיל) ובתוך ימים הייתה לו - מהדורה ראשונה.
כ-50 עותקים, כרוכים ומהודקים בסיכות־משרד, שנחטפו די מהר ו - שוב חזר הפלא - תשואות ושבחים.
ללא ספק, יצרתי משהו ש - נוגע, שהעביר ובישר איזו שהיא משמעות.
ולכן, כשראיתי באחד מעיתוני המצהרים מודעה בולטת שהוצאת "מסדה" הנחשבת (אז) עומדת להוציא לאור ספר אנתולוגי של ספרות צעירה ומבקשת מיוצרים צעירים (כלומר כמעט נטולי פרסום מוקדם) לשלוח כתבי־יד לעורך - מתי מגד, סופר ומבקר בעל מוניטין והשפעה - לא היססתי לרגע ושלחתי את "שריון של צב".
עבר זמן די ניכר ואז הגיעה מעטפה פשוטה לבית הוריי ובתוכה, בכתב ידו, כתב לי מגד שהוא ממש התרשם מהמחזה וכי הוא נחוש לשלבו בספר!
היתכן אמרתי לעצמי, בתערובת של שמחה וגיחוך, שכאן נולדת קריירה של איזה יוג'ין אוניל או טנסי וילייאמס ישראלי?
(מעניין לציין כי אוניל, שעוצמתו נשתמרה במידה רבה, כמעט שאינו מוצג היום, לא רק בישראל, אלא גם בארה"ב ותיאטרוני העולם. וילייאמס לעומתו - עם שניים־שלושה מחזות נפלאים - מוצג ועוד איך)
"שריון של צב" המשיך ל'עבוד' בעבורי...
לאחר שהספר ראה אור, בהוצאת "מסדה" הנחשבת, פנתה אלי המו"לית האגדית של ההוצאה, ברכה פלאי, והזמינה אותי למפגש קצר. עברה כמחצית המאה מאז ואיני זוכר את הנוסח המדוייק כמובן, אבל היא אמרה לי בערך כך -
"מאד התרשמתי מהמחזה, מכשרונך, אולי יש לך איזה משהו אחר, אולי רומן, בשבילנו?"
מוזיקה לאזניו של מחבר בראשית דרכו.
באותה עת, ראשית שנות השבעים, לא היה לי - אבל נחוש הייתי שיהיה.
אלא שאז צה"ל קרא לי והפכתי חייל (חיל־האוויר/מערך הנ"מ) וגם שירותי הצבאי נתארך, עקב מלחמת יום הכיפורים (1973) ובסופו שלדבר רק לאחר שחרורי שבתי לכתוב, זוכר היטב גם את הזמנתה של הגב. פלאי.
התוצאה הייתה - "שומר אמונים", רומן קצר (נובלה) על ידידות בין שני חברים, עליותיה ומורדותיה לאורך שנים.
כתב־היד אף זכה למילגת יצירה מטעם 'קרן תל אביב לספרות ואמנות' וככה הגעתי ל"מסדה" גם עם נדוניה יפה. הוא נתקבל לאלתר, זכה לעורך מופלא - המשורר הנהדר אמיר גלבוע ובתוך זמן קצר ראה אור ועשה דרכו לחנויות ולמבקרים.
במבט לאחור, לאחר עשרות שנים בתחום, אני יכול לומר, די בפליאה, שלגבי רומן קצר ראשון של מחבר לא־מוכר - התייחסו אליו ממש יפה.
הוזמנתי לראיונות, הביקורות ברובן היו טובות, וגם המכירות לא אכזבו.
ואז, שוב, תפנית מעניינת -
קבלתי פניה מקול ישראל, מנסים קמחי היקר, שהיה אז ראש מחלקת הדרמה והוא הציע לי שנהפוך את "שריון" לתסכית, מחזה־רדיו. שמחתי מאד ובתוך מן קצר עלה לאויר (גלי־האתר...) המחזה הצעיר הזה, כמעט בלא כל שינויים ו־שוב, ביקורות טובות לא־מעט שידורים חוזרים.
שנים רבות מאוחר יותר יזם המו"ל והמבקר המיוחד־במינו, ירון גולן ז"ל, הוצאה מחודשת של החומר והיא הופיעה, באמצע שנות ה-90, תחת השם "הנאמן".
הוספתי פתיחה חדשה, פה ושם נגיעות עריכה, ואחרית דבר ושוב שגרתי את בכורי המצליח לדרכו.
מאז זרמו נהרות זמן לרוב ואף שאני - עדיין! - אוחז בדיעה כי חברות, ידידות־אמת, היא מהדברים החשובים ביותר בחיי אדם - חוויתי גם את הצד הפחות נשגב, המכאיב, של בגידות, אכזבות, מפלות.
לא, הן לא שינו את דעתי - ולשמחתי אחזתי ועודני אוחז בחברי אמת - אבל התמונה נחשפה בפניה האחרים, במורכבותה המלאה.
אז הנה לפניכם, קוראים יקרים, עוד גלגול וטיול של - "שני חברים יצאו לדרך" ואני יכול רק לקוות כי ימצאו להם, ביניכם, ידידים ומוקירים.

קריאה טובה.

א.ק., קצרין, 2022

 
הנפשות:
אודי
רלי

תמונה א' 

(כשעולה המסך מתגלה חדר קטן ואפור, בעל קירות גבוהים ורחבים, מלוכלכים וקודרים, קורי עכביש ושאר הסימנים. באמצע החדר שולחן עגול וכבד, עליו לוח שחמט; משני צדדיו שתי כורסאות גדולות; כיסאות לבנים גדולים פזורים בחדר. מראה גדולה תלויה על הקיר הפונה היישר לקהל. יש צוהר קטן בקיר משמאל וכניסה אחת עגולה וצרה בקיר מימין.
כשעולה המסך נשמעת מוזיקת אורגן קודרת מרחוק, נכנס רלי, גבר בגיל העמידה המאוחר, ממוצע קומה, ממושקף, פניו קודרות משהו ושערו נוטה להקריח, כשהנך רואה אותו יש לך הרגשה שהוא הולך ומזקין. בידו מקל עץ עבה, בו הוא נתמך מפעם לפעם. הוא מסדר פרחים באגרטל שליד לוח השחמט ומעמיד בקבוקי יין על אצטבה רחבה היוצאת מהקיר השמאלי. הוא מביט על החדר, מוציא שעון־שרשרת מכיסו, מסתכל. אחר הוא מתיישב על יד הכלים הלבנים, משלב ידיו ומביט בדלת. נשמעת דפיקה קצרה ועם שהוא קורא "יבוא!" נכנס אודי. בידי אודי פרחים, שעם היכנסו הוא שם אותם באגרטל ונשאר עומד מול הצוהר כשגבו לקהל ולרלי.
זהו גבר בערך בגילו של רלי, אלא הוא גבוה יותר, בעל חזות אינטלקטואלית של איש עסקים מרצין. בצדעיו כבר זרקה השיבה ומתחת לחוטמו - שפם בריטי, גזור היטב.
בידו מקל הליכה דק, אלגנטי. בניגוד לרלי, הלבוש בחלוק בית מוזנח, לבוש אודי בקפידה. המוזיקה גוועת חרש עם הצלפה חדה של אודי בקיר שמולו. המקל פוגע בצוהר ומשמיע נקישה יבשה).
 
אודי: רק פתח אחד, לא כן?
 
רלי: רק אחד.
(אודי, גבו אל הקהל, משעין כפותיו על הקיר).
 
אודי: קירות עבים, מה?
 
רלי: אטומים.
 
אודי: טוב מאוד.
 
רלי: כן, זה טוב.
 
אודי: נעלת הכול מבחוץ?
 
רלי: כן. השערים, גדר הברזל, הכול.
 
אודי: הכול?
 
רלי: הכול.
 
אודי: (מפנה פניו, נשען בגבו על הקיר, מצית סיגר) אז אין יציאה?
 
רלי: אין.
 
(אודי סוגר בשקט את הדלת במנעול ענקים).
 
אודי: אמרתי שזה מצוין.
 
רלי: אני חושב ככה.
 
(אודי פוסע וחולף על פני רלי, נעמד במרכז הבמה, בקדמתה).
 
אודי: אז זהו המקום, מה?
 
רלי: לא יכולה להיות שום טעות. טירה עתיקה. שילמתי בעד יומיים.
 
אודי: זה מספיק.
 
רלי: זה יהיה מספיק.
 
(שתיקה).
 
רלי: ראית את "הבוס"?
 
אודי: כן, הוא הסכים לכול. כמו שרצינו.
 
רלי: אני משער שכך בדיוק רצינו. קוניאק?
 
אודי: אתה יודע.
 
רלי: כן, אני זוכר.
 
אודי: הרבה קרח.
 
רלי: הרבה קרח.
 
אודי: אני נזכר באותו יום שבו עזבנו את המקום הזה...
מתי זה היה רלי?
 
רלי: 46.
 
אודי: כן. 46. היא לא השתנתה הרבה, אתה יודע?
 
רלי: אנה?
 
אודי: הטירה.
 
רלי: אווֹ.
 
אודי: אווֹ (צוחק), איך שירינו כאן בנאצים הקטנים האלה עם כובעי הפלדה. אני זוכר שהדם הגיע עד הקרסוליים. זה היה מחזה.
 
רלי: היה.
 
אודי: האם... האם ג'רי, יוסי ועדנה בפנימייה?
 
רלי: (שגמר למזוג את המשקאות ועתה מתייצב ומזיז כלי על הלוח) כן. כמובן. יעברו כשבועיים עד שייוודע להם משהו.
 
אודי: אני רואה שהכול סודר.
 
רלי: כבר אמרתי, הכול.
 
(שתיקה).
 
רלי: ואצלך?
 
אודי: אנה בגראנד הוטל, הילדה בסקנדינביה.
 
רלי: כמו שרצינו...
 
אודי: כמו שרצינו... יין טוב (מזיז מהלך) כמה עלה?
 
רלי: 13.
 
אודי: אצל פורטוריקו?
 
רלי: אצל פורטוריקו.
 
אודי: עדיין נוהג לפי מנהגיך הישנים.
 
רלי: אה... זזתי.
 
אודי: הו, כן. הנה הצריח שלי אוכל סוס שלך... אז עדיין עם "ביג סנווֹ ביזנס"?
 
רלי: כן.
 
אודי: המנהגים הישנים?
 
רלי: (לפתע) אנה אמרה לי שהפסדת המון בהימורים שלך...
 
אודי: לעזאזל עם אנה. לעזאזל איתה. לעזאזל עם הפה הגדול שלה.
 
רלי: זה לא הוגן מצדך להגיד את זה.
 
אודי: לא הוגן מה? הו, קדימה ילד. נשמע מה אתה יודע...
 
רלי: אמרתי שזה לא הוגן. זה הכול.
 
אודי: לעזאזל איתה. לעזאזל עם הכול!
 
רלי: שח־מט!
 
אודי: מה אמרת?
 
רלי: מט.
 
אודי: (קם, זז אחורה בידו הכוס. הוא מרוקן אותה) ע... עכשיו?
 
רלי: (קם בהחלטיות מכניס ידו לחלוק) מיד!
 
(לקול מוזיקת אורגן רחוקה הם מוציאים חרש שני אקדחים עבים ושחורים ויורים איש ברעהו. עם שהם צונחים כבה האור בבת אחת. לקול מעבר מוזיקלי עליז כקונטרסט לקודמו מתחלף האור ועתה נראית הבמה כחדר הרצאות באוניברסיטה. לוח שנה מצביע על התאריך 1937. כתובת: "שקט הרצאה!". ועל שני כיסאות לבנים הנזכרים לעיל יושבים וכותבים במחברות אודי ורלי. רלי אינו ממושקף, לבוש חולצת טריקו כחולה, מצייר משהו במחברתו, שקוע. אודי בחולצת ספורט ירוקה, בלונדי וחסר שפם, מאזין לשיעור).