אהבה וקסת

המוני אנשים
אשר נפשם כמהה 
לאהבה
מסתובבים בעולם
רעבים
ומצפים לנדבה,
כי רק מי שיודע
שאלוקים
הוא אהבה 
ואהבה היא
אלוקים,
מתמלא ליבו 
ושבע!
*
אנו
המחליטים
לתת לה 
גודל, צורה 
וצבע.
בוחרים
אם ארעית
תהא או 
קבע.

אנו 
הקובעים
אם לפתוח 
דלת מרווחת,
מזמינה.
מחליטים 
להרחיב הלב
או להגביל 
בקטנה.

היא 
בסך הכול 
כמראה, 
כְּמים לַפָּנים 
משיבה.
כמונו
בדיוק היא,
חזקה ואמיתית 
האהבה.
*
קמטים שבלב 
מיישרים העקמומיות.
סדקיו מנביטים
אהבה!
*

ובאשר תלכי שְׂאי
אהבה,
ובאשר תליני התכסי 
מחילה.
*
וכאשר אהבתי
כאבתי
עד אשר 
ידעתי, 
בי תלוי
הדבר
ולא באהבה.
*
אפשר שאני
סתם אישה 
פשוטה
הפושטת ידיה וליבה
ומחכה לאהבה, 
ואפשר 
שידיי וליבי 
ורוחי ונשמתי
ומהותי
הם התגלמות
האהבה.
*
ואם נדע אלוקינו
אהבתו 
האין-סופית
אלינו,
דיינו.
*
מנקה את הלב,
מקרצפת פינות,
מעגלת,
מבערת חמיצות.
בודקת בחוֹרים
ובסדקים
בזכוכית מגדלת.
אוטמת היכן
שצריך.
מנערת במרץ
פירורי גאווה,
מסירה האבק
בדרכים משלי.
מאווררת, מפנה,
מכשירה לאהבה.
*
את מחליטה
למי לפתוח
ומה את מכניסה,
מתי לסגור 
ומה את משמיטה.
זה הלב שלך, 
ורק את 
מחליטה.
*
והֲיי מכילה
חמלה
ומחילה
לעצמך 
תחילה! 
הלב
בואי הביתה,
עצוב וריק
בלעדייך,
וכמה חסר 
בו קסם
ידייך.
כשתמצאי
את הדרך
חזור,
הביאי איתך
גם מרפא
ומזור.
מחכה 
לך הבית,
השולחן בו
ערוּך, 
המיטה מוצעת,
ומנגינה בו
רכה, מזמינה
ונוגעת.
רק פתחי
חלונות
ואווררי חדרים,
כדי שהרוח
הטובה, משב
פנימה תזרים.
הותירי בחוץ
דאגה וכאב,
שמרי על
הבית,
כי הוא
אַתְּ,
הוא הלב.
*

את עצמי
שרָחַק והלך
מעימי,
אנוכי מבקש.
באתי 
עד אליו,
ולא מצאתיו.
איכה הפך
זה לזר
והיה לתועה?
הגידה נא
לי איפה,
ואראה.
באתי לדרוש
את שלום
עצמי,

והיו הדלתות
נעולות.
כמעט התייאשתי
מלנסות.
עד כי פגשתי
בשער הלב,
ולא היה 
נעול
מעולם.
*
והתריס המוגף
מביא עימו
חושך מבורך
כדי שהעצב 
לא יברח,
ורק בקצה הלב
חרך קטן
שומר על דממה,
בולע קרניים 
מסתננות בצמא.

כשהכאב
בועט הולם,
היאחזי חזק
בתקווה.
השֶׁבֶר שבך
יהיה
שלם
כשבסדקיו
תשחילי
אהבה.
*