בעקבות הזמן האבוד - הכלואה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעקבות הזמן האבוד - הכלואה
מכר
מאות
עותקים
בעקבות הזמן האבוד - הכלואה
מכר
מאות
עותקים

בעקבות הזמן האבוד - הכלואה

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מרסל פרוסט

ולנטן-לואי-ז'ורז'-אז'ן-מרסל פרוסט (בצרפתית: Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust; ‏10 ביולי 1871 – 18 בנובמבר 1922) היה אינטלקטואל, סופר ומבקר צרפתי ממוצא יהודי, הידוע ביותר כמחברו של הספר "בעקבות הזמן האבוד" (בצרפתית: À la recherche du temps perdu). פרוסט נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה ה-20.

יצירתו העיקרית היא "בעקבות הזמן האבוד" (או, בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד"). פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו. ב"ז'אן סאנטיי", פרוסט מתאר את הפורטרט שלו בידי הצייר אנטוניו דה לה גאנדרה שאותו העריך מאד. 
"בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד מהישגים הגדולים של הספרות המערבית הבדיונית. מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

תקציר

'"אוהבים רק את מה שלא בועלים במלואו".

'הכלואה' הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה יחד עם 'אלברטין איננה' חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. זהו הכרך החמישי מתוך שבעת כרכי המחזור במקור. הוא החל להיכתב בימי האבל של פרוסט על מותו של אלפרד אגוסטינלי, אהובו, נהגו ומזכירו, שנהרג במאי 1914, בתאונת טַיִס. פרטים רבים מחייהם המשותפים, שלא האריכו למעלה מחודשים בודדים, דומים להפליא לחיי המְסַפֵּר עם אלברטין, שנמשכו מן הסתיו אל האביב. העבודה הסופית על 'הכלואה' הסתיימה ערב מותו של המחבר ב־1922. 
הספר נקרא כטריפטיכון: משני צדדיו יחסי מרסל עם אלברטין, ובמרכזו נגינת "השביעייה": יצירה עלומה של וֶנטֵיי, מורה לפסנתר שכוח־אל מקומברֶה, שתפוענח לאחר מותו, ותבוצע לראשונה בקונצרט הצפוי בטרקלין וֶרדוּרֶן. היצירה תנוגן בידי בן־חסותו של הברון דה שַׁרלוס, מורֶל, המשמש את שני המינים. 
אלברטין, תמיד בתנועה, תמיד במנוסה, היא "אֵלת הזמן הגדולה". היא האופנה המשתנה תדיר והיא התשוקה והקפריזה. בקוטב המנוגד לה המוזיקה של וֶנטֵיי, הבנויה פראזות קבועות. הקומפוזיטור הנידח הוא החדשן לעד, הוא החי ההולך לפני המחנה.
התרגום העברי רואה אור בשנת המאה למותו של מרסל פרוסט  (18.11.2022). קוראים בשפת המקור ובלשונות התרגומים צירפו למעגל האינטימי שלהם דמויות שעלו וירדו בסולם 'הזמן האבוד': הסבתא, האם, פרנסואז, סוואן, וֶרדוּרֶן, שַׁרלוס, וגם אלברטין. עם כל קריאה בהן דומה כי עודן משמשות פריזמה שמבעדה משתברת ומתבהרת לקוראים דמותם שלהם־עצמם. הם זוכים לקבל תצלום נפש משובץ בטבעת הזמן.  

פרק ראשון

הקדמת המתרגמת
 

"כלל לא ידעתי מה היתה אלברטין סימונֶה. היא ודאי לא ידעה מה עתידה היא להיות לי ביום מן הימים".

'בצל עלמות מלבלבות' II, עמ' 211

'הכלואה', יחד עם הכרך שאחריו, 'אלברטין איננה', הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. הוא לא היה חלק מתוכניתו המקורית של פרוסט, כפי שנתוותה ב-1908: יצירה בת שני חלקים, 'הזמן האבוד' ו'הזמן שנמצא', ששונתה והורחבה לשלושה: 'בצד של סוואן', 'צד גרמאנט' ו'הזמן שנמצא', אשר כותרתם: 'בעקבות הזמן האבוד'. חוקרים מייחסים את הולדת 'הכלואה' לפרשת האהבה הכאובה של פרוסט לאלפרד אגוֹסטינֶלי, נהגו ומזכירו, שנהרג ב-1914, בתאונת טיס. מכל מקום, בתוך האבל על מותו מתחילה להיכתב אלברטין.

עד מותו של מרסל פרוסט, ב-22 בנובמבר 1922, הופיעו בדפוס 'בצד של סוואן', 'בצל עלמות מלבלבות', 'צד גרמאנט', 'סדום ועמורה' - ארבעה כרכים. השלושה האחרונים, 'הכלואה', 'הנמלטת' (שתיקרא לימים 'אלברטין איננה') ו'הזמן שנמצא' היו בגדר כתבי־יד שנשלמה כתיבתם. כלומר, גיליונות נייר שמסר המחבר להדפסה במכונת־כתיבה וחזרו לידיו.

אבל הם לא חזרו, מן־הסתם, כדי לרדת לדפוס, אלא כדי להשתהות, ובחלקם להיכתב מחדש. אל הדפים המודפסים צורפו משפטים ואף פסקאות שחוברו בפרקי זמן שונים, מאוחרים יותר או פחות. כשנגמר לו המקום בשוליים הצמיד פרוסט אל הדף המודפס רצועות נייר, לפעמים יריעות, בסימון המקום המדויק. למשל, אחד הקטעים הנודעים ביותר ב'הכלואה' וב'הזמן האבוד' בכלל - מות ברגוט - הוא תוספת כזאת (כזכור, ב'הזמן שנמצא' כותב פרוסט, "בחַבְּרי פה־ושם דף נוסף בסיכה, אבנה את ספרי, אינני מעז לומר בשאפתנות כמו קתדרלה, אלא פשוט כמו שׂמלה. [...] מרוב שהדבקתי זה לזה את הניירות שפרנסואז כינתה 'נייָרותִים', הם נקרעו פה ושם. אך תמיד תוכל פרנסואז לעזור לי באיחויָם, כפי שהיתה מטליאה במקומות המרופטים של שמלותיה, או כדרך שבהמתינה לזגג, כמוני למדפיס, היתה מדביקה בחלון המטבח פיסת עיתון על גבי ריבוע הזגוגית שנשבר". שם, עמ' 328). כעבור זמן לא איחר גם העותק הנקי לקלוט תוספות והדבקות. אילו זכה פרוסט לראות הגהות של 'הכלואה', ייתכן מאוד שהספר היה שונה מזה שבידינו. מהדורותיו מבוססות על שלושה כתבי־יד שנמצאו בספרייה הלאומית של צרפת: הרבע הראשון תוקן בידי פרוסט לפני מותו, ואחריו הודפסו העתקים נקיים שהיו בלי החותמת "מאושר לדפוס". לפיכך היה על מהדיריו הראשונים — האח ד"ר רובר פרוסט, בעזרת הסופר והעורך ז'אק ריווייר ומזכירו ז'אן פולאן - לקבוע את הטקסט הסופי כמיטב יכולתם. כך יצאו לאור שלושת הכרכים האחרונים. כל זה אירע בשנות העשרים של המאה העשרים. מקץ שלושים שנה, במהדורת הפּלֵייָאד היוקרתית של הוצאת גלימאר (1954), שהנציחה את מקומו של פרוסט בספרות הצרפתית והעולמית, הסתמכו העורכים פייר קְלֶרָאק ואנדרה פֶרֶה על אותם כתבי־יד בצירוף חומר שנמסר להם על־ידי האחיינית ובעלת הזכויות של פרוסט. עברו עוד שלושים שנה וב-1987 יצאה לאור מהדורה מדעית בת ארבעה כרכים, שעורכה הראשי היה החוקר והביוגרף של פרוסט, ז'אן־איב טאדיֶה. ממנה הותקן התרגום לעברית. לרשות המהדירים עמדו עתה מחברות וטיוטות לא ידועות שקנתה הספרייה הלאומית מאספנים פרטיים או מיורשיהם, בשנים שבין שתי מהדורות הפּלֵייָאד. המיוחד בזו האחרונה הוא צירופם של וַרְיאנְטים שכתב פרוסט לסצנות רבות בספרו, וכן גרסות ראשונות של היצירה, שנערכו על־פי עלילת הרומאן ושכבותיו הגיאולוגיות.

שמה של אלברטין נשמע לראשונה מפי בת־כיתתה, ז'ילברט סוואן ('בצל עלמות מלבלבות' I), כמי ש"יום אחד היא תהיה נורא 'אִין'". אך אין היא נגלית לעינינו אלא בעת שהותו של המספר בבַּלְבֶּק בחברת סבתו, ומתבלטת בחבורת הבנות המדוושות על אופניהן לאורך החוף.

זוהי אלברטין סימונֶה, שחומה, מתולתלת, עיניה בורקות, ירוקות, או סגולות, לחייה תפוחות ואפה "ורדרד וקטן כשל חתול". פיקחית וחוצפנית ('בצל עלמות מלבלבות' II). המספר פוגש אותה בביתו של הצייר אֶלסטיר, הסמוך לבַּלְבֶּק. ערב אחד הוא מנסה לנשקה, אלברטין מתנגדת באלימות, ואילו הוא אובד־עצות, שכן היא מי שהזמינה אותו להיכנס לחדרה לאחר שכבר תשכב במיטתה. אלברטין מסתלקת מבַּלְבֶּק ושבה לפאריז. היא נעלמת מן הכרך השלישי של המחזור, 'צד גרמאנט' I, ורק בסופו ('צד גרמאנט' II) תופיע לרגע בדירת המספר בפאריז. לבו יהיה נתון אז לאחרת. בכרך הרביעי, 'סדום ועמורה', הוא חוזר לשהוּת שנייה בעיירת הנופש, פוגש שוב את אלברטין, מדמה לעצמו כי הוא מאוהב בה, מביא אותה למעון הקיץ של הזוג וֶרדוּרֶן, ומציג אותה כדודניתו. הוא מוקסם מכל בנות החבורה הקטנה, והוא חושד באלברטין ובאנדרה שהן נאהבות. אהבתו אליה מתעצמת לאחר שניהל איתה שיחה ברכבת המזדחלת לאורך החוף, ושמע ממנה וידוי על האינטימיות שלה עם העלמה וֶנטיי - בתו של הקומפוזיטור האלמוני - שהיתה לה כאם ואחות, ועם חברתה (השתיים זכורות לקורא מסצנת החילול של תצלום האב שנצפתה מחוץ לחלון ברומאן הפותח, 'קומברה'). יום אחד, כשהוא בחברת ד"ר קוטאר בקזינו של בַּלְבֶּק, רואה המספר את אלברטין רוקדת ואלס עם אנדרה. הרופא המום מהחושניות המוחצנת בין השתיים. הערותיו מחדירות בגיבור אובססיה כלפי אורח־חייה של אלברטין, שלא תרפה ממנו. תגובותיה על שאלותיו־חקירותיו רצופות סתירות ושקרים, המזינים את קנאתו. הוא נזכר באהבת סוואן לאודט, ששיחקה בחייו, ותוהה אם "אין באלברטין אותה אי־מוסריות, אותה בוגדנות כשל נפקנית לשעבר". הקנאה הולכת וגוברת, אך במפתיע משתררת שלווה, ויחסיהם מתאוששים עד כדי יציאה לטיולים בצוותא. הוא משכנע אותה באומללותו ומדבר על לבה לבוא להתגורר עמו בביתו בפאריז, שבו לא יסיר ממנה עין. אלברטין נענית. המלים האחרונות של 'סדום ועמורה' נאמרות מפי המספר לאמו: "אני מוכרח להתחתן עם אלברטין". הוא פוסח על שתי הסעיפים, כהרגלו, ובנקודה זו נפתח הספר שבידיכם. זו אהבה הניזונה מקנאה ומשליטה. הסיפור מוצג מפי המספר, מנקודת מבטו הבלעדית. לא נדע אלא מה שיודע הוא־עצמו.

למן הבוקר, ופנַי עוד אל הקיר, ובטרם ראיתי מעל לווילונות הגדולים מה גונו של פס האור, כבר ידעתי איזה מזג־אוויר היום. למדתי לפי הרעשים הראשונים של הרחוב, אם עלו מעומעמים ומשוּבּררים בגלל הלחוּת, או רוטטים כחִצים בחלל המצטלצל והריק של בוקר מרוּוָח, טהור וצונן; מאז טִרטור הטראם הראשון שמעתי אם קפא בגשם או עמד להפליג אל התכלת. וייתכן כי קדמה לָרעשים קרינה חדה וחודרנית שהסתננה אל שנתי וזרעה בה עצבות מבשֶׂרת שלג, אולי נשמעו מפי בַּרנָשון מהבהב מזמורי תהילה כה רבים לשמש - התחלתי לחייך, ובעודי רדום נפקחו עפעפי והתכוֹננו להסתנוור — עד כי הביאו עלי יקיצה מוזיקלית מחרישת־אוזניים. מכל מקום, בזמנו, בעיקר מחדרי, קלטתי את החיים שבחוץ. אני יודע שבּלוֹך סיפר כי בבואו לבקרני עם ערב, היה שומע רחשי שיחה; מאחר שאמי שהתה בקומברה, וכיוון שאף־פעם לא פגש איש בחדרי, הסיק כי דיברתי אל עצמי. כאשר הרבה יותר מאוחר נודע לו כי אלברטין גרה אתי אז, והבין שהסתרתי אותה מפני העולם, הכריז כי סוף־סוף תפס מדוע, בפרק זה של חיי, לא הסכמתי אף־פעם לצאת. הוא טעה. ניתן לסלוח לו, שכן המציאות, גם אם היא בלתי־נמנעת, אינה לגמרי צפויה, שומע אדם איזה פרט מדויק מחיי זולתו, קופץ מיד למסקנה שגויה, ותולה בעובדה שזה־אך התגלתה הסבר לדברים שדווקא להם אין כל קשר אליה.

כשאני חושב עכשיו כי בשובנו מבַּלְבֶּק באה חברתי להתגורר אתי בפאריז תחת גג אחד, כי ויתרה על רעיון היציאה לשַׁיט, וחדרהּ היה רחוק עשרים פסיעות מחדרי, בקצה המסדרון, בקבינט המטופט של אבי, וכי מדי ערב, מאוחר, לפני הפרידה ממני, היתה מחליקה את לשונה אל פי, כלחם חוק, כמזון מזין שמעמדו קדוש כמעט לכל בשר, ואשר הייסורים שנשאנו בעבורו שיוו לו לבסוף כעין מתיקות נפשית - עולה בי מיד, על דרך ההשוואה, לא הלילה שבו אישר לי הקפיטן בּוֹרוֹדינוֹ לשהות במפקדה, כטובה שבסך־הכל שיככה מועקה חולפת, אלא אותו לילה שבו שלח אבי את אמא לישון במיטה הקטנה לצד מיטתי. וכך החיים, כשהם גואלים אותנו פעם נוספת מייסורים שנראו כגזֵרה, עושים זאת בתנאים אחרים, לעתים כה סותרים, עד שנראה כמעט חילול הקודש להכיר בכך שאחד הוא החסד שלו זכינו!

כאשר שמעה אלברטין מפרנסואז כי בחדרי החשוך, שווילונותיו עודם מוּרדים, אני כבר לא ישן, לא מנעה מעצמה להקים קצת רעש בזמן שהתרחצה בקיטון הטואלט. ואז, לא פעם, במקום שאמתין, נכנסתי לחדר־האמבטיה הנעים, הצמוד לזה שלה. בעבר היה מנהל תיאטרון מבזבז מאות אלפי פרנק על שיבוץ אבני אזמרגד אמיתיות בכס מלכות שעליו כיהנה הדיווה בתפקיד הקיסרית. הבָּלֶטים הרוסיים לימדונו כי משחקי אור פשוטים, מכוּוְננים כהלכה, ממטירים על הבמה אבני יקר ססגוניות לא פחות. אולם התפאורה הזאת, העל־חומרית כלשהו, אינה מלבבת כמו זו שבה מחליפה שמש של שמונה בבוקר את זו שהורגלנו לראות רק עם קומנו בצהריים. החלונות של שני חדרי־הרחצה שלנו, כדי שלא יוכלו לראותנו מבחוץ, לא היו חלקים, אלא קמוטים לגמרי בכפור מלאכותי ומיושן. בבת־אחת הצהיבה השמש את מלמלת הזכוכית, הזהיבה, ומשחשפה בי אט־אט צעיר משכבר, שזה זמן כיסה עליו הֶרגל, בישׂמה אותי בזיכרונות, כאילו שהיתי בחיק הטבע וסביבי עלווה זהובה אשר לא חסרה אפילו נוכחות של ציפור. שכן שמעתי את אלברטין מצייצת ללא מעצור:

הכאבים מטורפים,

והמקשיב להם עוד מטורף מהם.1

אהבתי אותה עד כי יכולתי לחייך בשמחה על טעמה המוזיקלי הקלוקל. השנסון הזה, אגב, הקסים בקיץ שעבר את גב' בונטאן, אלא שבמהרה נודע לה שאומרים עליו קשקוש, ואז במקום לבקש מאלברטין לשיר אותו בבוא האורחים, החליפה אותו ב:

זמר פרידה בוקע מֵעַיִן גועש,2

שהוחלף אף הוא ב"פזמון נושן של מַסְנֶה, שהקטנה דופקת לנו באוזן".

עננה חלפה, כיסתה את עין השמש, ראיתי איך כבֶה ומאפיל לו וילון הזכוכית הנכלם, המכוסה עלווה.

המחיצות המפרידות בין שני קיטוני הרחצה שלנו (קיטונהּ של אלברטין, הזהה לשלי, הוא חדר־אמבטיה שאמא — שהיה לה כזה נוסף בקצה הדירה - מעולם לא השתמשה בו, שלא להפריע לי) כה דקיקות היו, עד שיכולנו לדבר בעודנו מתרחצים איש איש בקיטונו, לנהל שיחה שרק רעש המים קטע, באותה אינטימיות המתהווה תכופות בבתי־מלון בשל צמצום המרחב וסמיכות החדרים, אך בפאריז נדירה היא.

לפעמים נשארתי לשכב, נים ולא נים, וההוראה היתה שאין להיכנס לחדרי עד שלא אצלצל, פעולה אשר בגלל מיקומו הלא־נוח של אגס הפעמון החשמלי שלמראשותי, גזלה ממני זמן כה רב, עד שעייף ממאמץ להגיע אליו ומרוצה להיות לבדי, המשכתי לא אחת לשכב ישנוּני עוד רגעים אחדים. לא שהייתי אדיש כולי לשהותה של אלברטין בביתנו. ניתוקה מחברותיה הצליח לחסוך מלבי ייסורים חדשים. הוא קִיים אותו במנוחה, בכמעט חוסר תנועה, שיוכלו לסייע בהחלמתו. אך למעשה היתה השלווה שנסכה עלי חבֶרתי שיכוך של סבל יותר מאשר שמחה. אומנם היא אִפשרה לי לטעום שמחות רבות שהכאב החריף אטם אותי אליהן קודם־לכן, אלא שרחוק מלייחס אותן לאלברטין, שעכשיו כלל לא היתה יפה, וכבר שעממה אותי, וחשתי בבירור כי איני אוהב - אדרבה, טעמתי מהן דווקא לא במחיצתה. על כן פתחתי את הבוקר מבלי להזעיק אותה, בעיקר כשהיה יום יפה. במשך כמה רגעים, ובידיעה כי הוא מסב לי אושר רב ממנה, נותרתי פנים אל פנים עם הגיבורון הפנימי, המקדם ברינה את השמש, ועליו כבר סיפרתי. מבֵּין מרכיבי האישיות שלנו, לא הגלויים ביותר הם החיוניים ביותר. בתוך־תוכי, כאשר תחדל המחלה להפילם ארצה זה אחר זה, יישארו בהם עדיין שניים־שלושה שחייהם קשים משל האחרים, בעיקר פילוסוף אחד, שלא יֵדע מנוח עד אם יגלה בין שתי יצירות, שתי תחושות, מכנה משותף. אך האחרון שבכולם, פעמים תהיתי אם אין הוא הברנשון הדומה עד מאוד לאחֵר שהציב האופטיקאי מקומברה בחלון־הראווה להורות על מזג־האוויר, זה שהיה מסיר מראשו את הברדס עם זריחת השמש וחובשו טרם רדת הגשם. הברנשון הקטן, אני מכיר את האנוכיות שלו; אני מסוגל לקבל התקפי חנק שיירגעו רק עם רדת הגשם, אבל הוא לא אכפת לו, ועם הטפטופים הראשונים שציפיתי להם בקוצר־רוח, הוא מאבד את עליזותו, חובש את הברדס, מצב־רוחו מתקדר. לעומת זאת, בטוח אני כי בבוא גסיסתי, כשכל שאר ה'אני' שלי כבר יהיו מתים, אם תפציע קרן שמש שעה שאפלוט את אנחותי האחרונות, יחוש הגיבורון הברומטרי רווחה, יסיר את הברדס וישיר: ״אה! סוף כל סוף יום יפה״.

*המשך העלילה בספר המלא*

הערות

  1. פזמון חוזר לרומאנסה מאת גֶרֶן ודוּרָאן (1903-1830).
  2. טור ראשון מתוך ״שַׂרעפי סתיו״, לחן מאת ז'ול מַסְנֶה (1912-1842).

מרסל פרוסט

ולנטן-לואי-ז'ורז'-אז'ן-מרסל פרוסט (בצרפתית: Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust; ‏10 ביולי 1871 – 18 בנובמבר 1922) היה אינטלקטואל, סופר ומבקר צרפתי ממוצא יהודי, הידוע ביותר כמחברו של הספר "בעקבות הזמן האבוד" (בצרפתית: À la recherche du temps perdu). פרוסט נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה ה-20.

יצירתו העיקרית היא "בעקבות הזמן האבוד" (או, בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד"). פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו. ב"ז'אן סאנטיי", פרוסט מתאר את הפורטרט שלו בידי הצייר אנטוניו דה לה גאנדרה שאותו העריך מאד. 
"בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד מהישגים הגדולים של הספרות המערבית הבדיונית. מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

סקירות וביקורות

"הכלואה" מספק רמזים להבנת הפלנטה הקסומה שברא מרסל פרוסט ביצירת הענקים שלו בני ציפר הארץ 28/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"הכלואה" מספק רמזים להבנת הפלנטה הקסומה שברא מרסל פרוסט ביצירת הענקים שלו בני ציפר הארץ 28/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בעקבות הזמן האבוד - הכלואה מרסל פרוסט

הקדמת המתרגמת
 

"כלל לא ידעתי מה היתה אלברטין סימונֶה. היא ודאי לא ידעה מה עתידה היא להיות לי ביום מן הימים".

'בצל עלמות מלבלבות' II, עמ' 211

'הכלואה', יחד עם הכרך שאחריו, 'אלברטין איננה', הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. הוא לא היה חלק מתוכניתו המקורית של פרוסט, כפי שנתוותה ב-1908: יצירה בת שני חלקים, 'הזמן האבוד' ו'הזמן שנמצא', ששונתה והורחבה לשלושה: 'בצד של סוואן', 'צד גרמאנט' ו'הזמן שנמצא', אשר כותרתם: 'בעקבות הזמן האבוד'. חוקרים מייחסים את הולדת 'הכלואה' לפרשת האהבה הכאובה של פרוסט לאלפרד אגוֹסטינֶלי, נהגו ומזכירו, שנהרג ב-1914, בתאונת טיס. מכל מקום, בתוך האבל על מותו מתחילה להיכתב אלברטין.

עד מותו של מרסל פרוסט, ב-22 בנובמבר 1922, הופיעו בדפוס 'בצד של סוואן', 'בצל עלמות מלבלבות', 'צד גרמאנט', 'סדום ועמורה' - ארבעה כרכים. השלושה האחרונים, 'הכלואה', 'הנמלטת' (שתיקרא לימים 'אלברטין איננה') ו'הזמן שנמצא' היו בגדר כתבי־יד שנשלמה כתיבתם. כלומר, גיליונות נייר שמסר המחבר להדפסה במכונת־כתיבה וחזרו לידיו.

אבל הם לא חזרו, מן־הסתם, כדי לרדת לדפוס, אלא כדי להשתהות, ובחלקם להיכתב מחדש. אל הדפים המודפסים צורפו משפטים ואף פסקאות שחוברו בפרקי זמן שונים, מאוחרים יותר או פחות. כשנגמר לו המקום בשוליים הצמיד פרוסט אל הדף המודפס רצועות נייר, לפעמים יריעות, בסימון המקום המדויק. למשל, אחד הקטעים הנודעים ביותר ב'הכלואה' וב'הזמן האבוד' בכלל - מות ברגוט - הוא תוספת כזאת (כזכור, ב'הזמן שנמצא' כותב פרוסט, "בחַבְּרי פה־ושם דף נוסף בסיכה, אבנה את ספרי, אינני מעז לומר בשאפתנות כמו קתדרלה, אלא פשוט כמו שׂמלה. [...] מרוב שהדבקתי זה לזה את הניירות שפרנסואז כינתה 'נייָרותִים', הם נקרעו פה ושם. אך תמיד תוכל פרנסואז לעזור לי באיחויָם, כפי שהיתה מטליאה במקומות המרופטים של שמלותיה, או כדרך שבהמתינה לזגג, כמוני למדפיס, היתה מדביקה בחלון המטבח פיסת עיתון על גבי ריבוע הזגוגית שנשבר". שם, עמ' 328). כעבור זמן לא איחר גם העותק הנקי לקלוט תוספות והדבקות. אילו זכה פרוסט לראות הגהות של 'הכלואה', ייתכן מאוד שהספר היה שונה מזה שבידינו. מהדורותיו מבוססות על שלושה כתבי־יד שנמצאו בספרייה הלאומית של צרפת: הרבע הראשון תוקן בידי פרוסט לפני מותו, ואחריו הודפסו העתקים נקיים שהיו בלי החותמת "מאושר לדפוס". לפיכך היה על מהדיריו הראשונים — האח ד"ר רובר פרוסט, בעזרת הסופר והעורך ז'אק ריווייר ומזכירו ז'אן פולאן - לקבוע את הטקסט הסופי כמיטב יכולתם. כך יצאו לאור שלושת הכרכים האחרונים. כל זה אירע בשנות העשרים של המאה העשרים. מקץ שלושים שנה, במהדורת הפּלֵייָאד היוקרתית של הוצאת גלימאר (1954), שהנציחה את מקומו של פרוסט בספרות הצרפתית והעולמית, הסתמכו העורכים פייר קְלֶרָאק ואנדרה פֶרֶה על אותם כתבי־יד בצירוף חומר שנמסר להם על־ידי האחיינית ובעלת הזכויות של פרוסט. עברו עוד שלושים שנה וב-1987 יצאה לאור מהדורה מדעית בת ארבעה כרכים, שעורכה הראשי היה החוקר והביוגרף של פרוסט, ז'אן־איב טאדיֶה. ממנה הותקן התרגום לעברית. לרשות המהדירים עמדו עתה מחברות וטיוטות לא ידועות שקנתה הספרייה הלאומית מאספנים פרטיים או מיורשיהם, בשנים שבין שתי מהדורות הפּלֵייָאד. המיוחד בזו האחרונה הוא צירופם של וַרְיאנְטים שכתב פרוסט לסצנות רבות בספרו, וכן גרסות ראשונות של היצירה, שנערכו על־פי עלילת הרומאן ושכבותיו הגיאולוגיות.

שמה של אלברטין נשמע לראשונה מפי בת־כיתתה, ז'ילברט סוואן ('בצל עלמות מלבלבות' I), כמי ש"יום אחד היא תהיה נורא 'אִין'". אך אין היא נגלית לעינינו אלא בעת שהותו של המספר בבַּלְבֶּק בחברת סבתו, ומתבלטת בחבורת הבנות המדוושות על אופניהן לאורך החוף.

זוהי אלברטין סימונֶה, שחומה, מתולתלת, עיניה בורקות, ירוקות, או סגולות, לחייה תפוחות ואפה "ורדרד וקטן כשל חתול". פיקחית וחוצפנית ('בצל עלמות מלבלבות' II). המספר פוגש אותה בביתו של הצייר אֶלסטיר, הסמוך לבַּלְבֶּק. ערב אחד הוא מנסה לנשקה, אלברטין מתנגדת באלימות, ואילו הוא אובד־עצות, שכן היא מי שהזמינה אותו להיכנס לחדרה לאחר שכבר תשכב במיטתה. אלברטין מסתלקת מבַּלְבֶּק ושבה לפאריז. היא נעלמת מן הכרך השלישי של המחזור, 'צד גרמאנט' I, ורק בסופו ('צד גרמאנט' II) תופיע לרגע בדירת המספר בפאריז. לבו יהיה נתון אז לאחרת. בכרך הרביעי, 'סדום ועמורה', הוא חוזר לשהוּת שנייה בעיירת הנופש, פוגש שוב את אלברטין, מדמה לעצמו כי הוא מאוהב בה, מביא אותה למעון הקיץ של הזוג וֶרדוּרֶן, ומציג אותה כדודניתו. הוא מוקסם מכל בנות החבורה הקטנה, והוא חושד באלברטין ובאנדרה שהן נאהבות. אהבתו אליה מתעצמת לאחר שניהל איתה שיחה ברכבת המזדחלת לאורך החוף, ושמע ממנה וידוי על האינטימיות שלה עם העלמה וֶנטיי - בתו של הקומפוזיטור האלמוני - שהיתה לה כאם ואחות, ועם חברתה (השתיים זכורות לקורא מסצנת החילול של תצלום האב שנצפתה מחוץ לחלון ברומאן הפותח, 'קומברה'). יום אחד, כשהוא בחברת ד"ר קוטאר בקזינו של בַּלְבֶּק, רואה המספר את אלברטין רוקדת ואלס עם אנדרה. הרופא המום מהחושניות המוחצנת בין השתיים. הערותיו מחדירות בגיבור אובססיה כלפי אורח־חייה של אלברטין, שלא תרפה ממנו. תגובותיה על שאלותיו־חקירותיו רצופות סתירות ושקרים, המזינים את קנאתו. הוא נזכר באהבת סוואן לאודט, ששיחקה בחייו, ותוהה אם "אין באלברטין אותה אי־מוסריות, אותה בוגדנות כשל נפקנית לשעבר". הקנאה הולכת וגוברת, אך במפתיע משתררת שלווה, ויחסיהם מתאוששים עד כדי יציאה לטיולים בצוותא. הוא משכנע אותה באומללותו ומדבר על לבה לבוא להתגורר עמו בביתו בפאריז, שבו לא יסיר ממנה עין. אלברטין נענית. המלים האחרונות של 'סדום ועמורה' נאמרות מפי המספר לאמו: "אני מוכרח להתחתן עם אלברטין". הוא פוסח על שתי הסעיפים, כהרגלו, ובנקודה זו נפתח הספר שבידיכם. זו אהבה הניזונה מקנאה ומשליטה. הסיפור מוצג מפי המספר, מנקודת מבטו הבלעדית. לא נדע אלא מה שיודע הוא־עצמו.

למן הבוקר, ופנַי עוד אל הקיר, ובטרם ראיתי מעל לווילונות הגדולים מה גונו של פס האור, כבר ידעתי איזה מזג־אוויר היום. למדתי לפי הרעשים הראשונים של הרחוב, אם עלו מעומעמים ומשוּבּררים בגלל הלחוּת, או רוטטים כחִצים בחלל המצטלצל והריק של בוקר מרוּוָח, טהור וצונן; מאז טִרטור הטראם הראשון שמעתי אם קפא בגשם או עמד להפליג אל התכלת. וייתכן כי קדמה לָרעשים קרינה חדה וחודרנית שהסתננה אל שנתי וזרעה בה עצבות מבשֶׂרת שלג, אולי נשמעו מפי בַּרנָשון מהבהב מזמורי תהילה כה רבים לשמש - התחלתי לחייך, ובעודי רדום נפקחו עפעפי והתכוֹננו להסתנוור — עד כי הביאו עלי יקיצה מוזיקלית מחרישת־אוזניים. מכל מקום, בזמנו, בעיקר מחדרי, קלטתי את החיים שבחוץ. אני יודע שבּלוֹך סיפר כי בבואו לבקרני עם ערב, היה שומע רחשי שיחה; מאחר שאמי שהתה בקומברה, וכיוון שאף־פעם לא פגש איש בחדרי, הסיק כי דיברתי אל עצמי. כאשר הרבה יותר מאוחר נודע לו כי אלברטין גרה אתי אז, והבין שהסתרתי אותה מפני העולם, הכריז כי סוף־סוף תפס מדוע, בפרק זה של חיי, לא הסכמתי אף־פעם לצאת. הוא טעה. ניתן לסלוח לו, שכן המציאות, גם אם היא בלתי־נמנעת, אינה לגמרי צפויה, שומע אדם איזה פרט מדויק מחיי זולתו, קופץ מיד למסקנה שגויה, ותולה בעובדה שזה־אך התגלתה הסבר לדברים שדווקא להם אין כל קשר אליה.

כשאני חושב עכשיו כי בשובנו מבַּלְבֶּק באה חברתי להתגורר אתי בפאריז תחת גג אחד, כי ויתרה על רעיון היציאה לשַׁיט, וחדרהּ היה רחוק עשרים פסיעות מחדרי, בקצה המסדרון, בקבינט המטופט של אבי, וכי מדי ערב, מאוחר, לפני הפרידה ממני, היתה מחליקה את לשונה אל פי, כלחם חוק, כמזון מזין שמעמדו קדוש כמעט לכל בשר, ואשר הייסורים שנשאנו בעבורו שיוו לו לבסוף כעין מתיקות נפשית - עולה בי מיד, על דרך ההשוואה, לא הלילה שבו אישר לי הקפיטן בּוֹרוֹדינוֹ לשהות במפקדה, כטובה שבסך־הכל שיככה מועקה חולפת, אלא אותו לילה שבו שלח אבי את אמא לישון במיטה הקטנה לצד מיטתי. וכך החיים, כשהם גואלים אותנו פעם נוספת מייסורים שנראו כגזֵרה, עושים זאת בתנאים אחרים, לעתים כה סותרים, עד שנראה כמעט חילול הקודש להכיר בכך שאחד הוא החסד שלו זכינו!

כאשר שמעה אלברטין מפרנסואז כי בחדרי החשוך, שווילונותיו עודם מוּרדים, אני כבר לא ישן, לא מנעה מעצמה להקים קצת רעש בזמן שהתרחצה בקיטון הטואלט. ואז, לא פעם, במקום שאמתין, נכנסתי לחדר־האמבטיה הנעים, הצמוד לזה שלה. בעבר היה מנהל תיאטרון מבזבז מאות אלפי פרנק על שיבוץ אבני אזמרגד אמיתיות בכס מלכות שעליו כיהנה הדיווה בתפקיד הקיסרית. הבָּלֶטים הרוסיים לימדונו כי משחקי אור פשוטים, מכוּוְננים כהלכה, ממטירים על הבמה אבני יקר ססגוניות לא פחות. אולם התפאורה הזאת, העל־חומרית כלשהו, אינה מלבבת כמו זו שבה מחליפה שמש של שמונה בבוקר את זו שהורגלנו לראות רק עם קומנו בצהריים. החלונות של שני חדרי־הרחצה שלנו, כדי שלא יוכלו לראותנו מבחוץ, לא היו חלקים, אלא קמוטים לגמרי בכפור מלאכותי ומיושן. בבת־אחת הצהיבה השמש את מלמלת הזכוכית, הזהיבה, ומשחשפה בי אט־אט צעיר משכבר, שזה זמן כיסה עליו הֶרגל, בישׂמה אותי בזיכרונות, כאילו שהיתי בחיק הטבע וסביבי עלווה זהובה אשר לא חסרה אפילו נוכחות של ציפור. שכן שמעתי את אלברטין מצייצת ללא מעצור:

הכאבים מטורפים,

והמקשיב להם עוד מטורף מהם.1

אהבתי אותה עד כי יכולתי לחייך בשמחה על טעמה המוזיקלי הקלוקל. השנסון הזה, אגב, הקסים בקיץ שעבר את גב' בונטאן, אלא שבמהרה נודע לה שאומרים עליו קשקוש, ואז במקום לבקש מאלברטין לשיר אותו בבוא האורחים, החליפה אותו ב:

זמר פרידה בוקע מֵעַיִן גועש,2

שהוחלף אף הוא ב"פזמון נושן של מַסְנֶה, שהקטנה דופקת לנו באוזן".

עננה חלפה, כיסתה את עין השמש, ראיתי איך כבֶה ומאפיל לו וילון הזכוכית הנכלם, המכוסה עלווה.

המחיצות המפרידות בין שני קיטוני הרחצה שלנו (קיטונהּ של אלברטין, הזהה לשלי, הוא חדר־אמבטיה שאמא — שהיה לה כזה נוסף בקצה הדירה - מעולם לא השתמשה בו, שלא להפריע לי) כה דקיקות היו, עד שיכולנו לדבר בעודנו מתרחצים איש איש בקיטונו, לנהל שיחה שרק רעש המים קטע, באותה אינטימיות המתהווה תכופות בבתי־מלון בשל צמצום המרחב וסמיכות החדרים, אך בפאריז נדירה היא.

לפעמים נשארתי לשכב, נים ולא נים, וההוראה היתה שאין להיכנס לחדרי עד שלא אצלצל, פעולה אשר בגלל מיקומו הלא־נוח של אגס הפעמון החשמלי שלמראשותי, גזלה ממני זמן כה רב, עד שעייף ממאמץ להגיע אליו ומרוצה להיות לבדי, המשכתי לא אחת לשכב ישנוּני עוד רגעים אחדים. לא שהייתי אדיש כולי לשהותה של אלברטין בביתנו. ניתוקה מחברותיה הצליח לחסוך מלבי ייסורים חדשים. הוא קִיים אותו במנוחה, בכמעט חוסר תנועה, שיוכלו לסייע בהחלמתו. אך למעשה היתה השלווה שנסכה עלי חבֶרתי שיכוך של סבל יותר מאשר שמחה. אומנם היא אִפשרה לי לטעום שמחות רבות שהכאב החריף אטם אותי אליהן קודם־לכן, אלא שרחוק מלייחס אותן לאלברטין, שעכשיו כלל לא היתה יפה, וכבר שעממה אותי, וחשתי בבירור כי איני אוהב - אדרבה, טעמתי מהן דווקא לא במחיצתה. על כן פתחתי את הבוקר מבלי להזעיק אותה, בעיקר כשהיה יום יפה. במשך כמה רגעים, ובידיעה כי הוא מסב לי אושר רב ממנה, נותרתי פנים אל פנים עם הגיבורון הפנימי, המקדם ברינה את השמש, ועליו כבר סיפרתי. מבֵּין מרכיבי האישיות שלנו, לא הגלויים ביותר הם החיוניים ביותר. בתוך־תוכי, כאשר תחדל המחלה להפילם ארצה זה אחר זה, יישארו בהם עדיין שניים־שלושה שחייהם קשים משל האחרים, בעיקר פילוסוף אחד, שלא יֵדע מנוח עד אם יגלה בין שתי יצירות, שתי תחושות, מכנה משותף. אך האחרון שבכולם, פעמים תהיתי אם אין הוא הברנשון הדומה עד מאוד לאחֵר שהציב האופטיקאי מקומברה בחלון־הראווה להורות על מזג־האוויר, זה שהיה מסיר מראשו את הברדס עם זריחת השמש וחובשו טרם רדת הגשם. הברנשון הקטן, אני מכיר את האנוכיות שלו; אני מסוגל לקבל התקפי חנק שיירגעו רק עם רדת הגשם, אבל הוא לא אכפת לו, ועם הטפטופים הראשונים שציפיתי להם בקוצר־רוח, הוא מאבד את עליזותו, חובש את הברדס, מצב־רוחו מתקדר. לעומת זאת, בטוח אני כי בבוא גסיסתי, כשכל שאר ה'אני' שלי כבר יהיו מתים, אם תפציע קרן שמש שעה שאפלוט את אנחותי האחרונות, יחוש הגיבורון הברומטרי רווחה, יסיר את הברדס וישיר: ״אה! סוף כל סוף יום יפה״.

*המשך העלילה בספר המלא*

הערות

  1. פזמון חוזר לרומאנסה מאת גֶרֶן ודוּרָאן (1903-1830).
  2. טור ראשון מתוך ״שַׂרעפי סתיו״, לחן מאת ז'ול מַסְנֶה (1912-1842).