בסלון של ברטה

וינה, 11 במרץ 1938

לכאורה עוד אחר צהריים של נחת. בסלון של ברטה צוּקֶרקַנדל מתקבצים לאט אורחיה — סופרים, אמנים ופוליטיקאים — לשיח תרבותי שמשכיח לרגע אינפלציה פרועה, כלכלה קורסת ומשאל עם גורלי בעוד יומיים.

כל הסימנים מעידים שהאוסטרים יבחרו בעצמאות וידחו בשאט נפש איחוד עם גרמניה של היטלר, ובכל זאת, הציפייה לתוצאות המשאל מחשמלת. ברטה מטה את גופה מעבר לחלון לראות את הכיכר שממנה נשמעות הקריאות ״תחי אוסטרייה החופשית", ואורחים שבקושי פילסו דרך בהמון נכנסים קצרי נשימה ומספרים בשמחה — כמעט כולם באוסטרייה מתנגדים לנאצים.

ברטה סובבת ביניהם חסרת מנוח, ביטחונם ושמחתם ממנה והלאה, עיני הנביאה הנסתרות שלה, עיני קסנדרה,1 רואות רק שחורות. היטלר ימנע בכוח את משאל העם, היא אומרת, והאורחים ממהרים להסותה. השתלטות צבאית וסיפוח אינם אפשריים, הם מעבר לכל דמיון.

התה בקנקן מצטנן, חושך זוחל מהחלונות והאורחים מתפזרים. ברטה מדליקה את מקלט הרדיו ושומעת את ראש הממשלה מודיע על התפטרותו, צבאה של גרמניה יפלוש לאוסטרייה ויעמוד עוד מעט בשערי וינה, איש לא יתנגד לכניסתו, דם גרמני לא יישפך. ״אלוהים, שמור על אוסטרייה" הן מילותיו האחרונות.

מן הרחוב עולות בבת אחת קריאות המון, שעתה זועק: ״הייל היטלר". היא ממהרת אל החלון ורואה דגלי צלב קרס ענקיים נגללים מגגות בתים ורעם עמום של משאיות כבדות מרעיד את הזגוגיות.

עולמה נחשך באחת, ומיד מואר בקרניים שבוקעות מתוכה: הכול יחרב, כל יהודי אוסטרייה יגורשו, יירצחו או ייאלצו להגר. הם יחוו אכזריות נוראה, יפטרו אותם ממשרותיהם, יחמסו ויבַזו אותם, יבזזו את רכושם ויבעירו את בתי הכנסת.

במרחק לא רב מביתה יושבות גיסותיה אָמַליֶה צוקרקנדל ומתילדה שֶפּס ומאזינות לרדיו. חבורות גברים הזועקים "הייל היטלר" חולפות בריצה ברחובן, שעטות נעליהם המסומרות מרקידות את החלונות. הן קופאות במקומן ומאזינות בדממה לקולותיה של וינה המקבלת את פני גרמניה הנאצית בשמחה העולה על גדותיה.

ברטה אורזת מזוודה קטנה ונעלמת. לאחר ימים אחדים יפרצו אנשי גסטפו לביתה.

השם

שם משפחתנו המגוחך במקצת היה צוקרקנדל. משמעו גושישי סוכר שנראו כגבישים שזורים על חוט, וכך נמכרו בשווקים. השם ניתן לצוקרקנדלים הראשונים בגלל מקצועם, שהיה זיקוק סוכר מסלק או עשיית נרות. ואפשר שעסקו בשניהם: מפסולת הפקת סוכר אפשר ליצור נרות ששלהבתם נטולת עשן, וילדים אהבו ללעוס את זנבותיהם המתוקים. ואין לדעת, אולי היו אבות אבותינו אופי עוגות ועושי מגדנות, וכך נקשרו לסוכר. אבי נהג לומר שמצירוף המילים סוכר ונר נולד השם.

במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם.

הזוהרת והידועה מכל נושאי השם המתוק הייתה ברטה צוקרקנדל, מלכת הסלונים של וינה, וממרחק עשרות שנים היא בלתי נשכחת. אך עם ברטה אין לי קשר דם; רק עקב נישואיה לאמיל־עמנואל צוקרקנדל נוסף שמם של יצרני הסוכר והנרות לשם נעוריה שפס. גם היא חשבה כמוני שהשם מַכלים, ולאחר שפגשה לראשונה את אמיל שאלה מדוע אינו ממיר אותו בשם מכובד יותר. התשובה הייתה: בגיל תשע עשרה, בהיותו סטודנט לאנטומיה, גילה אמיל עצם לא ידועה בגוף האדם, ומאז היא נקראת על שמו ״עצם צוקרקנדל". לפיכך דבק בשם שבאמת היה ראוי להחליפו.

לעיתים דמיינתי מפגש איתה.

בחנות אופנתית בירושלים אמדוד שמלה ארוכה מעוטרת פסי אלכסון כסופים ושחורים, ומעמוד מחופה בראי תשתקף אליי אישה נוספת, ברטה בשמלת פסים ששרווליה תפוחי כתף ונצמדים לאמות היד, על צווארה וחזה תכשיט רקמת חרוזים ולראשה כובע שחור, שיא האופנה הווינאית בתחילת המאה העשרים.

אעקוף את הראי ואשלב יד בידה הכפופה ואוליך אותה אל הקפה השכונתי שלי והיא לא תתנגד.

נעורר תשומת לב מועטה, יניחו שהגענו משכונה חרדית ועצרנו בדרכנו לאירוע חגיגי, שמלות הפסים וגם צליעה קלה כמעט זהה ולא מורגשת ברגל ימין ישייכו אותנו זו לזו.

הקפה לא יהיה לטעמה, אינו תקיף וריחני כקפה וינאי, והקצפת היא חלב שהוקצף ובועותיו מתפוגגות. גם המלצריות הצעירות במכנסיהן ההדוקים יעוררו את תמיהתה; הן לא מקצועיות, תפסוק, ותזכיר את המלצרים הסמכותיים של וינה.

תתעורר בי תחושת דחיפות לרכוש את אמונה, אבל המילים תצאנה מפי צפופות ואתקשה לשים בהן סדר. נולדתי פה בירושלים לפני שקמה מדינת ישראל, אומר לה. שמי בהיוולדי היה אורה צוקרקנדל, שם שעורר ילדים ללעוג לי עד שהוריי נענו לתחנוניי ושינו את שמנו לשם עברי — צוראל — הנושא את הד צלילו של השם הגלותי. לא היה לי עניין בתולדות המשפחה, אך כשהגעתי לגיל שבעים ניצתה בי תשוקת כתיבה. מאז אני כותבת כאחוזת דיבוק, מפחדת לשמוט את עוגן העונג של חיי המאוחרים פן יימוג בערפל של קיהיון וזקנה.

עיניה הרואות כול תלכנה ותתמקדנה בי. היה בהן שוויון נפש כאשר הובלתי אותה לבית הקפה באמתלה של קרבת דם מפוקפקת, אבל אישה כותבת היא דבר אחר. יוצרים תמיד הלהיבו והסעירו אותה, סופרים, משוררים, מוזיקאים, מחזאים ושחקנים.

ואנחנו נדבר.

כל מה שידעתי על הדורות שקדמו לי היה שלפני כמאה וחמישים שנה נדד יעקב מאיר צוקרקנדל, אבי אבות משפחתנו, עם ילדיו ברחבי הממלכה האוסטרו־הונגרית והם נפוצו בה כזרעים ברוח. אחד מבניו היה ברנרד, שכינויו היה בעריש האדום, והוא היה סבא רבא שלי וגר בגליציה. בן אחר, לאון שמו, חי בהונגריה ומשם עבר לווינה.

כך צמחו בקצות הממלכה שני ענפים, שמלבד השם לא היה אפשר לזהות שצמחו מאותו גזע. מכל אחד מהם השתרגו ענפי בנים ובנות וצאצאים נוספים, שלפי שעה התעלמתי מקיומם.

הצוקרקנדלים הווינאים היו קרובים שכל משפחה הייתה שמחה להתנאות בהם: אופנתיים, מפורסמים ועשירים, אניני טעם ויודעי ספר. ידועני התקופה, ששמותיהם מוכרים לכל בן תרבות, היו מבאי ביתם. כמה הוד ואיזו תפארת.

והייתה המשפחה שלנו, ענייה מרודה בגליציה, דבקה בחצרות רבנים, חיה בחרדה מתמדת מפני הפוגרום והמחסור שתמיד התדפקו על הדלת. דרך העולם היא שעליונים מביטים בבוז אל התחתונים או מסיבים מהם מבט, שמא יגררו אותם אל המקומות שמהם נמלטו ויערערו את המעמד שכבשו לעצמם. בעוניים, בחספוסם ובבערותם יש רק כיעור. דרך העולם היא שהתחתונים יבקשו בדל כבוד לעצמם ויטילו דופי בעליונים; בהתנשאותם שכחו מניין באו, כולם רודפי ממון ותענוגות. במשך השנים נפרמים החוטים שקישרו בין תחתונים לעליונים. כל דור מתרחק מקודמו בקפיצה גדולה יותר, ובחלוף דור או שניים נדמה שמדובר בשבטים שונים שרק שם משפחה משותף ומטען גנטי מעידים על קשר ביניהם. הסיכוי שהדרכים יצטלבו הולך ופוחת.

ידעתי ולא ידעתי שהיה ענף שהתפצל ממשפחתו של אבי, ששגשג בפריחה נפלאה ונגדע באבחה חדה בווינה בשנות גדולתה ונפילתה. ידעתי, משום שבילדותי שמעתי רופאים יוצאי גרמניה שואלים את אבי אם ידוע לו שאיברים בגוף האדם קרויים על שמו של אחד אמיל צוקרקנדל, אנטומיסט מווינה. ואבי היה משיב בענווה מהולה בגאווה: הוא בן דוד רחוק.

ומעל לכול ריחפה השאלה הגדולה — האומנם היה הענף הווינאי חלק מן העץ שלי, זה שצמח בגליציה, או שמא זו אגדה שרקמה משפחתי הענייה? ועד כמה היו הענפים רחוקים מהגזע שהתפצלו ממנו? האם אני מבקשת למסוך אצילות מדומה בסיפור המשפחתי שלי, שלא הייתה בו שום תפארת?

ההסבר שלי לעצמי אינו פשוט והוא קשור לאבי. מכל המתים שלי שאיתם אני מנהלת שיחות נפש, קשות לי בשנים האחרונות השיחות איתו.

כאשר יצאתי בעשור השמיני לחיי לחקור את חיי אימי, שמתה בדמי ימיה, עלתה דמות יפהפייה מן האוב ונכנסה לליבם של עשרות אלפי קוראים. לא כך אבי, עזריאל־שאול היה שמו; את תולדותיו כתבתי בקיצור רב. אם אצא למסע בעקבות משפחתו בעלת השם המשונה, אעשה גם איתו ועם זכרו חסד של גאולה מציפורני השכחה. לפני רבע מאה הלך לעולמו ואני יכולה לשמוע את קולו מאתר המתים, מייחל שאכתוב על השבט שלו. מי שחושבים וכותבים עליהם אינם נמחקים לעולמי עד מספר החיים.

לא פעם אמר: בני מהגרים אנחנו בארץ הזאת, ערב רב של אנשים שנתלשו ממקומות שונים ומעשרות תרבויות ולשונות. חיינו הקודמים הסתיימו בפולין, בגרמניה, בתימן או בעיראק, והתחילו מחדש בארץ ישראל. כאן סיפרנו לעצמנו שאנחנו פרק חדש בהיסטוריה היהודית, ולא היא, אנו עשויים מזיכרונות קדומים וממילים קדמוניות, ולא נבראנו מחדש ביום שנבראה המדינה היהודית. את וכל מי שנולד כאן צריכים להתוודע לאבותיכם. מה תאמרי לילדים ולנכדים? שלפני היות המדינה לא היה דבר? שנולדת מאבני ירושלים ועקבות קודמייך וקודמיהם בארצות אחרות לא קיימים בך? אל תשכחי שאבות אבותייך באו מגליציה.

אבל הלב נמשך לווינה, יש בה קסם וכישוף.

ובהזיות בית חולים בימים שבהם הסירו מרגלי הימנית גידול אלים, נבט בראשי רעיון הרומן על משפחות היהודים בעלות השם המתוק שנדדו ברחבי הממלכה האוסטרו־הונגרית והתפזרו כרסיסים על מפת העולם. ככל שידעתי היו לרובם חיים מרים, ולעיתים רחוקות נמסך בהם שמץ מתיקות.

השתחררתי מבית החולים ועמדתי על כך שאני ורק אני אטפל במכתש הפצע הגדול שפערו בי, והיה רופא רוסי קשוח שלימד אותי את תכליתם של נוזלי חיטוי ומשחות, תחבושות וכיסויים סטריליים שהביא בשק גדול. בכל בוקר לאחר מקלחת צילמתי את עמק הכאב בטלפון הנייד ושיגרתי אליו תמונה מזוויעה.

הרופא קר הרוח השיב במסרון איזה טיפול יש לתת לכל פינה וסדק ותמיד סיים בהתראה: תיזהרי מזיהומים. מילאתי בדקדקנות את הוראותיו. האימוג'י שלו התווה סימן שאלה שמשמעו, את בסדר? ושלי ענה בזקירת אצבע. חשבתי שאנחנו ממציאים שיטת טיפול שהעולם עוד לא התוודע אליה.

זווית הכיפוף של הברך הצטמצמה סנטימטר אחר סנטימטר, החבישות הלכו והתמעטו, ופעם בשבועיים פקדתי הרצאה מכשפת בקורס על וינה במפנה המאה העשרים. צלילי וַלס, ארמונות, בתי אופרה, תיאטראות ואולמי קונצרטים, אמנים, מעצבים ואדריכלים ורוח נוסקת של יצירה.

ובתוך כל אלה גם שמן של שתיים: ברטה צוקרקנדל, שניצחה על מקהלת יוצרים וגאונים ונתנה להם במה ובית, ואמליה צוקרקנדל, שגוסטב קלימט, אשר ציוריו מסמלים בעיניי ובעיני רבים את ימי תפארתה של וינה, צייר את דיוקנה.

הייתי במקום הנכון, מוכנה לגלות מי היו.

את עצמי השקטתי: אם בסוף דרך ארוכה של ראיונות וחיטוט מפרך יימצא שלא היה כל קשר בין שבט גליציה לשבט וינה, יהיה אפשר לסגת. קל למחוק קבצים במחשב, להחזיר ספרים לספרייה או לטמון אותם במכל מחזור, ולהצטער רק מעט על הזמן שנשחת; מה שנלמד היה מעניין ומלהיב.

והיה גם משפט מסקרן ביומנו של יצחק, בן דודו של אבי, ״איך ייתכן שבן אחד הוא מלמד תינוקות יחפן בגליציה והשני הוא פרופסור מפואר בווינה? אך עובדה היא שבסבתא שלנו, חיה־שפרה, אשת המלמד (במלעיל), טיפלו הווינאים עד שהבריאה. וממנה שמענו עליהם". אפענח את המשפט, הבטחתי לעצמי, וגם אפרוס מניפת צוקרקנדלים מגליציה עד וינה.

ומשם יצאתי לדרך.