חלק ראשון
מרתה, אָמָל
קריאה בכף היד
כשאת שבויה של דרקון מתעלל, כל מה שאת רוצה זה להימלט על נפשך או להרוג אותו לפני שהוא יהרוג אותך. וכשאת מצליחה כנגד כל הסיכויים, את מגלה להפתעתך שזה לא נגמר. את ממשיכה להרוג אותו כל לילה בחלומותייך, ואת מותשת. את מרגישה זקנה וסחוטה אף על פי שעוד לא מלאו לך שתים עשרה שנים. את חוששת להכריז על ניצחונך. הם עוד יחזירו אותך לסדנת הפִּחלוץ. זה הסיוט הכי נורא שלך. אחרי כל מה שעברת, לחזור הביתה לנקודת ההתחלה. יש המון ברנדי מסביבך, ואת מתנחמת בשתייה. מזל שיש לך חברה שמטפלת בך בעדינות ובסבלנות. את מגלה שכוחות מתחדשים, סיוטים נחלשים. לא הכול מסתדר; יש עליות ומורדות. במורד הכי גדול הם לוכדים אותך. במקום לתת לך פרס הם מעמידים אותך למשפט, הם מחזירים אותך לאי הדרקון. בפעם הקודמת הגעת בכלוב ועכשיו את כפותה בחבלים. האבא'לה הדרקוני שלך עדיין שם. את חתכת אותו לשניים ורוקנת את בשרו. רק את האופל לא הצלחת לנקז. אנשים צובאים עלייך. אַת העדה, הילדה ששרדה. הם רוצים לדעת מה הוא עשה לך, מה הוא רצה שתעשי. את מספרת להם שהרדמת אותו בליטופים. שלוש פעמים ביום הוא היה מניח את ראשו בחיקך ודורש ממך ללטף. הם מתקשים להאמין. "הקשקשים שלו חדים כמו סכינים״, את אומרת ומראה להם את כפות ידייך. הם בוהים בעתיד החדש שכתב לך, בצלקות שקשקש לך על קו החיים, על קו הגורל, על קו הלב. מישהי נושקת את ידך ובוכה. האחרים מחקים אותה. התחושה נעימה, מבלבלת. אחת מידייך עדיין קשורה לידו של הסוהר. הדמעות נספגות בחבל שנהיה קשה וכבד. רק משולם שנֵי־שְׁליש לא מתרגש; אין לו בכלל ידיים או עתיד שאפשר לנחש. הוא רוצה לראות אותך רושפת. הוא מגייס את כל האחרים. "אש, אש, אש!" הם צורחים. ואת נענית: להבות ירוקות וכתומות פורצות ממך כאילו היו לך גֵנים סודיים של דרקון. את שלמה, את מחוסנת, דבר לא יפגע בך לעולם.
אָמָל לא שכחה את הפחד והשנאה שנספגו בשריונו של הדרקון. רגשות לא מתנדפים כל כך מהר, לוקח להם זמן להתפרק, אבל באותו לילה נפלא שבּו שָׁבוּ אל האי, היא לא חששה מקרינתם. היא הריעה למרתה עד שגרונה הצטרד ועיניה נעצמו מעייפות. ולמחרת בבוקר הקיצה כשהשמש זרחה על ספסלי העשב ועל הערוגות הרמוסות. עודה מפהקת, הרימה ליבה של תפוח, ופתאום פרץ מבין הקנים סוס אפור מקושט בצבעי הדוכס. השליח שרכב עליו כל כך מיהר, ששכח לתקוע בחצוצרה שלו. הוא רק נופף בה וקרא שהוד מעלתו דוכס האושר פורש את חסותו על הנאשמות. הן יתארחו בחצרו עד שיושלם משפטן. וכך היה. הוא שלח להן את הכרכרה שלו, ואבא'לה נשאר על העץ, לסתו שמוטה בתדהמה. אָמָל כמעט ריחמה עליו. ופתאום יצאה השמש מבין העננים, ועינו השמאלית קרצה. ואולי סתם הבהיקה וכבתה. אבא שלה הרופא היה אומר שהיא רק דמיינה, אבל אבא שלה נעלם.
קשה להפריז בגודל המהפך: מבית הכלא לחצר הדוכס; מרגליים יחפות לנעליים שנתפרו על פי מידה, לפיג'מות שקופלו על המיטה — כל לילה פיג'מה חדשה, בדוגמת כוכבים חייכנים או סוסים ישֵׁנים או דובים לבנים. הן נרדמו בין שמיכות רכות כמו עננים (הייתה להן חדרנית מיוחדת שכל תפקידה לנער את הכסתות ולהתפיח את הכרים), ובבוקר, כשהשמש זרחה, יצאו לשוטט בחצר היפה. הן קטפו פירות בבוסתן, ליטפו את הגורים שנולדו בכלבייה או הציצו לגן הדובים דרך החורים שנקדחו בגדר. הן שיחקו מחבואים בשבילי המבוך ותופסת בחורשת הצבאים, וכשהתעייפו השתרעו בצל סוכה פורחת או טבלו את רגליהן בבריכה. הבריכות היו עגולות כמו קעריות ומחופות בחרסינה ירוקה. מפלים קטנים שָׁצְפו במרכזן ומתחתם רבצו דגים שמנים מנומרים בכתמי זהב.
בימי גשם שוטטו בין חדרי הטירה. כך נקלעו יום אחד לדירת הדוכסית. בחדר הכלולות נתלה שטיח שתיאר את הזוג הצעיר בלב אחו דמיוני; פרחים מאוהבים שילבו את גבעוליהם, זוגות־זוגות כמו בתיבת נח. בין הפרחים נארגו זוג חזירי בר וזוג כלבי נהר, זוג טווסים וזוג דגי סלמון שמתנשקים מעל מפל. כל פעם חשבו שזהו, ואז התגלה עוד זוג תולעים בתפוח או זוג נקודות על פטרייה. מרתה הייתה מוכנה להישבע שהן לא היו שם קודם. אפילו קרני השמש זרחו בזוגות. אָמָל נחרדה מן הניגוד בין האחו הרומנטי לסופה הנורא של הכלה. מרתה ריחמה על הדוכס. "איזה סיוט זה בשבילו בתור צייד, לעמוד ככה יד ביד בין כל החיות. בלילות הוא בטח מתרוצץ ומחפש חץ וקשת. יום אחד ניכנס ונמצא את כולן טבוחות״.
הדירה כולה כמו קפאה ביום הרצח. הכול נותר על מקומו (למעט כיסוי המיטה שנפרש בתחתית הקבר, ועליו הושכבה המתה בתכריכיה הוורודים המקושטים בנוצות פלמינגו.) המלתחה הייתה גדושה בשמלות נהדרות ששוליהן נשרכו על הרצפה. מנהל המשק הרשה להן למדוד בתנאי שיחזירו הכול למקום. אָמָל התפעלה משמלת אטלס ורודה בהירה עם עיטור גאומטרי בשחור־לבן. מרתה העדיפה שמלת נשף כחולה ברקמת מטאורים: כזאת בדיוק מתחשק לה לרשוף. ואָמָל צחקה כי מרתה לא חיה במציאות, אלא באוסף רעיונות להצגה.
בירכתי המלתחה הייתה דלת נעולה. חור המנעול זהר בכחול. "זה החדר של התינוק שלא נולד לה״, הייתה אָמָל לוחשת. "היא קיוותה שהכחול ישפיע לה על הרחם, אבל אבא שלי אמר שאין שום דרך להשפיע על מין העוּבּר״.
ומרתה הייתה מגלגלת את עיניה. "יש משהו שלא קשור לאבא שלך?" שאלה. ואָמָל הייתה מצטחקת בתשובה, כי החצר כולה הייתה ספוגה בנוכחותו: כאן צפו יחד בשקיעה, ושם לרגלי הספסל הוא שרטט לה את מפת המבוך. זה הקיטון שבו רקח את תרופותיו, וזאת הבריכה שבה טבעה פעם, בינקותה, ואבא שלה משה אותה והחזיר אותה למים לפני שתתחיל לפחד.
"וזה עזר?" שאלה מרתה.
"בערך״, אמרה אָמָל ושוב הצטחקה, מהזיכרון. "הוא נכנס איתי למים עם הבגדים והכול״.
היא לקחה את מרתה לבית שבו גדלה. הרופא החדש החליף את כל הרהיטים. "אולי נשאר משהו למעלה״, אמר. הן טיפסו לעליית הגג והבהילו את העכבישים ומצאו רק תיבה מאובקת מלאה בצעצועים שבורים. בין הצעצועים הייתה מרכבת פח רתומה לשישה עכברים שאָמָל קיבלה מאביה. "ככה הוא התחיל עם שירי עכברים וגברת בובה״, אמרה. "מרכבונת זהב בין הרים, / רתומה לשישה עכברים, / מי יושב בה? גברת בובה / היא עושה ביקורים. זה היה השיר הראשון שלו..." היא ניגבה את עינה באצבעה, אבל הדמעה כבר נשרה והכתימה את פרוותו של אחד העכברים. מתחת לזנבו נפרם התפר. אָמָל תחבה את אניצי הקש המבצבצים. היא הטליאה את הפרווה וצחצחה את הפח עד שנצץ כמו כסף, ושוב לא היה לה מה לעשות. בסתר ליבה התגעגעה לזמנים החלוציים של אי הדרקון. לא היו לה כלים כמו לרובינזון קרוזו, לא היה לה אפילו מטאטא או מחט או מגרפה או מברשת שיער. היא נאלצה לאלתר ולהמציא הכול מהתחלה, לא רק בשבילה ובשביל מרתה — הן חלמו להקים שם עיר של ילדות. החלום אמנם נקטע כשנחשפו והועמדו למשפט, אבל בסופו של דבר יזוכו. מנהל המשק אמר שזאת רק שאלה של זמן. ולמה שלא יחזרו לאגם ויגשימו אותו? עשר פעמים כמעט אמרה את זה למרתה ועשר פעמים שתקה כדי לא להפר את הקסם; מרתה הייתה כל כך מאושרת, כל דבר נתן לה השראה, משמלת המטאורים של הדוכסית ועד שריריו הנוצצים של נער הברדלס. (מרתה חשדה שהוא מורח אותם בחמאה. אָמָל טלטלה את ראשה כדי לטשטש את התמונה, ובכל זאת הסמיקה).
פעם במהלך שיטוטיהן חלפו על פני מחסן הציד. המחסנאי המשועמם הזמין אותן להיכנס. "מאז שהגברת הלכה האדון לא יצא לציד״, אמר והצביע על כלי הנשק המצוחצחים, הערוכים בשורות ישרות. הוא קצת התגעגע לכל הדם והבוץ. באחת המגירות היו משרוקיות שהשמיעו קולות של ציפורים. "ככה צדים אותן״, הסביר. "הן חושבות שאלה החברות שלהן, שקוראות להן להתקרב״. אָמָל שאלה אם מותר לנסות, ועד מהרה נמלא חלל המחסן ציוצים וקרקורים, סלסולים ושריקות גבוהות ועצובות.
בלילה כשחזרו לחדרן, אמרה מרתה שזה נותן לה רעיון — לרשוף ציפורי אש: ינשופים ואנפות, נחליאלים ושקנאים וטווסים מאש ירוקה, בקצה כל נוצה תהיה עין מאש כתומה! לו היו לה פירורי הבשר של הדרקון, היא כבר הייתה מתחילה להתאמן. "את זוכרת את הריח שלהם?" אמרה, "מנתה מעושנת ודלעת שרופה. רק מלהגיד את זה מסתובב לי הראש, הריר נוזל לי מהפה״.
אָמָל צחקה. "אם היית שומעת את עצמך, מרְתי״.
"למה, מה היה קורה?"
אָמָל משכה בכתפיה. "אפשר לחשוב שאת... מתגעגעת לדרקון״.
"מתגעגעת?!" אמרה מרתה, ומשהו מן המרירות הישנה חזר ונקרש בקולה.
"ברור שלא״, אמרה אָמָל.
ומרתה הדפה את חיבוקה: "אני לא מצפה שתביני. אבא'לה היה מפלצת אבל בכל הנוגע לאש לא היו לו מתחרים. יש לי אלף רעיונות והפה שלי קשור, אני לא יכולה להתחיל בלי הפירורים״.
אָמָל היססה. "אולי אם נפנה למועצה —"
"פניתי״, אמרה מרתה.
"ולא סיפרת לי?" אמרה אָמָל בשקט.
"בדיוק בגלל זה לא סיפרתי, ידעתי שתעשי כזה פרצוף. באיזה זכות הם מחרימים לי את הפירורים? זה הם שחפרו אותם בחושך, בסירחון? זה הם שקפאו מהקור של הלב שלו? את זוכרת כמה סבלתי? סחרחורות, פריחות, הציפורניים נשרו לי. וכל כך פחדתי מהילדות המתות. אני עדיין פוחדת, רק כשאני רושפת אני שוכחת מהן, אני שוכחת מכל העולם״.
אָמָל שתקה. יד קרה לפתה את ליבה. "מרְתי..." אמרה כעבור זמן, "את ערה?"
אבל מרתה כבר נרדמה. שפתיה נעו מתוך שינה. בחלום היא כבר השיגה פירורים, חשבה אָמָל. זה הכמיר את ליבה.
למחרת כשפקחה את עיניה מרתה כבר הסתלקה. בצהריים חזרה והופיעה כרוח סערה ובלעה משהו בעמידה. "אחר כך״, אמרה. ומאוחר יותר, כשאָמָל יצאה לטייל, היא ראתה אותה בפינת המבוך, מסתודדת עם מנהל המשק. גם מרתה ראתה אותה ונופפה לה מרחוק. אָמָל התיישבה על ספסל והמתינה לתורה. השקיעה עדיין הבעירה את הזגוגיות, אבל האדמה כבר האפירה. השושנים הענקיות עברו את שיא פריחתן. הדבלול הזהוב של האבקנים נחשף במלואו. מדי פעם היה עלה אדום נושר ללא קול. אָמָל עצמה את עיניה וערכה את דבריה למרתה: קודם תבקש ממנה להקשיב עד הסוף, ואחר כך תזכיר לה שבקרוב הן יהיו חופשיות. מרתה לא תאמין שהיא רוצה לעזוב את האחוזה. גם אָמָל כמעט לא האמינה לעצמה. אבל החצר היפה הייתה ספוגה בנוכחותו של אביה. כל רגע דימתה לראותו. היא ידעה שזה לא הגיוני, אבל ליבה הטיפש כבר דפק כמו פטיש ואחר כך התכווץ באכזבה. רק בחלומות הם עדיין נפגשו. הוא היה מסביר לה משהו בשקט או מלטף לה את הגב. ובבוקר, כשפקחה את עיניה, הוא עדיין נעדר. גם בפעם הקודמת היא עזבה בגללו. היא יצאה לחפש אותו. ככה היא הגיעה לדרקון. היא קיוותה שיגיד לה מה קרה לאביה. אבל מרתה הרגה אותו לפני שהספיקה לשאול, וזרקה את דמו לאגם.
מרתה נפרדה בינתיים ממנהל המשק וצעקה לה שתבוא מהר. "יש לי משהו להראות לך!" וכשאָמָל התמהמהה, כמעט עקרה אותה מהספסל ומשכה אותה אחריה בריצה. היא לא האטה ליד הכלבייה ולא הציצה לגן הדובים, וכשאָמָל שאלה, מה קרה, מה בוער? רק חייכה במסתוריות והמשיכה לרוץ. הן חצו את הבוסתן ביחד והגיעו למרעה הסוסים. "הנה, שם, את רואה?" אמרה מרתה וליתר ביטחון אחזה בראשה של אָמָל וסובבה אותו לכיוון הנכון.
"מה זה, מה את מראה לי, מרְתי?"
"את הקרון שלנו״, אמרה מרתה. "טַ־דָם!"
"בשביל מה לנו קרון?"
"אלא איך ניסע, בכרכרה של הדוכס?"
"ניסע לאן?" אמרה אָמָל.
"מה זה משנה לאן? לא יהיה לו מקום״.
"למי?" אמרה אָמָל.
"לאבא'לה״, אמרה מרתה. "אבל קודם נשפץ אותו כמובן״.
"את אבא'לה?"
"לא, איזה סתומה את״, קראה מרתה בצחוק. "את הקרון! נצייר עליו את הפרצוף של אבא'לה בגודל אמיתי״.
"בשביל מה?" אמרה אָמָל.
"בשביל הפרסומת!״
"איזה פרסומת, מרְתי? אני לא מבינה״.
"של ההצגה״, קראה מרתה. "אני חוזרת לאש!"
"טוב..." אמרה אָמָל (זאת לא הייתה הפתעה). "אבל איך זה קשור לאבא'לה?"
"אלא מהפה של מי אני ארשוף?"
"מהפה שלך״, אמרה אָמָל.
"בחייך״, אמרה מרתה. "מי יבוא לראות אותי עם הפרצוף שלי והזרועות?"
"ואבא'לה יותר יפה?" אמרה אָמָל.
מרתה צחקה. "הוא דרקון, הם לא אמורים להיות יפים. רק שיחזירו אותו כבר. היית צריכה לשמוע את הצבועים האלה מהמועצה: 'אנחנו צריכים לחשוב על הילדות שלנו, איזה מסר אנחנו שולחים להן'", (חיקתה אותם). "'שהכול מותר? לשקר, לגנוב? לא רק שמרתה לא תיענש, היא אפילו תזכה בפרס!'"
"רגע״, אמרה אָמָל. "חכי״.
"לא יעזור להם״, אמרה מרתה. "זה הדרקון שלי; החיה תמיד שייכת למי שקטל אותה. אפילו הדוכס אמר. זאת לא רק מסורת, זה חוק של ציידים. ואחרי שהוא סוף־סוף יגיע, נצא למסע הופעות!" אמרה והסתחררה על רגל אחת.
"מי ייצא?"
"את באמת קצת איטית היום: את ואני ואבא'לה״.
אָמָל נענעה בראשה. "מצטערת, מרְתי, אני לא בעסק״.
"איזה עסק?"
"של המסע הופעות״.
"בחייך״, אמרה מרתה. "זאת חצר משגעת, צדקת. אבל את לא באמת מאושרת פה, אל תגידי שכּן״.
"אני לא אומרת. פשוט... יש לי תוכניות אחרות״.
"תוכניות?" אמרה מרתה בחשדנות.
ואָמָל אזרה אומץ והביטה לתוך עיניה. "אני רוצה לחזור לאגם ולהקים את עיר הילדות״.
"מה־מה־מה?" אמרה מרתה.
"זה היה החלום שלנו״, אמרה אָמָל.
"כן״, אמרה מרתה, "אבל זה היה מזמן, כשהיינו תקועות בביצה. עכשיו אנחנו חופשיות, יש לנו קרון! חכי שתראי את הסוסים, אָמָל, הם משגעים! נכון את מחפשת את אבא שלך?" אמרה, וקולה הצטרד בפתיינות, "נדביק את התמונה שלו על דלת הקרון ונכתוב שהוא מבוקש. נציע פרס למי שימצא אותו, מטיל זהב מאוצרות הדרקון! לא, את המטיל כבר בזבזנו, קנינו קרון״, צחקה. "לא משנה, כבר נמצא מה להציע. בנות הדרקון, זה יהיה השם שלנו (שם נהדר, נכון?), את תראי, כולם יחפשו אותו בשבילך, אָמָלי. ואם הם לא ימצאו — ניסע לבדולח, העיר של מגידי העתידות!"
"את זה כבר ניסיתי, מרְתי, כבר הלכתי למגדת עתידות״.
"ומה קרה?"
"היא מיששה את המטפחת שלו בעיניים עצומות ואמרה שהוא נחטף".
"על ידי מי?" שאלה מרתה.
אָמָל משכה בכתפיה. "היא לא אמרה, רק שזה שקשור למים. שבוע שלם התרוצצתי בין הים לנהר. כמעט פרצתי לספינת השוטים..." היא מחתה דמעה ושפשפה את אפה. "מצטערת, מרְתי, אבל אני עדיין מעדיפה להקים את עיר הילדות״.
"את לא מבינה״, אמרה מרתה. "כולם מחכים לי באגמונה. מנהל המשק סידר לי הופעה. אני האמנית הצעירה ביותר שהוזמנה לשם (ואבא'לה הוא הזקן ביותר, איך שלא מסתכלים על זה אנחנו שוברים שיאים). את לא יכולה להישאר פה. בשביל מה קנינו קרון?"
"אני לא קניתי קרון״, אמרה אָמָל. "לא ידעתי על זה בכלל״.
"זאת הייתה הפתעה! חשבתי שתשמחי בשבילי״.
"אני שמחה״, אמרה אָמָל בהיסוס, "אבל יש לי תוכניות אחרות״.
מרתה התרתחה וצעקה שאָמָל היא כמו קיר, קיר. היא לא מקשיבה.
ואָמָל אמרה שהיא מקשיבה, היא רק —
אבל מרתה כבר אטמה את אוזניה וצעקה שאָמָל לא אוהבת אותה, היא אף פעם לא אהבה. היא סתם מנסה להשפיל אותה, היא רוצה שמרתה תסבול. היא הטיחה באָמָל שהיא מקנאה בהצלחתה. ואחר כך סתרה את עצמה ואמרה שאָמָל לא מבינה את הגדוּלה שלה, וקראה לה טיפוס של משרתת, נמלה שצועדת בשורה.
זה היה נורא, כמו הריב הראשון שלהן באי הדרקון. ובינתיים ירד הלילה. אָמָל כבר לא ראתה את פניה של מרתה, רק שמעה את קולה הצורם, המלא שנאה. כשלא יכלה לשאת עוד היא קמה והלכה.
"לכי״, קראה מרתה, "מי את חושבת שאת, הבת של הדוכס?" וכשאָמָל לא נעצרה היא הגבירה את קולה וצרחה, "את עוד תחזרי על ארבע. בסוף את תמיד מתקפלת, בסוף את תמיד מסכימה!"
אָמָל התפשטה במהירות לאור הנר שהחדרניות הדליקו עם רדת החשכה (מרתה כל כך התענגה על המחוות הקטנות האלה; הנרות, הכרים המותפחים שעל כל אחד מהם מונחת עוגייה בצורת לב, פיג'מה חדשה בדוגמת להבות כתומות וירוקות. הו, מרתה). היא נשכבה ועצמה את עיניה אבל לא הצליחה להירדם. הכול נגמר ביניהן. מרתה היא פשוט מפלצת כמו האבא'לה שלה. ומיד התחרטה על המילים הקשות, אף שאיש לא שמע אותן מלבדה, ושאלה את עצמה אם מרתה צודקת, אולי היא באמת מקנאה? וכמה שבחנה את עצמה לא מצאה אלא התפעלות מכישרונה של מרתה ותקווה שההצלחה תמלא את הבור שהיה לה בלב. אבל זה לא עובד ככה, האומללות חזקה כמו יבלית, והאושר עדין כמו שושן, כמו סחלב, חשבה. והערוגה הדמיונית של סחלבים ושושנים ויבליות החזירה את אָמָל לעצמה. העלבון והכעס התחלפו בחמלה ובדחף לפייס את מרתה, לנסוע לאן שתרצה. ראשה המה כמו עץ התות שצמח ליד חלונן. בשעת בין הערביים הוא היה מתמלא בציפורים זעירות שחצו אותו הלוך ושוב. מה היה שמן של הצפצפניות הקטנות? לא היה לה מושג. מרתה תדע, חשבה, ופיה התעקם לרגע בהעוויה של בכי; מרתה הייתה ארוגה בחייה בעשרות חוטים. הרבה יותר קל להתמסר, לפצות אותה על סבלה. מה היא, אָמָל, יודעת על סבל? אבא שלה מעולם לא בגד בה. שום דרקון לא הכריח אותה ללטף את קשקשיו. מרתה בכתה בכל פעם שנזכרה, כאילו זה קרה אתמול: כעבור זמן קצר הרגליים שלה היו נרדמות אבל אסור היה לה לזוז או לשנות את קצב הליטוף. לפעמים היא הייתה מרפה על אף העונש הצפוי, רק בשביל ההפוגה הקצרה שבה נשלחה לשטוף את הדם מהקשקשים. אָמָל בכתה על מרתה ובסתר ליבה ריחמה גם על הדרקון. פעם באי הדרקון, היא ניסתה להסביר את זה למרתה; אבא שלה טען שאין דבר כזה רֶשע, אכזריות היא פשוט נזקקוּת שהתעקמה. זה לא אומר שלא צריך להיזהר. "המסכנים מסוכנים״, הוא היה אומר, "זה לא מקרי, הקשר בין המילים״. ומרתה צעקה, "תחליטי כבר בעד מי את, את לא יכולה גם וגם!" ואָמָל הצטדקה ואמרה שהיא מצטערת אבל אבא שלה היה מלטף לה את הגב כל ערב לפני השינה, והיא יכולה להבין למה מישהו משתוקק שילטפו לו את הגב, בייחוד אם הוא דרקון שאין לו בכלל משפחה ואיש לא אוהב אותו כי הוא גם דוקר וגם יורק אש. גם למפלצות יש לב.
"כן?" אמרה מרתה בארסיות. "מי אמר את זה, אָדוֹניס?"
אָדוֹניס בֶּלְקִינְד היה ראש העיר ששלח אותן לדרקון. "התנין הזה בעור טווס", כפי שמרתה קראה לו; הוא היה גרוע כמו אבא'לה לדעתה, אפילו יותר ממנו, כי לא רואים עליו שהוא רשע, אין לו סימנים מסגירים כמו קשקשים או להבות. שלושה ימים הן לא החליפו מילה. ואחרי שהן סוף־סוף התפייסו אָמָל למדה להיזהר. ואם במקרה טעתה, מרתה הייתה בוכה וצועקת שאָמָל לא מבינה מה אבא'לה עולל לה. ופתאום היא עושה לו פרסומת? היא קונה לו קרון? היא לא צריכה דרקון כדי להופיע, ילדה יורקת אש זה פי אלף יותר מיוחד! אחרי שתישן ותחליף כוחות היא תסביר את זה למרתה. היא נשאה את עיניה לתקרה, לפס התכלת שנצבע בשוליה, ועליו באותיות זהב נרשם לחש עתיק של שינה: "לילה טוב, יָסוּר מכאוב, גַּד יִשְׁפּוֹר, מזל יסבוב״, וחוזר חלילה: "לילה טוב, יָסוּר מכאוב, גַּד יִשְׁפּוֹר, מזל יסבוב, לילה טוב, יָסוּר מכאוב..." האותיות המחוברות נטו על צידן כאילו נרדמו בעמידה. אָמָל לחשה את המילים המשונות, ובאמצע הלוּפּ השני או השלישי חרקה הדלת ומרתה נכנסה. היא התיישבה על המיטה הסמוכה וטמנה את פניה בידיה. ואחרי שעה קלה נשכבה כמוֹת שהיא, עם הפנים לקיר. פעם או פעמיים התנשפה. אולי בכתה. לבסוף עלו ממיטתה נחרות קלות וקצובות. אבל גם בשנתה היא לא מצאה מנוחה. היא התהפכה מצד לצד. שמיכתה החליקה לרצפה.
אָמָל הרימה את השמיכה וכיסתה אותה בעדינות. אגרופיה של מרתה היו קפוצים ומהודקים לחזהּ. מצחה נחרש קמטים כאילו דאגה שמישהו יפתח את כפות ידיה ויגנוב את הצלקות או את הדמעות שהציפו אותן. כשאָמָל ליטפה את לֶחיָהּ התרפו פניה, היא השמיעה קולות מצחיקים של מציצה והתהפכה אל הקיר. אָמָל שפשפה את אפה וחזרה למיטה. היא אמרה לעצמה שמחר יום חדש. מרתה עוד תשנה את דעתה ותצטרף לעיר הילדות. אולי היא אפילו תקים להקה של רושפות, חשבה ודמיינה את האי זרוע בילדות: עודרות ורוקמות, קולעות קנים וקוטפות פירות, יורקות אש ובונות חומה עגולה מלבנים ורדרדות. וכיוון שהייתה קצת מטושטשת היא לא הלבישה אותן בבגדי עבודה (בטח לא בצירוף המשונה של קרעי שקים, עורות וברוקדים שבו הסתובבו באי הדרקון), אלא בשמלותיה הנשרכות של הדוכסית: שמלת אטלס עם עיטור גאומטרי בשחור־לבן, שמלת משי ירקרק זרוע פנינים ושמלת נשף כחולה עם מטאורים צבעוניים. על ראשה של כל ילדה צץ כתר קטן מוזהב. בשלב הזה היא כבר לא ידעה אם היא מדמיינת או חולמת חלום נפלא, וכך שלווה ומפויסת היא שקעה סוף־סוף בשינה.
למחרת בבוקר הקיצה בלב מכווץ מן הריב. היא שכבה בעיניים עצומות וניסתה לשחזר את החיזיון שהיה לה על סף השינה: ילדות־נסיכות בכתרי זהב אוחזות בכפות טייחים, ועל גג המערה — מרתה, לבושה בשמלת מטאורים, רושפת דרקון קטן מאש ירוקה... בהיסח הדעת הקשיבה לשיחה שהתנהלה בחדר הסמוך.
"איך שהיא צרחה״, אמרה החדרנית הגבוהה.
"טוב שהיא לא ירקה עליה אש״, אמרה הנמוכה.
הגבוהה פלטה צווחת צחוק.
"ששש... את תעירי את הקטנה!" אמרה הנמוכה. גם קולה היה נמוך משל חברתה.
"מסכנונת, מה היא מוצאת במרתה הזאת?" אמרה הגבוהה.
אָמָל פקחה את עיניה בבהלה. מיטתה של מרתה הייתה ריקה.
"הן הכירו באי הדרקון״, אמרה הנמוכה.
"כאן זה לא אי הדרקון״, אמרה הגבוהה.
"הילדה הזאת היא חצי דרקון", אמרה הנמוכה.
"בחיי!" קראה הגבוהה, "צריך לסלק אותה, לפני שתשרוף את כולנו".
"זה בטיפול״, אמרה הנמוכה.
"של מי?" קראה הגבוהה.
"ששש..."
"בטיפול של מי?" לחשה הגבוהה.
"תני לי את האוזן שלך״, אמרה הנמוכה.
אָמָל עצרה את נשימתה.
"את צוחקת!" הזדעקה הגבוהה.
"ששש... את תעירי את אָמָל״.
"מנהל המשק?!" לחשה הגבוהה.
"בחיי ההורים שלי ונשמותיהם לעולמי עד״, אמרה הנמוכה.
"ואני חשבתי שהוא בעדה״.
"אולי הוא שינה את דעתו״, אמרה הנמוכה.
"האבא לא ירצה אותה״, אמרה הגבוהה. "סתם הוא שלח אותה לדרקון?"
"אולי הוא שינה את דעתו״, אמרה הנמוכה. ושתיהן פרצו בצחוק.
אָמָל החווירה כמו ציפת הכרית שמתחת לראשה. השתיים מעולם לא חיבבו את מרתה. הן לא האמינו שניצחה דרקון ("ילדה בת אחת עשרה? תעשי לי טובה!"). הגבוהה בכלל חשדה שהיא גבר ("או קוף״, אמרה הנמוכה, "תסתכלי על הזרועות..."). פעם הציצו וראו אותה ישנה בידיים מאוגרפות. זה הצחיק אותן: עם מי היא נלחמת בלילות? "וכל הפרצופים האלה..." הן היו אומרות ומחקות את ההעוויות של מרתה. הן חשבו שהיא קצת מפגרת בגלל הדרקון. "הוא שרף לה קצת מוח ביחד עם השערות״, אמרה הגבוהה. "קצת?" אמרה הנמוכה, ושתיהן פרצו בצחוק. אבל מנהל המשק חיבב את מרתה: הוא החליף את האמבט עם רגלי הדרקון באמבט עם רגלי אריה. הוא קנה למרתה קרון. הוא שלח אנשים לאגמונה, לסדר לה הופעה. הוא לעולם לא ימסור אותה לאביה. זאת בטח טעות או שמועה משונה, אחת מאלה שנפוצו בזמן האחרון: שהכלבים חפרו בחצר ומצאו שרידים של תינוקת, שהדוכס מסתגר בחדר הכחול. ("טוב, הדם שלו כחול״, צחקקו החדרניות). אָמָל הציצה לחור המנעול ולא ראתה שום דבר, מלבד כמה צעצועים אפופים בבוהק הכחול שזלג מהווילונות: חתול במגפיים כחולים וכמה חיילי עופרת, שאחד מהם מוטל על גבו.
היא גירשה את הדאגות, והן חזרו כמו זבובים לפצע. מרתה מעולם לא סלחה לאביה. הוא שלח אותה לדרקון. וכל מה שסבלה מאז: החתכים, הכוויות, הקיא הרותח, הנפיחות המעושנות, הכול התגמד מול בגידתו; הוא העדיף את הפוחלצים שלו על בתו. הוא כל כך כעס כששרפה אותם. הוא לא שאל מה קרה, הוא לא בדק אם נכוותה, רק לפת את זרועה וגרר אותה לעירייה. מרתה טענה שהזרוע עדיין כואבת לה. לפעמים היא מתחממת ומתחילה לפעום בלי סיבה, וזה סימן שאביה נמצא בסביבה. היא תיארה אותו כשד שחור שיער עם זרועות ארוכות וכפות ידיים עצומות. היא ראתה אותו מולק אווזים בשתי אצבעות. אָמָל טלטלה את ראשה כדי לטשטש את החיזיון. היא שאלה את עצמה מה היא צריכה לעשות, מה אבא שלה היה אומר לו היה פה עכשיו. זה היה קל מאוד. הוא היה מציע לה לבדוק את העובדות: אם הן לא נכונות, אין טעם לדאוג, וגם אם כן — אין טעם לדאוג, צריך לטפל בבעיה. וכבר גלשה מן המיטה ומילאה את קערת הרחצה, שטפה את פניה, התלבשה בזריזות, הסתרקה, נעצה את סיכת העלה בשערה ויצאה אל אור השמש.
מנהל המשק שמח לראותה. "איזו אורחת״, קרא. "במה אפשר לכבד אותך, חופן צימוקים? כוסית מי דבש?" אָמָל אמרה שהיא לא רוצה להטריח. ומנהל המשק אמר שהיא לא מטריחה ושאל מה דעתה על הקרון. הצבע אמנם מתקלף, אבל הוא מסר אותו לבדיקה והצירים במצב מצוין. אָמָל הודתה לו, אבל לא בגלל זה הגיעה. יש לה רק שאלה על... משהו ששמעה במקרה, משהו לא הגיוני, כי מנהל המשק היה ידידן, הוא הרשה להן למדוד את שמלותיה של הדוכסית, הוא קנה למרתה קרון, הוא מסר אותו לבדיקה. היא בטח לא שמעה טוב או לא הבינה, אבל אבא שלה היה אומר שעדיף לשאול במקום לדמיין ולדאוג. ובקיצור, יכול להיות ש... מנהל המשק מחפש את אבא של מרתה? שהוא רוצה להחזיר לו את בתו? ברור שלא, סליחה שהטרידה אותו, היא לא יודעת מה חשבה.
"חכי״, אמר. "מה את רוצה לדעת? אם אני זומם לגרש את מרתה, להחזיר אותה לסדנת הפִּחלוץ?"
אָמָל הסמיקה.
"כמובן שלא״, הזדעף.
אָמָל חייכה בהיסוס.
"אלה חברי המועצה שמחפשים את האבא״.
"אבל למה? מה זה משנה להם איפה היא תגור?"
"לא איפה, אלא עם מי״, אמר מנהל המשק. "הם מקווים שהאבא לא ירצה את הפוחלץ. הוא שלח את בתו לדרקון! איך אפשר לפתוח דף חדש כשהוא תקוע לך מול העיניים כמו תזכורת ענקית?"
"מרתה יודעת מזה?" אמרה אָמָל בשקט.
הוא נד בראשו. "לא רציתי להדאיג אותה. עשיתי כמה בירורים, ואף אחד לא ראה את האבא, יש רק שמועות טיפשיות״.
"איזה שמועות?" אמרה אָמָל.
הוא הניף את ידו בביטול (והבריח בהיסח הדעת את הזבוב שנחת על חוטמו). "שהוא חי בארץ המתים, שהוא פוצע את עצמו באבנים, ששערו הלבין, שזקנו נשר, שהוא קפץ לנהר, שטבע, שניצַל, שהפך לזמר נודד, לרקדן, לצייר —"
"אבל גם אם הוא יחזור״, אמרה אָמָל, "הוא לא יקבל את מרתה, נכון? הוא לא יכול להיות אבא. הוא מסר אותה לדרקון!"
מנהל המשק גירד את צווארו בפיסת קלף מגולגל. "כן ולא. היא בכל זאת קטינה, ואין שום תקדים; מרתה היא הראשונה ששרדה וגם היחידה. ומצד שני, לאן הוא יחזור? הבית נשרף. האישה הסתלקה. הילדה לא רוצה שום קשר איתו. הוא בטח כבר מת או יצא מדעתו. ועם זאת..." הוא נענע בראשו. "תשמעי נחמודת, לא רציתי להדאיג אתכן. קיוויתי שהוא לא יימצא, אני עדיין מקווה, אבל אם אתן ממילא נוסעות — למה להסתכן? עדיף שתעופו מפה כמה שיותר מהר".
אָמָל לא שיתפה את מרתה בחדשות. היא רק אמרה לה ששינתה את דעתה ודחקה בה לצאת "לפני שאתחרט", והאדימה, אף שזה לא היה ממש שקר; מוטב לתלוש את עיר הילדות בהחלטיות, כמו שתולשים פלסטר מפצע.
מרתה נפלה על צווארה. "ידעתי שתסכימי בסוף! לא יכולת להסכים בהתחלה ולחסוך לי את כל הצרחות?"
אָמָל לא הצטדקה ולא הסבירה. היא הלכה לאורווה לפגוש את הסוסים. הם היו קצת כחושים אבל נפלאים כמו שמרתה הבטיחה; חומים נוצצים למעט הרעמות והזנבות וגרבי הברך הצחורים. לאחד הסוסים היו ארבעה גרביים ולחברו רק שלושה, ולפיכך נקראו "שלוש" ו"ארבע", בהתאמה. שלוש היה קצת מאולף: כשהיו שואלים אותו איפה הגרב שלו, הוא היה מפתל את צווארו, פוזל אל רגלו החומה ופוער את פיו בתימהון כזה שאָמָל התפקעה מצחוק.
מעולם לא היו לה סוסים. היא ביקשה מצוות האורווה ללמד אותה מה הם צריכים, מה הם אוהבים. הייתה לה מחברת עבה שבה רשמה את ההסברים: מה הם אוכלים ומתי וכמה, איך מברישים את עורם ואיך מנקים את הפרסות, איך שומרים עליהם מהצטננות ומכאבי בטן ואיך צובטים את עורם לוודא שלא התייבשו. וגם על נפשם היא למדה, איך מזהים מתח או חרדה ואיך מרגיעים אותם בעדינות, בנגיעות קטנות במצח או בצוואר.
כל יום אחר הצהריים היא הייתה מוליכה את ידידיה החדשים למרעה שבו חנה הקרון. שני שוליות מנגריית הדוכס עזרו למרתה לגרד את הצבע הישן. הם שייפו את העץ בפיסות עור כריש וצבעו אותו מחדש לפי הוראותיה: את הדלת בצהוב ואת האופנים באדום ואת הדפנות בסגול. מרתה ציירה בינתיים דיוקן חדש של הרופא הנעדר. ואחרי שסימרה אותו לדלת, הגיע תורו של אבא'לה. היא לא נזקקה לפוחלץ כדי לשחזר את קלסתרו. היא למדה כל פרט בשעות האין־סופיות של הליטוף: את העיניים הקירחות המוקפות טבעות אדמדמות ואת השיניים המגובבות ואת הנחיריים השחורים כמו ארובות. בגלל נקודת המבט הייחודית הוא נראה עוד יותר מעוּות, כאילו צולם מקרוב בעדשה רחבה.
מרתה רשמה את פניו במהירות ובביטחון ואחר כך צבעה כל קשקש בירוק ובזהב והכתימה את השיניים העקומות בדם ובפיח. מדי פעם התרחקה ובחנה את התוצאה בעיניים מצומצמות. הפרצוף שצויר על הדופן הימנית היה זהה כמעט למקבילו שעל הדופן השמאלית. בשניהם הוא רשף מגילת אש שעליה, באותיות בוערות, נכתב: "בנות הדרקון". רק שהמגילה הימנית בערה באש כתומה עם אותיות ירוקות, והשמאלית בערה באש ירוקה עם אותיות כתומות. הלהבות נראו כל כך אמיתיות שאיש לא העז לגעת בן. מרתה הסתובבה בגרון נטוי. "בנות הדרקון זה אני ואָמָל, זה שם הבמה שבחרנו״, הסבירה לקהל הקטן שעקב אחרי השיפוץ — כמה ממשרתי הדוכסית שעוד לא שובצו מחדש, קבצנים מבריכת הניסים ובטלנים אחרים שהתנחלו בחצר; כל שנה לקראת יום הולדתו של הדוכס הייתה הדוכסית פותחת את השערים, ובמוצאי האכזבה (כמה שלא השתדלה, זה תמיד הסתיים במפח נפש) היא הייתה נועלת אותם בחזרה. והפעם נרצחה לפני שהספיקה לנעול. אפילו מיכה שדה־בוכים נצפה שם לפעמים, שעון אל גזע עץ וממלמל בקול תעתועים.
לבסוף הוזמנו גם מלאכי וצילה לביקור. אָמָל הדליקה עששית אף שעדיין לא החשיך. צילה שילבה את זרועה בזרועה של מרתה, ומלאכי צעד אחריהן עם התינוקת העטופה בשמיכה, רק אפּוֹֹן ועיניים אפורות הציצו מתוכה. נַנְקָה החסידה הפיסחת קרטעה במאסף.
למראה הדרקון המצויר התחלחל מלאכי. הוא כיסה את עיני התינוקת וליתר ביטחון עצם גם את עיניו שלו. וזה היה כאין וכאפס לעומת תגובתה של נַנְקָה; היא פרצה קדימה והתרוממה ברפרוף כנף לחצוץ בין אביגיל לציור, ותוך כדי כך הרתיעה את צווארה. עיניה כמעט יצאו מחוריהן, וגרונה התקמר לאחור עד שהתהפכה והשתטחה על גחונה, ומיד נסקה בתוך שפריץ של עפר ועשב והתנפלה על הדיוקן. ועוד לפני שפגעה בו התחרטה ונגחה את מלאכי ומרטה את שולי מכנסיו במקורה ומשכה אותו משם, ותוך כדי כך פרשה את כנפה היחידה כדי להסתיר את הציור מעיני התינוקת בזמן שהיא עצמה פזלה לעברו עד שכמעט שבה והתהפכה, ורק כשעמדו לבטח מול פניו של הרופא היא סוף־סוף נרגעה.
"וזה אבא שלי״, אמרה אָמָל והגביהה את העששית.
צילה אמרה שהוא נראה טוב לב, ומלאכי קימט את מצחו ואמר שהוא כבר נתקל בפנים האלה, בשפתיים האלה... אבל לא הצליח להיזכר היכן או מתי. צילה אמרה שהיא מקווה שהחידה תיפתר בקרוב, ואָמָל לא ידעה אם היא מתכוונת לחידה הגדולה של היעדרו או לחידה הקטנה של המפגש עם מלאכי.
בלילה, אחרי שנפרדו מידידיהן, אָמָל שאלה את מרתה אם היא לא מודאגת מהתגובה של נַנְקָה.
"תגובה?" אמרה מרתה.
"היא ממש השתגעה כשהיא ראתה את הפרצוף של הדרקון״.
"אוף, קודם מלאכי ועכשיו את, לא נמאס לכם לדאוג?"
"היא ניסתה להגן על התינוקת״, אמרה אָמָל. "זאת לא חסידה רגילה, היא שתתה מהדם של הדרקון. אם היא חושבת שאבא'לה מסוכן, אולי יש סיבה לדאוג״.
מרתה גלגלה את עיניה. "היא לא חושבת שום דבר. אני אילפתי אותה לתקוף אותו. ככה ניצלנו, שכחת?"
אָמָל שתקה והביטה בתרופות שהכינה למסע: משחה להגנה מכוויות, אבקה להרגעת פריחות, שיקוי נגד בחילה וסחרחורת ותרחיף לחיזוק ציפורניים. היא רקחה אותן בערבים, אחרי שהחזירה את הסוסים לאורווה. מרתה אמנם טענה שהיא כבר מחוסנת, ובכל זאת התחייבה לקחת אותן בקביעות. זה היה התנאי היחיד שאָמָל הציבה למסע. ועכשיו, בעקבות ההתפרצות של נַנְקָה, היא הקשיחה אותו: מרתה לא תיגע בדרקון עד שתיקח את כל התרופות במשך שבוע לפחות. מרתה לא התווכחה. היא התנדבה להתחיל כבר עכשיו, אבל אָמָל אמרה שהתרופה נגד סיוטים עוד לא מוכנה.
"אז תכיני אותה״, אמרה מרתה.
"אני לא יכולה״, אמרה אָמָל. "אני צריכה את העיניים המיובשות והטחונות של הדרקון. הם עוד לא החזירו אותן״.
"אז יהיו לי קצת סיוטים, לא מתים מזה״.
"לא, מרתה, הבטחת. ואם כבר עכשיו את —"
"טוב, בסדר, ניצחת״, אמרה מרתה בכעס כזה שאָמָל נבהלה. "נחכה לעיניים שלו״.
"אני לא ניצחתי, מרתה. אנחנו באותו צד״.
"מה את רוצה ממני, אָמָל? הסכמתי לכל הדרישות״.
אָמָל לא ענתה. בלילה חלמה ששד שחור שיער שולח יד ענקית מהחלון ושולף את מרתה ממיטתה. הם מתרחקים במורד השביל, והיא, אָמָל, צועקת בכל כוחה ולא מצליחה לעכב אותם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
