"וְאִם גַּם לֹא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר,
זִכְרִי: אִישׁ לֹא הִבְטִיחַ לָךְ דָּבָר"
לאה גולדברג, "ואם גם לא יקרה היום דבר"1
אני מבקשת מר' שיבדוק אם יש פצצה מתחת לרכב שלי. הוא מראה לי איך בודקים ולא שואל שאלות.
הוא גם מסביר למה ליתר ביטחון כדאי תמיד להתניע כשהדלת פתוחה. אחרי זה הוא בוהה במסך ואומר שגם הוא מקשיב לפלייליסט הזה של היהודים ושהוא היה מזמין אותי להופעה שלהם כי גם אותם הוא מאבטח, אבל אני נשואה ואמא לתינוקת, אז לא מתאים.
הכרנו במסיבה שלא תכננתי להגיע אליה. ליבי ינקה, בקושי יצאתי מהדירה לסופרמרקט ולטיפת חלב, אבל ליאור ואני רבנו באותו ערב והייתי זקוקה לאוויר. כל הזמן הייתי לבד איתה. אני, ליבי, ציצי, משאבה. היא כל הזמן אכלה או בכתה, כל הזמן פחדתי שתיפול לי מהידיים, ליאור כל הזמן עבד ובילי, הכלב השמן שלו, כל הזמן הסתכל עלי ונהם.
ליאור הוא הייטקיסט בחברת סטארט אפ ובאותו ערב כשחזר מהעבודה ועבר על אקסל ההנקה שלי, אקסל ה"קקי־פיפי", העיר הערות על חוסר סנכרון. המרווחים בין שעת ההנקה לבין שעת הפיפי לשעת הקקי לא הסתדרו לו, והעובדה שדילגתי פעמיים על שורה רק החמירה את המצב. הכול יושב אצלו ברשימות משונות: ״תכולת הארנק שלי״, ״ספרים שהשאלתי וטרם חזרו״, ואני די בטוחה שגם יש לו רשימה נסתרת "איך להעליב את שירלי", כלומר אותי, בדרגות חומרה עולות, אז נטרפתי והטחתי בפניו את כל מה שלא העזתי לומר מאז הלידה. שאני יודעת שהוא בוחר להעדר כי הדירה הפיצית שלנו סוגרת עליו, עם העריסה שתקועה בחדר השינה, והאוניברסיטה בסלון, והנדנדה שמרגיעה אותה בהתקפי הגזים, והלול, והעגלה, והמרפסת שמסריחה מהאוכל של הכלב ושכבר אי אפשר לעשן בה כי הריח חודר לסלון ונדבק לקירות, ושאני ממש מצטערת אבל גדול עלי למלא אקסל יציאות ופליטות בגוגל דוקס המשותף שלנו בזמן אמת.
אילו יכולתי לבחור, גם אני הייתי בורחת לכל מקום שהוא לא הדירה הצפופה הזו עם הכלב המזדקן שלו שלא מפסיק לבלוס, להפליץ ולנהום, והתינוקת שלא מפסיקה לצווח.
אלו לא החיים המשותפים שאיחלתי לעצמי כשנישאנו.
זה קרה לקראת סיום חופשת הלידה. חיכיתי כל כך לחזור למשרד, לחיים שפויים של גדולים.
הרגשתי שאני אמא גרועה, ועם התחושה הזו התהלכתי ימים ולילות בתוך שני חדרים, ארבעים מטר מרובע, בין מרפסת השירות הקטנה לבין החלון בסלון עם התריס הרעוע והשלבים המתנדנדים, והתגעגעתי, כל כך התגעגעתי, למשרתי כמנהלת קשרי לקוחות בחברת המימון החוץ־בנקאית "מימון Z אנחנו".
"אל תדאגי, אני אשמור עלייך," אומר ר'. "אני אפילו לא יודעת ממי," אני משקרת, ויודעת שבעיקר מעצמי אני צריכה להישמר. אבל באותו אחר־צהריים בגן מאיר, בזמן שנדנד את הבת שלי והסתכלתי על הידיים העצומות שלו, באמת האמנתי שהוא ישמור.
תמי התקשרה ואמרה שחנתה ממש ליד הדירה שלנו, שהיא בדרך למסיבה פרטית בנחלת בנימין, שמזמן לא נפגשנו, ואם בא לי שהיא תקפוץ אלי אחרי המסיבה, כלומר, אם היא לא תכיר מישהו ותמשיך איתו, אם היא לא תהיה יותר מדי שיכורה, אם לא אירדם עד אז, היא תעלה לשלום קצר.
קפצתי על ההזמנה, למרות שזו לא היתה הזמנה בכלל.
"איפה זה בנחלת? אני באה," אמרתי ויצאתי מהדירה כמו שאני, עם קליפס על הראש, טייץ שחור דהוי, חזיית הנקה, גופיית סבא לבנה וכפכפים.
באותה מסיבה תמי נדלקה עליו.
"החתיך הקירח הגבוה בכניסה, הטעם שלי בול," אמרה וניסתה לעשות לו עיניים, אבל הוא התעלם.
"סקסי כל כך. תראי את הקעקועים על הידיים העצומות שלו."
"לא לטעמי," עניתי.
רציתי לעשן ולשתות ולא יכולתי. בפעם האחרונה שבה לגמתי מעט יין בארוחת ערב משפחתית, ליבי התפתלה מכאבי בטן כל הלילה.
"טוב, אני הולכת, תיהני," לאמא מוזנחת עם ציצים כואבים מגודש אין מה לחפש במסיבות.
לא באמת רציתי לחזור הביתה. לא רציתי להישאר במסיבה. אני לא שייכת לשום מקום.
"להחתים לך?" שאל הבחור הגדול ביציאה. "מה?" לא הבנתי.
"את חוזרת? כי אם כן, את צריכה חותמת על היד."
" לא בגלגול הזה," עניתי בחיוך עקום, נואש.
"חבל," הוא ענה, או שאולי כלל לא דיבר, ורק שמעתי אותו בדמיוני כשהנקתי אותה, מביע תקווה שאחזור.
"הם לא יפגעו בך," אומר ר' בביטחון השמור ליודעי דבר.
"איך אתה יודע?"
"מכיר את הסוג הזה של העבריינים."
"אבל אני יודעת הכול. כל המידע אצלי."
"אז מה, אבל הכסף לא אצלך, הכסף אצלם."
תמי הגיעה שיכורה בשלוש לפנות בוקר, ונשארה לישון אצלנו על הספה. ר' ליווה אותה. היא התנועעה בקושי, נשענה עליו כל הדרך. הוא קילף את הזרועות שלה מצווארו והשכיב אותה בעדינות.
תהיתי אם הוא בעניין שלה או סתם בחור טוב, אבל היה חשוך מכדי להכריע.
ליאור ישן כמו מת בחדר הסמוך, אפילו בילי לא התעורר לנבוח.
ליבי היתה עלי, ערה, חיכיתי שתעשה גרעפס. "גם לי יש ילדה," הוא אמר בקול שקט בדרך החוצה, "כבר בת שנתיים. אבל לא ראיתי אותה מאז שהיתה כזו."
"למה?" שאלתי גם אני בשקט, לא באמת ציפיתי שיענה.
כשתמי התעוררה, היא לא כל כך הבינה איפה היא נמצאת ולמה, אבל את ר' זכרה באופן ברור.
"דמייני את ההזמנה לחתונה שלנו," שקעה אל תוך כדור הפיזיו הגדול עם כוס הקפה ביד, "רמי ותמי - מאגדה למציאות."
"קוראים לו רמי?" שאלתי. "אין לי מושג," היא ענתה, "על תג העובד שלו היתה מוטבעת האות ר'. מה זה כבר יכול להיות?"
"רן? רוני? רועי? רני? ראלף? רז? רפי? רוברט? רבינוביץ'?" אני מציעה אפשרויות שהיא מבטלת "רמי ותמי, אני אומרת לך. הוא ואני - זה גורל."
צחקתי, אבל היא היתה רצינית.
תמי רווקה סוררת כבר הרבה שנים, אבל הבררנות שלה הולכת ופוחתת ביחס ישר לכל שנה שחולפת. את הסיסמה "תגידי כן לעיתים יותר קרובות" היא אימצה מול כל מי שמציע דייט, חתונה, משקה, או סתם זיון. מעניין מי מאיתנו מקנאה בשנייה יותר.
פעם זה דווקא היה ברור, אני קינאתי בה. בגובה שלה, בשיער השחור, הסמיך והארוך שלה, ובמבט הירוק היוקד שאומר, "בוא הנה". התלתלים שלי, שהם בצבע חום־עכבר, אף פעם לא מסתדרים, והמבט שלי אומר לכל היותר שאני לא ממש בטוחה מה אני עושה פה.
ר' מוזג לעצמו ויסקי בכוס של בירה ובכמות של בירה.
"היא בגרמניה," הוא אומר, קולו רועד מעט.
"מי?"
"הבת שלי."
"אז למה אתה פה? טוס אליה."
"הלוואי שזה היה פשוט."
"כמה מסובך זה כבר יכול להיות?"
"אין לך מושג."
"נסה אותי."
"לא צריך, בשביל מה לך?"
"בשבילה. יש לך ילדה קטנה שחיה רחוק מאבא שלה. יום יבוא והיא תגדל ותשאל."
"היא תגדל ותמצא אותי."
"או שלא. למה בכלל לטרוח לחפש אבא שלא נלחם עליה?"
חזרתי למשרד מבולגן ומסריח. בהחלטת בני, מנכ"ל החברה, לא הועסקה מחליפה רשמית בהעדרי. נתי, פקידת הקבלה, החליפה אותי יחד איתו, ושמחה לחזור לדלפק הקבלה בשנייה שהגעתי.
איך היא הצליחה לעשות כל כך מעט בשלושה וחצי החודשים שבהם היא חיממה את הכיסא המשרדי שלי, זו ללא ספק תעלומה, גם אם נביא בחשבון שעתיים יומיות של העלאת תמונות מחופשות עבר לאינסטגרם, עוד שעה של דפדוף שמאלה וימינה בטינדר, קצת פייסבוק וחיפוש אחר דיל הכול כלול בסרדיניה לקיץ. בכל זאת, איך יתכן שהיא לא התפתתה, ולו פעם פעמיים, לקרוא אחד מהמיילים שהמתינו לי בעשרותיהם בתיבת הדואר, סגורים, בתוליים ולא נגועים. על להשיב להם בכלל אין מה לדבר — לא לברכות להולדת הבת מלקוחות ותיקים, ולא לפניות מקצועיות מלקוחות חדשים.
חברת "שמן עמוק" ביקשה להגדיל אשראי לצורך יבוא ליטרים רבים של שמן לפני חג החנוכה, "הפחמימה השמחה" שלחה לי כרטיס שי לחמישה־עשר קאפקייקס באיסוף עצמי כמתנת לידה, ובית הספר לכלבים "הב־ווארד" שמח לבשר לי על פתיחת סניף בדרום הארץ בזכות המימון שקיבלו מאיתנו ולהזמין אותי לארוע הפתיחה.
לקוחות חדשים מגיעים אלינו בעיקר בהמלצת לקוחות קיימים ותפקידי הוא ללוות את הלקוח עד לקבלת האשראי ולאחר מכן לדאוג לשמר אותו פן יברח ולגרום לו להגדיל את האשראי עוד ועוד.
אני לא בקשר יומיומי עם כל הלקוחות. עיקר הקשר הוא בהתחלה. כמו במערכות יחסים זוגיות, גם כאן מערכת היחסים עם הלקוח מתחילה בפלירטוט, בחיזור, ולאחר כמה שנים הופכת לתרגיל מתמשך בהתעלמות הדדית. עולם האשראי הוא עולם גברי ברובו, ולהיות אישה בתוכו זו הזדמנות מעניינת ומלמדת עבורי. יש ימים שבהם אני לא מגיעה למשרד כלל וכל היום מבקרת לקוחות בבתי העסק שלהם, ויש ימים בהם אני מבלה במשרד שעות רבות, מאתרת לקוחות חדשים, מתקשרת לותיקים, משקיעה תשומת לב יתרה בלקוחות הוי.איי.פי שרק בני מורשה לטפל בהם.
במסגרת התפקיד קיבלתי רכב חברה. ביקשתי רכב קטן כדי שאוכל לחנות בקלות יחסית בעיר.
רוב הנסיעות הן בגוש דן. זמן הנסיעה מלקוח ללקוח הוא הזמן החביב עלי ביום, כשזו רק אני ברכב עם המוזיקה שאני אוהבת. פקקים לא מלחיצים אותי, כך לפחות היה עד שהתחדשתי בטייטל הנכסף "אמא".
ערימות המסמכים, והניירת שצברה אבק על שולחן העבודה שלי, אישרו שקשה היה להסתדר כאן בלעדי. אולי כעת יבינו בהנהלה שאני לא מנהלת רק את קשרי הלקוחות של החברה, אלא את כל מערך המכירות שלה.
פתחתי את החלון במשרדי למרות שהמיזוג פעל, חזרתי והתיישבתי מול המחשב, הגבהתי למקסימום את כיסא המנהלים השחור שלי, דמיינתי את ההעלאה שאבקש בקרוב וחשתי איך השלווה אט־אט חוזרת אלי.
"תמי בחורה טובה," אני מנסה לשדך ביניהם. "כדאי לכם לצאת פעם."
אם הם יֵצאו אולי הוא יֵצא לי סוף־סוף מהמחשבות.
כשאיבון הגיעה למשרד שלנו בפעם הראשונה, שתיתי קפה עם נתי בדלפק הקבלה. זה היה הקפה הראשון של הבוקר וכנראה שלקחתי לגימה גדולה ורותחת מדי כי לא הצלחתי לבלוע או לחייך או לדבר או לנשום כשהדלת נפתחה ובני נכנס, יחד עם זוג רגליים רזות וארוכות, בתוך נעלי סטילטו בצבע שחור מבריק, גרביונים שחורים 15 דנייר ושמלת מיני צמודה של פראדה. אפילו דגי הגופי - ששני האנליסטים שלנו קיבלו לא מזמן במתנה מלקוח כאות תודה לזרימתם עם האיחור בהגשת הדוחות הכספיים, ושנתרמו מיד לטובת קישוט שולחן הקבלה - עצרו לרגע והביטו באישה היפהפייה הבלונדינית זקופת הקומה, שפני מלאך לה וארומה של הבטחה. נדף ממנה ניחוח של אחת שיודעת שהיא מריחה כמו שאף אחת אחרת לעולם לא תריח גם אם תשתמש באותו הבושם בדיוק.
זיהיתי אותה מכתבה גדולה שפורסמה במגזין "נשים ממריאות" על העסק שלה, "קמיסול" — חברה להלבשה תחתונה איכותית לנשות האלפיון העליון. כל המוצרים נתפרים בהזמנה אישית או בסדרה מוגבלת, וכמובן מבדי משי ותחרה משובחים ובעיצובים יוצאי דופן. על כל פריט נתפר לוגו החברה, האות ק', מחוטי זהב אמיתי, כשהלוגו עצמו בעובי שני מילימטר, מזהב טהור ובמשקל של כארבעה קראט לפחות.
בני הציג אותה בפני כלקוחת וי.איי.פי. היא ביקשה מיד בהתחלה אשראי גבוה ביחס לשווי החברה שלה, ולא הנידה עפעף נוכח הריבית המוגזמת שדרשנו ממנה.
הצ'קים שלה מעולם לא חזרו, לפעמים היא אפילו הקדימה את התשלום והחזירה סכומים לא מבוטלים בהעברות בנקאיות. ככל ש"קמיסול" צמחה, היא ביקשה להגדיל את האשראי. זה נראה כמו מהלך טבעי לעסק מתפתח.
מי יכול היה לדמיין אז שזייפה דו״חות כספיים, ניפחה רשימות מלאי ובנתה מצגות עם נתונים כוזבים.
הוא לא מושך אותי. גדול. קירח. מקועקע. הוא נראה קצת כמו שרֵק, רק שהוא לא ירוק. והשם הזה, ר', כמו שריד אנכרוניסטי מימים עברו שבהם היו מכנים כך אנשי שב"כ בעיתונים. אבל כשהוא מסתכל עלי, וכרגע הוא היחיד שבאמת מסתכל, הוא רואה לתוכי.
על פניו, איש לא היה מנחש שהחברה הזו בהפסדים. היא היתה רשומה ברשם החברות, דורגה גבוה ב״דן אנד ברדסטריט״, היה לה מפעל בוטיק עם משרד פעיל בכתובת מרכזית בעיר, היא תיחזקה דף פייסבוק ואתר, וכיכבה בדירוגים בגוגל. יחסי הציבור שלה היו מעולים. איבון התראיינה בכל אמצעי התקשורת ובכל מדורי סוף השבוע בעיתונים. בתוכניות הכלכלה ברדיו ובעמודי העיתונים הוורודים קשקשו על ההנפקה שבדרך, על האקזיט הצפוי, על הצפי לשלש את שווי המניות לאחר המכירה. איבון כיכבה על השערים של "את" ו״ליידי גלובס״ עם הסיפור על סבתה הייקית שגנבו לה את כל הכסף בשואה, ועל איך היא כאן, שוזרת בכל פריט קצת זהב גרמני לזכר סבתה האהובה. סט החוטיני ״ארבעה צבעים - ארבעה קראט״ של "קמיסול" היה הנקמה היהודית של איבון בנאצים.
"את חייבת להפסיק להסתכל כל שנייה לצדדים ואחורנית, את מתנהגת מוזר, כמו אחת שחושדת שעוקבים אחריה," הוא אומר וממשיך לנדנד את ליבי כאילו היא בתו. "את נראית רדופה."
"אני מרגישה רדופה."
"אין סיבה. בטח לא כשאני לידך." אקדח הברטה שלו מבצבץ ממכנסיו, קטן ביחס לגופו.
ממי אני מפחדת?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
