אנשי המעגל

פרק 1 — סיפור חיי

״האהבה מאפשרת לנו לראות את מה שאחרים לא מצליחים״.

שלום. שמי דייוויד, דייוויד גרין, ויש לי שאלה אליכם: האם אי פעם הרגשתם, שאתם בלתי נראים ושאיש לא שם לב אליכם? אני כן.

כדי שתבינו למה אני מתכוון, אספר לכם על החיים שלי, על מה שקרה לי בערך מאז שאני זוכר את עצמי.

אז איך הכול התחיל? לפני עשרים ושלוש שנה, אימא שלי, אלנה, למדה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. היא הייתה תלמידתו של פרופסור סטיבן מונרו, שלימד אותה על שבטים אינדיאניים ברחבי העולם ובייחוד על התרבות וההיסטוריה של שבטי האינדיאנים באמריקה. היא הייתה תלמידתו המצטיינת ואיש לא התקרב לרמת הידע שלה ולכישרונה — אולי בשל עקשנותה, אולי בשל חוצפתה. בכל אופן, היא הייתה הסטודנטית הטובה ביותר בתחומה, באנגליה בפרט ובאירופה בכלל.

משום כך עזר לה פרופסור מונרו לקבל מלגה כדי שתיסע לאמריקה ותחקור את השבטים האינדיאניים שחיים שם. במשך שלושה חודשים היא עבדה קשה, ובילתה את רוב זמנה בתחקור אנשים, בביקורים במוזיאונים ובנסיעות לאתרים שונים — מהאוקיינוס האטלנטי שבמזרח ועד לאוקיינוס השקט. אחרי כל החודשים הללו שבהם בילתה את רוב זמנה בעבודה, היא הרגישה שהיא צריכה להתפרק קצת (מי לא היה מרגיש ככה?), ולדעתה לא היה מקום טוב יותר לשחרור לחצים מאשר לאס וגאס.

לפי מה שאימא סיפרה לי, אחרי שפרקה את המזוודות בבית המלון בלאס וגאס, היא ירדה לשתות משהו בבר. הבחור שניגש אליה הציג את עצמו כשחקן פוטבול מקליפורניה. הוא הזמין אותה למשקה ולמחרת בבוקר, כשהתעוררו, גילו שהם נשואים...

ואולם, שלא כמו באמרה המפורסמת, לא כל מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס.

בעצם רק אחרי הנישואין היא התחילה להכיר אותו ולבדוק אם הגורל באמת שידך לה את גבר חלומותיה. בהתחלה סירבה לגור איתו כי הרי לא הכירה אותו ממש, אבל אחרי חודשיים, שבהם יצאו לדייט ראשון אמִתי ואחר כך לעוד כמה, לפיקניקים בפארק ולסרט, ואחרי שהכירה את משפחתו, והוא את משפחתה, היא החליטה להישאר נשואה לו.

היא תמיד נהגה לומר שהוא היה אחר לגמרי מכל הבחורים שיצאה עמם. אולי כי היה אמריקני ויכול להיות שפשוט בן היה אחר. הוא לא היה בחור עדין. הוא לא סבל תה ושנא כדורגל כי טען שזאת גרסה נחותה של פוטבול. לא פלא שסבא לא סבל אותו.

האפשרות לחיות בארצות הברית, רחוקה ממשפחתה ומכל מה שהכירה, לא עלתה כלל על דעתה. אציין רק דבר אחד: אמי יכולה להיות אדם משכנע מאוד. היא שכנעה את בעלה הטרי, בן, לעבור לאנגליה ולגור איתה בלונדון. וכך, כשנה וחצי לפני שנולדתי אמי ובן כבר גרו שם וכבר היו להם שני ילדים.

אביה של אמי, סבא שלי כמובן, היה איש החברה הגבוהה שעסק בתחום קרוב מאוד להיסטוריה — בארכיאולוגיה, ליתר דיוק. את תגליותיו אפשר למצוא במוזיאונים רבים ברחבי אירופה (בפעם הבאה שאתם מתבוננים בממצא ארכיאולוגי עתיק במוזיאון, חפשו את המילים ״התגלה על ידי פרופסור ג’ייקוב בראון״).

יום אחד הזמין אותה סבא שלי לנשף תחפושות בסגנון איטלקי שנהגו הוא וסבתי לקיים בכל שנה באחת האחוזות שלהם. הפעם, אחרי שנים רבות, התקיים הנשף באחוזתם בעיר באת’ שבאנגליה. כשהגיעה לנשף סבי כבר חיכה לה בכניסה, וכשנכנסו לאולם המרכזי הציג אותה למכריו השונים ולבעלים פוטנציאליים, בתקווה שתעזוב את בעלה הנוכחי לטובת מישהו ראוי יותר (כפי שכבר הזכרתי, סבא לא אהב במיוחד את חתנו, שהגיע מעבר לים, מ״המושבות״1, והיה בסך הכול שחקן פוטבול אמריקני, אפילו לא שחקן רוגבי!). במשך הערב ניצל סבא כל הזדמנות כדי לנסות ולשדך לאמי את הבנים של חבריו. אך לצערו, ככל שהמשיך בניסיונותיו לשדכה לאנשי ״החברה הראויה״ —אלה היו מילותיו — כך התרחקה ממנו יותר ויותר.

בהמשך הערב הבינה אמי שעל אף התנהגותו של אביה הוא בכל זאת עשה לה טובה כשניסה לשדך לה את הבנים של חבריו. היא החליטה לרקוד לבדה ברחבת הריקודים, אך מישהו מהנוכחים חזר והטריד אותה. זה היה הברון מיכאל ז’וקרמן. הוא היה די מגושם בניסיונותיו לרקוד איתה, והעיר הערות בוטות כל כך עד שאמי העדיפה לגשת לאביה ולבקש ממנו שיציג לה שוב את הבנים של חבריו, ולו רק כדי שהמטרידן יניח לה.

הכול היה בסדר כל עוד שהתה במחיצת אחד מחבריו או מבני חבריו של אביה, עד שלקראת סוף הערב היא חשה שמישהו מתבונן בה ואולי אפילו עוקב אחריה. אותו אדם הקדיש לה תשומת לב מיוחדת בזמן שרקדה. היא הסתקרנה, עזבה את בן זוגה על רחבת הריקודים וניגשה לראות מיהו אותו אדם שלבש בגדי פיראט ולברר מה הוא רוצה ממנה. כשעמדה מולו הסיר את כובעו ואז קד קידה. העדינות והדיוק ניכרו בתנועותיו של הפיראט, והדבר סקרן את אמי ומנע ממנה לתקוף אותו על שנעץ בה עיניים. לאחר שהבחין שהיא אינה נרתעת מפניו ושפניה מעידות על נכונותה לשתף פעולה — דבר קצת מסובך בהתחשב בכך שפניה עטו מסכה ונציאנית — שאל אותה אם היא אלנה בראון.

״כן,״ ענתה, ״זאת אני, רק שעכשיו אני נשואה ושמי אלנה גרין... למה?״

״יש לי הודעה בשבילך מפרופסור מונרו,״ המשיך.

״הו, פרופסור מונרו! לא שמעתי ממנו כמעט חמש שנים. מה שלומו? לאן הוא נעלם לכל כך הרבה ז...?״

״ששש... לא בקול רם. תהיי בשקט. הם ישמעו אותך,״ אמר והתבונן מסביבו. הוא לקח אותה הצדה, הושיט לה מעטפה ולחש: ״אל תפתחי את המעטפה עד שתגיעי הביתה, ותוודאי שאיש לא רואה אותך פותחת אותה.״

אמי דחפה את המכתב לתיק הערב הקטן שלה. השליח נעלם, והיא העדיפה להמשיך את הערב כרגיל ולא לשאול את עצמה שום שאלה על אודות האדם המסתורי כיוון שהמכתב הגיע מפרופסור מונרו.

היא הייתה להוטה לדעת את תוכן המכתב, אך נאלצה לשמור על איפוק במשך כל הערב כיוון שסברה שעוקבים אחריה. כשהגיעה הביתה קודם כול נכנסה לחדר השירותים, הוציאה אותו מהתיק וקראה אותו.

אלנה היקרה,

מזמן לא התראינו. הייתי עסוק במחקרים שלי.

לאחרונה נתקלתי בממצאים מרתקים אשר יכולים לעניין אותך. הייתי רוצה להזמינך למפגש כדי לחלוק עמך את המידע.

הגיעי בבקשה לרחוב גלוסטר פינת יורקשיר גרדנס 237, דירה 13 (קומה שלישית) בשלושה במארס, בשעה 22:30.

כדי שתדעי שהמכתב הזה הוא ממני, אני מזכיר לך את הדבר הבא: בקבוק היין של סבתא שלי.

פרופ’ סטיבן מונרו

נ.ב 

ודאי שאיש אינו עוקב אחרייך, זה חשוב.

כשאימא שלי סיימה לקרוא את המכתב היא הניחה אותו בקופסת התכשיטים שלה. כשהלכה לישון נזכרה בחיוך רחב בבקבוק היין של סבתו של הפרופסור.

היא לא סיפרה לבן על המכתב או על המפגש העתידי עם הפרופסור עד אותו יום שלישי בערב. כשסיפרה לו לבסוף, נשארו רק כמה שעות עד המפגש המיועד והיא לא שכחה לציין כי הוא יצטרך לשמור על הילדים עד שתחזור. כן, היא תמיד הייתה מניפולטיבית...

״אתה זוכר את המרצה שלי, פרופסור מונרו? אתה יודע, זה ששלח אותי לאמריקה לעשות את המחקר והודות לו הכרנו? אז מתברר שהוא גילה משהו חשוב ואני חייבת לפגוש אותו ממש היום, בעוד שעתיים ליתר דיוק.״ כך הודיעה אמי לבן כשעתיים לפני שיצאה.

היא הגיעה לדירה שבה התקיים המפגש באיחור של עשר דקות בערך, ועוד לפני שהספיקה להקיש בדלת, היא נפתחה. היא הציצה פנימה וראתה את פרופסור מונרו בקצה המרוחק של החדר, ואז נכנסה. הוא הבחין בה ונופף לעברה.

בחדר היו כ-15 איש, וביניהם שניים שאמי זכרה מהאוניברסיטה. פרופסור מונרו ניגש אליה ואז הציג אותה בפני כולם. לאחר מכן ניגש אל אחת מהנוכחות וביקש ממנה שתסביר את סיבת הימצאותם שם.

האישה החלה לדבר: ״שמי מישל ז’וקרמן. אני לא אשתתף במסע, אך מתוקף היותי ראש המחלקה לפיתוח תרבותי בחברת ‘הזדמנות’, החברה של משפחתי, התבקשתי לומר כמה מילים.

כמו שאתם יודעים, התכנסנו כאן היום משום שלכל אחד ואחת מכם יש מה לתרום למסע הזה: נמצאים כאן ארכיאולוגים מוכשרים והיסטוריונים מבריקים. החברה שלנו תממן את המסע המאתגר הזה כדי לחקור שבט אינדיאני עתיק שלא היה מוכר לנו עד כה.

השבט הזה שונה בהתנהגותו ובאופיו מכל שבט אחר באזור. הוא נע ונד ומונה מעט מאוד אנשים — זאת אחת הסיבות שעד לפני כמה שנים כלל לא ידענו על קיומו, ולכן כדי לאתר את שרידיו של השבט יש חשיבות רבה לכישוריכם האנליטיים ולכישוריכם האחרים.

הזמנו אתכם להצטרף אלינו הלילה כדי שתפגשו את חבריכם למסע וכדי להבהיר את הפרטים הקטנים של הרגע האחרון באשר למשלחת, שדרך אגב, אני מזכירה לכם שהיא עוזבת ביום שני הקרוב, בעוד שישה ימים מהיום.

אני שמחה להזמין כל אחד ואחד מכם לעלות לבמה ולהציג את עצמו בקיצור לשאר חברי המשלחת. תודה.״

לאחר שכולם סיימו להציג את עצמם, חזרה האישה למקומה על הבימה הקטנה, מול כולם, והמשיכה לדבר:

״כמו שנמסר לכם במפגשים האישיים עם המארגנים, המשלחת לארצות הברית תצא ביום שני הבא, והמסע אמור להימשך חודש עד חודשיים. התשלום שכל אחד מכם יקבל הוא 12,500 לירות שטרלינג, ואם מישהו יצטרך להישאר יותר זמן, הוא יקבל תוספת של 15,000 לירות שטרלינג לכל חודש. אם אין עוד שאלות, אתם חופשיים ללכת, והצוות שלנו כבר ידאג לעדכן אתכם באשר לציוד שעליכם להביא ובאשר לזמן הטיסה וכמובן בקשר לכל בעיה.״

כשהלכו חברי המשלחת והבודדים שנותרו לסדר החלו לעזוב גם הם, ניגשה אמי לפרופסור מונרו, שכמה אנשים עוד הקיפו אותו, כדי שיבהיר לה כמה פרטים על אודות המסע המתוכנן שעד היום לא ידעה עליו דבר.

״סטיבן, יש לי שאלה,״ אמרה.

״כן.״

״למה כולם חשאיים כל כך, ולמה יידעו אותי על המסע רק עכשיו? נראה כאילו כולם יודעים עליו כבר די הרבה זמן.״

״סלחו לי לרגע,״ התנצל פרופסור מונרו והתקרב אל אימא שלי.

״אלנה היקרה, התשובה לשתי השאלות היא בעצם אחת: מישהי אחרת הייתה אמורה לצאת אתנו, אבל היא כבר לא יכולה לבוא. אנחנו מאמינים שמישהו מנסה לשבש את תכניות המסע. לכן, לידיעת הכלל, כולל משרד החוץ, המסע הזה, שהיה אמור לצאת בעוד חודשיים, נדחה לזמן בלתי מוגבל, אבל בעצם אנחנו יוצאים עוד פחות משבוע,״ לחש לה.

״לפי מה שאתה אומר, סטיבן, אתם מתכננים את המסע הזה כבר זמן מה, אז למה אני יודעת עליו רק עכשיו? אתה לא בוטח בי אחרי כל מה שעברנו יחד? למה ניסית לגייס מישהי אחרת? אתה הרי יודע שאני הכי טובה במה שאני עושה... אחרי הכול, אני עזרתי לך לקבל את פרס וולפסון2 בלעדיי עדיין היית...״

אימא שלי כבר הייתה נסערת מאוד. מזל שזה קרה רק עכשיו, אחרי שכולם כבר עזבו. פרופסור מונרו בדק שהחדר ריק מאדם, וכשהיה בטוח שהוא ריק חייך אליה את החיוך שזכרה משנות העבודה הרבות עמו. רק החיוך הזה היה מצליח להרגיע אותה.

״אלנה שלי, מובן שאני יודע שאת הכי טובה... בכל מה שאת עושה! את חייבת להאמין לי כשאני אומר שאת הראשונה ברשימה שלי. עם זאת, לאחר ששקלתי את מצבך המשפחתי — למיטב ידיעתי יש לך שני ילדים קטנים, אני מניח שעדיין אפשר לאחל לך מזל טוב גם אם באיחור — ולאור העובדה שהבחורה שאת מחליפה הייתה... אהמ... עדיין, עובדת מטעם החברה ומשום שלא ממש יכולתי להתנגד לחוקי החברה, ולאחר שהבנתי שיש סיכוי, אפילו הקטן ביותר, שהמשרה הזאת מסוכנת ו...״

״האם אי פעם פחדתי להסתכן למען עבודתי?״ התפרצה אמי לדברי הפרופסור.

״אממ... אל תפריעי... ולא, לא שכחתי את ההרפתקה שהייתה לנו באפריקה הצפונית לפני שהתחתנת, אבל עכשיו את אם לשניים. בכל מקרה, החברה התעקשה שאמצא מחליפה מהר ככל האפשר, כיוון שהאישה שאת אמורה להחליף עזבה אותנו רק לפני כשבועיים. לקח לנו זמן למצוא אותך כיוון ששם משפחתך כבר אינו בראון אלא גרין, וכיוון שלא רציתי ליצור קשר עם הקולגה שלי, עם אביך... אבל תראי אותך. את נראית טוב... והנה את פה. תצטרפי אלינו, אלנה?״

אמי הייתה עצבנית ונרגשת בו בזמן. מצד אחד הייתה אם אוהבת ומצד שני בוגרת אוניברסיטה מצטיינת הראויה להערכה על כל עמלה, בוודאי להערכה רבה יותר מפנייה אליה כמוצא אחרון. אבל היא בלעה את גאוותה, ריסנה את כעסה ואמרה: ״פרופסור, אלה החדשות הכי מרגשות ששמעתי מאז התחלתי את לימודיי על אודות השבטים האינדיאניים. מובן שאקפוץ על ההזדמנות, אך אני צריכה כמה ימים לארגן את הדברים באוניברסיטה, ואני גם צריכה לידע את בעלי ולוודא שהכול מסתדר.״

״אל תדאגי, יקירתי. עדיין יש לי קצת השפעה באוניברסיטה, וגם לחברה יש דרכים משלה. רק ודאי שאת מפנקת את בן באוכל טוב לפני שאת מדברת איתו. תודיעי לי מחר איך הלך. היה לי נעים לפגוש אותך היום, אלנה, ואני מקווה שתצטרפי אלינו.״

במילות פרדה אלו ליווה אותה הפרופסור אל הדלת. היא ירדה שלוש קומות כשראשה בעננים, וחשבה על האפשרויות שגלומות במציאת השבט האבוד. כשהגיעה לקומת הקרקע כבר הספיקה לחזור לחשוב בהיגיון ולהריץ במוחה כל מיני דרכים שיעזרו לה לשכנע את בעלה לאפשר לה לצאת למסע שעלול להימשך חודש או חודשיים ולהשאיר אותו לבד עם שני ילדים קטנים.

אמי חזרה הביתה במצב רוח רע.

״בן, אני בבית,״ אמרה כשפתחה את חדר דלת השינה. ״אני רק שותה קפה ובאה.״

למחרת בבוקר העיר אותה בן מוקדם מהרגיל וניסה לדבר איתה כדי להבין מה קרה אתמול, אך היא לא ענתה וביקשה שיניח לה עד הצהריים כדי שתוכל לארגן את מחשבותיה, ואז תדבר איתו.

אימא הלכה לעבודה ובן, שהבין שמשהו אינו כשורה, בא לבקר אותה באוניברסיטה.

״אלנה, הבאתי לך משהו לאכול. שכחת את האוכל על השיש במטבח.״

״תודה, בן. אני מצטערת. אני פשוט לא יודעת איך להגיד לך את מה שאני רוצה להגיד.״

״פשוט תשפכי הכול. את יודעת שלא אשפוט אותך.״

״אז ככה, אתמול בלילה מונרו ביקש ממני שאצטרף למשלחת שלהם לארצות ברית. משהו בסגנון מה שעשיתי בתקופה שהכרתי אותך, אבל הרבה יותר גדול — עם צוות של מומחים ובהשקעה כספית גדולה.״

״כן...״

״אני לא יכולה לפספס הזדמנות כזו!״

״טוב. אז נארגן הכול לקראת הנסיעה שלך. מתי את אמורה לנסוע?״

״בעוד חמישה ימים.״

״קצת צפוף. לכמה זמן הפעם?״

״חודש, אולי חודשיים.״ בן נשך את השפה התחתונה.

״אבל זה הרבה כסף. 12,500 לירות שטרלינג, ועוד 15,000 לירות שטרלינג לכל חודש נוסף.״

״אלנה, אני רוצה להגיד לך כן, אבל אני לא יכול. ג’ון ומלאני צריכים אותך פה.״

״טוב, בן. נדבר על זה מחר. יש לי עבודה.״

בן הבין שמשהו במסע הזה מלחיץ מאוד את אמי, וניסה לברר עד כמה הדבר חשוב. למחרת בבוקר הסתכל בחשבונות המים והחשמל, בשאר ההוצאות ובדף חשבון הבנק שלו, וניגש אליה.

״טוב, אנחנו נצטרף אלייך. נגור אצל ההורים שלי בלוס אנג’לס, אך לפחות נהיה קרובים אלייך.״

״לא, בן. אין לנו כסף לבזבז, וג’ון זקוק לחברים שלו בגן, גם ככה לא בטוח שאוכל לראות אתכם אפילו אם תהיו בלוס אנג’לס. אני חייבת לנסוע לבד.״

״אני שונא שאת צודקת. ואני שונא שאני חייב להסכים שתסעי, אבל אני יודע עד כמה זה חשוב לך. לא הייתי מונע ממך לנסוע.״

״תודה, בן. ידעתי שתבין. עכשיו צריך למצוא סידור לילדים.״

״אולי אבקש משלי? הילדים אוהבים אותה והיא מבקשת תשלום סביר.״

״בעצם אני לא בטוחה. איך אשאיר אותם לבד? גם ככה אני בקושי רואה אותם ואני צריכה לספר לג’ון סיפורים לפני השינה דרך הטלפון.״

״אלנה, אל תדאגי. אני פה. שלי תהיה אתנו. זה רק לחודש. גג לחודשיים.״

״מה כבר יכול להשתבש בחודש אחד?״ אמר בן והמשיך בחיוך: ״וחוץ מזה, אם יהיו בעיות, אני תמיד יכול לבקש עזרה מאבא שלך...״

״כן, בטח...״ השיבה, והם צחקו, התנשקו והלכו לחדרם.

למחרת התקשרה אימא לפרופסור מונרו ומסרה לו את החדשות הטובות. במהלך הימים הבאים הכינה אימא את ג’ון ומלאני — אחיי הגדולים — לכך שהיא הולכת לעוזבם לזמן מה: ״מתוקים שלי, אימא נוסעת מחר, אבל היא תחזור מהר מהר. אימא צריכה לעשות משהו חשוב בעבודה והיא נוסעת רחוק מאוד, אבל רק לזמן קצר קצר. אבא נשאר פה וגם שלי המטפלת. אני אחזור מהר ואתקשר מתי שאוכל.״

מלאני, שרק מלאו לה שנתיים, לא ממש הבינה את דברי אמי, אך ג’ון, שכבר היה בן חמש, הבין במה מדובר. הוא כבר בילה שעות רבות בלעדיה — בתקופות שבהן נהגה לצאת מוקדם בבוקר ולחזור מאוחר בלילה ולהתקשר אליו בטלפון במשך היום. כשראתה את תגובתו של ג’ון נעשתה אימא בטוחה פחות ופחות בהחלטתה לנסוע.

ושוב היה על בן להתערב. כשראה שאימא מתחילה להסס ולהתחרט על שהיא הולכת לעזוב את ילדיה — אפילו לזמן קצר יחסית — הרגיע אותה שוב ועודד אותה לצאת למסע.

״אל תדאגי,״ אמר בחיוך וקרץ לה. אחר כך נתן לה עוד חיבוק חזק. ״אני אדאג לכול,״ חזר על הבטחתו.

בבוקר המסע הכול היה ארוז. המונית כבר חיכתה בחוץ. אמי נתנה לבן כמה הוראות של הרגע האחרון וחיבקה את ילדיה.

״גיבורים קטנים שלי! אימא נוסעת עכשיו. אבל רק לחודש — ואז אני חוזרת.״

היא עצרה את הדמעות מלפרוץ, גררה במהירות את מזוודותיה אל המונית, הסבירה לנהג מה להכניס לתא המטען והתיישבה במושב האחורי. ואז נופפה לשלושתם לשלום ונסעה.

״רחוק מהעין רחוק מהלב,״ חשבה לעצמה. ככל שיותר מהר תעסיק עצמה בנושאי המסע, כך תחשוב פחות על שנטשה את בעלה ושני ילדיה... ״לא!״ חשבה לעצמה. ״בן ידע מה לעשות. הוא ידאג לכול, ואין ממה לחשוש.״

כשהגיעה לשדה התעופה כבר חיכו לה שאר חברי המשלחת ליד המטוס הפרטי של החברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הכול נעשה מציאותי. שם החברה ששלחה אותה למסע, ״הזדמנות״, הודפס באותיות כחולות בתוך מסגרת כסף על גבי המטוס השחור.

הם טסו כ-14 שעות עד שנחתו סוף סוף ביעד. החברה שכחה לציין שלא יהיה אוכל, שהטיסה לא תהיה חלקה במיוחד, ושרק חירשים יצליחו לישון. הם לא ישנו ולא אכלו כלום מלבד חטיף אנרגיה שהצליחו לקנות במהלך נחיתת הביניים לתדלוק בניו־פאונד־לנד שבקנדה.

המטוס נחת במנחת מטוסים קטן באחד ממדבריות אריזונה. רק בדרך נס הבחין הטייס במסלול, שחציו כוסה בחול המדבר. כשנפתחו דלתות המטוס ירדו ממנו כשהם ממצמצים בעיניהם האדומות מחוסר שינה ועיוורים למחצה מאור השמש המסנוור שהכה באדמה הבהירה והצחיחה. במרחק נראו הרים.

כשכולם כבר היו על הקרקע, הם היו בטוחים כי נחתו במקום הלא נכון. לא היה שם דבר מלבד חול אדום וחול בהיר. אפילו לא שיחים יבשים שמתגלגלים ברוח או קקטוסים. רק כשהתאמצו לחסום בידיהם את קרני השמש החזקות, הבחינו בבקתה הרוסה בקצה מסלול הנחיתה. הם ניגשו לבדוק אותה אבל לא מצאו בה דבר. פרופסור מונרו נראה כאילו הוא מתכונן לחנוק את הטייס על שהביאם למקום השומם הזה. ואז, לפתע, שמעו קול.

״הי, אתם שם...״

הם הסתכלו ימינה ושמאלה, אך משמיע הקול לא נראה באופק. הקול הלך והתחזק והם הצליחו להבחין במבטא אמריקני מוזר.

״כן, אתם שם, חבר’ה, אני לא יכול לחכות פה כל היום! אני כאן...״

כולם הסתובבו, והפרופסור כמעט וניתר משמחה כשהבחין באוטובוס שמאחורי המטוס. איש לא חשב להתבונן לכיוון ההוא או אולי האוטובוס פשוט הגיע באותו רגע. לכולם רווח כשהבינו כי זאת ההסעה שלהם וכי לא ייאלצו לחכות עוד. בתוך דקות ספורות אספו כולם את חפציהם ועלו לאוטובוס שנראה כאילו ניזוק באחת ההפצצות המתוארות בסרטי מלחמת העולם השנייה.

איש לא התלונן לאורך הדרך הקופצנית. ייתכן שכבר התרגלו לכך במטוס או שכבר לא היה להם כוח להתלונן. היה נראה שההתרגשות גוברת על אי־הנוחות. אפילו מיזוג האוויר שלא פעל בחום הכבד של אריזונה לא השפיע עליהם בתוך האוטובוס המחניק שאפילו חלון אחד לא היה בו. נראה כי חום אחר הצהריים, האבק והחולות רק הוסיפו לתחושת המסע — אולי כך הרגישו החלוצים בדרכם אל המערב...

לבסוף הגיעה החבורה למחנה אוהלים קטן שהיו בו עשרה אוהלי שטח גדולים שהקימו אנשי הצוותים שהגיעו לפני שלושה שבועות. כמה מהם עוד שהו במקום ובאו לקבל את פניהם של החדשים, ולעזור להם לפרוק את המטען מהאוטובוס. רוב הצוותים כבר עזבו יומיים קודם לכן כדי לפנות מקום למשלחת החדשה.

אף על פי שכולם היו תשושים ומלוכלכים ורק רצו להתנקות, לנשנש משהו ולתפוס תנומה, פרופסור מונרו לא בזבז אף שנייה וקיבץ את כולם. הוא הציג את הצוותים זה לזה והסביר בקצרה את לוח הזמנים לימים הבאים. רק אז הורשו כולם להתפזר ולמצוא לעצמם מקום להניח את חפציהם.

התור למקלחת לא עניין את אימא. בהיותה האישה היחידה במקום פילסה את דרכה לראש התור וכולם נאלצו לחכות שתסיים להתרחץ, אף על פי שהיו שם לפחות עשר מקלחות ריקות...

למחרת התעוררו כולם עם הנץ החמה. היה אפשר לחוש בהתרגשות ובציפייה. פרופסור מונרו הפנה את תשומת לבו של הצוות לכיוון מערב. שם, אמר, מצאה הקבוצה הקודמת סימנים לקיומו של השבט העתיק הידוע בשם ״האינדיאנים הנעלמים״. לפי המידע שנאסף עד כה האמין השבט באגדה עתיקה על אודות רוח רפאים בשם ״דָאלוֹנִיגֶה״ שפירושו ״צל״. למיטב הבנתו, רוח זאת עוברת בין כל חברי השבט ביום הדין. היא משיבה גזלה לבעליה ומענישה את החוטאים. לפי הסיפורים שסופרו מפי שבטים אחרים, הרוח גם משליטה סדר וצדק בעולם.

פרופסור מונרו סיפר לאנשיו שכשעוד היה צעיר יחסית ורק התחיל לחקור את התרבויות העתיקות בעולם, נתקל באינדיאני זקן שטען שבעבר השתייך לשבט העתיק. ״הוא סיפר סיפורים רבים שלא הצלחנו להבין באותו זמן. האינדיאני הזקן חזר על אגדתו של דָאלוֹנִיגֶה, אך בפירוט רב יותר. הוא הזכיר את התלבושות של בני השבט, וסיפר שכל אחד מהם עונד קמע מאבן טורקיז. ככל שהייתה האבן גדולה יותר או יותר יפה, כך היה אותו בן שבט חכם יותר ומשכיל יותר. אותם אתם מחפשים, את החכמים ביותר. את האנשים שבידיהם האבנים המהודרות ביותר. שם, שם מצויות התשובות לשאלות,״ אמר הפרופסור.

באותו הזמן לא היה ברור לאן יובילו הסיפורים הללו. בחלוף השנים מאז מפגשו עם האינדיאני, אחרי שעסק במחקרים אמינים יותר וקלים יותר להבנה במצרים ובתרבויות אחרות, קטלג הפרופסור את סיפוריו של האינדיאני כסיפורים בדיוניים מפיו של מטורף, כך כינה אותו באותו זמן, ושכח ממנו ומהמעשיות שסיפר. ואולם לאור המידע החדש שקיבל והיה הבסיס ליציאה למסע הזה, נזכר הפרופסור במעשיותיו של האינדיאני המטורף, והתחיל לתהות בשנית על טיב סיפוריו.

אם לא הבנתם עד כה, הממצאים האחרונים חיזקו דווקא את טענותיו של האינדיאני הזקן שכבר מת מן הסתם, ועכשיו זאת הייתה הזדמנות פז לעקוב אחר שבט ״טרי״ ולחקור באור חדש את אותם סיפורים מרתקים.

כשסיים הפרופסור את הרצאתו על האגדות העתיקות, שאל אחד מהנוכחים שאלה חשובה מאוד על נקודה שלא הובהרה כראוי ונראה שנזנחה בטעות.

״פרופסור? שאלה, אם יורשה לי?״

פרופסור מונרו התמתח ועמד על קצות אצבעותיו כדי לראות מי מבין חברי הצוות רוצה לשאול משהו, והבחין לבסוף באיש קטן קומה, שעמד גם הוא על קצות אצבעותיו, ממש מאחורי כולם.

״כן, בבקשה מר מולק, שאל — לשם כך אנחנו פה: לשאול, לחקור, לגלות...״ השיב הפרופסור כשבדיוק אזל כוחו מלעמוד על קצות האצבעות. קשר העין ביניהם נותק, והוא נאלץ לסמן בידו לאיש להמשיך ולשאול.

״הסיפורים אכן נשמעים מעניינים, אך שמו של השבט, ‘האינדיאנים הנעלמים’, מה משמעותו? למה הם נקראים כך?״

״טוב ששאלת. זאת אולי אחת מהתעלומות הגדולות של כל הזמנים — ואנו ממש קרובים לפתור אותה... השבט קרוי כך משום שיש לו תכונה מיוחדת במינה. נראה שיש לבני השבט דרך מוזרה לבנות את בתיהם. תחילה הם מופעים במקום כלשהו ביבשת ומתחילים לבנות את ביתם בצורה מוצקה וקבועה — בתים, ביתנים וכדומה. המבנים נשארים יציבים לאורך שנים, אבל ברגע שהם מסיימים לבנות, בערך שנה אחרי שבאו, הם אורזים את חפציהם ומסתלקים מהמקום בִן לילה ומשאירים מאחור הכול חוץ מחפצים אישיים מעטים, כאילו סימנו את שהותם במקום...״

מפני שדבריו ריגשו גם אותו, עצר לרגע הפרופסור ואז המשיך: ״בתוך זמן קצר, הם מתגלים במקום אחר ביבשת. בונים מחדש, מתנחלים מחדש ואז שוב עוזבים את המקום — כך לפחות מספרת האגדה. חשבנו שכדאי לבדוק את העניין, כיוון שלא שמענו על תופעה כזאת בקרב שבטים נוודים. בדרך כלל הם מקימים מבנים ארעיים וכשהם עוזבים הם לוקחים אתם כמעט הכול ולא משאירים זכר לשהותם במקום — חוץ מסימני המדורה. על כן רק התופעה שמתרחשת בשבט היא כשלעצמה נושא שכדאי לחקור.״

אחרי ששמעה את סיפוריו המשונים של פרופסור מונרו הייתה אימא בטוחה שהשתגע, אך בכל אופן החליטה להניח לפקפוקיה באשר למורה הנערץ שלה, להתקדם לשלב הבא ולחפש את הדברים המוזרים שהמשלחת נשלחה למצוא או לפחות לאסוף עוד מידע עליהם.

הם בילו כמה ימים בלימוד האזור ותושביו (באותו אזור מצומצם, ששטחו כ-33 קילומטרים רבועים, שהו בעבר קבוצות אינדיאניות קטנות, עתיקות יותר ועתיקות פחות, וחלקן עוד חיו שם) והצליחו לאסוף כמה ממצאים. הפרופסור בחר אחדים מהם שהתאימו לתיאורי השבט, ושלח כמה אנשים לרכוב אל מחוץ למחנה ולבדוק אם אכן מצאו את השבט החבוי בין השבטים באזור. אמי ועוד שלושה בחורים היו בקבוצה הזאת.

אחרי שלוש שעות על גב הסוסים (הם עקבו אחר השבטים במורדות הרריים שהיו בלתי נגישים לכלי רכב ממונעים), נתקלו הרוכבים בקבוצת אינדיאנים קטנטנה ומבודדת בכפר בין ההרים. הם נראו כאילו הגיחו מאחד מספרי הלימוד של אימא שלי. הבגדים המסורתיים שלבשו דמו לבגדים שתיאר פרופסור מונרו, שלמד עליהם מפי האינדיאני הזקן, ואף על פי שהלבוש של בני השבט היה שונה מלבושם של שאר השבטים באזור — הם לא היו עד כדי כך יוצאי דופן ואיש מהם לא ענד תכשיט טורקיז כלשהו.

בהתחלה חשבה אמי שאולי רק הגברים ענדו את האבן, ולכן עברה בין הגברים שבכפר. אחר כך עברה בין הנשים בניסיון לגלות אולי הן עונדות אותה, אך לשווא. להפתעתה, חברי השבט כלל לא התייחסו אליה ובאופן אירוני חשה אמי בלתי נראית...

כשסיפרה על כך לשלושת חברי הקבוצה האחרים הם צחקו, אבל אחרי כמה שעות של התבוננות ושל ניסיונות לתקשר עם אנשי השבט גם הם לא השיגו דבר. אולי הם עונדים את אבן הטורקיז רק בשעות מסוימות, או באירועים מיוחדים או בטקסים מסוימים? אם כך, הסיכוי שהם ימצאו את השבט הזה הוא קלוש ביותר.

הכול נראה אבוד. אף אינדיאני לא דיבר איתם. אבל אחרי עוד חיפוש, וממש במקרה, מצאה אמי סוף סוף היכן התחבאו להן האבנים הללו. האבנים לא נענדו כתליון או כצמיד, לא נענדו על הזרועות או על הרגליים ובוודאי לא כסיכה או כטבעת. אימא שלי מצאה שאת אבן הטורקיז נשאו אנשי השבט ממש במרכז גופם. האבן שובצה בתוך שקע מברונזה באבזם של חגורת המותניים שלהם. זקנים, צעירים, פעוטות וילדים, נשים וגברים — כולם כאחד ענדו את אבן הטורקיז על החגורות שלהם שלרוב הוסתרו מתחת לחולצות...

האבנים לא הוסתרו בכוונה. האינדיאנים עסקו בעבודות שונות ורוב הזמן היו כפופים על מלאכתם. לכן לאנשי הצוות הקודם, שלא נהגו לנעוץ עיניים, ובוודאי לא להתמקד באזור החגורה, לקח זמן ממושך למצוא את האבן. אילולי נשארו שם מספיק זמן כדי להבחין בחגורות הטורקיז, לא היו יודעים שזהו השבט המדובר.

ההתקשרות עם בני השבט דרשה מאמץ לא קטן — בעצם, אתם יודעים מה? היא דרשה מאמץ רב מאוד. האינדיאנים היו אדישים כלפי החוקרים אך אמי הייתה עקשנית הרבה יותר, ולבסוף הצליחה לשכנע כמה מהם לתקשר אתה בדרך של תנועות ידיים, הבעות פנים והחלפת חפצים ומתנות. נראה שהאינדיאנים לא הבינו מה המטרה של שטרות הכסף, אך התרגשו מהתכשיטים הנוצצים (אחר כך קנו חברי המשלחת תכשיטים זולים מהשבטים שבאזור, כי בשלב מסוים כבר לא היה להם מה לתת לאנשי הכפר חוץ מכסף, שאנשי הכפר לא ייחסו לו כל חשיבות). אמי הייתה מרותקת, ובשבילה זה היה אחד מרגעי השיא בחייה. היא חשה כאילו היא מחיה את המפגש הראשוני של הבריטים עם האינדיאנים כשרק גילו את אמריקה הצפונית, וכדי לתקשר החליפו עם המקומיים חפצים ובגדים.

לפתע רץ אל אמי אחד מחברי הצוות — טיילור, בחור בלונדיני בעל עור חיוור, רזה וגבוה, שהכירה מהאוניברסיטה. הוא התנשם והתנשף כי לא היה רגיל למאמץ פיזי. טיילור היה מומחה לכתבים עתיקים, להירוגליפים ולאלפבית. בקיצור, כמעט לכל מה שקשור לשפות חיות ומתות.

״הנה את, אלנה. אני מתרוצץ כמו משוגע, מחפש אחרייך בכל מקום!״ הוא עצר לכמה רגעים להסדיר את הנשימה ואז המשיך: ״הפרופסור אמר שאם אני אמצא משהו בעל ערך כלשהו, אז את האחראית הראשית, ואני צריך לדווח לך אם הוא לא בסביבה.״

״מה זה?״ שאלה אמי.

״בואי. את חייבת לראות את זה. זה לא ייאמן... או שמישהו צוחק עלינו!״

הוא הוביל אותה לקצה הכפר, למה שנראה כמו בקתת מגורים מפוארת יותר של מישהו חשוב. אבן גדולה ושטוחה הייתה מוטבעת מעל לדלת, ועליה היו חרוטות שתי שורות של סימנים מוזרים.

״אתה יודע מה זה?״

״אז ככה. בהתחלה היה קשה לי להבין כיוון שניסיתי לפענח את זה משמאל לימין, אבל אז חשבתי שאולי אני צריך לנסות מימין לשמאל, כמו בעברית שלמדתי לקרוא לקראת הבר־מצווה שלי.״

״מוזר, אתה לא נראה יהודי...״ אמרה אמי.

״אומרים לי את זה הרבה... בכל אופן, גם מימין לשמאל לא הצלחתי, עד שקלטתי — זאת אמלגמה3 של סמלים שנלקחו משבטים שונים מכל מקום ביבשת אמריקה — כמה אותיות מכל אחד.״

״ו... אתה יכול לפענח את זה?״

״אני חושב שכן. אבל את לא תאמיני אם אספר לך... קודם כול, את חייבת להבין שאף על פי שאני גבוה מאוד לא הצלחתי להגיע אל השלט, אבל הצלחתי לראות שזה כנראה שלט עתיק מאוד, על פי הצורה שבה האותיות חרוטות ולפי הצורה שבה נשחקו, שמזכירה קצת חלוקי נחל שהמים שחקו. דבר כזה יכול להתרחש רק אחרי הרבה שנים.״ הוא הפסיק, התבונן באמי במבט מוזר ואז המשיך: ״בשורה הראשונה כתוב משהו כמו ‘עם כוח באה גם אחריות’. תאמיני או לא, אבל ראיתי משפטים כאלה בחוברות קומיקס... בשורה שמתחת מצאתי דבר שראיתי רק בבתי כנסת: הפירוש הוא משהו כמו ‘דע לפני מי אתה עומד’, והתשובה היא ‘לפני הבורא עולם’. אוי... זה עושה לי צמרמורת...״

״אוקי...״ אמרה אימא, שהייתה מרותקת לדבריו, ״אני חושבת שזאת התחלה טובה! בוא נדווח על כך, ונציע לפרופסור להזיז מחר את המחנה שלנו לאזור הזה.״

בימים הראשונים בילו חברי המשלחת שעות רבות בחקירת כל אחד ואחד מאנשי השבט, צעירים ומבוגרים — בייחוד למדו על לבושם, על כלי העבודה שלהם ועל חפצים אחרים. הם רשמו במחברותיהם, צילמו והקליטו את המלמולים של האינדיאנים. התקשורת היחידה עם השבט הייתה סחר החליפין — חפצים של המשלחת בתמורה לחפצים של השבט.

מחשבותיה של אמי, לעומת זאת, נדדו לכיוון אחר לחלוטין. כשכל חברי המשלחת התבוננו בדברים שהיו על הקרקע ובחפירות, אמי הסתכלה למעלה. במרכז הכפר ניצב פסל טוטם שלכד את עיניה. שאר חברי המשלחת צילמו את הטוטם אבל לא התעניינו בו במיוחד. רק אימא שלי המשיכה לחקור.

הטוטם גולף מגזע שלם של עץ כהה מאוד, ונראה עתיק מאוד. הוא לא דמה לאף אחת מעבודות העץ שנעשו בכפר, לא בסגנון ולא בסוג העץ, ולכן הניחה אמי שהעץ שממנו גולף לא גדל באזור.

כדי להיות בטוחה דנה בעניין עם אחד מחברי הצוות, ואלאס הנמוך, שהמומחיות שלו הייתה כלים, אומנויות ומלאכות יד. אחרי מחקר קצר גם הוא הגיע לאותה מסקנה — הטוטם אינו שייך לאזור.

הטוטם חולק לשבע דמויות. הראשונה, בתחתית, נראתה כגולגולת אדם, מעליה דמות פני אדם שעל לחיו הימנית ירח ועל השמאלית שמש, מעליה דמות שהזכירה פני כלב, ומעליו ינשוף שעיניו היו חלולות והיה אפשר להביט דרכן. מעל לינשוף ניצבה דמות ולה פני זאב מפחידות, שפיה פתוח לרווחה ובו שיניים חדות, ובראש הטוטם עמדה דמות ציפור פרושת כנפיים שדמתה לנשר או לנץ.

הדמות השביעית והאחרונה הייתה נחש שהקיף את הטוטם ויצא מתוך פיה של הגולגולת היישר עד כנפו האחת של הנשר, שאותה אחז בשיניו.

למחרת אחרי ארוחת בוקר טובה ותכנון של משימות היום עם חברי המשלחת, חזרה אמי אל הטוטם. היא מרחה על עצמה קרם הגנה, חבשה את הכובע רחב השוליים שלה והסתובבה מסביב לטוטם לאור השמש החמה, חוקרת אותו מכל כיוון. יום רדף יום, ללא כל תגלית חדשה, עד שבאחד הימים נבהלה כשהבחינה לפתע בפנים קטנות של בחור צעיר מאוד, מביטות אליה מבעד לאחת מעיניו החלולות של הינשוף.

לקח לה כמה שניות להתעשת ואז הבינה שיש מישהו בצדו השני של הטוטם הרחב ושאותו מישהו מביט בה. ואולם כשהקיפה את הטוטם לצדו האחר, לא היה שם אף אחד. היא הביטה שוב אל הטוטם — והן היו שם — הפנים המסתוריות. היא רצה לצד השני, למקום שבו עמדה קודם, ושוב לא היה שם איש — ומבעד לעין הינשוף החלולה עדיין הביטו בה הפנים הקטנות והצעירות. הפעם התחכמה ורק עשתה את עצמה הולכת אל מאחורי הטוטם, ואז התכופפה וישבה בצמוד לטוטם הרחב בדיוק במקום שבו עמדה.

לאחר כמה רגעים, הופיע לו איש צעיר וגיחך לעצמו גיחוך שובב ומרוצה שנמחק מפניו כשלהפתעתו ראה את אמי יושבת על הקרקע כמו האינדיאנים. הוא הבין כי נתפס על חם.

בתחושת ניצחון קמה והתייצבה מולו, ואז הבחינה כי בכובע הנוצות המהודר שחבש האינדיאני הצעיר היו מוטבעות שבע אבני טורקיז. גבותיה של אמי התרוממו בפליאה (כך לפחות אני מדמיין את זה, כי זה קורה בכל פעם שהיא מגלה משהו).

מהחלפת הממצאים שהתרחשה מדי כמה לילות בין חברי הצוות הבינה אמי שזכרה כל פרט (כיוון ששהו במקום רק ימים מעטים עד עתה וכיוון שכל דבר חשוב עבר קודם דרכה לפני שעבר למונרו) שאיש עוד לא פגש את הנער הזה לפניה. היא החליטה שהיא חייבת לתקשר איתו בכל מחיר. היא ניסתה לומר לו מפתח מילים שונות ממאגר מילים שהכירה מכל מיני שבטים אינדיאניים, אבל הוא רק צחק. לבסוף גאל אותה מייסוריה וחשף בפניה את הידע הרחב שלו בשפה האנגלית.

״את יכולה להפסיק לנסות... אנחנו מדברים שפה אחרת לגמרי. היא לא דומה לשפתם של שאר האינדיאנים, אבל אנחנו מבינים אנגלית. את יכולה לקרא לי יוֹיֶטסָאסוִוי־וָוחָאיי, ‘זאב מצחקק’. ודרך אגב, ממש מצחיק לצפות בכם. אתם אנשים מצחיקים — מהממלכה המאוחדת, נכון?״

״אתה רוצה לומר לי שכל הזמן הזה הבנתם אותנו ורק ישבתם לכם, התבוננתם בנו, וצחקתם עלינו בשקט מאחורי הגב?״

זאב מצחקק רק הניד בראשו ואמר: ״אנחנו צפינו בכם וניסינו לפענח מה אתם רוצים, למדנו את סגנון הדיבור שלכם, את הלבוש.״ הוא המשיך להביט באמי ובחן את תגובותה.

במקום להתפוצץ מכעס על הימים המבוזבזים שחלפו, אימא שלי חשבה שזה מצחיק כל כך עד שפרצה בצחוק מתגלגל (״כמעט עשיתי במכנסיים,״ אמרה לי בכל פעם שסיפרה את הסיפור).

באותו הרגע באו בריצה כמה מחברי המשלחת שהיו בסביבה. הם ראו שהיא מתפתלת על הרצפה ושכבר כמעט אין לה אוויר, וחשבו שהאינדיאני פגע בה.

הם כבר עמדו להסתער על זאב מצחקק, אך למזלו היא הצליחה להפסיק לצחוק ולפלוט כמה מילים כדי לעצור אותם. היא הותשה כל כך מהצחוק עד שכמעט לא הצליחה לייצב את עצמה על רגליה, אך כשהצליחה סוף סוף הסבירה לחברי המשלחת את הסיטואציה האבסורדית שהם נמצאים בה: בעצם הם היו הנחקרים ותושבי הכפר צפו בהם במשך כל אותו הזמן, ולא ההפך.

לאחר כמה רגעים וכשהסדירה את נשימתה התחילו אימא וזאב מצחקק לשאול זה את זה שאלות בזמן שחברי הצוות ואנשי השבט התגודדו מסביבם. כשהגיעו לחלק של עסקות החליפין, ציין האינדיאני בתמימות כי הם אלו שהרוויחו מהחליפין. בכל לילה דהר אחד מאנשי השבט על סוסו לכיוון השבט הקרוב, היכן שחברי המשלחת קנו את הציוד שלהם, ומכר להם את החפצים בחזרה. למחרת מישהו מהמשלחת קנה אותם שוב.

כשאימא שמעה את זה, היא מיד הבינה את הסיבה לשתיקתם של אנשי השבט ואת הסיבה לכך שלא התנפלו עליהם ברגע שהגיעו לשם, כלומר את ההסבר לשאלה: ״למה הם לא מגרשים אותנו ומתנגדים לנוכחותנו המטרידה?״ אך לשאלה מה בחנו האינדיאנים בהם ומה היו תוצאות מחקרם לא הייתה תשובה. אבל גם זה לא שינה לה כי באותו הרגע שוב התמוטטה מרוב צחוק ואפילו התנהגה קצת בפראות, וחלק מהאנשים התחילו גם הם לצחוק. אבל לא כל חברי הצוות התייחסו למקרה בצחוק.

כשסוף סוף סיימה לצחוק, היא התנצלה בפני הנוכחים והלכה להחליף בגדים באוהל.

מרגע זה ואילך, החלו שתי הקבוצות — חברי המשלחת ואנשי השבט — להחליף ביניהם מידע והחלה הידברות ביניהם. כפיצוי על עגמת הנפש הסכימו האינדיאנים לשתף פעולה — או כך לפחות זה נראה בהתחלה. חברי המשלחת חשבו כי המחקר מוביל לתוצאות שקיוו להן, וכי ישנה התקדמות ניכרת בהיכרות עם השבט ועם סודותיו.

למחרת חיפשה אימא את זאב מצחקק. על אף היותו יהיר ופזיז ואימא בוגרת ובעלת ״ראש על הכתפיים״ (בניגוד לאותו לילה רומנטי שלאחריו מצאה את עצמה נשואה לבן...) ולמרות חוש ההומור המוזר שלה, הם מצאו נושאים משותפים וניהלו שיחות ארוכות. פעמים רבות קטעה אמי את השיחה ואמרה לו: ״ לא נכון לעשות ככה...״ או ״אתה לא אמור לבצע...״ בדיוק כמו שנהגה לומר לי. היא בילתה איתו את רוב זמנה. הוא הכיר לה את שאר חברי השבט, וכך למדה על השבט הרבה יותר משאר חברי המשלחת.

היא וזאב מצחקק נהגו להיפגש בשעות הערב ולפעמים שתו להנאתם. כשהשתכר תחקרה אותו על האמונות והמנהגים שלהם. ואולם הוא נשאר בשלו — התחמק מלתת תשובות והעדיף לשתות. כל שעשה היה לספר לה סיפורים על הרוח שעושה צדק באמצעות הכוח שיש לה, ולהסביר לאמי שלא כל אחד היה משתמש בזה לטובה. הוא חזר על כך שוב ושוב. למזלה של אמי היא נהנתה לשמוע את הסיפורים הנושנים הללו.

הם באמת נהנו יחד, סיפרה לי. היו ימים שבהם אפילו לא זכרו את הלילה הקודם, אך השתייה לשכרה הייתה שווה את זה, כי עזרה לה להשיג מידע חיוני. היא ניסתה לא לשתות יותר מדי כי ידעה לאן זה הוביל אותה בפעם ההיא, כשגילתה שהיא נשואה לבן, אך הייתה מוכנה להקריב את עצמה כדי שהמשימה תצליח והאינדיאנים יתחילו לספק מידע.

אחרי חודש החלו חברי המשלחת לארוז את חפציהם לקראת הנסיעה בחזרה. הם לא השיגו הרבה במסע הזה, ובעצם נכשלו כישלון חרוץ כיוון שרוב רובם של הממצאים שאספו התגלו כלא עקביים וסתרו זה את זה. האינדיאנים לא אפשרו לחברי המשלחת לקחת עמם את מרבית החפצים שאספו במהלך ביקורם. היה עליהם לוותר כדי לא ליצור חיכוכים, היות ששאפו לבקרם שוב בעתיד הלא רחוק. ואולם את ההשפלה הקשה ביותר חשו חברי המשלחת כשגילו ששוב נפלו בפח והשבט הצליח לשטות בהם עוד פעם (לצערם גילו זאת רק אחרי שבועיים, כשסקרו את החומר שנאסף).

אף על פי שפרופסור מונרו היה נסער מאוד בשל תוצאות המסע, הוא הבחין בקשר המתהדק בין אמי לאינדיאני (שככל הנראה היה דמות חשובה בשבט). היה נראה שהוא היחיד שסיפוריו אמינים. כדי לא לשוב בידיים ריקות דיווח על כך הפרופסור לממונים עליו, והם ביקשו שיעביר לאמי מסר מהם.

״אלנה?״

״כן, סטיבן?״

״דיברתי עכשיו עם חברי הצוות ועם הבעלים של ‘הזדמנות’, והם מבקשים שתישארי כאן עוד חודש.״

״ומי עוד נשאר אתי?״

״רק המאבטח.״

״מה? רק אני נשארת?! למה?״

״חברי המשלחת ואני מאמינים שלאור ההצלחה שלך בהשגת מידע אמין ולאור מציאת הטוטם, שאגב שלחנו תמונה שלו לאוניברסיטת הרווארד, יש לך סיכוי גדול יותר להמשיך לגלות ממצאים חשובים, אם רק ניתן לך עוד קצת זמן עם זאב מצחקק. אני חושב שהכפר אוהב אותך. יהיה בסדר.״

הפרופסור עצר, אחז בכתפיה של אמי והסתכל לה ישר בעיניים.

״אלנה יקירתי, ברור לנו שאת הסיכוי הטוב ביותר שלנו להתקדם במחקר הזה. וכנראה ידעתי שתדאגי לבעלך ולילדים ולכן הצעתי שתחזרי למשפחתך ‘ותנקי את הראש’ ובעוד חודש תחזרי. אולם החברה התעקשה שהם צריכים שתישארי כאן עוד חודש ברציפות כדי לא לאבד את התנופה... מה דעתך?״

״אתה נותן לי זמן לחשוב על זה, לא?!״

״אני מצטער, אבל אין לך יותר משעתיים עד ליציאה הסופית שלנו מכאן... לכן אני מציע שתתקשרי לבעלך,״ המשיך הפרופסור ונתן לאמי את הטלפון הלווייני שלו.

״בן? זאת אני. מה? אוי, אני מצטערת, לא שמתי לב שכל כך מאוחר, או בעצם מוקדם... כן, אני יודעת שזה לא הזמן הרגיל שאני מתקשרת... לא. שום דבר לא קרה... זאת אומרת לא משהו רציני... לא. זה לא מה שהתכוונתי. תירגע ותקשיב. משהו צץ, ואני צריכה את העזרה שלך. חכה שנייה, אני בקושי שומעת אותך. יש כאן המון אנשים ורעש. תן לי לעבור למקום שקט יותר... בן, אתה איתי?״

״כן אלנה, אני כאן. זה לא יכול לחכות לבוקר? היה לי יום ארוך, וקשה כאן בלעדייך... חודש קשה, למען האמת...״

״בן, תקשיב. ממש עכשיו קיבלתי הצעה להישאר כאן עוד חודש. אני לא אבוא מחר הביתה. אני מקווה שעוד לא אמרת לילדים שאני חוזרת מחר.״

״אלוהים אדירים, אלנה. את לא יכולה לעשות לי... להם... את זה. וכן, כבר אמרתי להם.״

״רק תסביר להם שאני אגיע קצת יותר מאוחר, בסדר, בן?״

״את צוחקת עליי? חודש זה לא ‘קצת’ יותר מאוחר...״

״בסדר, אז פשוט תגיד להם שאימא תיעדר לעוד חודש — אני מאמינה שתסתדר.״

״את ממש מפליאה אותי. באמת... אבל למה? רק אתמול אמרת לי שאתם מתקפלים מוקדם יותר כי כל המסע הזה היה בזבוז זמן חוץ מאיזה טוטם מחורבן שצילמתם!״

״הם משאירים רק אותי, עם מאבטח. הם מאמינים שאני יכולה להשיג עוד מידע.״

״מה, רק את? לא, אלנה. אני מבקש ממך. הילדים זקוקים לך, אני זקוק לך. ג’ון כבר סיים ללמוד לכתוב את כל האותיות. חבל שאת מפספסת את כל זה.״

״בן, תפסיק לעשות לי רגשי אשמה בקשר לילדים. אתה יודע שזאת הייתה התכנית, ושהיה סיכוי שאשאר עוד חודש. וחוץ מזה, אנחנו צריכים את הכסף. זה עוד 15,000 לירות שטרלינג, ואם אנחנו רוצים לשלוח את ג’ון לאוניברסיטה טובה, אפילו עם כל הזכויות שיש לי, אנחנו זקוקים לכסף הזה... אתה לא עובד כבר כמה חודשים... אבל אני לא רוצה להיכנס לזה.״

״תראי, בדיוק התחלתי לעבוד שוב. זה מקום קטן, לא משלמים לי הרבה, אבל עבודה זאת עבודה, ואם הייתי מתחיל לעבוד בקליפורניה, כמו שהציעו לי, אז... לא משנה, זה לא הנושא... בקיצור, אל תדאגי, נשיג את הכסף איכשהו. אני אמצא עבודה יותר טובה כאן בלונדון. רק תגידי למונרו ‘לא’, ותחזרי הביתה, אלנה.״

״בן, באמת. כבר סיכמנו לפני שעזבתי שאם אתבקש להישאר עוד חודש זה בסדר מבחינתך. וחוץ מזה, אתה זה שדחפת אותי לנסוע, וגם שלי המטפלת נמצאת שם כדי לעזור לך... אתה לא לבד.״

״שלי עזבה. היא נפלה לפני שבועיים, שברה את היד ונקעה את הרגל. לא רציתי להדאיג אותך, אז לא אמרתי לך. אני לבד כאן. אנחנו זקוקים לך, אלנה.״

״אולי תמצא מישהי אחרת במקומה? אולי מישהי מהחברות שלה יכולה... טוב, תן לי לדבר עם הילדים.״

״אמרתי לך, ארבע לפנות בוקר פה!״

״אני מצטערת. שכחתי. בכל אופן, אני נשארת עוד חודש וזה סופי... אתה יכול להעיר אותם? אולי את ג’ון? בדרך כלל הוא לא ישן ממש חזק...״

״למה? כדי להגיד לו שאימא שלו לא מגיעה מחר? שהיא מעדיפה לחקור עוד כמה אינדיאנים מאשר להיות אתו? לא, אני כבר אתקשר אלייך כשהם יתעוררו מעצמם. להתראות, אלנה.״

״לא תוכל להשיג אותי, בן. הפרופסור לוקח את כל הציוד, כולל הטלפונים. אני אצטרך לגשת ליישוב הסמוך כדי להתקשר, אז זה לא יהיה סדיר, ככל הנראה פעם־פעמיים בשבוע, אם בכלל. אני אוהבת אותך, בן... ואת הילדים...״

״לכל הרוחות! עכשיו אני גם מתחיל להישמע כמו בריטי. כמו אבא שלך... בסדר. תתקשרי אליי אחר כך. גם ככה אין לי מצב רוח להמשיך בשיחה הזאת עכשיו...״

״ביי, בן.״

״ביי.״

כשסיימה אימא לדבר עם בן, יידעה את פרופסור מונרו על החלטתה להישאר, אך ההבעה שעל פניו לא השתנתה, וזה הפליא אותה מאוד. ולא רק זה. במקום להגיב בשמחה לתשובתה החיובית, מונרו רק הסביר לה מה עליה לבצע בימים הבאים, ועשה זאת כאילו דיבר עם קולגה מתחיל. מה ששיגע את אמי עוד יותר היה שעשה זאת בלי שהסתכל לה כלל בעיניים, כאילו רצה להבהיר לה שאינו מרוצה מכך שבחרה להישאר, אחרי שהוא בעצמו ביקש ממנה לעשות זאת. אמי התעלמה מהבעותיו כי חשבה שהוא נסער לקראת שובו אל מעסיקיו בידים ריקות, ולכן מתוך רצון להחזיר לו את גאוותו רק שתקה והקשיבה לדבריו. הוא הבהיר כי המטוס של החברה יבוא לאסוף אותה בתום שלושים הימים הבאים.

אחרי שעזבו הפרופסור וחברי הצוות, רכבה בכל בוקר לצד זאב מצחקק. נץ קטן, שומר הראש המקומי מטעם החברה, רכב לא הרחק מהם. בערבים הייתה יושבת שעות ארוכות ומקשיבה לזאב מצחקק ולחבריו והשתמשה בכל תכסיס כדי לצבור עוד מידע על אודות השבט.

היא המשיכה להשקיע שעות רבות במחקר: בשעות היום והערב הקשיבה והתבוננה, ובשעות הלילה המאוחרות תיעדה ביומנה את קורות היום ואת מה שלמדה בעבור הדוח שהחברה ״הזדמנות״ דרשה ממנה להכין. פעמיים או שלוש בשבוע רכבה לעיר הקרובה כדי לדבר עם בן והילדים, ולדווח לפרופסור על התקדמותה. למזלה, כבת לאיש חשוב ומכובד למדה לרכוב בגיל צעיר והשתתפה בתחרויות רכיבה אריסטוקרטיות, וגם רכבה לא רע בכלל (אף על פי שאינני חושב שתרגלה רכיבה בהרים במהלך לימודי הרכיבה שלה). היא ספרה את הימים עד שהמטוס הפרטי של ״הזדמנות״ יבוא לאסוף אותה ולהטיסה בחזרה הביתה.

ביום שבו הייתה אמורה לעזוב ועסקה באריזת הציוד והבגדים, הגיע לפתע זאב מצחקק לבקרה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הוא או מישהו מחברי השבט באו לבקר אותה בבית העץ שבנו לה לקראת שהותה במקום לחודש נוסף (נץ קטן שהה בסמוך לבקתה, באוהל קטן עשוי עור).

זאב מצחקק היה לבוש בבגדים מסורתיים של השבט, והפעם נשא עמו תיק עור.

״מה מביא אותך לפה?״ שאלה אמי כשראתה את האינדיאני הצעיר נכנס לחדרה בלי להקיש בדלת.

״הבאתי לך משהו,״ השיב זאב מצחקק והוריד מכתפו את תיק הצד.

״לא היית צריך. אין לי מה לתת לך בחזרה.״

״זה משהו שעובר במשפחה שלי כבר שנים רבות. עכשיו אני רוצה שזה יהיה שלך,״ אמר האינדיאני הצעיר כשהוציא מן התיק קופסה עשויה עץ כהה, משובצת באבן נוצצת בצבע טורקיז ומעוטרת בזהב. הקופסה הזכירה לאמי את העץ שממנו היה עשוי הטוטם.

״זה ממש יפה,״ אמרה אמי והושיטה את ידה כדי לאחוז בקופסה המסקרנת, אך מיד נסוגה לאחור ואמרה: ״אבל זה שלך! אני לא יכו..״

״אני רוצה שתיתני את זה לילד שלך,״ המשיך האינדיאני. בידו השמאלית משך אליו את ידה, ובימנית שתל את הקופסה הקטנה.

״באמת?״ השיבה אמי בבלבול שלא היה אופייני לה וכשקצת התעשתה המשיכה: ״איזה מהם? יש לי שניים...״

״זה שאצלך בבטן,״ ענה האינדיאני הצעיר.

״אני לא בהיריון,״ השתנקה לרגע.

״את כן,״ השיב לה זאב מצחקק, במבט רציני ומאשר.

״לא יכול להיות! בעלי אינו יכול להוליד ילדים. הראשון נולד בהפריית מבחנה ואת הקטנה אימצנו.״

״בכל אופן, אני רוצה שתיקחי את זה.״

״אוקי,״ ענתה לו כשבחנה את דבריו, כמו שנהגה לעשות לי, וצמצמה את עיניה כשניסתה לקרוא את ההבעה שעל פניו.

״את חייבת לשמור על הקופסה הזאת. אסור לאיש לדעת עליה, רק לתינוק... כשיגדל. ועוד דבר. תזכרי את המילים הללו: ‘האהבה מאפשרת לנו לראות את מה שאחרים לא מצליחים’. אני חושב שעד שתביני את זה, אולי כבר לא אהיה בחיים.״ כך אמר והלך. בעתיד תהיה למשפט הזה חשיבות רבה בעבורי.

אמי נשארה לבדה עם מחשבותיה והחליטה שבינתיים היא צריכה להחביא היטב את הקופסה הקטנה בתיק שתכננה לקחת למטוס ולהירגע עד שתגיע הביתה. היא הצליחה להדחיק את מחשבותיה על הביקור הפתאומי של זאב מצחקק ואת המשפט החידתי שאמר.

במחווה מרגשת הגיעו כל אנשי השבט (אבל לא זאב מצחקק, שלא נראה בשום מקום מאז בא אליה) לאחל לה דרך צלחה בטקס שבו השליכו פרחים צהובים לאוויר. ואז עלתה אימא שלי על סוסה ורכבה במעלה ההרים עם נץ קטן ועם שני סוסים נוספים שהיו עמוסים בציוד שלה אל עבר המסלול החולי והשומם שנחתו עליו כשהגיעו.

המטוס חיכה לה. הטייס קיבל את פניה ועזר לה להעמיס את הציוד. הם נפרדו מנץ קטן שדהר אל האופק בזמן שהמטוס התכונן להמראה. אימא הצליחה להגניב את הקופסה בתיקה האישי מבלי שאיש — לא הטייס, לא הדיילת ולא שומר הראש — יחשוד שהעלימה ממצא יקר מהחברה.