טפשונת משטרים

אִלּוּלֵא עָזַבְנוּ
לֹא הָיְתָה מִתְפָּרֶקֶת.
מִילְיוֹן זוּגוֹת יָדַיִם, הַמּוֹחוֹת הַטּוֹבִים.
אֶלֶף אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁקָלִים חֲדָשִׁים פֶּנְסְיָה בְּחֹדֶשׁ.
לַעֲבֹר מְדִינָה זֶה כְּמוֹ לָטוּס לֶחָלָל.
בְּגִיל 42, חֵרֵשׁ, אִלֵּם.
קָרֶלְיה, קוּלִימָה, הָרֵי אוּרָל,
פְּקֻדָּה מִסְפָּר 227, לִירוֹת בְּמִי שֶׁנָּסוֹג,
סְעִיף חָמֵשׁ בִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת: יְהוּדִי.
אַרְטִיוֹם, לֶנָה, גֶּרְמַן,
אָרִיק, אָלִין, עַמִּיחַי.
נָשִׁים יָפוֹת, אִינְטֶלִיגֶנְטִיּוֹת וּמֻצְלָחוֹת,
יָפוֹת, וְעוֹד דְּבָרִים.
וְאָז מִישֶׁהִי אָמְרָה,
הַפְרָיֶרִים נִגְמְרוּ.

ספר שיריה של אלקס ריף הוא תופעה נדירה במקומותינו. מצד אחד, זהו ספר ששיריו מעוגנים במציאות אישית, חברתית ותרבותית קונקרטית. בין חלקיו מתקיימות זיקות מעין־סיפוריות, והוא מגולל מהלך חיים הנוגע בשאלות הבוערות ביותר של זמננו: הגירה, זרות, זיכרון ורב־לשוניות. אלא ששירתה של אלקס ריף נמנעת מן ההשתעבדות לביוגרפיה, לסיפור שכבר סופר ועובד. באמצעות טכניקות שונות של קיטוע, הזרה ומונטאז', מפתחת ריף לשון שירה הטוענת את ה"מקור" באיכויות של תרגום, ומחלצת מן השפה שבה נכתבים השירים את צל הרפאים של שפה אחרת. ריף אינה מספרת סיפור, אלא נוגעת בכוח השירים באותם מסדרונות הנמתחים בין פרקי הסיפור וחומקים מלשונו. היא מבטאת בשיריה מה שלא ניתן היה לאומרו בשום לשון אחרת, מלבד זו של השירה.
(עודד וולקשטיין)