ההרפתקן סימפליציסי מוס התם

ספר ראשון

פרק ראשון 
על מוצאו הכפרי של סימפליציוס ועל חינוכו בהתאם לכך 

בדורנו אנו (ויש הסבורים כי הוא האחרון) פָּשְׁתָה בין מעוטי היחס מגיפה: החולים בה — אם רק עולה בידם לקבץ די ממון, ונוסף על קומץ מעות בכיסם יש גם ביכולתם ללבוש בגדי לצים עטורים באינספור סרטי משי על פי האופנה החדשה, או ששיחק מזלם ונעשו תקיפים וידועֵי שם — מתאווים גם להיות אבירים ובני אצולה ממוצא עתיק ומיוחס. אך מאחר שלרוב מתגלה כי אבות אבותיהם היו שכירי יום, גוררי עגלות ונושאי משאות, דודיהם — נהגי חמורים, אחֵיהם — שמשים ותליינים, אחיותיהם — זונות, אִמותיהם — סרסוריות, או אף מכשפות, בקצרה: כל ייחוסם זה שלושים ושניים דורות בזוי ומוכתם כשל חברי "אגודת בשלני הסוכר" בפראג.3 ואמנם, ייחוסם של אותם "בני אצולה" חדשים הוא על פי רוב שחור משחור, כאילו נולדו וחונכו בגינאה.
עם שוטים כאלה אין בכוונתי להתמודד; אך למען האמת לא אכחד כי מדי פעם בפעם גם אני דימיתי לעצמי שאני בוודאי יוצא חלציו של אדון רם מעלה, או לפחות של בן אצולה זוטר. ואמנם מטבעי יש בי נטייה לאורח חיים אבירי, אילו רק היו בידי הממון והאמצעים הדרושים לכך. וברצינות: ניתן בהחלט להשוות את מוצאי ואת חינוכי לזה של נסיך, אם רק נתעלם מן ההבדל הגדול (האומנם?). פּאפּא (כך נוהגים לכנות את אבא במחוז שפֶּסאַרט)4 היה לו ארמון משלו, נאה ככל ארמון אחר, ששום מלך לא יוכל לבנות כמותו במו ידיו, או להטיל משימה מעין זו על אדם אחר. הארמון כולו טויח בחומֶר, ובמקום צפחה צחיחה, עופרת צוננת ונחושת אדמדמה — צוּפָּה ממעל בקש, זה המצמיח לנו את הדגן המבורך. וכדי שיוכל פאפא להתנאות בייחוסו ובעושרו בנה את החומות מסביבו לא מאבנים, שכמותן מוצאים על אם הדרך, או חוצבים מן האדמה העקרה, ובוודאי לא מלבֵני חומר עלובות, שאותן ניתן לָצוּר ולשׂרוף באש בתוך זמן מועט (כמנהגם של שאר המיוחסים): במקומן לקח לו את עץ האלון, אותו אילן מיוחס ורב תועלת, שעליו צומחים נקניקים וקדלי חזיר, עד שיגיע לבגרות כעבור למעלה ממאה שנה. איזה שַליט יוכל לנהוג כמוהו? את החדרים, הלשכות והאולמות השחיר מבפנים בעשן, שכן זה הצבע העמיד שבעולם, וכדי שיגיע לידי שלמות הוא מצריך זמן רב יותר משנדרש לכך צייר אמן. השטיחים היו עשויים מהארג המעודן ביותר עלי אדמות, שכן נוצרו בידי מי שהתחרה במינרווה5 במלאכת האריגה. חלונותיו נוצרו מאַל־גביש, שכן ידע כי חלון העשוי מסיבי קנבוס או פשתן מצריך יותר זמן וטורח אף מזכוכית מוּרָאנוֹ זכּה וצלולה. ואמנם, בשל רום מעמדו נטה להאמין כי מה שנוצר ברוב יגיעה יהיה יקר ערך, ועל כן ראוי יותר לבני האצולה. במקום משרתים, מלצרים וסייסים סרו למצוותו של פאפא כבשים, תיישים וחזירים, לבושים למהדרין במדיהם הטבעיים, ואלה אף עמדו לשירוּתִי במרעה, עד ששילחתי אותם הביתה. מצבור הנשק (או הרתמות) הכיל די הצורך מחרשות, מכּושים, קרדומים, מעדרים, אתים וקלשונים (לחציר או לזבל), ובכלים אלה נהג פאפא להתאמן מדי יום ביומו. כי כמנהג הרומאים העתיקים בעתות שלום, רתימת השוורים הייתה שוות ערך בעיניו למלאכת המצביא, פינוי הזבל — לחיזוק הביצורים, והֶחָריש — לאמנות המלחמה. ואילו ניקוי האורוות היה שקול בעיניו כשעשועי האבירים ומשחקי הקרב. בדרך זו שלט בכדור הארץ כולו, או לפחות בכל מקום שיכול להגיע, ובעונת הקציר אף זכה בשלל רב. מכל זאת אתעלם, ולא אתנשא בשל כך על בני מעמדי, לבל תהיה לאיש תואנה ללעוג לי וליחסנים חדשים כמוני, שכן אינני מחשיב עצמי כטוב יותר מפאפא: הרי הוא בחר למשכָּנו מקום נחמד ביותר — שְפֶּסַארט — שם הזאבים מייללים זה לזה לילה טוב. אף לא אכביר פרטים על ייחוסו של פאפא, מוצאו ושמו — זאת כדי לקצר במילים, ובעיקר (הרי לא מדובר כאן בבית אצולה) די לדעת כי ערש הולדתי היא במחוז שפסארט.
ומאחר שהליכות ביתו של פאפא היו אציליות, יסיק מכך כל בר דעת שגם חינוכי היה בהתאם וברוח זו; ואכן, הצדק עמו, שכן כבר בהיותי בן עשר תפסתי את העקרונות של אותם מנהגי האצולה של פאפא; אך באשר ללימודים, יכולתי להיחשב כדומה ביכולתי לאַמפִיסטִידֶס6 הנודע, שעליו מספר סוּאִידַס7 כי לא ידע לספור יותר מחמש. ואמנם, פאפא ניחן אולי ברוח נאצלת מדי, ועל כן נהג כבימינו אנו — כאשר רמֵי יחס רבים אינם מטריחים עצמם יתר על המידה בלימודים (או כפי שהם מכנים זאת, קשקושי בית הספר), שכן לשירותם עומדים אנשיהם, שיטרחו ללכלך את ידיהם בדיוֹ.
פרט לזאת גם הפלאתי לנגן בחֵמֶת החלילים וידעתי להשמיע בה שירי־יַלֵּל. אך באשר לתיאולוגיה, אינני מאמין כי בכל העולם הנוצרי היה עוד בן גילי שישווה לי, שכן לא היה לי שמץ מושג על אלוהים ואנשים, שמים ושְאוֹל, מלאך ושטן, ואף לא ידעתי להבדיל בין טוב ורע. על כן יקל להבין כי ברוחה של תיאולוגיה מעין זו חייתי ממש כאבותינו בגן עדן, שבתומתם לא ידעו דבר על מחלה ומוות, ואף לא על תחיית המתים. הו חיי תום! (ניתן אף לומר, חיי טמטום), שאין בהם כל דאגה באשר לרפואה. באופן זה יש גם להבין את ניסיוני המובהק בתורת המשפט ובשאר האמנויות והמדעים שבעולם. אכן, אי־ידיעתי הייתה כה גדולה ומושלמת, עד שאף לא יכולתי לדעת שאינני יודע מאומה. הו, אילו חיי תום חייתי אז! אולם פאפא לא הסכים להניח לי עוד ליהנות מאושר כזה, אלא מצא לנכון כי בהתאם למוצאי הנאצל עלי גם לחיות ולפעול באורח אצילי. על כן החל לקדם אותי לקראת דברים נעלים ולהטיל עלי מטלות נכבדות יותר.