את ואני והשטן בעילום שם

יוֹני

"היום הוא השביעי בשבוע, השביעי בחודש השביעי, שנת אלפיים ושבע. ידעת"? אמרה והניחה את ההפוך ישר מול פניי.  
"וַואללה"!
"כן, ויש ליום הזה ייחוד נוסף", הוסיפה.
"וַואללה"?
"כן, זהו גם היום הראשון של שארית חייך"!
האמת היא שאת החוכמה הזאת דווקא שמעתי כבר פעם, אבל מטעמי נימוס תקעתי עוד "וואללה" אחד.
"תיזהר שלא תחטוף דו"ח חנייה עם  ה"וואללה" שלך" חייכה.
"יש לך משהו במקום"?
"יש 'גוּגל', יש 'יָאהוּ', יש 'אֵמ.אֵס.אֵן'".
" וַואללה... על זה באמת לא חשבתי".
טוב. אני מסכים שזה לא היה הפתיח הכי אינטליגנטי בשביל להתחיל עם בחורה, אבל 'אלף', לא אני התחלתי ו'בית', ככה זה היה ואני לא מתכוון לייפות את התמונה. לא לגבי הפתיח הצולע דלעיל, ולא לגבי השיירה הפיסחת שעוד תבוא בעקבותיו.
זה היה במוצאי שבת, בקפה "פינתי", הממוקם דווקא באמצע הרחוב הקצר הצופה פני הכיכר, ממש מול הפירמידה ההפוכה של בּר בּורוכוב ויגאל תומרקין.
משום מה, למרות ייחודו של המועד הנראה על פניו כמועד להתוועדות, לא זומנה לאותו מוצאי שבת שום הפגנה אל הכיכר. נראה שלא היה שום צורך דחוף למחות על מחדל כלשהו. "ההמונים" נשארו ספונים בחיק המזגנים, ורק היונים המשיכו ללשלש על הרחבה השטוחה ועל הפירמידה ההפוכה, כמו שלשום, כמו אתמול, כאילו היה זה סתם יום של חרא וחול.
"יוֹנת", שלחה לעומתי תמתי כף יד קטנה ארוכה ודקת אצבעות.
"יוֹני", אמרתי והגבהתי את קצה ישבני במעין קידה קטנה.
אני לא יודע איך התעופף לי השם הזה מהפה. שמי האמיתי הוא בכלל יהונתן וכולם קוראים לי יונתן, אבל אף פעם, ממש אף פעם, אף אחד לא קרא לי יוני.
"יוני ויונת, יונת ויוני", ליקקה יונתי את ההברות בין שפתיה, "הוי, כמה שזה מתוק".
"כן", השבתי, "יוני ויונת. ממש זוג יונים. עוד רגע נפרוש כנפיים, נתעופף ונצטרף אף אנו אל להקת המחרבנות בכיכר".
היא הביטה בי בעיניה התכולות ולא עשתה שום סימן שהיא מתכוונת ללכת. מאחר וכל שאר השולחנות היו תפוסים על-ידי זוגות, שלא התעניינו בשום דבר חוץ מאשר בעצמם, גם לא היה לה צורך מיידי ללכת לאנשהו. המצב התחיל להיות קצת מביך, אז שאלתי אותה: "אולי יש לכם במקרה סוכר חום"?
"כמובן", השיבה, וכמו יונת דואר דרוכה שרק המתינה לשילוחה, מתחה את צווארה ופרחה לה.
התבוננתי בתמונת לב החלב הצפה על ראי הקפה ההפוך שבספלי. בוכנות מוחי הלמו בקדחתנות בין רקותי. גוגל! אמרתי לעצמי, מוצאי שבת, היום השביעי בשבוע, השביעי לשביעי אלפיים ושבע. הרי זהו באמת מועד מיוחד. אולי הגיעה השעה להעיז משהו חדש.
נכון, לא נורא רע לי גם כך, אבל מי שטבע את המונח 'בדידות מזהירה', מעולם לא חווה בדידות או זוהר. מי שלא נאהב – צף מול מצחי הפתגם – קשים מנשוא ימי חייו. אבל מי שמימיו לא אהב, הרי לא חי מעולם. יפה?
הנה, כך התעלקו עלי, תוך פחות מעשר דקות, שני הפתגמים הכי חכמים באוסף. אז מה אני עושה איתם עכשיו?
הסוכר החום כבר עשה את דרכו אלי על כנפי יונת. נותרו לי פחות משלוש שניות בכדי להחליט אם אכן יהווה הרגע הבא פתיחה חדשה לשארית חיי. בשנייה האחרונה שנותרה לי הבחנתי בזווית עיני בשקיות החומות, המבצבצות מכלי חרסינה לבן המוצב על שולחני. יאהו! הסוכר החום היה מונח פה כל הזמן – והיא הרי ידעה!!!
"תודה", אמרתי.
"בכּיף", ענתה ונשארה לעמוד. כלי הסוכר התאום אחוז בכף ידה.
לא הבריק לי שום דבר מיוחד להגיד אז שאלתי: "לא צריכה להיות פה הערב איזו הפגנה"?
"אני גרה לא רחוק מכאן, בכיכר מסריק. ראית כבר את בּיל"? שאלה.
"מי זה בּיל"? שאלתי והרגשתי די דבּיל.
"'קיל בּיל'. סרט מדליק עם אומה תורמן. יש הצגת חצות בדיזינגוף סנטר".
היא יפה, היא חתיכה, היא מזמינה אותי לסרט, היום הוא השביעי לשביעי אלפיים ושבע, אם זה לא סימן אז מה כן ואם לא עכשיו אימתי, ואם...
"למה לא"? אמרתי, "זאת אומרת כן"!
"יופי"! מחאה כף אל כף, "אני מסיימת באחת-עשרה. תבוא לאסוף אותי כאן". אמרה וכבר הסתובבה ללכת.
"ומה עם הסוכר"?
"זה בדיוק אותו דבר כמו שכבר יש לך על השולחן". חייכה והלכה.
"וואו"! כמה מהר היא זורמת. אני כבר שנתיים כמו נחל אכזב שבנגב: שדוף, כמוש, יבש, ופתאום שצף גל ושיטפון. כמו המחזה המדהים שראיתי פעם במחנה העבודה בעין-גדי.
עכשיו היא החלה לרחף בין השולחנות האחרים. התבוננתי בה. גובהה בינוני, אולי מטר שישים וחמש. מתנים צרות, חזה עגלגל. לא גדול, אבל מספיק כדי למתוח את חולצת הטי האדומה הזרועה נקודות לבנות. חצאית פעמונית, ממנה מבצבצות ירכיים שזופות וקצת רזות. ושוב למעלה, שיער חום נוטה לאדמוני, לוחך את כתפיה בחופשיות. פנים ילדותיות. עיניים גדולות.
היא כאילו לא שמה לב אליי, אבל פתאום, בסיבוב חד, ניגשה שוב אל שולחני, התיישבה בכסא שמולי וכמו המשיכה בשיחה שכלל לא התקיימה: "אני לא כל-כך אוהבת את העבודה הזו. האנשים בדרך-כלל בסדר, אבל נודניקים. לא מפסיקים לבלבל את המוח".
"מה למשל"?
"שולחים אותי להביא סוכר חום כשבכלל יש להם על השולחן – סת...א...א...ם".
"אני דווקא ראיתי תיכף שיש", שיקרתי.
"אז למה"?
"רציתי להתחיל איתך".
"שקרן".
"נכון".
"אז אתה לא רוצה להתחיל איתי"?
"דווקא כן, תביאי לי סוכר חום בבקשה".
"עזוב" ניערה את כף ידה מול אפה כמגרשת זבוב טרדן, "הקטע הזה כבר מיצה את עצמו".
"ואם יתברר לך שאני באמת מין טיפוס כזה"?
"כזה איזה"?
"כזה שכבר מיצה את עצמו. שדוף. יבש. משעמם".
היא קימטה את שורש אפה ותוך כדי כך פרח סהרון קטן וחמוד במצחה. "מה אתה עושה"?
"מתמחה".
"במה"?
"משפטים. עריכת-דין. לא רחוק מכאן. רחוב קינג ג'ורג'. 
"וואללה"!
"גוגל".
ככה המשכנו לגרגר ולהמות עוד כמה דקות, כמו שובך יונים או סתם כמו איזה שני אהבלים. אבל נראה שזה התאים לה וזה התאים גם לי, אז למי אכפת. בסוף ביקשתי חשבון. היא קמה ואמרה ש'זה על חשבון הבית'.
כשקמתי גם אני ללכת, הזכירה לי: "אנחנו סוגרים באחת-עשרה בדיוק".
"אהיה פה חמש דקות לפני", הבטחתי – ולא קיימתי.