אישה נורמלית: ממואר

זו רק ההתחלה

״את הצלת את עצמך״, אמר לי פרופסור אסיא לאחר ימים של שתיקה. תמהתי בליבי, איך הוא יודע, הרי מעולם לא סיפרתי לו.

זה היה בשעות הערב, ערב ראש השנה תשנ"ט. במהלך היום שחלף הפרופסור הציץ מידי פעם לחדרי החדש. בשני הלילות הקודמים ישנתי באולם תת־קרקעי, עם נשים רבות, חולות או מנותחות, גונחות ובוכות, בגלל שיפוצים בבניין.

חצי שעה לפני־כן, יואב, בעלי, היה אמור להגיע לביקור, אך פרופסור אסיא לא רצה לחכות והזמין אותי לחדרו ברצינות תהומית. שמחתי, רואה את עצמי יוצאת מחדרו עם מכתב שחרור עוד לפני שבעלי יגיע. בחדר הזה, בהדסה הר־הצופים, כבר הייתי מספר פעמים לפני הניתוח, להתייעצויות. עם הווילונות השקופים המתנפנפים, תמונות הנוף של הרי ירושלים, ועציץ הסחלב הלבן. הוא השרה עליי נועם ושלווה.

פרופסור אסיא נע באי נוחות בכיסאו. שעון הקיר שמאחוריו הראה 20:04. מאוחר. המתנתי בסבלנות שימשיך. גם הוא.

"מה שלומך?" שאל, מביט בעט האחוז בידו, ומנענע בו מימין לשמאל, מימין לשמאל. זמזום דק של זבוב נשמע בחלל.

"בסדר, בסדר", עניתי בקול שקט, "אני שמחה שהכול מאחוריי. חשבתי שיהיה קשה יותר". הידקתי את פתח החלוק החדש והפרחוני בצבעי גן־עדן, כחול, צהוב וירוק, שרכשתי לפני האשפוז. תחתיו חלוק הפוך של הדסה וכלום, חוץ מתחבושות ותפרים כואבים. הבטתי בהיחבא בפרופסור, וראיתי את העט מסמן קו שחור ודק בחלוק הלבן מעל בגדיו המוקפדים.

"נחכה ליואב, כדאי שגם הוא ישמע הכול".

לא תהיתי יותר מדי על "הכול". מיד תרגמתי לעצמי שהפרופסור רוצה להסביר לבן־זוגי איך לטפל בי לאחר הניתוח, לא להרגיז אותי בגלל התפרים, לתת לי לנוח כאוות נפשי, לפנק אותי...

משב אוויר רענן נכנס לחדר ועימו יואב, לבוש בטי־שרט נסבלת ומכנסי ג'ינס שאיבדו את צבעם מזמן.

"שלום", אמר, שמח וטוב־לב, והתיישב על הכיסא שעמד צמוד לכיסאי מול הפרופסור, והמתין גם הוא.

הפרופסור הסיט את מבטו מיואב והניח אותו עליי, רציני אך מלא שמחת חיים. לאחר מספר שניות פתח הפרופסור ואמר, מעמיק במבטו לתוך עיניי: "למה שיש לי להגיד יש צד טוב וצד רע. מה את רוצה לשמוע קודם?"

בהיתי בו. לא היה לי קשה להחליט, אף כי בליבי תמהתי על החלק הרע, מאין ומתי הוא הצטרף לכול מרוץ הבדיקות והניתוח. ״את החלק הטוב״, אמרתי בקול מהוסה.

"את הצלת את החיים שלך בהתעקשות שלך לעשות ניתוח".

הזדקפתי בכיסאי, 'הצלתי את החיים שלי', על מה הוא מדבר בדיוק?

גם בעלי נדרך. רגלו של יואב קיפצה בעצבנות, נוגעת ברגלי ברעד מבעד לבד החלוק הדק. "כבר יותר מארבע שעות אני מסתובב עם תוצאת המעבדה שבדקה את החומר שהוצא בניתוח. בחצוצרה השמאלית נמצא גידול קטן".

"גידול? איזה גידול?!" קראנו יואב ואני בקול אחד.

״גידול סרטני קטן ביותר״, אמר בקול מרגיע. ״התחלה של ההתחלה, שהתגלה רק עם פתיחת החצוצרה, בבדיקה הפתולוגית״. הוא שתק והמתין, מעביר את מבטיו ממני ליואב ובחזרה. יואב לחץ את כף ידי שנשמטה חסרת אונים בינינו. היינו נשואים עשרים ושבע שנים.

הפרופסור הביט בשעון שעל פרק ידו, ואחר ריכז מבטו בי. נאלמתי דום, מנסה לשלוט בברכיי מתחת לשולחן שהתקרבו והתרחקו זו מזו בעווית.

״לא ראינו שום דבר חשוד, לא אני, ולא שני הרופאים שהיו איתי בניתוח, למרות שבדקנו היטב. גם סגניתי, את מכירה אותה, ד״ר גרוסמן, שהשתתפה בניתוח, התפלאה כשנודע לה: ״איך זה, ואני צללתי לתוך הבטן הזאת ולא ראיתי דבר״. אף אחד מאיתנו לא ראה״.

שוב שתק. נע על כסאו, עיניו אינן מרפות מעיניי.

״זה היה גידול בגודל אפונה. הוא ממש בראשיתו. לא היה ניתן לגלותו אלא בניתוח״.

״כן״, אמרתי ברפיון. השפלתי את ראשי ונענעתי אותו לשלילה. כך אימי נהגה לנוד לי בראשה, כשוללת את דבריי או התנהגותי, ובו־זמנית מצטערת עליהם.

״תוך כשנתיים היית מגיעה לאשפוז בבית־חולים עם גידול סרטני ומוות כנראה בטוח״, השלים הפרופ’ את דבריו.

יואב התנועע באי־נוחות בכיסאו. ידו השמאלית התהדקה יותר חזק סביב ידי מתחת לשולחן.

הזבוב נחת על ראשי וטייל בין שערותיי ממשיך לזמזם, שמח. ידי התרוממה בכעס, אך מיד נשמטה למקומה. בא לי לרצוח אותו.

השיחה הציבה בפניי חידה לא ברורה - הרי לפי כול הדיאגנוזות והתחזיות הגעתי לניתוח כדי להימנע מסרטן השחלה, והנה כבר היה לי סרטן במקום שאיש לא שיער, בחצוצרה. צמרמורת תקפה אותי. נשמתי עמוקות וכינסתי את כול גופי פנימה, להשקיטה.

״אז — היה לך סרטן ואת הצלת את עצמך״. סיכם פרופסור אסיא שוב. הוא רצה לוודא שאני קולטת, והפעם העביר את מבטו החודר גם ליואב.

הזבוב התעופף מתוך סבך שערותיי בתעופת אמוק, בזמזום צורם, ועף לעבר זכוכית החלון, התנפץ בה, ונפל מפרפר לתוך עציץ הסחלב הלבן שעמד על האדן.

נחתה עליי תחושה של שחרור. השלמה. הרע מכל כבר מאחוריי. בעיניי רוחי ראיתי בהבזק של שניות את דרך החתחתים בין החשד, הבדיקות הרבות, הפחדים, הגילוי הנורא וסטירת הלחי הנוספת מהגורל - סרטן. בגופי, בחצוצרה, היה סרטן ואיננו עוד.

הפרופסור המתין. ציפה לשאלות. הוא כבר הכיר אותי מפגישות קודמות של התייעצות והכנה לניתוח. שיגעתי אותו בחקירותיי. אחר המשיך, ״כול הכבוד. התעקשת על ניתוח והוצאת כול אברי הרבייה, לא הסכמת ללפרוסקופיה בלבד, כמו שאני הצעתי לך״.

יואב לא הוציא הגה. הוא נשם בשקט ושערותיו דבקו לרקותיו. רגליו הגיבו לרגליי שהפכו לאבן. רגלו השמאלית נחה ללא תנועה, צמודה לרגלי הימנית. פתחתי בשאלות הרודפות זו את זו, רושמת במהירות את תשובות הרופא על פתק אדום, בעט שלקחתי משולחנו, באישור שנתן ברמיזה. נצמדתי ביתר כוח אל השולחן. גופי מתוח ומכווץ, קולי עלה וירד בקצב תחושותיי, תחושות מעורבות של מוות וחיים. שמחה ואבל.

באמצע הכתיבה, ובעוד הפרופסור עונה על אחת משאלותיי, התפרצתי בשאלה: ״ומה, מה יהיה הלאה?״, מניחה את העט בחבטה קלה על השולחן.

״טוב, אז אני בוחרת בשמחה! אני בוחרת בחיים!״, הרמתי את קולי כמשיבה לשאלה פנימית. נשענתי לאחור והבטתי בהבעת ניצחון מפרופסור אסיא אל יואב וחזרה.

הפרופ’ הדגיש שוב, כנענה לשמחתי, כי חיי ניצלו, שכן מדובר במקריות. מדובר בגידול נדיר ביותר מבחינת המיקום, וכי רק אלף וחמש מאות מקרים ידועים עד עכשיו, ספטמבר 1998, בכל השנים בכל העולם. הוא ציטט שוב את ד״ר גרוסמן, שהשתתפה בניתוח: ״זה מקרה של אחד למיליון״. אחר המשיך בקול מהורהר: ״ממך למדתי שצריך להקשיב יותר לפציינטים ולשמוע גם את קולם״.

יואב דחף בעדינות את שוקי הימנית, מוסיף חיזוק ועידוד לדברי הרופא.

פרופסור אסיא המשיך, עונה על שאלה שלא נשאלה: ״כנראה תצטרכי לעשות טיפולים כימותרפיים כדי למנוע התפתחויות בעתיד, למקרה שתא אחד או שניים מסתובבים בגוף״.

בדברו, הפליג דמיוני לתוך גופי פנימה והצטרף אל זיכרון מלפני שנים, בהיותי בכיתה חית, כשאימי שלחה אותי להתלוות לארליט אחותי ובן־זוגה, כשיצאו לבילוי בקולנוע, להצגה יומית, בכיכר דיזנגוף. הייתי אמורה ״לשמור״ עליהם. לא הבטתי ולו פעם אחת באחותי ובבן־זוגה, רותקתי למסך עליו שחו במהירות אדירה כמו דגיג במים בני־אדם־צעצוע בתוך מערכת הדם של חולה אנוש, כדי לעשות שם סדר ולהצילו ממחלה קשה. ראיתי כמעט במוחש את התאים הסרטניים מתפשטים בדמי וזורעים קטסטרופה, ובליבי התפללתי שאותם אנשים זעירים מהסרט יבואו לעזרתי וישחו בתוך דמי, ויצילו גם אותי. שבריר של רעד הציף אותי. נכון, הקירות לא נפלו עליי והתקרה לא מחצה אותי תחתיה, אבל בטח שהדברים לא כול־כך פשוטים, כמו שפרופסור אסיא מרגיע אותי. ובקול אמרתי: ״אני מוכנה, בטח אני מוכנה לטיפול כימותרפי, ואפילו לשניים, נראה לי, העיקר לחיות!״.