גוף פוגש שפה

מבוא
ענר גוברין

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זה, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. מזווית כלשהי, אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות. את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים לפחות באופן חלקי תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהן הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי.

נדמה שה״פנים״ וה״חוץ״ של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי). כדי לפתח את התאוריה שלו השתמש פרויד במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אומנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין וששימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה.

הפוזיטיביזם ותאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.

הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל״עולם״ מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על, שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האומנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.

סדרת ״נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות״ עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אומנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.

בספר גוף פוגש שפה: קריאה פסיכואנליטית בסיפוריו של דויד גרוסמן עוסק אמיר קלוגמן בכמה שאלות מרתקות הנוגעות לקשר בין גוף לשפה: האם קיימות הכרעות של הגוף ללא הסמלה וייצוג (מה שלאקאן היה מכנה ה"ממשי")? האם הגוף מניע את השפה "מלמטה" בעוצמה השקולה לתכתיבי הייצוגים לפחות? כיצד נחקקות מילים בגוף? האם שפה פרטית אפשרית? ועוד.

קלוגמן משתמש בסיפוריו של גרוסמן כמצע לבירור שאלות אלה. גיבוריו של גרוסמן מדברים לא פעם בשפות פרטיות שאינן נשענות על מישור הפשר והמובן וקשה להבינן במסגרת התקשורת המקובלת. במקרים רבים מעורב הגוף בשפות פרטיות אלה, וכך נוצר מפגש מרתק בין שפה לגוף, גוף מְדַבֵּר. קלוגמן מציג את הגוף "כאתר של התרחשות לשונית. זהו גוף שהמפגש עם השפה כלול ורשום בו" (עמ' 117).

לאורך פרקי הספר קלוגמן מתאר את גרוסמן כסופר גופני מאוד. הגוף שב וחוזר בסיפוריו "כאובייקט זר, בלתי הולם ולא מותאם, ועם זאת כאובייקט בלתי ניתן למחיקה, שעל אותן דמויות ללמוד לחיות איתו" (עמ' 119).

גוף פוגש שפה הוא פרסום ראשון של מחקר מקיף ורחב על יצירתו של דויד גרוסמן, הכולל התייחסויות למגוון טקסטים מתקופות שונות של כתיבתו. ספרו של קלוגמן מחדש גם בנקודת המבט הבין־תחומית, פסיכואנליטית־פילוסופית, שממנה מתבצעת הקריאה בסיפוריו של גרוסמן. זאת ועוד, הידע והניסיון הקליני של קלוגמן משדה הפסיכואנליזה הלאקאניאנית מאפשרים לו לקרוא את הטקסטים מתוך אוריינטציה פסיכואנליטית מובהקת - קריאה צמודה, רגישה לפרטים קטנים ושוליים לכאורה, לעיתים בלתי צפויים ומפתיעים. הוא מראה כיצד פרטים אלו יכולים להאיר מחדש את הסיפור, לחדד היבטים שונים ביחס לגוף שטמונים בו. מטרת הקריאה איננה להוכיח את טענות הפילוסופיה או הפסיכואנליזה, אלא לייצר דו־שיח פורה בין השדות השונים, לבחון כיצד הספרות של גרוסמן יכולה ללמד אותנו דברים חדשים בנוגע לגוף המְדַבֵּר ולהבהיר רעיונות של שני התחומים האחרים.

הפרק הראשון מפרט את עיקרי הדיון הפילוסופי בשאלת השפה הפרטית, החל בחברי החוג הווינאי הפילוסופי בתחילת המאה ה-20 ובהמשך אצל ויטגנשטיין ומפרשיו. הפרק חושף את האופן שבו הייתה שאלת השפה הפרטית תוצר של דיון מוקדם יותר, דיון אפיסטמולוגי (על אופן רכישת הידע) בנוגע לרגשות ולתחושות, שבמרכזו השאלות, האם וכיצד ניתן למצוא קריטריון שיאפשר אימות של תוצרי "עולם פנימי". הפרק מראה כיצד הדיון קשור לגוף האנושי ולמעמדו כנשא של אמת, ולצד זאת מציג את הטענה שהפילוסופים נטו להימנע מהתמקדות בגוף בהקשר זה.

הפרק השני מתמקד בתפיסת הגוף בפסיכואנליזה הלאקאניאנית, לרבות התייחסות למקורותיה אצל פרויד. הפרק פורש את המאפיינים המרכזיים של גוף זה, עוסק בהבחנתו מהגוף הביולוגי ומדגיש את תפקידה של השפה בכינונו של הגוף האנושי. כל זאת כדי להראות שהגוף האנושי הוא ״גוף מְדַבֵּר״, כלומר גוף שמוציא לאור קונפליקטואליות נפשית בסיסית הנובעת מכך שחווייתו של בן האנוש, גם הגופנית, מתוּוכת באמצעות השפה. הפרק מראה כיצד נקודת המבט הפסיכואנליטית משלימה חסר מרכזי ומהותי בדיון הפילוסופי בנוגע לשפה פרטית, וזאת באמצעות התמקדות בביסוס ראשוני של המושג "גוף מְדַבֵּר", מושג שנותר בלתי מפורט ובלתי מפוענח בספרות הפסיכואנליטית.

הפרק השלישי מגבש את החיבור שהחל להופיע בשני הפרקים הקודמים ומהדק אותו, בין דיון השפה הפרטית למושג הגוף המדבר. חיבור זה נעשה באמצעות נושא שחוזר בשני השדות - מתח בין הפרטי לכללי, בין חיבור עם האחר להפרדה ממנו. פנים שונים של מתח זה מוצגים הן בפסיכואנליזה והן בפילוסופיה של הלשון, כדי להצביע על אזור חיתוך אפשרי בין שפה פרטית לבין גוף מדבר, אזור שיהיה לב העניין בקריאת הטקסטים של גרוסמן.

הפרק הרביעי עוסק בסיבות לבחירת סיפוריו של גרוסמן כמצע לבחינת השאלות בנוגע למפגש גוף־שפה ולגוף המדבר. פרק זה מראה שכתיבתו של גרוסמן נוגעת באופן חוזר בשאלה כיצד השפה האנושית יכולה לתאר נאמנה את העולם הנפשי, וכן ששאלה זו שולחת את גרוסמן פעם אחר פעם אל הגוף ואל מופעים מפתיעים וייחודיים שלו. חיבור שתי נקודות אלו בטקסטים של גרוסמן הופך אותם לקרקע פורייה ומחדשת עבור המחקר הנוכחי, המבקש לגעת בנקודה החמקמקה של המפגש בין הגוף לשפה.

כל פרק משבעת הפרקים הבאים (פרקים 5-11) מוקדש לקריאת אחד מסיפוריו או אחד מספריו של גרוסמן עם התמקדות בגוף ובדיבורו, במפגש בין הגוף לשפה. מכיוון שנבחרו סיפורים מתקופות שונות בכתיבה של גרוסמן, ניתן לזהות התפתחויות ושינויים בהתמודדות הפואטית עם שאלת המפגש בין הגוף לשפה, ובו־זמנית לעקוב אחר מה שמשתמר, אולי באופן מפתיע, כחוט מקשר לאורך כל השנים. הפרקים מאורגנים על פי התפתחות בהתייחסות לגוף, על פי הטיעון ההולך ונבנה ביחס לגוף המדבר, לא בסדר הכרונולוגי של הופעת הספרים השונים. התפתחות זו מגיעה לבסוף אל הספר שבמובן מסוים לפחות הגוף ותפקודו הם גיבוריו הראשיים, ספר הדקדוק הפנימי (1991). נבחרו סיפורים שיש בהם רגעים ומצבים מַפְרִים בכל הקשור לגוף ולמפגשו עם השפה. לעיתים מדובר בהתייחסויות סמויות, וקלוגמן, בקריאתו, עושה מעין פעולת חילוץ של הגוף מתוך הטקסט.

הפרקים החמישי והשישי עוסקים בהתאמה ב״רץ״ וב״חמורים״, שני סיפורים מתחילת דרכו של גרוסמן, הכלולים בקובץ הסיפורים הקצרים רץ (1983). בשני הסיפורים הקריאה מתמקדת באתגר של היחיד להשתלב עם גופו ועם דחפיו בהסכמה החברתית, וקריאה זו מאירה את האופן שבו הכללים החברתיים נוגעים אפילו בגוף עצמו.

הפרק השביעי עוסק בנופל מִחוץ לזמן (2011), סיפור בקולות, עם התמקדות בהיעדרות הגוף, ביחסים בין היש לאין במפגש גוף־שפה ובאפקטים של ה"אין־גוף" על מי שאיבדו את יקיריהם.

הפרק השמיני עוסק בשתי הנובלות הכלולות בספר בַּגוף אני מבינה (2002), ״אִטְרוּף״ ו״בַּגוף אני מבינה״. חוט מקשר בין שני טקסטים אלו נטווה מתוך יצירת הנגדה בין גוף מְתקשר/גוף קריא, לבין גוף שותק ומסתיר. קלוגמן מציע כאן שימוש חדש ויצירתי בשלב המראה של לאקאן כדי להבהיר הנגדה זו, כשהוא מעמיד מול המראה את הזוג במקום את היחיד.

הפרק התשיעי עוסק ברומן המכתבים שתהיי לי הסכין (1998), ומתוך קריאתו קלוגמן מציע נקודת מפגש נוספת של הגוף והשפה באמצעות החיבור בין כתיבה/קריאה לבין גופניות וחושניות מילולית.

הפרק העשירי עוסק ברומן עיין עֵרֶך: 'אהבה' (1986). כאן קלוגמן משרטט ציר חדש ומקורי לחיבורם של ארבעת חלקי הרומן, ציר של מטמורפוזה גופנית, מאדם לחיה, המאפשר לרדת לעומקם של היבטים מחדשים ביחס לגוף האנושי.

הפרק האחד־עשר עוסק ברומן אולי הגופני ביותר של גרוסמן, ספר הדקדוק הפנימי (1991), וטווה קשר בין הסתייגותו של אהרון קליינפלד, גיבור הסיפור, מהשפה מוחקת הייחודיות, לבין קפיאתו הגופנית של אהרון. קלוגמן מנסח את איווי ההודיני של אהרון, שיכול להיות השראה לכל מטפל או מטפלת שעובדים עם בני נוער ומבקשים להבין את ההתמודדויות המורכבות שלהם.

הפרק השנים־עשר מסכם את גילויי הקריאה בטקסטים הספרותיים בנוגע לגוף המדבר, למעמדו ולמיקומו ומנסח מסקנות אפשריות מגילויים אלו. בין היתר, הגוף המדבר מוצג כגוף שאיננו נמצא כולו בתרבות, אלא חותר תחתיה במובנים מסוימים, וכן כזירת קונפליקט בין היות יחיד ובין היות חלק מהמון, כמבטא מתח בין הסתגרות בתוך עצמו לבין התחברות לאחר. אחד המופעים המרכזיים של מתח זה, אשר מתגלה כמרכזי במרבית סיפוריו של גרוסמן, הוא שאלת ההבדל בין המינים והמפגש ביניהם, נושא שתופס מקום מרכזי בפסיכואנליזה של לאקאן. הגילויים בנוגע לגוף המדבר מאפשרים לנסח שאלה חדשה לגבי הקִרבה בין מושג זה לבין הסובייקט של הלא־מודע בפסיכואנליזה.

בסופו של דבר, המושג ״גוף מדבר״ מוצג ככזה שדורש המשך חקירה, מושג שמסלול ההתקרבות אליו הוא אסימפטוטי במהותו, כלומר המרחק עד אליו הולך ומצטמצם בהדרגה, אך אף פעם לא ניתן לחצותו עד תום.

פתח דבר
בחזרה לגוף

החיבור שלי עם גרוסמן התחיל ללא ספק עם הגוף.

אי אז בתיכון הירושלמי נטשתי את הפיזיקה, שמולה הרגשתי חסר אונים, והשתחררתי מהמקובל בסביבתי לטובת הספרות, שמאז ומתמיד עוררה את תשוקתי. המורה הנערצת שהנחתה את קבוצת ״ספרות מורחב״, קבוצה שהייתה אפופת קסם ומסתורין, פתחה את הדפים הראשונים של ספר הדקדוק הפנימי והחלה לקרוא. הכרתי את השפה, אבל עד אז לא שמעתי גרוסמן. אני זוכר את הצליל, את הרכות, את נקישות ההברות בחיך ובלשון. היה ברור שאני אוהב את מה שאני שומע, ושבאיזשהו מובן, נסתר ממני ומעורפל, הגעתי הביתה. היופי והתשוקה היממו אותי, וכך נפתחה דלת.

בהמשך נפרשה מניפה של מילים ושל ספרים נוספים, משפטים שנשמעו לאוזניי ממש כמו שפת־אם מפי אב. זה דיבר בשפתי. מצאתי בית שלא ידעתי שקיים שם בשבילי.

הספר שלפניכם הוא ניסיון לנוע דרך השפה העשירה והמעובה של גרוסמן, כדי לשוב בחזרה לגוף, הגוף בסיפוריו, וברמה אחרת - גופי, שנגעו בו המילים של גרוסמן מפי המורה. נגיעה בתקופה חשובה של התעצבות ושל התבגרות.

בהמשך הדרך, במהלך הכשרתי כפסיכולוג קליני, מפגש־אהבה עם הפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן חשף בפניי תנועה דומה מהשפה אל הגוף. לאקאן החל את דרכו עם הדגשת מרכזיותו של המסמן הלשוני ועבר מסלול הוראה ארוך ומפותל כדי להגיע אל ״אירוע בגוף״ - זמן של התענגות ראשיתית שבו נחקקת המילה בגוף, רגע המפגש בין הגוף לשפה. שתי התנועות הללו, בקריאה שלי את גרוסמן ובמפגש שלי עם לאקאן, התלכדו לכדי דו־שיח מסקרן, שהמשיך את העניין המיוחד שלי בחיבור בין פסיכואנליזה לספרות. כבר בעבודת התזה לסיום התואר השני בפסיכולוגיה קלינית גייסתי את גרוסמן, עדיין בלי לאקאן, כדי לבאר משהו מהנפשי דרך הקריאה הספרותית. אז מצאתי את ה״התקראות״ - מעין קריאה דו־כיוונית, טקסט שקורא אותך, מניע אותך לכתוב, בזמן שאתה קורא אותו. כשלאקאן נכנס לתמונה, לקריאה־כתיבה נוסף גם הגוף.

מי שהניעה אותי, הלכה למעשה, להפעיל את דו־השיח העשיר בין גרוסמן ללאקאן הייתה דווקא הפילוסופיה, שאינה השדה היום־יומי שלי, בבחינת "אחר" זר עבורי. כך, בעת לימודי הדוקטורט, נחשפתי לדיונו הפילוסופי של לודוויג ויטגנשטיין בנוגע לאפשרות קיומה של שפה פרטית, דיון שעוסק בשאלה האם תיתכן שפה שתהא מובנת אך ורק לדוברהּ. בסופו של דבר שלל ויטגנשטיין את האפשרות של שפה פרטית, אך משהו בי התקומם. הרי רבות מדמויותיו של גרוסמן דוברות ״פרטית״ שוטפת. נכון שזו ״רק״ ספרות, אבל מי אומר שההיגיון הלוגי הקר של הפילוסוף אמיתי יותר מהחוויה הכל כך חיה של הסופר שנגע בי.

חזרתי אל השפות הפרטיות של גרוסמן, ובכל פעם גיליתי את הגוף מציץ מעבר להן: היכן שישנה שפה פרטית, מתרחש אירוע ייחודי, חריג ומסקרן עם הגוף; השפה מאבדת את מאפייניה התקשורתיים במישור המשמעות, מקבלת ממד חומרי, והגוף משתחרר ממהותו הפיזיולוגית, הופך למצע חי ורוחש של משמעות ודיבור. הגוף שב ומופיע כחתך בשפה העשירה של גרוסמן. גם אצל לאקאן, כמו אצל גרוסמן, ישנו ממד פרטי, בלתי מְתַקשר, דחפי, הן בשפה והן בסימפטום.

חיפשתי את הגוף גם בפילוסופיה, ושם ציפו לי שתי הפתעות משלימות: האחת, מצאתי ששאלת השפה הפרטית היא תוצר של דיון רחב יותר על יכולתו של האדם לאמת תחושות ורגשות, את מרכיבי עולמו ה״פנימי״; והשנייה היא שאף על פי שדיון זה קשור קשר הדוק לגוף ולמעמדו, נטו הפילוסופים להסיט את הגוף הצידה, להדחיקו, והמשיכו להישען על המחשבה ועל הלוגיקה. דרך סדק זה בדיון הפילוסופי ביקשתי להיכנס ביד אחת עם פרויד ולאקאן וביד השנייה עם גרוסמן, כדי למקם מחדש את הגוף עם הקשר שלו לשפה, לענות על חסר הנובע מהרחקת הגוף או מהדחקתו.

הפסיכואנליזה איננה לוקחת את הגוף האנושי כמובן מאליו ואף פעם לא נפרדת ממנו. החל מראשיתה, מושגיה הגדולים של הפסיכואנליזה, כגון לא־מודע, היסטריה, סימפטום, דחף, כוללים באופן תמידי משהו מן הגוף. באופן רדיקלי יותר ניתן לומר שהפסיכואנליזה החלה מהתביעה של הגוף לדבר, עם מה שלא הסתדר בין התודעה לגוף. כבר פרויד, במפגשיו הראשונים עם ההיסטריה, גילה שהגוף מדבר, מוציא לאור את המפגש המורכב בינו ובין השפה והתרבות. בפסיכואנליזה אמת טמונה בגוף. במילים של גרוסמן זו ״האובייקטיביות של הגוף״ - אובייקטיביות לא במציאות החיצונית, של הכלל, אלא בגוף, גופו של היחיד.

גם עתה, יותר ממאה ועשרים שנה מאז הולדתה של הפסיכואנליזה, הגוף המדבר ממשיך להיות תעלומה בלתי מפוענחת, מציב חידות ושאלות עם כל מקרה בקליניקה, עם כל אירוע בגוף. כי הגוף מדבר, אבל שפתו איננה השפה הכללית המקובלת, אלא שפה פרטית - כל אחד והגוף המדבר שלו, כל אחד והאופן שגופו פוגש את השפה.

סיפוריו של גרוסמן יכולים לסייע בפתרון התעלומה. הם עוזרים לקרוא מחדש את מה שפסיכואנליטיקאים נתקלים בו בקליניקה מדי יום, מאירים ומחדדים את גילוייה של הפסיכואנליזה ביחס לגוף. מהצד של מחקר הספרות, התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטיות מאפשרות קריאה חדשה של גרוסמן, עם הגוף.

מסלול המחקר המתואר בספר הוביל לניסוח מחודש ומפורט של המושג ״גוף מְדַבֵּר״, מושג פסיכואנליטי, אך גם יום־יומי, שעורר בי עניין רב והיה נתון בסימן שאלה עבורי. בספר שלפניכם נעשה ניסיון להבהיר מהו אותו גוף מדבר ובמה הוא שונה מהגוף הביולוגי־מדעי המוכר לנו פחות או יותר.

אם נלך עם רוחו של ויטגנשטיין, חשוב לשאול ״מהו השימוש של כל זה?״ על כך אענה, כי אני סבור שכל קלינאי או קלינאית העוסקים בטיפול נפשי ולוקחים ברצינות את המושג לא־מודע צריכים לדעת משהו על הגוף ועל מפגשו עם השפה, בעת שהם מקשיבים ומפרשים. חשוב שיהיו מסוגלים להמשיג לעצמם דבר אחד או שניים ביחס לגוף של מי שמדבר. מלאקאן אנחנו למדים שאין פירוש אפקטיבי בלי גוף. לכן הטיפול הנפשי, ועל אחת כמה וכמה הפסיכואנליזה, חייבים לכלול את הגוף באופק, מעבר למסמנים, לשפה.

בימינו גוברת הפופולריות של גישות טיפוליות אשר מכניסות את הגוף באופן קונקרטי למפגשי הטיפול הנפשי. בטיפולים אלה מנסים להתגבר על גבולות המילה ומגבלותיה, או למלא את הפער בין השפה לגוף, באמצעות מגע ישיר בגוף. אין זו דרכה של הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה הלאקאניאנית ממשיכה להאמין במילה ולעבוד איתה ועם זאת אינה שוכחת לרגע מהגוף. הגוף לא כאובייקט למגע פיזי, אלא כמצע ראשוני יסודי לסימפטום, לדחף, ללא־מודע, כגבול הדיבור, אך בעת ובעונה אחת גם כטריגר של הניסוח הכי פרטי. הגוף כנשא האפקטים של השפה ושל הדיבור, אף כתוצר שלהם. הפסיכואנליזה, במיוחד זו של לאקאן, איננה מבקשת לכסות על הפער בין הגוף לשפה, להפך, היא מַפנה את מרבית תשומת ליבה לפער זה, כי בו שוכן הסובייקט.

למחקר המוצג בספר שלפניכם ולגילוייו בנוגע לגוף המדבר חשיבות רבה מאוד עבור העוסקים בטיפול נפשי, מכיוון שדרכם ניתן לחדד את היכולת שלנו לקרוא את מופעי הגוף בקליניקה, את רגעי ההיתקלות של כל אחד מהמטופלים בזרות של הגוף ובאתגר הכֹה מרכזי בחיינו: איך להסתדר עם הגוף ועם תביעות הדחף. אני מאמין שמטפל או מטפלת בתחום הנפש שיידעו להקשיב לגוף המדבר, להיות ערים לניואנסים שלו, לקווים העדינים והחבויים שבו, יוכלו לקרוא טוב יותר את הסימפטומים של מטופליהם ולפתח תנועה מהישענות על הממד האוניברסלי של הפסיכולוגיה לעבר התמקדות בממד הפרטיקולרי של הסובייקט שמדבר, אל החריגה מהאוניברסלי. לתנועה זו השלכות של ממש על האתיקה של האנליטיקאית או האנליטיקאי.

לבסוף, יש לציין שלא רק לאנשי מקצוע אני מדבר, מכיוון שכל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, נושא את גופו שלו עימו, חי כך או אחרת עם המשא הכבד. לכן הגוף המדבר עשוי לעניין כל מי ש״יש לו גוף״, כל מי שהוא ״איננו גופו״, כל אחד שנתקל ברגע שבו הוא וגופו לא היו אחד, ואותו רגע עורר בו מועקה, אולי גם סקרנות.

אתכם ואתכן אני מזמין למסע של קריאה עם הגוף, קריאה של הגוף.

תודות

הספר מבוסס על עבודת דוקטורט, שנכתבה במסגרת התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן בהנחיית ד״ר דורית למברגר ופרופ' אבי שגיא ואושרה בשנת 2016.

תודה מקרב לב לד״ר למברגר, שליוותה אותי בתחנות השונות בעניין ובפתיחות ושסללה את הדרך באמונה שהקדימה אותי החל מהרגע הראשון.

לפרופ' שגיא תודה על הגיבוי בתהליך העבודה ועל העידוד להוציא לאור את עבודתי.

לפרופ' ענר גוברין, עורך הסדרה ״נרקיסוס״, תודה על תמיכתו ומעורבותו.

לד״ר יצחק בנימיני ולעידן צבעוני, ״רסלינג״, על קבלה בזרועות פתוחות וליווי עד נמל היעד.

תודה מיוחדת לד״ר סתוית סיני, שבחוכמה ובכישרון עזרה לי לצלוח את מחסום הצמצום והחתך.

לדקלה מארק אופנהיימר על עריכת לשון מלוּוה בדיאלוג ובלימוד.

לאימי ולאבי, מלי ומאיר, על פתיחת דרך מגיל צעיר.

לאשתי, אוֹרי דרדיקמן, שעשתה מהפך בין גוף לשפה.

ותודה לדויד גרוסמן על שפת־אם מפי אב.

גוף מְדַבֵּר
סיפור דרך

המושג "גוף מְדַבֵּר", אשר נוכח בליבה של החשיבה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד ושל ז'אק לאקאן, נותר נטול הגדרה עקבית וברורה בספרות המקצועית ובספרות הקלינית. בשל עמימותו, מסלול ההתקרבות אל המושג מורכב משילוב בין פעולת גילוי ופעולת הַבְנָיָה (construction), כשהמושג מנוסח ומוגדר באמצעות גילוּיוֹ בטקסטים הנחקרים. חקירה כזו מצמצמת ככל הניתן הנחות מוקדמות שעשויות להיות כלפי האובייקט הנחקר.

עם זאת, הנחה אחת היא שהמושג "גוף מדבר" קשור למתח בסיסי הקיים במציאות האנושית בין גוף לשפה. בעקבות הצעתו של רולאן בארת, לחפש את מהותה של תופעה במקרי הקיצון שלה,¹ זכוכית המגדלת של החוקר תתמקד במקרים שבהם מתח זה מוקצן ומופיע באופן בולט במיוחד. מדובר במקרים שבהם נפגשים גוף ושפה באמצעות ״מתיחת״ כל אחד ממרכיבי הדיאלוג אל קצותיהם: מצד אחד, השפה מגיעה אל קצה גבול היכולת שלה לייצר משמעות ולתקשר, ומצד אחר, הגוף הולך ומאבד את מהותו הפיזיולוגית ונעשה מצע של משמעות ותקשורת. מכאן שתכלית רעיון הגוף המדבר היא לאתר בעת ובעונה אחת את השפה שבגוף ואת הגוף שבשפה. לשם כך נבחרו שני צירים: ציר "השפה הפרטית", כפי שהתפתח בעשורים הראשונים של המאה ה-20 בפילוסופיה של הלשון;² וציר "הגוף המדבר", כפי שהתפתח מראשיתה של הפסיכואנליזה על ידי פרויד,³ וביתר שאת בהוראתו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן⁴ ובעבודותיהם של ממשיכי דרכו.⁵ השיח על אודות השפה הפרטית דן באפשרות לחלץ את השפה מהממד הבסיסי ביותר שלה, זה של התקשורת עם האחר, ועל כן מתאים כנקודת משען לחקירה. אלא שלרוב מקומו של הגוף בתוך ההקשר של השפה הפרטית נזנח במסגרת הדיון הפילוסופי. כאן ניצבת אחת מתרומותיו של ספר זה: גיוס הפסיכואנליזה לטובת שילוב הגוף בדיון המדובר.

יצירותיו של דויד גרוסמן נבחרו כמצע למימוש חקירת המפגש בין הגוף לשפה ולהתבוננות בו. כתיבתו של גרוסמן את הדרמה הנפשית של גיבוריו מתמקדת בעקביות בתפקודה של השפה ובגבולותיה,⁶ כולל במופעים רבים של שפות פרטיות,⁷ ובד בבד היא מדגישה את הרגעים שבהם הגוף האנושי מבטא את הדרמה הנפשית באופן שעוקף את השפה המילולית.⁸ ההנחה שניתן לאתר את פניה השונים של תופעת הגוף המדבר במפגש בין אזורי הקצה של הגוף ושל השפה מגולמת בכתיבתו של גרוסמן.⁹ אציין שהפנייה לספרות לא נעשתה רק כדי "להוכיח" את מה שהתאוריה כבר כוננה, אלא לשם יצירת אינטראקציה, שיח דו־כיווני, בין הספרות ובין הרעיונות התאורטיים הנובעים מהפילוסופיה ומהפסיכואנליזה.

כמה מאפיינים עלו מתוך חקירת המפגש בין הגוף לשפה: הגוף המדבר משקף דיבור מתוך הגוף, דיבור של הגוף, אך כזה שפונה אל האחר ושאינו משאיר את הגוף בהתענגות עצמית מבודדת; זהו "האחד" של הגוף ושל ״האני״ שמתחיל לאבד מאחדותיותו, שמתחיל לנוע לעבר האחר ושנמצא בדיאלקטיקה בין "היות אחד" ובין "היות שניים"; הגוף המדבר איננו נמצא כולו בתרבות, הוא מכיל שארית, שאיננה מוכפפת לתרבות ולשפה ושאיננה נמצאת בהלימה עם התביעות הקולקטיביות של התרבות; הגוף המדבר איננו רק שלך, במובן זה שיש בו גופים נוספים, והשיסוע והחלוקה נתונים בו באופן אימננטי; הגוף המדבר הוא גוף שבו מתחולל מתח תמידי בין כמה ניגודים בסיסיים - פנים שונים של אותה תופעה: בין "היות חי" ל"היות מת", בין נוכחות להיעדרות ובין שפה לגוף; גוף מדבר הוא גוף שמכיל חסר, חי אותו, ולכן יכול לדבר; גוף מדבר הוא גוף שהאחר נוכח בו, אך האחר אינו בולע אותו או נבלע על ידו, כך שנשמר מרחק "בטוח" מ"האובייקט האבוד"; גוף מדבר הוא גוף שמתנהלת בו דיאלקטיקה בין הפרדה וחיבור, והוא מחזיק באופן תמידי את המתח בין שני אלו; זו גם דיאלקטיקה בין הדחיפה להיות חלק מקבוצה ובין השאיפה להתכנס אל עצמך. הגוף המדבר הוא זירת קונפליקט תמידי בין היות יחיד ובין היות חלק מהמון, והוא ממוקם במתח שבין שני מצבים אלו בלי להכריע ביניהם. במילים אחרות, הגוף המדבר הוא מעין מצב ביניים בין גוף היחיד ל"גוף הלהקה"; לבסוף, הגוף המדבר הוא גוף ששאלת ההבדל בין המינים10 והמפגש ביניהם רשומה בו, מתחוללת ורוגשת בו: כיצד ניתן להפגיש בין הגברי לנשי? בהקשר זה, מה שנראה כאחר הרדיקלי מתגלה עם הגוף המדבר כנתון בגוף שלך עצמך.

הגוף המדבר הוא מעין שפה פרטית, והוא מחזיר אותנו אל ממד פולימורפי קדום של הגוף, אל מצב של טרום ההבחנה המהותית בין הגברי לנשי, כך ששאלת ההבדל בין המינים מהווה קו מקשר בין הגוף המדבר לשפה הפרטית. לבסוף מועלית השאלה, האם הגוף המדבר הוא מקבילה רעיונית למושג הסובייקט, כפי שמנוסח בפסיכואנליזה הלאקאניאנית, ובאופן ספציפי יותר לסובייקט של הלא־מודע.