הנערה בעלת המסיכה

הקדמה

האגדה של בני הפאאוס סיפרה על כוכב זוהר בשמים שנצנץ בחוזקה, ומתחת על פני הארץ הסתתר כוכב אחר עמוק באדמה החומה שמתחת לקרקעית האגם. האגם השקוף והצלול היה שלו ורוגע ואלומת אור הירח ליטפה אותו ברכות. כוכב השמים נצנץ שוב בחוזקה והאגם קלט אותו. היה זה חיבור מיידי, זיווג בין בבואת השמים עם הארץ. וכך הוא נולד, בנו של כוכב הזוהר ובנה של כוכב האדמה. הוא היה 'חואן טאמה' וביום שנולד מסרה האם את הזיווג שבין האלוהי לארצי, לגלי הנהר, והאנשים אמצו אותו למנהיגם. מנהיגות זו ילדה תרבות של עם שהקדיש את עצמו לפולחן המוות.
כשבע מאות קילומטר צפונית מערבית לקולומביה, בים הקאריבי שוכן האי סן אנדרס. אי אקזוטי מהמם ביופיו, שופע דקלים, רכסי גבעות, עמקים ופסגות הרים, וביניהם ירוק מרהיב. ושם היא התגלתה לראשונה המסיכה.
בכפר אינסטה צאצאיהם הישירים של בני שבט הפאאוס נמצאו מערות עם פסלים ותכשיטים. רבים מהם היו צפרדעים לפולחן הגשם, מיני נחשים המסמלים פוריות, יגואר הקשור בכוח, שממית המלווה את הגברים ומרבה רגליים את הנשים. היו שם גם כלי מלחמה וכלי זהב ובין כל זה נמצאה המסיכה.
היא היתה הדבר החשוב ביותר והיקר ביותר לשבט הפאאוס הקדום, ועבורו הקריבו קורבנות אדם. לא רבים ידעו אלא השאמאנים בלבד, אך מלבד כניסה לעולם הרוח ואריכות חיים, כמו גם שגשוג לשבט כולו, היה למסיכה עוד יעוד מיוחד שאותו לא הגשימה מעולם. אם תימצא הנערה שהמסיכה המוזהבת תתאים בדיוק לפניה והנערה תוקרב, תהפוך המסיכה למעיין נובע של יהלומים נדירים ולאדם שהקריב את הנערה תתן המסיכה עוצמה אין סופית.

פרולוג

לונדון ינואר 1969
סומרס עמד זקוף ורכס את מעילו, הגשם נטף ללא הפוגה. זירת הרצח כבר סומנה, ומסביב לעצים נמתחו סרטים אדומים.
בצעדים מהירים הוא צעד אל תוך הפארק ונכנס לתוך השטח המסומן. הגופה היתה מוטלת על פניה בשטח יבש שהוגן מפני הגשם על ידי עץ עבות.
סומרס התקרב לגופה, הוא לבש את כפפותיו והפך את הגופה על גבה. הפנים היו צעירות ועדינות, סומרס הצטמרר. למרות נסיונו הרב, שנא לראות צעירים מתים כשחייהם נגדעים כך בפתאומיות.
הזרוע היתה מחוררת מדקירות מחטים, נרקומנית, כנראה מתה ממנת יתר. מתוך כיס מכנסיה בצבץ מכתב. סומרס שלף אותו, הכתב היה עגול ויפה למופת.
ג'וני,
אני מצטערת על הכל, בשבילי לא הכל היה לחינם.
העדפתי את הדברים ככה מאשר לגדל ילד ממזר עם אמא נרקומנית.
ראיתי אותך במועדון, באתי, לא ראית אותי.
אז כנראה שזו פרדה אחרונה.
אולי עוד ניפגש פעם בחיים אחרים.
תמיד אזכור ואעריך את כל שעשית בשבילי,
באהבה,
אמבר.
סומרס הכניס את המכתב לשקית סטרילית של ניילון ולכיס מעילו.
"אה סומרס, אני רואה שכבר הגעת."
סומרס קם במהירות והזדקף, מולו עמד המפקח שלו ומקטרת בפיו.
"כן, מר ורטהיים, מייד כשהודיעו לי יצאתי."
"נו יש לך משהו עליה?"
"בהתחלה חשבתי שזה מקרה קלסי של בחורה צעירה שמתה ממנת יתר עד שמצאתי את זה." סומרס שלף את המכתב מכיס מעילו.
ורטהיים לבש את כפפותיו ושלף את המכתב בזהירות מן הניילון, הוא קרא במהירות את הכתוב.
"אני חושב שיש לנו כאן עניין, בוודאי," אמר, "יש כאן שם ולפחות אנחנו יודעים שזה מועדון, אפשר לפתוח בחקירה." ורטהיים החזיר את המכתב לניילון והשיב אותו לסומרס. הבעה מהורהרת היתה על פניו של ורטהיים כשבחן את סומרס.
סומרס הוציא סיגריה מהכיס הפנימי במעילו והצית אותה.
"אני רוצה להצמיד לך מישהו," אמר ורטהיים, מצחו מקומט בדאגה.
"להצמיד לי מישהו? לא לא המפקד, אתה יודע שאני זאב בודד."
"אבל בכל זאת סומרס, זה יכול להתברר כרצח ובמקרה כזה עדיף לא להיות לבד."
"אני אוהב לעבוד סולו, וכך אני רגיל כבר שלוש עשרה שנים." התעקש סומרס.
ורטהיים נאנח, העקשנות של סומרס היתה מוכרת לו היטב. "טוב," אמר, "תתחיל, אחר כך נראה."
סומרס השאיר הכל לחוקרים הפתולוגים, ורץ בגשם אל עבר מכונית הפורד הכחולה.

1

לונדון פברואר 1971
קתלין ישבה ובהתה בקרני השמש שחדרו לכיתה בעצלתיים, עיני הדבש הענקיות שלה היו מונחות מעל עצמות לחיים חטובות. המבט שנשקף מהן היה עצוב. היא הקדירה את מצחה ומחשבתה שלא כתמיד, נעקרה לחלוטין מהשיעור הנלמד.
מערבולת תחושותיה הציפה אותה והיא לא חדלה לחשוב לרגע על אִמה החולה. כמו קור קדורני עטף והתלפף סביב ליבה ופילח אותו לשניים. היא לא האמינה שזה קורה, לא יכול להיות שאן תמות. חייב להימצא פיתרון.
נקישת מחוגי השעון גרמו לה להסיט את עיניה והיא ניעורה באחת. השעה היתה שלוש וחצי, היא ידעה שעליה למהר אל מקום עבודתה החדש, מסעדת הבורגר.
אן, אִמה של קתלין, אישה בת ארבעים ושתיים, עבדה במשך ארבע השנים האחרונות בבית חרושת לייצור מעילים. כאלמנה ואם חד הורית נלחמה תמיד ועבדה קשה כדי לפרנס את ביתה היחידה בכבוד. אך המצב במשק החמיר. עם חזרתו של הלייבור לשלטון, באלף תשע מאות שישים וארבע הודיעה הממשלה החדשה על מדיניות כלכלית חדשה. שכר העבודה הוקפא, ועבודות ציבוריות צומצמו. הממשלה עשתה את כל האמצעים הנדרשים אך בסופו של דבר לא הצליחה להציל את הפאונד מפיחות.
משרתה של אן צומצמה גם היא כמו אחרים, ועל ימים של שביתות לא קיבלה שכר. הדאגות וריחוף העוני המתמיד מעל ראשה נתנו את אותותיהם ואן לבסוף חלתה. בעיה בכליות אמרו הרופאים.
היו אלו זמנים קשים מאין כמותם לקתלין ואִמה, שבעבר בזמן שאביה היה בחיים, חיו חיי רווחה, גרו בבית גדול בעל שתי קומות שהיה מרוהט בטוב טעם, ונסעו שלוש פעמים בשנה לנפשים.
אך המצב השתנה בזמן שקתלין היתה בת ארבע עשרה. אביה, ארכיאולוג חשוב ומפורסם, מת בתאונת דרכים. הוא לא השאיר אחריו כסף, מאחר שהמשלחת הארכיאולוגית האחרונה עלתה לו הון וכילתה את כל כספו.
חייהן של אן וקתלין השתנו מן הקצה אל הקצה. בשנה הראשונה עוד היה יחסית קל שכן אן מכרה חפצים רבים יקרי ערך רק כדי לקיים את עצמן, אך כשנגמרו דברי הערך עברו השתיים לדירה צנועה בת שניים וחצי חדרים וחיו בפשטות.
קתלין חטפה את שוק חייה באותו היום שאִמה התעלפה. אחר כך הכל השתנה. קתלין הבטיחה לעצמה שתעשה הכל כדי להצילה.
התרופות שאן הוצרכה לקחת היו יקרות ובמהרה מצבן הִדרדר. קתלין מצאה עבודה כמוכרת המבורגרים במסעדה קטנה. וכעת כבר היה השבוע השני ברציפות שהיא יוצאת לפני הזמן ומפסידה לימודים.
קתלין היתה תלמידה מצטיינת, וכשכך זכתה במילגה מיוחדת, ופעם בשבועיים היתה לומדת ארכיאולוגיה באוניברסיטה בתוכנית לתלמידי תיכון מצטיינים. היא הלכה אחרי אביה האהוב שהיה חוקר ארכיאולוגיה וחלם למצוא עתיקות מיוחדות בעולם. אביה האהוב שעבודתו ריתקה והקסימה אותה, וחייו נגדעו כך פתאום עקב תאונת דרכים.
כעת הכל החל להשתבש, שכן לא היה לה כבר את הזמן ללכת לאוניברסיטה. ואפילו שאת הלימודים עצמם לא שילמה, חבל היה לה לשלם את שכר האוטובוס. כל פני היה חשוב כעת לתרופות שלהן הזדקקה אִמה.
היא התכופפה והוציאה מתיקה את העבודה בגאוגרפיה שהכינה, וכרכה בכריכה שקופה ורכה ואותה תגיש לסיימון, המורה שלה.
הפעמון צלצל והשיעור הסתיים, קתלין אספר את ספריה בחופזה ומיהרה במסדרון. תוך דקה היתה בפתח חדר המורים, אך התביישה להיכנס ולכן עמדה וחיכתה, למזלה יצא סיימון ראשון מלווה במורה נוספת.
"מר סיימון," אמרה והשפילה את ראשה, "אני מצטערת... אני חייבת ללכת." היא התביישה בכך שהיא מפסידה בלי סוף את השיעור שלו.
המורה לא אמר כלום רק הסתכל בה במבט עצוב משהו והנהן.
"פשוט ש... אמא שלי צריכה אותי," מלמלה, "הנה העבודה. היא מוכנה." היא הגישה לו את הקלסר ופנתה משם במהירות.
"תלמידה כל כך מבריקה," אמר ונענע בראשו בעצב.
כשיצאה מפתח בית הספר היכתה הרוח הקרה בפניה, קתלין כרכה את הצעיף על צווארה ורצה במדרגות. היה עליה להיות במסעדת המבורגר בשעה ארבע בדיוק.
המסעדה שכנה חמישה רחובות משם. היא לא חלמה לבזבז כסף בחשמלית או באוטובוס, הרי כל כסף כעת היה חיוני להן. היא הלכה מהר, נשארו לה עשרים דקות ואסור לה לאחר. אתמול איחרה והמנהל לא הסתכל על זה בעין יפה.
קתלין הלכה ארבעה גושי בניינים, צמתה החומה העבה מקפצת על גבה, היא התנשמה בכבדות, כשראתה שנשארו לה רק ארבע דקות החלה לרוץ.
"תשעים וחמש תשעים ושש," ג'וני התאמץ, הוא עבר משכיבות שמיכה לכפיפות בטן, שריריו המיוזעים הרחבים רעדו בפראות, הוא כילה את כוחותיו והוציא את כל הזעם שלו על האימון.
"קדימה ג'וני," אמר בילי, "אתה יכול עוד."
ג'וני התנשף במאמץ, "מאה." אמר ונשכב לאחור, שומט את זרועותיו הרחבות לצדדים.
"קום," אמר בילי, "אתה לא מפסיק עכשיו, נשאר לך רק עוד את שק האגרוף."
בילי ידע שג'וני מוכן, אך ליתר ביטחון האיץ בו, הוא רצה לראות אותו קורע את דאנקן הסקוטי. ג'וני היה תותח, הוא היה חיה, היום הוא יהמר על ג'וני וירוויח בגדול.
בילי קשר את השרוכים בכפפות האגרוף של ג'וני ואחר עמד מאחורי השק, ג'וני חבט בעוצמה, כל אגרוף כמעט העיף את בילי, אך הוא נשאר יציב ולא זז.
שלושים דקות חבט ג'וני בשק, חולצתו היתה רטובה לחלוטין. "זהו אחי, סיימתי," אמר ג'וני והתנשף בחוזקה. "בוא תוריד לי את הכפפות," בילי פתח את הקישורים בכפפות של ג'וני.
"אני הולך להתקלח."
"בהצלחה בקרב," צעק מאחוריו בילי, "אני שם עליך אלפייה, גבר."
ג'וני צחק ולקח מגבת עבה מהמדף. "ביי בילי, נתראה מחר."
מקולח, מגולח ומסורק, לבוש בג'קט חם עם צווארון בצבע חום כהה, יצא ג'וני ממכון הכושר, מייד ביציאה ראה את מייק.
"הו הו, אחי, לאן?" שאל מייק וקפץ שתי מדרגות מעלה.
"סתם לא יודע, כרגע סיימתי." אמר ג'וני ושלף חפיסת סיגריות. הוא הושיט אותה למייק. "נראה לי שאני אלך לאכול."
"אה כן," אמר מייק, "איפה?"
"לא יודע, בא לי על המבורגר, הרבה זמן לא הייתי שם, אתה בא?"
"אני חייב קודם כל ללכת רגע לבטסי." פניו קדרו.
"בעיות?" שאל ג'וני שכבר ידע את התשובה.
"לא פשוט ש..." מייק העביר את ידו בשערו החום צהבהב, "פשוט שהיא לא ענתה לי לטלפון אתמול וגם היום, אז אני חייב לדבר איתה."
"טוב אחי, אני אחרי אימון, אני מת מרעב, אני זז."
"נראה אולי אני אספיק אותך," צעק אליו מייק מרחוק.
ג'וני נפנה לדרכו, שעת אחר הצהריים בלונדון, רוחות קרות של חודש פברואר נשבו. צעדו היה מהיר, בטוח, הוא היה גבר גבוה, חזק מאוד, בעל שרירים אדירים, עיניים אפורות ושיער שחור. משפחת קרוגן היו וולשים גדולים וחסונים וג'וני קיבל מהם את עיניו האפורות, גובהו וחוסנו ועצמות לחייו הגבוהות. את שאר פניו קיבל מאמו האיטלקייה.
לא רק שהיה מתאגרף טוב אלא שהיה גבר נאה ובעל המועדון שבו התאגרף קפץ על המציאה, כי כשג'וני היה מתאגרף היה לו פי שלושה קהל בגלל הנשים שהיו מגיעות.
קתלין רצה, ספריה בידה, אוי ואבוי, בהלה אחזה בה, מה יקרה? אם תאחר יפטרו אותה, היא לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בלי עבודה. גם כך בשל גילה הצעיר היה לה קשה למצוא עבודה.
הרמזור היה ירוק, קתלין מיהרה לחצות את הכביש לפני שיתחלף האור. היא ידעה שנשארו לה אולי שתי דקות, היא כמעט רצה במעבר החציה וכשהגיעה לעבר השני של המדרכה פתחה ממש בריצה, מרוב שפחדה לאחר היא לא הסתכלה מי ממולה והתנגשה בחבטה בגוף רחב וגבוה עם שרירי פלדה.
קתלין מעדה לאחור, וג'וני באינסטינקט של שניה שלח את זרועו החסונה שהשרירים בה עדיין היו מנופחים מהאימון, ואחז במותניה בחוזקה. הוא הניף אותה על רגליה בקלות.
"הו," התנשפה, "אוי ואבוי," היא הסתכלה בעיניו האפורות, הסמיקה מאוד, ומיהרה להסיט את מבטה.
ג'וני ראה את הסומק העז שצבע את לחייה, הוא שחרר אותה מידו.
תנועותיה היו רכות, דבשיות, ועיניה המבוישות הפכו תוך שניות למיוסרות. ג'וני לא ידע מה משך אותו יותר, עיניה הפגיעות או תנועות גופה.
לבושה הלא מחמיא, הרחב מדיי לגופה, שערה שהיה אסוף בצמה, כל אלו לא הצליחו להסתיר במאום את חושניותה המהממת של הנערה. היא נטפה חושניות עד כאב, ומבעד ל'תחפושת', שבחרה להסתיר בה את עצמה, ג'וני ראה את היופי המסתתר. כמו גולם לפני הפיכתו לפרפר.
ספריה ומחברותיה היו פזורים על המדרכה, וקתלין מיהרה לאסוף אותם.
"אני מצטער," אמר ג'וני בקול עמוק שהתחספס עוד עקב האימונים המפרכים, "תני לי לעזור לך." הוא התכופף והרים את הספרים.
"לא... לא, זה בסדר," אמרה קתלין בקול משתנק, היא היתה כל כך מבויישת, ונשמה בכבדות. "אני... מצטערת, אני זו שהתנגשה בך."
"לא נורא," אמר וחייך.
קתלין הסתכלה בו המומה, הוא היה בחור נאה, פניה היו כעת אדומות כסלק, היא השפילה את עיניה, "תודה רבה באמת, אני... חייבת להיכנס."
"לבורגר?"
"כן, אני... עובדת כאן."
"מעניין," אמר וסקר אותה, "אף פעם לא ראיתי אותך."
"אה... כן," היא מצמצה, "אני חדשה, התחלתי כאן רק לפני שבועיים."
"טוב, בואי ניכנס, אני בדיוק הולך לאכול כאן, הבורגר פה מעולה."
ג'וני הלך אחריה, תנועותיו גמישות ומהירות, מעידות על הכושר המעולה שבו היה.
קתלין מיהרה להיכנס ומצאה מקום להניח בו את ספריה. היא חבשה את כובע העובדים וכרכה את מותניה בסינר עם סמל המסעדה. היא מיהרה לעמוד מאחורי הדלפק. כשהרימה את עיניה ראתה את עיניו האפורות של ג'וני נעוצות בה. מבטו היה ממוקד ולשניה הרגישה שהוא חודר דרכה, כאילו ראה לתוך נשמתה. אך בו ברגע עיניו השתנו והפכו אדישות וחביבות יותר.
"אפשר להזמין?"
"כן, כן בטח," אמרה קתלין ושוב הסמיקה. "מה..." קולה נשמע צייצני, "מה תרצה?"
"אני רוצה מנת בורגר עם צ'יפס, וקולה. בעצם תתני לי שתי מנות ושיהיו כפולות. וגם מנת שניצלונים וסלט עלים."
קתלין מיהרה להקליד את ההזמנה, בזמן שג'וני הוציא את ארנקו מכיס מכנסיו.
"שמונה וחצי פאונד בבקשה," אמרה קתלין, קולה רעד מעט. הוא מסר לה את השטרות ואצבעותיו נגעו בידה, היא חשה זרם, מין עקצוץ שגרם לה להתרגשות.
קתלין נבהלה ומיהרה למשוך את ידה. אם ג'וני שם לב לכך או לא – הוא לא הראה זאת ושמר על אדישות מוחלטת.
עברו כמה דקות וקתלין לא ידעה מה לעשות עם עצמה בזמן שג'וני ישב מולה. היא התעסקה עם הקופה וסידרה בה את השטרות כאילו זה היה הדבר הכי חשוב עליי אדמות. כשסיימה סידרה כל דבר אפשרי סביבה. עדיין הוא היה שם.
הנורה צפצפה וקתלין מיהרה לסדר את ארוחתו הגדולה מאוד של הבחור, שהצריכה שני מגשים. למען האמת הארוחה היתה ענקית, והיא לא באמת חשבה שאדם אחד יכול לאכול אותה. אך מצד שני הוא היה בחור גדול, רחב מאוד ו... וממש ממש שרירי.
"בבקשה," אמרה קתלין – קולה צרוד מעט, "הארוחה שלך."
"ג'וני, קוראים לי ג'וני," אמר, "אם כבר התנגשנו, נראה לי שבסדר יהיה אם נדע את שמותינו."
"ולך?" הוא חייך.
"לי...?" קתלין גמגמה המומה, מפגשיה עם המין השני הצטמצמו בחייה למשהו כמו אפס.
"כן, איך קוראים לך?"
"אה..." אמרה ובהתה בו לשניה, "קתלין," שוב הסמיקה מאוד והשפילה את מבטה.
היא היתה נבוכה מאוד ונלחצה וכנראה שהבחין בכך שכן הוא שתק. היא שתקה גם וחיפשה משהו לעשות. היא קיוותה שיקח את ארוחתו וימצא שולחן, כך לא תהיה מושא למבטו החוקר. אך להפתעתה הרבה הוא נשאר לשבת בדלפק מולה והחל לאכול את ארוחתו.
דקה עברה ועוד אחת וקתלין נדהמה לראות את הכמות העצומה והמהירות שבה ג'וני אוכל. פיה נפער כשראתה שבתוך פחות מרבע שעה הוא חיסל את הכל והזמין קפה.
"היי ג'וני," מייק נכנס בצעד מהיר והתיישב לידו, "מה קורה, כבר אכלת?"
"כן, בדיוק סיימתי, הזמנתי קפה. חכה שניה, סליחה?" פנה אל קתלין וחייך, "בבקשה, תזמיני עוד קפה אחד."
קתלין לא נשמה.
"אז מה קורה?" פנה ג'וני אל מייק, "דיברת איתה?"
"כן, כן, דיברתי איתה, נשבע לך, אני לא יודע מה לעשות." מייק דיבר בשטף.
"היא משגעת לי את השכל, עכשיו היא אומרת שהעלבתי אותה והברזתי לה והיא מנתקת את הקשר איתי. אתה קולט, ועוד אחרי כל מה שעברתי בשביל הבחורה הזאת."
"מה אני אגיד לך מייק, בטסי בחורה טובה אבל אולי אתה צריך קצת להרפות, לתת לה לרצות אותך, קפיש?"
"כן, כן, מר שרירים, פשוט ש... אני לא יודע. נראה."
"תשמע, שמעתי שאתה הולך להתמודד בקרב נגד הסקוטי."
"כן," אמר ג'וני, פניו אדישות.
"אומרים שהוא ענק."
"אז מה," ענה ג'וני, עדיין בשלווה.
"מתי הקרב?"
"בעוד שלושה ימים, במועדון של ויליקס."
ג'וני שילם על הקפה ונפרד בניד ראש מקתלין ויצא עם מייק מהבורגר.
כשהלך נשמה קתלין לרווחה. מה לעזאזל קורה כאן? מה בכלל קרה לה? למה ידיה רועדות, פניה רותחות ובטנה מתהפכת?
לא רק שלא היה לה כל נסיון עם המין השני – היא לא התכוונה כלל שיהיה לה. היא היתה כל כך שקועה בלימודיה ששום דבר לא היה מעניין מעבר להם. וכעת שאִמה חלתה והיא עוד צריכה לעבוד היו לה עוד פחות שעות להקדיש למבחנים ולעבודות. עדיין היתה מצטיינת והתלמידה הטובה ביותר בכיתה ובכל השכבה.
אך הגבר הנאה והשרירי עם החיוך הרחב וההליכה הקפיצית העולצת, שיבש את שיווי משקלה. היא שמה לב שהיא הסמיקה הרבה במחיצתו והיתה נבוכה, אפשר אפילו לומר נכלמת.
עיניו האפורות החודרות, שריריו שהיו כה תפוחים, והוא נשא את גופו בבטחון כזה שהיה קשה להתעלם כשהיה נוכח.
היא נשמה עמוק כמה פעמים וטלטלה את ראשה. מה קורה לך קתלין נזפה בעצמה, אמך במצב כזה, זה לא זמן לשטויות.
המשמרת הסתיימה וקתלין יצאה ומיהרה אל האוטובוס של אחת עשרה בלילה. היא ישבה קרוב לנהג ליתר זהירות, ושקעה בכיסאה בעייפות.
אך דמותו של ג'וני לא משה מפניה, מעולם לא קרה לה דבר כזה והיא לא ידעה להתמודד עם משיכתה. במושגים של המין השני היתה בדיוק כמו ילדה בת שתים עשרה. מעולם לא ניסתה להתקרב לבנים ואם דיברו הם איתה מיהרה לברוח. אפילו בראד ילד מבית ספרה שהתחיל איתה בצורה גלויה כמה פעמים לא זכה לכל תגובה ממנה, אפילו לא ניד עפעף, נראה היה שהתייאש, או כך לפחות קיוותה.
היא הגיעה לביתה ברחוב הרלפורד, ובלאות עלתה במדרגות. בכניסה לבית הניחה את הספרים על השולחן, ומיהרה לבדוק את אִמה בחדרה.
אן ישנה בשלוה ולקתלין לרגע נראתה כילדה. פניה בעלות תווים ספרדיים היו עדינות ויפות בעלות שיער בצבע הנחושת, שעטף את פניה כהילה רכה. קתלין פלטה נשימה וגבותיה המכווצות בדאגה התרפו מעט.