הפיראט היהודי האחרון

1

זהו סיפורו של הפיראט היהודי האחרון. בין סוף המאה השבע עשרה למאה השמונה עשרה, האינקוויזיציה הספרדית חסרת הרחמים רדפה באכזריות את היהודים, ובאותה התקופה היה גם תור הזהב של הפיראטים באיים הקאריביים.

ספינת משא ספרדית גדולה, שבה משרתים מאות חברי צוות, עוגנת מול נמל הקולוניה הצרפתית, סנט אטיין. מבני הקולוניה עשויים אבן בגוון אפור, כאילו הוטבלו בבריכת פחם. על תורנה מתנוססים שני דגלים בצבע כחול דהוי, ובמרכזם ציור של שני ארגזי מטען. הארגזים נושקים זה לזה, כאילו היו זוג ביום כלולותיו. הספינה מובילה מטעני יין.

אחד מעוזרי מפקד הספינה פוקד בספרדית על הצוות לפתוח חלק מן הכוות, המובילות לכיוון מרתף הספינה, שם מצוי המטען הנסחר. מטען זה מאוחסן במרתף, שהוא קטן ומוזנח, בשל הזמן שלא אחסנו בו סחורות.

באגף זה מסתתר נוסע סמוי, שאין איש יודע על קיומו. שמו הוא אליהו, אך הוא מעדיף להיקרא בשמו הלטיני, ג'וניו. ג'וניו נולד כיהודי בפורטוגל, ובגיל שבע עשרה עבר עם משפחתו לספרד. בשל אימת האינקוויזיציה, משפחתו התנצרה בלית ברירה, אך המשיכה לקיים את מנהגיה היהודיים ושמרה מצוות מן התורה, כאשר היא עושה זאת בסתרי סתרים. אולם, משטרת האינקוויזיציה גילתה את "חטא" המשפחה. בצער רב, בני המשפחה נטבחו במרחץ דמים לאחר תקיפה בוטה של פקידי אינקוויזיציה. חלק מזערי מן המשפחה הצליח לנוס לאזור המגרב שבצפון אפריקה, בעוד ג'וניו, באורח נס, הצליח להימלט ולהציל את עצמו. אך את כל משפחתו הוא כבר לא יראה עוד. הבזקי זיכרון עולים לראשו. דפיקות נחרצות בדלת נשמעות באמצע הלילה.

אמו של ג'וניו קמה בבהלה וניגשת אל הדלת. כמה שניות נוספות עוברות והדפיקות נשמעות שוב. הילד ג'וניו רועד מפחד. אמו פותחת את הדלת, וכמו עדר שוורים, אשר שוחרר מן המכלאות, נכנסים פקידים ספרדים מטעם האינקוויזיציה, ותופסים בכוח את אמו ואת שאר בני הבית. ג'וניו נסוג אחורה, עומד חסר אונים. הוא מספיק עוד להציץ אל החלון ולראות, כי פקידי האינקוויזיציה נכנסים אל תוך בית שכן. צרחות מכאב וקולות חלחלה מלווים את הלילה הארור ההוא.

ג'וניו, מתנשף כולו, בורח מתוך חלון חדרו, לאחר שעיניו מאסו במראה הזוועות הקשות. לתוך ספינת משא ספרדית גדולה, הוא מתגנב באישון לילה, לוקח עימו בזמן בריחתו: מזון ומים, בגדים מעטים, ציורים שציירו בני משפחתו וכמה תשמישי קדושה שהם העניקו לו אישית. כך הוא מצליח לזכור את משפחתו, ולכן הוא גם שומר בחוזקה על פריטים אלה. הוא בורח ומותיר את משפחתו למות, שלא באשמתו.

2

ג'וניו מוסיף להסתתר במחבואו, ואין זה זר לו, ובוודאי מול בריות העלולות להוות איום עבורו. הוא נוהג בזהירות יתרה. לרגע קט, הוא מוציא ספרון קטן בעל שני עמודים, אשר כריכתו עשויה עור חום דומיננטי, עם ציור חריטה של נרות, סל פירות, יין ולחם, כאשר כולם נמצאים זה ליד זה. על הכריכה יש גם כיתוב בעברית לצד כיתוב בפורטוגזית: "ברכת המזון".

ג'וניו לא היה כה קרוב למנהגים היהודיים אך הוא אהב את החיצוניות שביהדות, כמו המראה של ספרי התפילה והציורים בבתי הכנסת, המסמלים את שנים עשר השבטים. בספרון כתוב תוכן הברכה, ומסביבו ציורים פשוטים של ירושלים הקדושה. ג'וניו ראה בהם נחמה, שכן משפחתו העניקה לו אותם.

לפתע, קרני אור חודרות לתוך המתחם, שבו מסתתר ג'וניו. הכווה נפתחת וחמישה מלחים יורדים מטה, כדי להעמיס מטען יין על הסיפון, ומשם להעבירו לשטחי הקולוניה הצרפתית. צעדיהם מתגברים לכיוונו של ג'וניו, ששומע היטב את קולם, שכן אין נפש חיה בקרבתו ובנקל שומעים כל תזוזה. המקום אטום וסגור, ואינו מאפשר לשום שאון לחדור אליו. לבו של ג'וניו מאיץ, ככל שהם מתקרבים לכיוונו, ואז, בתנועות חרישיות ותוך כדי הפסקת נשימתו, הוא מדלג לתוך מטען אחר, ומסתתר בין שני מטענים נוספים. ג'וניו קופא במקומו מחשש שכל תנועה לא רצונית, או חפץ כלשהו אם ייפול, יחשפו אותו.

"מוכנים להעלאה, קפיטן!", צועק בספרדית אחד מן המלחים, כאשר שניים מהם ממתינים במדרגות להעלאת המטען, ועוד שלושה מחכים על הסיפון.

כבר שבוע שג'וניו נמצא על הספינה, רק שבניגוד למי שמצוי במדבר, והשפע אינו זועק לו שם, בעיקר מהרצון למצוא מקור מים לרוויה ומקור מזון וצל למחיה, הרי ג'וניו בהחלט התברך בהזדמנות להימצא תמיד ליד מקורות מים ומזון זמינים. הוא מחכה לרגע שבו הספינה תעגון, ואז הוא יוכל סוף סוף לצאת לחופשי.

בין מחשבות על הבריחה לבין מבט קבוע לכיוון פתח הכווה, ג'וניו מסיים לאכול מן התפוח שלו, שטעים להפליא, ומשליכו הצדה. צוות הספינה ישן על מיטות עץ ועל ערסלים, בעוד ג'וניו נאלץ לאלתר שינה בין המטענים. מלאי המים והמזון שלו בשק אזל, ולכן הוא ניגש אל תא קטן, שבו מאוחסנים פירות ולחם. "לא המיטב עבורי שיכולתי לבקש, אך יספיק לי דיו לעת עתה", הוא אומר לעצמו.

פניו עדינות אך קשוחות, מבטו אופטימי, אך לעתים מקרין עצבות. שיערו אט אט מאריך. הוא מאזין בקשב לשיחות בספינה, לאו דווקא כדי לדעת על הנשים, שהמלחים כה אוהבים לבלות עימן, או על הבילוי שלהם הכולל שתיית רום עד עלפון חושים, אלא כדי לדעת כמה זמן והיכן הם יעצרו ממסעם. עתה הוא מתבשר, כי הספינה חוזרת אל לה רוקה שבחופי היספניולה. זהו אי גדול, ששוכן בקרבת קולוניית לה סנט אטיין, והמסחר בין שני אלה פורה מאוד. אין הוא יודע על המקומות הללו, אך אין זה משנה לו כל עוד הספינה עומדת לעגון, היכן שזה לא יהיה. זאת ההזדמנות של ג'וניו לברוח מן הספינה, בלי שיעלו על עקבותיו, ולמצוא את דרכו בלה רוקה.