מותה של צביעות מבחילה

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הַלַּיְלָה הַהוּא, לֵיל הַיְּלָלוֹת,
בּוֹ אִבַּדְתְּ מַהוּת לְכַמָּה שָׁעוֹת?
בּוֹ קָפָא פַּרְצוּפֵךְ בְּמַבָּט מְבֹהָל, עֵינַיִם מְזֻגָּגוֹת וּמֹחַ מְבֻלְבָּל?
אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁאוֹתִי אַף לֹא הִכַּרְתְּ? זָעַקְתְּ בְּלֶסֶת נְעוּלָה וְאֶת נְשִׁימָתִי הֶעֱתַקְתְּ.
הַאִם אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת צְרָחוֹת הַתְּפִלָּה? אֶת עָצְמַת הַבֶּהָלָה?
בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי, אֶת הִצְטַבְּרוּת הַחֲרָדָה?
אֶת הַכְּאֵב בַּגּוּף לַמְרוֹת הַהֲקָלָה?
אֲנִי עוֹד לָבֶטַח זוֹכֵר, גַּם אִם לְסַלֵּף וְלִדְחוֹת אֲנִי בּוֹחֵר.
זוֹכֵר אֶת הָאֵימָה בַּעֲצָמוֹת, אֶת הַבְּכִי וְהַהִשְׁתַּנְּקוּיוֹת,
אֶת הַצְלָפַת הַשּׁוֹט שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת,
זוֹכֵר אֶת לֵיל הַיְּלָלוֹת.