שפת רחוב

שמי אסף, 45, נשוי ואב לארבעה. הגעתי לניו יורק לפני שמונה שנים, לאחר שהשארתי מאחוריי קריירה בת שלוש-עשרה שנים בעבודה עם נוער ומשפחות בסיכון גבוה, בשכונות המאתגרות והמעניינות ביותר באזור תל אביב. אני ומשפחתי חיים באי קטן ומיוחד שמשקיף על מנהטן. בדרך כלל אני כותב בלילה תוך כדי שאני מביט באורות המיוחדים של העיר הגדולה והמיוחדת הזאת, עיר שזכיתי להכיר היכרות אינטימית מאוד באמצעות עבודה קשה, ובתחושה עמוקה של שליחות ואהבה רבה.

במהלך התקופה הזו קרו המון דברים, בהם לידה של תינוקת חדשה, סיום תואר שני בעבודה סוציאלית, קבלת אזרחות אמריקאית ומציאת מקום עבודה בעיריית ניו יורק. במשך השנים שבהן אני מתגורר בעיר הגדולה הזאת, אספתי לאט לאט את סיפוריהם של בני האדם שמרכיבים את פסיפס האסון ההומניטרי הגדול של ניו יורק: חסרי הבית – למעלה משישים אלף נשים, גברים, ילדים וגם תינוקות.

בתחילת דרכי בעיר הגדולה התנדבתי בבית תמחוי כעובד מטבח והגשתי אוכל. שירַתִּי חסרי בית שהגיעו לנוח קצת מהאכזריות ומהקור שפרעו בכולם בקצה הדרומי של מנהטן. אחרי שחתכתי מספיק ירקות ופרסתי מספיק כיכרות לחם, עברתי משם להתנדבות בארגון שפועל בפינות החשוכות ביותר בעיר, שמפיץ מזון לנשמה ולגוף. האכזריות והקור המשיכו להתפרע, ואנחנו עמדנו מולם עם מילה טובה, מבט אוהב, מנה של מרק חם וזוג גרביים נקיות. בדרך כלל הייתי אחראי על רשימת השמות של חסרי הבית ועל קריאת שמותיהם כאשר התור שלהם הגיע לקבל את העזרה שהם צריכים. בהמשך הובלתי קבוצות של מתנדבים בחיפוש לילי אחרי חסרי בית הזקוקים לעזרה באותן פינות אפלות. אחרי שהתקבלתי ללימודי התואר השני בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת קולומביה, המשכתי והעמקתי את המאבק באכזריות ובקור של העיר הזאת, והפעם במסגרת ההתמחויות שלי. בשנה הראשונה פעלתי מתוך המשרדים של הקואליציה למען חסרי הבית, שם הייתי חלק מצוות קטן ומובחר של עובדים סוציאליים שנתן מענה למשברים של חסרי בית שהתגוררו ברחוב ובבתי מחסה. בשנה השנייה – בבית מחסה גדול בצפון ברוקלין, שם עסקתי בטיפול פרטני במשפחות חסרות בית, כמתמחה באגף השירותים הסוציאליים של עיריית ניו יורק.  לאחר סיום התואר השני, עיריית ניו יורק הציעה לי עבודה כעובד סוציאלי, ובתפקיד הזה הסתובבתי בכל רחבי העיר והכרתי הרבה מאוד בתי מחסה; ובהם הרבה מאוד בני אדם, עם הרבה מאוד סיפורים.

כיום אני מנהל את מחלקת השירותים הסוציאליים בבית מחסה גדול לנשים הסובלות ממחלות נפש קשות, וגם שם הסיפורים ממשיכים להיאסף.

בכל המקומות שבהם פגשתי את ניו יורק חסרת הבית, אספתי סיפורים של בני אדם כמוך וכמוני. בני אדם עם שמות פרטיים ושמות משפחה. בני אדם עם משפחה, בני אדם עם חלומות, עם רגשות. בני אדם שמחליטים החלטות ולפעמים עושים טעויות. בני אדם עם חולשות – בדיוק כמונו. בני אדם שהולכים בכל בוקר לעבודה וחוזרים בערב לחדר בבית המחסה, בני אדם שחולים במחלות נפש קשות, בני אדם שמתמודדים עם מוגבלויות פיזיות, בני אדם השבויים במעגל הרסני של שימוש בסמים ובאלכוהול, בני אדם שהיגרו לניו יורק וחלקם נחשבים לא חוקיים. לחלקם יש ילדים שהולכים כל בוקר מבית המחסה אל בית הספר ומתביישים בסוד המשפחתי הנורא; ויש גם נשים מבוגרות שננטשו על ידי בני משפחתן ונידונו לסיים את חייהן בבית מחסה, מופשטות מפרטיות וממילים – חרף המאמץ הכביר שהעיר ניו יורק משקיעה במלחמה באסון ההומניטרי הכבד הזה – העיר המיוחדת הזו קבעה בחוק שכל אדם שצריך מיטה, מקלחת, ארוחה ועזרה סוציאלית מקיפה – יקבל את כל השירותים האלה ללא תנאים.

אני לא יודע כמה בני אדם פגשתי לאורך שנותיי בניו יורק, לפחות אלף, אולי יותר. מבין אלו הצלחתי להעלות על הכתב ארבעים ותשעה סיפורים שמתארים את האסון של העיר הזאת, העיר שפחות מוכרת לכם. ניו יורק של הרחובות החשוכים, על אף שהם במרכזו של הטיימס סקוור. ניו יורק של שכונות העוני, שבהן שולטים הניכור, השנאה, הריקנות והרעב; ניו יורק של מחלות נפש וגוף; ניו יורק העזובה, האכזרית, הקפואה, הרותחת. ועם כל זאת – ניו יורק מלאת החמלה והאהבה, עיר מיוחדת במינה, אחת ויחידה, עיר שפורשת ידיה ומנסה להגן על אלה הנאבקים לחיות בה בכבוד.

חשוב מאוד לציין – כל השמות בסיפורים ועוד פרטים שעלולים להיות מזהים שונו לצורך שמירה על פרטיותם של האנשים.

למה ארבעים ותשעה סיפורים ולא חמישים? הסיפור החמישים הוא הסיפור שמעולם לא נקרא, הסיפור שאף אחד לא יספר ושאף אחד לא יֵדע ממנו. רובם המוחלט של הסיפורים שמתרחשים בעיר הזאת יום-יום הם כאלה: נותרים בחשכה, לא מוכרים ולא ידועים. הסיפורים האלה מאירים את הפינות החשוכות ביותר של העיר הזוהרת ביותר בעולם, ונותנים קול לאלה שקולם כמעט אף פעם לא נשמע.