בלש זמני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלש זמני
מכר
אלפי
עותקים
בלש זמני
מכר
אלפי
עותקים

בלש זמני

4.2 כוכבים (27 דירוגים)

עוד על הספר

שאול בצר

שאול בצר (נולד ב-30 בספטמבר 1967) הוא במאי, תסריטאי וסופר.

ב- 2012 הפיק שאול בצר את הסרט "מותר להיות סנטימנטאלי - נתן בעקבות אלתרמן" על המשורר נתן אלתרמן עבור ערוץ 1.
ב- 2014 התפרסם רומן הביכורים שלו "בלש זמני". כשנה לאחר יציאתו לאור זכה למעמד של "ספר זהב" על מכירה של למעלה מ-20 אלף עותקים.
ב- 2014 ביים שאול בצר את הסרט הדוקומנטרי "המוזות של בשביס זינגר" על צבא המתרגמות של הסופר יצחק בשביס זינגר עבור הערוץ יס-דוקו. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה.

תקציר

בלש זמני הוא סיפור מתח בלשי ישראלי מענג ומהנה הנקרא בנשימה עצורה ובחיוך. גיבור הספר, מיכאל קריגר, רוצה להתפרנס מכתיבה. יש לו משרד קטן בבניין ישן ליד כיכר דיזינגוף, עם שכנה עורכת דין מתמחה שקופצת לבקר מדי פעם, בת זוג שהוא אוהב וחיים לא רעים בכלל. אבל גנים קרביים שהוא ירש מאמא אלופת קראטה ודוד עם היסטוריה עשירה בצה"ל מתעוררים בו כשמתקשרים אליו מהבנק, והוא מוצא עצמו משלים הכנסה כחוקר פרטי. הוא מתבקש להתחקות אחר עקבותיו של אדם שנעלם לפני יותר משלושים שנה ונשאב לתוך תעלומה מפתיעה, שמובילה אותו למקומות רחוקים ומסוכנים ומעלה מן האוב פרשייה ביטחונית משונה.

את הספר הזה קוראים בנשימה עצורה ובחיוך. מטפסת קירות מקצועית בהיריון, מוזיקאי עם בעיות שיער שהוא גם מומחה למחשבים, מועמד לראשות הממשלה בעל סוד אפל, שחקנית קולנוע שהופכת למנהיגת ארגון סתרים, מדריך גמלים שיורה באנשים חצים זעירים - אלה הן רק חלק מהדמויות המקוריות שמרכיבות את בלש זמני - סיפור מתח בלשי ישראלי מענג ומהנה.

זהו ספרו הראשון של שאול בצר, תסריטאי יליד נהלל, שפורש לפנינו עלילה תזזיתית ומלאת הומור. החידות וההסתבכויות של הגיבור שזורות לאורך הסיפור במלאכת אמן מורכבת שמייצרת פאזל אמין ושובה לב מן המציאות הישראלית המוכרת היטב לכולנו.

שאול בצר, יליד נהלל, הוא תסריטאי ובמאי העומד מאחורי סרטים ותוכניות טלוויזיה שהפכו לקאלט כמו: "עולמו של רנו פסקאל", "טופי והגורילה", "זהירות מצלמה", סרטונים ויראלים עם רועי כפרי ועוד. בצר הוא יליד נהלל בנם של מוקי בצר מקים יחידת שלדג ונורית גפן.

"שאול בצר מתגלה כסופר מיומן מאוד בהנעת עלילה וביצירת עניין, ובעיקר בשילוב סיפור של חקירה בלשית עם הומור מעודן וייחודי, מסוג שנדמה קליל ובלתי מחוייב, אך מחזיק בחובו אמת אנושית גדולה. את כישורי כתיבת הדיאלוגים המפותחים של בצר הוא מביא מעולם הקולנוע המוכר לו היטב. בצר הוא תסריטאי מנוסה, שמוכיח ב"בלש זמני" את יכולותיו לשזור בתזמון נכון ותוך אבחנות דקות המון פתילים של עלילות קטנות משניות ודמויות שמהבהבות לרגע, כאשר לכל דמות לשון משלה, קצב דיבור משלה ומוזריויות משלה. הסיפור העשיר והאינטליגנטי מתובל בכל הטעמים והריחות שמרכיבים את המציאות הישראלית, וכולל ארסנל מקורי מאוד של דמויות (בין היתר: מטפסת קירות מקצועית בהריון שהיא גם חשמלאית, מוזיקאי עם בעיות שיער שהוא גם מומחה למחשבים, שחקנית קולנוע שהופכת למנהיגת ארגון סתרים, מדריך גמלים שיורה באנשים חצים זעירים), שהן בה בעת בלתי אפשריות וגם מוכרות מאוד לכל ישראלי בן ימינו."

- נוית בראל (עורכת הספר).

"שאול בצר יצר את מיכאל קריגר: סופר די כושל וחוקר די חובב, שמוקף חברים אקסצנטרים ומשפחה לא מתפקדת. אבל למרות כל זה - או אולי בגלל כל זה - הוא הבלש הישראלי הכי כיפי שקראתי בזמן האחרון."

אסף גברון

פרק ראשון

1

 

זה היה היום הראשון של חודש מרץ כשזילברמן התקשר. אני זוכר היטב את התאריך כי מרץ היה החודש השנוא על אמי. "זהו חודש מקולל," היתה נוהגת לומר, "כל הצרות שהיו לי בחיים התרחשו בחודש הזה." בכל שנה כשמרץ התקרב היתה מקפיאה את כל פעילויותיה ודורשת מכל הקרובים לה לא לעשות מעשים חריגים ולא לקבל החלטות משמעותיות.

אני אדם רציונלי שלא מאמין בקללות ובכישופים, אך תמיד חשתי הקלה בתחילת אפריל. כשזילברמן התקשר בראשית מרץ זה לא היה סימן טוב. זילברמן סימל בשבילי את הגורל שלא רציתי, הגורל שנכפה עלי למרות כל התמרונים וניסיונות ההתחמקות שעשיתי. יש החלטות שאתה מקבל בחיים, ויש החלטות שהחיים מקבלים בשבילך. אני רציתי להמשיך לשבת בשקט בבית ולכתוב ספרים, והגורל המשיך לדפוק בדלת ולהציע לי הצעות אחרות לגמרי.

כשהשתחררתי מהשירות הצבאי החלטתי לשמור מרחק מעבודות הקשורות לצבא ולביטחון, למרות כמה הצעות מפתות שקיבלתי, ולהתמקד אך ורק בקריירה הספרותית שעליה חלמתי תמיד. עברתי לגור בהרצליה בבית של קשיש קטוע רגליים - בתמורה להשגחה ולקניית מצרכים, קיבלתי חדר קטן עם כניסה נפרדת - ומצאתי עבודה בחנות ספרים קטנה במרחק שני רחובות. אבל המשכורת היתה נמוכה. רציתי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה, רציתי לקנות מכונית ולשכור דירה במרכז תל אביב. רציתי לגור במרכז העניינים, איפה שהכול קורה, ולא ברחוב נידח בהרצליה. במקביל התחלתי לעבוד בחלוקה של עלוני פרסומת, אבל עדיין בקושי סיימתי את החודש, וכמעט לא נשאר לי זמן פנוי לכל התוכניות הגדולות שהיו לי. ואז התקשר זילברמן בפעם הראשונה.

זה היה לפני חמש־עשרה שנה. הוא היה חבר טוב של דוד שלי ושמע ממנו על השירות המיוחד שעשיתי בצבא והציע לי עבודה. "לכל העובדים שלי יש פרצוף של בולדוג וגוף של גורילה. הם יכולים להיות שומרי ראש מצוינים, אבל אני זקוק למישהו שיעשה עבודה עדינה ומתוחכמת. יש לך פרצוף תמים ואף אחד לא יחשוד בך," אמר לי בפעם הראשונה שנפגשנו.

לזילברמן היה משרד ל"ייעוץ ביטחוני, חקירות מיוחדות ומודיעין אינטליגנטי", כפי שניסח בכרטיס הביקור שלו. המשימה הראשונה שקיבלתי היתה לאתר נערה בת שבע־עשרה מרמת גן שברחה מהבית. הוא הציע לי סכום גבוה שלא יכולתי לסרב לו, וגם די נהניתי מהרעיון לשחק בתפקיד הבלש המתוחכם שפותר תעלומות מסובכות רק בתחבולות ובכוח המחשבה. לקח לי בדיוק שלוש שעות למצוא את הבחורה. זילברמן התפעל והתחיל להעביר לי עבודות נוספות. עזבתי בצער את חנות הספרים והתחלתי לעבוד בשבילו. "רק עד שאסיים את הלימודים," הודעתי לו. אחרי שנה חסכתי מספיק כסף ללימודים באוניברסיטה. התחלתי ללמוד ספרות ופילוסופיה, ובזמן הפנוי המשכתי לעבוד עבורו.

כשסיימתי את הלימודים היה לי מספיק כסף לשכור דירת גג גדולה בשדרות בן ציון בתל אביב ולהתחיל בקריירה חדשה. נפרדתי מקריירת הבלשות והתחלתי להתפרנס מעבודות שקשורות לכתיבה - יצרתי קשר עם כמה עיתונים וכתבתי תסריטים לחברה שהפיקה משחקי מחשב - ובמקביל התחלתי לעבוד על הספר הראשון שלי. במשך כמה שנים הרווחתי לא רע, הצלחתי להסתדר, אבל בשנים האחרונות המצב התדרדר, נגמר לי הכסף, לקחתי הלוואות, הייתי די מיואש, ואז הגיע חודש מרץ וזילברמן היה על הקו.

"שמעתי שהעסקים לא טובים."

"הכול בסדר, תודה. רק כמה חודשים לא מוצלחים."

"נו טוב, אז אולי יהיה לך זמן לעזור לי במשהו קטן."

"לא תודה. פרשתי מהתחום."

"לא מתפרנסים מאמנות. תראה איך אבא שלך גמר בגלל שהיה עקשן כמוך."

"מצטער," אמרתי, "לא מעוניין." וניתקתי את הטלפון.

כמה שעות לאחר מכן זילברמן הופיע במשרד שלי. הוא היה כבר בן שישים וחמש, אבל עדיין נראה חזק כמו שור. היתה לו קרחת גדולה, מהסוג הטבעי, שפם אפור יותר ממה שזכרתי וזרועות של מתאגרף.

"מיכאל, אתה מבזבז את הכישרון שלך."

"אתה מבזבז את הזמן שלי."

"אתה זוכר את המנעולן, איך הוא קרא לעצמו? 'בוני מנעולים - מפתח לעוצמה'?" הוא צחק בקול רם.

איך יכולתי לשכוח את המנוול הזה. מנעולן שהיה שומר את המפתחות שהוא שכפל ללקוחות ואז פורץ לבתים שלהם. טמנתי לו מלכודת מתוחכמת, תפסתי אותו על חם, צילמתי כמה תמונות, וזילברמן כבר טיפל בכל השאר.

"אתה לא מרגיש סיפוק לתפוס את הרעים?"

"עזוב, המשכתי הלאה. אני עובד בעבודה שאני אוהב."

"שמעתי שכתבת ספר, כל הכבוד, הגשמת את החלום שלך."

לא עניתי לו, ידעתי שהוא כבר ימשיך לבד.

"הבנתי שהוא לא היה הצלחה גדולה."

"לא מתאים לך להיות כזה מנומס."

"אוקיי. שמעתי שהוא כישלון מוחלט."

"התחום שלי פחות יציב מהתחום שלך."

"אז אולי תשלב בין התחומים."

"מעדיף להתמקד בדברים שאני אוהב."

"כתחביב. אבל מה עם עבודה אמיתית?"

שתקתי.

"אני משאיר לך את המעטפה הזאת," הוא הוציא מהתיק מעטפה לבנה והניח אותה על השולחן, "רק תציץ ואז נדבר." הוא הושיט יד ללחיצה, וכשראה שהיא נשארת לבד באוויר אמר: "עקשן כמו אבא שלך" ויצא מהמשרד.

שאול בצר

שאול בצר (נולד ב-30 בספטמבר 1967) הוא במאי, תסריטאי וסופר.

ב- 2012 הפיק שאול בצר את הסרט "מותר להיות סנטימנטאלי - נתן בעקבות אלתרמן" על המשורר נתן אלתרמן עבור ערוץ 1.
ב- 2014 התפרסם רומן הביכורים שלו "בלש זמני". כשנה לאחר יציאתו לאור זכה למעמד של "ספר זהב" על מכירה של למעלה מ-20 אלף עותקים.
ב- 2014 ביים שאול בצר את הסרט הדוקומנטרי "המוזות של בשביס זינגר" על צבא המתרגמות של הסופר יצחק בשביס זינגר עבור הערוץ יס-דוקו. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה.

עוד על הספר

בלש זמני שאול בצר

1

 

זה היה היום הראשון של חודש מרץ כשזילברמן התקשר. אני זוכר היטב את התאריך כי מרץ היה החודש השנוא על אמי. "זהו חודש מקולל," היתה נוהגת לומר, "כל הצרות שהיו לי בחיים התרחשו בחודש הזה." בכל שנה כשמרץ התקרב היתה מקפיאה את כל פעילויותיה ודורשת מכל הקרובים לה לא לעשות מעשים חריגים ולא לקבל החלטות משמעותיות.

אני אדם רציונלי שלא מאמין בקללות ובכישופים, אך תמיד חשתי הקלה בתחילת אפריל. כשזילברמן התקשר בראשית מרץ זה לא היה סימן טוב. זילברמן סימל בשבילי את הגורל שלא רציתי, הגורל שנכפה עלי למרות כל התמרונים וניסיונות ההתחמקות שעשיתי. יש החלטות שאתה מקבל בחיים, ויש החלטות שהחיים מקבלים בשבילך. אני רציתי להמשיך לשבת בשקט בבית ולכתוב ספרים, והגורל המשיך לדפוק בדלת ולהציע לי הצעות אחרות לגמרי.

כשהשתחררתי מהשירות הצבאי החלטתי לשמור מרחק מעבודות הקשורות לצבא ולביטחון, למרות כמה הצעות מפתות שקיבלתי, ולהתמקד אך ורק בקריירה הספרותית שעליה חלמתי תמיד. עברתי לגור בהרצליה בבית של קשיש קטוע רגליים - בתמורה להשגחה ולקניית מצרכים, קיבלתי חדר קטן עם כניסה נפרדת - ומצאתי עבודה בחנות ספרים קטנה במרחק שני רחובות. אבל המשכורת היתה נמוכה. רציתי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה, רציתי לקנות מכונית ולשכור דירה במרכז תל אביב. רציתי לגור במרכז העניינים, איפה שהכול קורה, ולא ברחוב נידח בהרצליה. במקביל התחלתי לעבוד בחלוקה של עלוני פרסומת, אבל עדיין בקושי סיימתי את החודש, וכמעט לא נשאר לי זמן פנוי לכל התוכניות הגדולות שהיו לי. ואז התקשר זילברמן בפעם הראשונה.

זה היה לפני חמש־עשרה שנה. הוא היה חבר טוב של דוד שלי ושמע ממנו על השירות המיוחד שעשיתי בצבא והציע לי עבודה. "לכל העובדים שלי יש פרצוף של בולדוג וגוף של גורילה. הם יכולים להיות שומרי ראש מצוינים, אבל אני זקוק למישהו שיעשה עבודה עדינה ומתוחכמת. יש לך פרצוף תמים ואף אחד לא יחשוד בך," אמר לי בפעם הראשונה שנפגשנו.

לזילברמן היה משרד ל"ייעוץ ביטחוני, חקירות מיוחדות ומודיעין אינטליגנטי", כפי שניסח בכרטיס הביקור שלו. המשימה הראשונה שקיבלתי היתה לאתר נערה בת שבע־עשרה מרמת גן שברחה מהבית. הוא הציע לי סכום גבוה שלא יכולתי לסרב לו, וגם די נהניתי מהרעיון לשחק בתפקיד הבלש המתוחכם שפותר תעלומות מסובכות רק בתחבולות ובכוח המחשבה. לקח לי בדיוק שלוש שעות למצוא את הבחורה. זילברמן התפעל והתחיל להעביר לי עבודות נוספות. עזבתי בצער את חנות הספרים והתחלתי לעבוד בשבילו. "רק עד שאסיים את הלימודים," הודעתי לו. אחרי שנה חסכתי מספיק כסף ללימודים באוניברסיטה. התחלתי ללמוד ספרות ופילוסופיה, ובזמן הפנוי המשכתי לעבוד עבורו.

כשסיימתי את הלימודים היה לי מספיק כסף לשכור דירת גג גדולה בשדרות בן ציון בתל אביב ולהתחיל בקריירה חדשה. נפרדתי מקריירת הבלשות והתחלתי להתפרנס מעבודות שקשורות לכתיבה - יצרתי קשר עם כמה עיתונים וכתבתי תסריטים לחברה שהפיקה משחקי מחשב - ובמקביל התחלתי לעבוד על הספר הראשון שלי. במשך כמה שנים הרווחתי לא רע, הצלחתי להסתדר, אבל בשנים האחרונות המצב התדרדר, נגמר לי הכסף, לקחתי הלוואות, הייתי די מיואש, ואז הגיע חודש מרץ וזילברמן היה על הקו.

"שמעתי שהעסקים לא טובים."

"הכול בסדר, תודה. רק כמה חודשים לא מוצלחים."

"נו טוב, אז אולי יהיה לך זמן לעזור לי במשהו קטן."

"לא תודה. פרשתי מהתחום."

"לא מתפרנסים מאמנות. תראה איך אבא שלך גמר בגלל שהיה עקשן כמוך."

"מצטער," אמרתי, "לא מעוניין." וניתקתי את הטלפון.

כמה שעות לאחר מכן זילברמן הופיע במשרד שלי. הוא היה כבר בן שישים וחמש, אבל עדיין נראה חזק כמו שור. היתה לו קרחת גדולה, מהסוג הטבעי, שפם אפור יותר ממה שזכרתי וזרועות של מתאגרף.

"מיכאל, אתה מבזבז את הכישרון שלך."

"אתה מבזבז את הזמן שלי."

"אתה זוכר את המנעולן, איך הוא קרא לעצמו? 'בוני מנעולים - מפתח לעוצמה'?" הוא צחק בקול רם.

איך יכולתי לשכוח את המנוול הזה. מנעולן שהיה שומר את המפתחות שהוא שכפל ללקוחות ואז פורץ לבתים שלהם. טמנתי לו מלכודת מתוחכמת, תפסתי אותו על חם, צילמתי כמה תמונות, וזילברמן כבר טיפל בכל השאר.

"אתה לא מרגיש סיפוק לתפוס את הרעים?"

"עזוב, המשכתי הלאה. אני עובד בעבודה שאני אוהב."

"שמעתי שכתבת ספר, כל הכבוד, הגשמת את החלום שלך."

לא עניתי לו, ידעתי שהוא כבר ימשיך לבד.

"הבנתי שהוא לא היה הצלחה גדולה."

"לא מתאים לך להיות כזה מנומס."

"אוקיי. שמעתי שהוא כישלון מוחלט."

"התחום שלי פחות יציב מהתחום שלך."

"אז אולי תשלב בין התחומים."

"מעדיף להתמקד בדברים שאני אוהב."

"כתחביב. אבל מה עם עבודה אמיתית?"

שתקתי.

"אני משאיר לך את המעטפה הזאת," הוא הוציא מהתיק מעטפה לבנה והניח אותה על השולחן, "רק תציץ ואז נדבר." הוא הושיט יד ללחיצה, וכשראה שהיא נשארת לבד באוויר אמר: "עקשן כמו אבא שלך" ויצא מהמשרד.