ופתאום ממש חבל לה למות

שנה ראשונה

א

"אל תספרו לי על הדוחות שלכם!" קולה של דנה עלה פתאום בכמה אוקטבות אל מול עיניהם ההמומות של שלושת ילדיה, כבר בדרך מהלוויה. "אל תספרו לי לא בהתחלה ולא בסוף. לא שחטפתם, לא ששילמתם, ובטח לא שאתם מתכוונים לשלם!" הייתה זו עוד אחת מההתפרצויות שלה, שהתרבו לאחרונה. "לא רוצה לדעת על הצרות שלכם!" קולה צבר ביטחון מהדממה המעיקה. "מעכשיו - הצלחות! שמעתם?! רק הצלחות!" 
ללא ספק, היו אלה אדי ההשפעה השלילית של משפחת שפר, ואלה כבר הגיעו לנקודת רתיחה! וגם הבטלנות הזאת של איתמר, עם הרגל-על-רגל שלו, בטח לא עוזרת. "הגיע הגיל שצריך להפסיק," המשיכה לצעוק, יותר לעצמה, מתפללת שגם פירות בטנה מבינים. "לא דוחות, לא תאונות, לא ציונים גרועים. לא 'שברתי', לא 'שכחתי', לא 'גנבו לי, אכלו לי, שתו לי.' כלום! הצלחות!" היא ניצלה את הרמזור האדום, הכתה בגב כף ידה על ידה השנייה בצליל יבש. "רק הצלחות!" 
ושקד אפילו לא בת שמונה. היא בדיוק התחילה לשחק עם אחד הבנים של משפחת דקל. דנה עדיין נהנית לכנות אותם "הפלנדרז", כמו השכנים של "הסימפסונס" מהטלוויזיה, למרות שאף אחד לא מבין למה היא מתכוונת וגם לא טורח לשאול.
אומנם היא עדיין מוצאת את עצמה מתנחמת בכך ששתיקותיה המכוונות של שקד רק זמניות, ושאי-שם, בסוף שנות השלושים שלה, כשגם היא תהיה כבר עם שניים-שלושה ילדים משלה, אחרי המשכנתה בואכה סוף הדרך, היא פתאום תראה את אימה, ומעגל של מחזור חיים שלם ייסגר ברגשות אשם, בהתנצלות מעומק הלב ובהתרפקות הדדית, ושכל זה יהיה שווה. אבל איפה היא, דנה, תהיה אז? מאילו מחושים ומכאובים שימררו על אש קטנה אבל מדויקת את שארית חייה היא תסבול? או שמא יהיה זה צל אחר שיעיב, אולי צל התבונה והניסיון, או דעיכת הליבידו, או אדישות קהה שתגמד את הכול ותציג את כיפופי הידיים הנוכחיים האלה בפרספקטיבה סתמית ונלעגת?
הילדון הטיפש הזה, השקוף כל כך, בן השתים-עשרה, החבר הלהוט של שקד, שבטוח שהדרך לליבה עוברת דרך אימה, אינו מעלה על דעתו שדף המסרים המעודכן על המקרר של בית משפחת תמיר קובע שקודם כול אין כניסה לחנפנים.
וגם שאם נטע הקטנה מגלה ניצוצות ראשונים של מתיקות יוצאת דופן, אין זה אומר דבר על אימה.
"צריך שמשהו יזוז כל הזמן בחיים שלכם. לא משנה מה. החיים הם תנועה. בעצם, יותר טוב, החיים הם כמו אופניים, אם קל לך, אתה בירידה," הטיפה בצהלה את תורתה לאיתמר ונטע הקטנים רגע לפני הכניסה לחניה. 
ובאותה נשימה, "אל תלמדו ממני הכול. ממש לא." 
השוטר יאחר היום. שלח לה הודעה. "היי דנה. גבי ביקש שאני אהיה בתגבור היום, להפגנה." נוקשה, היא חושבת. מרוחק. או אולי זו רשמיות יתר? כאילו רק עכשיו התחתנו. 
שוב היא תוהה. איך ייתכן שדבר לא הופשר? בכל פעם שהיא משלה את עצמה שהנה, משהו זז, בא מסרון שכזה ומחזיר אותם לנקודת ההתחלה.
טל ויפעת, בעיקר טל. משהו בה, בדנה, מתקשח מחדש בכל פעם שטל מפצירה בה להרפות, לשחרר. כשטל חוזרת ואומרת שהסוד לנישואין (למה לכל הרוחות היא כל הזמן אומרת "נישואין" ולא "קשר", אם היחסים ביניהם טובים כל כך?) המוצלחים שלה עם גיל הוא העובדה שהם מעולם לא ניסו לשנות זה את זה.
דנה לא יכולה לחיות עם זה בשלום. היא תכה, תכה בסלע. היא פשוט לא יכולה אחרת!
והשוטר הזה. למה הוא תמיד לוקח את עצמו ברצינות תהומית כל כך? חי בלי רווח, משימתי, אינו מרים ראש, כמו עכבר. כל היום מרחרח באדמה. מטלה נושקת למטלה, אתגר לאתגר. וזה משגע אותה, ההתגייסות האוטומטית הזאת. כבר מזמן אינה רואה את המעלה במסירות הזאת. לעבודה, למשפחה, לחיים בכלל. כבר מזמן התכונה שפעם כל כך העריכה התהפכה על ראשם. 
הבוז שלה כלפיו אינו רק ממאן להתפוגג, אלא נעשה יותר ויותר עוקצני. מה הפרויקט הפעם? איזה ציר עוד לא שימנת? אילו עשבים טרם ניכשת? איזו גדר לא צבעת? מה מרשימת הקניות ששלחתי לא מצאת ואתה מתעקש להביא לי מחנות אחרת?
והכי נורא, שדומה שהוא בכלל לא שם לב שהיא מגביהה עוד ועוד את הלהבות. שהיא נאלצת להגביה עוד ועוד את הלהבות. שהיא מוכרחה להגביה אותן עוד ועוד. 
השקט שאפיין את יחסיהם בשנים האחרונות, סוג של סטטוס-קוו, כבר לא יכול להימשך. אין לה כבר כוח. נתונה היא לכוחות חזקים ממנה, לא מפוענחים, ומשום כך אינם ניתנים לפירוק. הסיר כמו מבעבע מעצמו, כבר צר מלהכיל. 
זה לא רק השוטר, כמובן. זה הרצף האין-סופי. עבודה, בית, ילדים. אפילו החופשות הפכו כבר לחלק מאותו גלגל חמוץ.
הנה העבודה, למשל. הכול מראית עין שם במשרד. השתכללות המבט הציני של כולם שם, מראשי המנהלים עד אחרון המנקים, עודנה מפתיעה אותה בכל בוקר מחדש. אותה יכולת התכווננות מופלאה של מערכת האורגניזמים סביבה לשיעור ההשקעה המדויק הנדרש כדי לשרוד, ולא מילימטר יותר. הפרדוקס המופלא. שיא הרגישות ושיא הציניות בכפיפה אחת. אותה מערכת חיישנים אוטומטית, המשוכללת לדרגת אומנות. זו המזהה בצורה מושלמת את נקודות ההשקה מול המנהלים והציבור. ורק שם, באותם צמתים חשופים, רואים את ההשקעה. אין למי שמשיק לנקודות אלה מושג ששאר התפאורה מקרטון. 
אוי לו למי שנזקק לשירות בין הכיסאות. אוי לו למי שאיכשהו הצליח להשחיל למערכת בקשה שאינה מתויגת באחת האפשרויות הסגורות מראש. אוי לו למי שעלה בידו להפעיל קשרים וכביכול לקצר הליכים, ובעצם אינו מבין שעניינו נקבר לחצי השנה הקרובה. אוי לו למי שעלה בידו, איכשהו, לבצע תכסיס הטעיה, להערים על השומר של הבניין, להסתנן פנימה, והחמור מכול - להשיג חותמת "התקבל". הוא, יודעת דנה משתים-עשרה שנות ניסיונה, המקרה הכי קשה. לך תנסה להעיר דוב משנת החורף שלו. לך תהפוך לנמר חברבורותיו.
אחרי חמישים שנות שירות ובסיועה האדיב של מערכת המחשוב המשוכללת "ארגוננו 2000", האוטומציה קברה את הכול וכיסתה את המערכת בדוק בלתי הפיך של קיבעון.
וגם כל אותם משחקי-פנים של חתול ועכבר המוכרים לעייפה, מתחת למעטה החנפנות הקבועה, שבהם מאסה. אותם מנהלים המנסים, בעיקר מתוך רצון להוכיח למנהלים שמעליהם כי עשו משהו בין תשע לחמש, לשים ידם על החוליות החלשות יותר בשרשרת, קרי, אלה שלא ניחנו בתכונה ההכרחית היחידה הנחוצה להישרדות במקומות עבודה ציבוריים גדולים: להיראות. 
וגם אותם מנהלים מדרג הביניים נותרים חסרי אונים מול החמקמקות היצירתית והבלתי נדלית של אותם דגיגים המנסים בכל כוחם שלא להילכד ברשת. 
אבל גם הם אינם טיפשים שם למעלה.
יתרוצצו העובדים, עכברים מבוהלים שכמותם, יתרוצצו. רק אבוי לו למי שפתאום, כשיידלק האור, יימצא בלי הכיסא. ולא, מובן שאין די כיסאות לכולם. 
ברור לה שבזה, רק בזה, עסוקים שם כולם בעבודה. רק להיות במרחק ביטחון סביר מהכיסא. שתמיד יהיה איתם משהו באוויר. משהו "באמצע". שיפגינו את הנחיצות שלהם. אם זה פרויקט "שביקש המנכ"ל" בכבודו ובעצמו, שהם קוראים לו בשמו הפרטי ומובן שגם הוא (איש לא יעז לבדוק) מכיר אותם שמית, או דוח "תקורות/ ניכויים/ מאזן/ תמלוגים" (תמיד מילה שאיש אף פעם לא ירד לעומקה) בהול ש"חייבים להגיש עד סוף החודש", או תחקיר "משנת 99" שחייבים להגיש ל"מבקר המדינה" שסגנו "כבר דרש אותו מאיתנו לפני חודשיים!" 
שנים האמינה באמת ובתמים כי מאבקה, שנתיים אחרי שנכנסה לארגון, למענו של ההוא שאת שמו כבר שכחה, כי יישאר, היה ממניעים נאצלים של אחוות עמיתים. ניהלה איתו אין-ספור שיחות מוטיבציה, נאבקה עבורו בצינורות הגבוהים, עירבה את ועד העובדים, בטוחה שהיא עושה מעשה נאצל. באמת שלא היה לה מושג אז שהיא בסך הכול מודרכת מהחשש שעם הסתלקותו, יגיע תורה. 

ב
יפעת חשה, ממש תוך כדי, איך עם כל חוויה משותפת, צליחה של עוד משבר קטן, אם זו הליכה משותפת מייגעת לרופא בקשר לחום של נווה, אם זו שטיפה הדדית של הבית, תליית הכביסה יחדיו או אפילו סידור המקרר ביחד אחרי הקניות בסופר, הקשר בינה לבין אורי מתגבש. איך הוא מזדקק, נעשה יותר חד-פעמי, פרטי, שלהם. 
בניגוד לדנה, שאומנם גם היא אינה מפלרטטת בסקרנות עם צידה האפל אבל כן מעיזה להרים מדי פעם את הווילון ולהציץ, יפעת שונאת להיחשף לרוע. בעיקר דרך הסרטים שאורי כבר למד שהם מחוץ לתחום עבורה. הסרטים שפתאום באמצע לופתת אותה המחשבה וכבר לא מרפה, שדמות הנבל שלנגד עיניה בעצם לא משחקת, והיא נבהלת לחזות לא פחות מאשר ברשע אמיתי, רציני לגמרי, ללא מעטפת הצגה בריאה ומתווכת. רוע סדיסטי, עיקש, קורם עור וגידים לנגד עיניה. והיא מתערערת, מאוימת מקיומו האפשרי, נפשה מסוכסכת. מה היא צריכה את כל זה לכל הרוחות. 
בסרטים שהיא אוהבת, הלב שלה לא יתכווץ מחרדה אם לא חייבים. וגם אם כן, שיהיה ברור לחלוטין שזה בכאילו, ושהסוף יהיה טוב. גם תחבולנות, אם אפשר, מחוץ לתחום, ומזימות. וערמומיות. ומעשי רמייה. ותככנות. אפילו אם יבואו בסוף על עונשם כל אותם עושי נבלה. הסוף של הרוזן ממונטה כריסטו, למשל, אינו שווה את כל הסרט.
ואם אפשר, "באמת, בקשה אחרונה ממך, אורי," שהעלילה לא תיבנה מצירוף מקרים מרגיז, מאי הבנות, מכשלים שיכולים היו להימנע לו הנפשות הפועלות רק היו קצת יותר ערניות, או מואילות להבהיר בדיוק למה התכוונו. אתה מבין? שלא אדע יותר מהדמות האומללה הזאת המונעת מאי הבנה מדכאת שיכולה הייתה להיפתר בן רגע. 
להפך היא תבקש, שיתרכך הלב, שיתרחב, שחיוך לא רצוני יתפשט לו מעצמו על שפתיה והיא תוכל להתרווח בנחת בכורסתה ולשלוח יד מלטפת לעבר שדרתו הגרומה של אורי בלי לחשוש. לא מסכין לוחשת שפתע תצוץ בשולי המסך, לא מהפסקת חשמל פתאום בליל סער, בואכה צעדים איטיים מתקרבים על אדני העץ החורק.
אורי, מצידו, צנוע הרבה יותר. די לו שהתפניות בעלילה לא יהיו מופרכות מדי, שלא יראו את כל הדבק, שכמות הסכרין תהיה נסבלת ושהשחקנית הראשית תהיה מושכת, ופחות או יותר זהו.
כמעט תאומות הן. למעשה, רק שנה חוצצת בין דנה הבכורה לבינה. ובכל זאת, דומה שכל התסס שנפל בחלקה של דנה הוא על חשבון נמנומה של יפעת.
אורי הוא שר החוץ, שר האוצר, שר הרווחה ושר השיכון. יפעת מפנה לו. זו לא אדישות. זה גם לא חוסר אכפתיות. יותר עניין של פרופורציה, של מה חשוב בחיים. 
חידה בעיניו, הוויתור שלה. הוא אינו מצליח לרדת לסוף דעתה למה ואיך ייתכן שהיא כזאת ותרנית, וככל שהדבר סתום בעיניו, כך גדלה הערצתו אליה.
אבל יש עיתים שעוגמה ממלאת אותו, שמא אכן אין זאת אלא אדישות לחיים, חוסר סקרנות, היעדר צימאון וחוסר תחושת געגוע. סופג בשתיקה את נטייתה לחכות עד שיתעורר ושאפשר לספור על אצבעות שתי כפות ידיים את הפעמים שיזמה. נאלץ לשנן שוב ושוב שהיא עולה על סך חלקיה, שרב בה הנסתר על הנגלה, שסופם של מים שקטים לחדור עמוק, ששתיקותיה הן מופת להכלה, לסבלנות. שהיא מאפשרת.
לעיתים גם היא חשה איך הפסקול שלהם חוזר על עצמו וכבר נשמע כמו זמזום. כמו מחול טורדני ובלתי פוסק.
בעיקר באותן דקות ראשונות של מפגש בקצה של יום שבו לא ראו זה את זה. כששקים עייפים ומאובקים מוטחים ארצה מהכתפיים, וסכינים נשלפות מחפשות לרגע קורבן קל להינעץ בו.
אבל בדרך כלל הם כבר לא נבהלים מאותן נביחות טינה בלי דעת מדוע, שאינן אלא דרישות של שלום, של רחרוח וזיהוי מחדש של התדר. יודעים לגשש אחר אותה תבנית של חיבה והערכה הדדית סמויה, שקטה ומוכרת. 
או לרחוק בדממה, עד שישובו למצוא זה את זה לאורך הדרך המתפתלת, בינות לביצות החומץ ששניהם כבר השכילו להשלים עם קיומן.
ואם היא בכל זאת נותרת כועסת, הוא כבר ירצה, ייסוג. המעגל יישמר.
רק לאחרונה הייתה לו הזדמנות נוחה בדמות מישהי, שכנה, שאיתה נסע יום-יום לעבודה במפעל. הלוך ושוב. הוא כמעצב גרפי, היא ממשאבי אנוש.
לא שמנה הייתה, ובעלת מראה סביר. לא הייתה דוחה בשום דרך. בזאת היה בטוח. אבל רגילה הייתה. עד כאב. שיערה בינוני, מבנה גופה בינוני, צחוקה בין הקווים. ישב לידה כשנהגה, מעלה בדמיונו, שעה שהחליפו כפות רגליה בין דוושות הרכב, את בשרה המכסה את עצם השוק, את פנים ירכיה הלבנות העוטפות את עצמות הרגליים, את ברכיה המתחככות זו בזו. 
אבל הגירוי סתמי היה, ללא שאר רוח, מאותו שלב קדום של ההתרבוּת, רק מתוקף הבדלי המין שביניהם.
ואכן, בינו לבינו הוא וידא. הכול היה שם גנרי, כאילו אין מדובר היה אלא בבובת חלון ראווה מן השוק. השיער, הפנים, האף, הדרך הצפויה כל כך שבה הכול התנהל. אפילו האינטימיות מתוקף הנסיעה המשותפת, לבדם. החל בקיטורים על העבודה, עבור לילדים, הגלישה לבני הזוג. מנזפנות אדנותית משעשעת, עבור לביקורת מרומזת וכלה בבקשות מיתממות לעצות. הכול היה שם, פס ייצור של טלנובלה. כל כך מייגע. 
ואולי המנהג שלה לשרבב את שפתיה בגסות אדישה, או שמא הלַק האדום, הצפוי עד לזרא, שבו נהגה לצבוע את ציפורני אצבעות רגליה שבצבצו דרך קבע מבעד לנעלי העקב שעה שלחצה על הדוושה, היו אלו שהרחיקוהו?
ואולי היה זה ריחו המתאמץ מדי של הבושם שהיה שקוף עד כמה הוא מנסה לגרות?
בכל אופן, לא בגינה ייאבד את עולמו.
הכול פתוח. לא היו לו מילים אחרות לתאר את תחושת ההקלה שהציפה אותו נוכח תגובתה המבינה, הלא מוכיחה, הנכנסת לנעליו, של יפעת. הו, יפעת. המאפשרת הארורה הזאת. הבלון שמכיל אותו, שהוא כלוא בתוכו, אבל בעצם לא. שמתרחב על פי מידותיו. שתמיד נותן תחושה של מרווח. לא נדבק, לא חונק. שהוא דק, שהוא לא נראה. לא נצמד, אבל שם. להיות עם להרגיש בלי, כתב לה את שיר ההלל הזה ליום הולדתה. הכול פתוח.
הוגן מספיק להודות שלמזלו לא נמשך לאותה עמיתה לעבודה אלא כהוא זה. אבל גם גאה שמשהו מאותו אורי הקדום, המרדן, שפעם האמין שיהיה אחר, לא כמו כולם, שרד והשמיע את קולו. 
אבל גם הם מרגישים לעיתים שהכול ביניהם כבר צפוי עד לזרא. האופן, הריח, הטעם. הלפני, האחרי, הטקס עד לפרט האחרון. נואש לחפש נתיב חדש בספוג המחורר כבר עד אין קץ. פיסת אדמה חדשה, גילוי ארץ, תקיעת דגל במקום בתול. 
היא גם, אבל פחות בנפשה, ובכל זאת, עולה על סירת החיפושים.
משוט בכל צד, ובסך הכול אותו כיוון. לא מעגלים חסרי תוחלת. והם מדברים ביניהם, והנה הוא כבר לא לבד, ועצם הדיבור כבר פורק אבן מן הלב, ופתאום הסירה נעשית קלה עליהם ומשום מקום צץ לו מנוע שיטיס אותם מפני הים הצחיחים אל מקום לא נודע.
בפעם הבאה כבר יהיו למודים להתרחק. לבצע עיקופים נרחבים, הרחק ממקורות הצחנה הידועים. ואפילו הוויכוחים המרים ביותר כבר יושמו בסוגריים. כלום לא באמת יבהיל. יעלו קומה. הכול תלוי מצב רוח, מגומד באיזה הקשר חולף, כפוף לימי הגאות והשפל.
וכל כך בעלי ניסיון הם ייעשו, שכבר לא ייוותרו עוד ברשותם העמדות פנים להתחבא או להתענג על ויכוחים שכבר במהלכם יישמעו עקרים, חסרי כיסוי. לפעמים אחד מהם אפילו ישכח את תפקידו ויפרוץ בצחוק או יחייך בחיבה בשורה הלא נכונה, ובעד רגעי קסם שכאלה יהיה שווה להישאר.
ובמרעו שוב יחשוב שכמו גולם על יוצרו, כך זוגיותם קמה על הכול. כלואים הם בה, משרתים אותה, עבדים לה, לאותה ישות זרה שצימחה מבין שניהם. שכבר לא צריכה את טובתם כדי להישאר.
ושוב סכין תישלף, ועוד יותר היא תתחדד, ותהיה ארוכה באמת, כך שתוכל לאיים ולקרוע את הבלון. שיהיה חשש כן שתקום ותדקור במערכה השלישית.
לא, הוא לא עוזב, וגם היא לא. אבל יש שיטוטים, תהיות, וסוף סוף הודאה גלויה שהפזילה אחר עלילות דנה אחותה והשוטר אינה רכלנות גרידא, מציצנות, אלא יש דברים בגו. וההקבלה המתבקשת לשניהם והעניין האישי שיש לכל אחד מהם באלטרנטיבה המתגבשת לנגד עיניו, ייתכן שיהיו להם השלכות עתירות משקל על עתידם הם.
וכל כך עוקבים הם, עד שלעיתים יודעים הם טוב יותר מהשחקנים עצמם היכן כדאי לעמוד. מה השיקולים, מה המניע, איך רצוי או מומלץ יהיה לפעול.
כמו צופים ביציע הם עוקבים. מפצחים גרעינים בלהיטות, בלי לאהוד אף צד.