בעיניים שלכם אני לבנה

מודעה בעיתון

ערב אחד ישבנו בן זוגי ואני לצפות בטלוויזיה בסיומו של עוד יום ארוך, מאתגר ומשמים. לפתע הוא זרק משפט לחלל האוויר:

"ראיתי מודעה בעיתון שמחפשים מנהלי עבודה בבניין לעבודה באפריקה. ביררתי קצת, אומרים שעושים שם כסף טוב. העבודה במערב אפריקה ומדברים שם צרפתית, מה את אומרת?"

לא האמנתי למשמע אוזניי.

היינו תפרנים, ללא צל של סיכוי לצבור הון התחלתי לרכוש דירה. המשכורות שלנו היו בסיסיות ורמת החיים נמוכה. גרנו בבית הסבתא, ושילמנו לה שכירות מינימלית. ברשותי היה רכב משומש שסיפק את צרכינו הצנועים. חופשה בבית מלון או ארוחה במסעדה היו מעל ליכולותינו הכספיות בעת ההיא.

תשובתי לשאלתו הייתה מהירה ובטוחה: "המזוודות כבר מוכנות, אתה לא רואה? הן בכניסה לבית".

מאותו רגע כל מה שיכולתי לדמיין היה מתוך נקודת האור שהתגלתה בתוך המנהרה של חיינו. לחיות באפריקה הרחוקה בקרב אחינו שחומי העור.

יבשת אפריקה תמיד משכה את ליבי. צרפתית, השפה המדוברת שם, הייתה שפת אימי ועל אף ששכחתי לא מעט ממנה עדיין הייתה מושרשת בי עמוק והעניקה לי את הביטחון שהייתי זקוקה לו לעשות צעד גדול שכזה.

הראש כבר החל לחלום ולדמיין – לעזוב את המוכר והרע למקום אקזוטי, טרופי שיספק לכולנו רווחה כלכלית ואישית גדולה – לא הייתה מאושרת ממני.

כמה שבועות לאחר מכן החלו החששות לעלות, בעיקר סביב הילדים. הם לא דיברו צרפתית אף שבסביבתם היו דוברי צרפתית. בעבורם מדובר בחיים חדשים לגמרי, התחלה חדשה: סביבה חדשה, חברים חדשים, בית ספר חדש... מעבר גדול ולא פשוט בגילים האלה, אבל בתוכי הייתי נחושה מאוד לגרום לחוויה הזאת להצליח.

לאחר ריאיון אישי וקבלת המשרה הנחשקת הגיעו פרטים נוספים.

הגברים עובדים במיזמים שונים חמישה ימים בשבוע, השכר פי שלושה מזה בישראל. בחשבון פשוט, אפשר להתקיים ברמה סבירה ולחסוך בכל שנה מספיק כסף כך שלאחר חוזה של שנתיים נוכל לשלם את המקדמה לרכישת דירת מגורים נאה.

לכל מנהל עבודה יש רכב חדש ונהג צמוד. בכל בית יש עובד משק בית מקומי שעושה כל מה שרוצים שיעשה. לאימהות לתינוקות ולילדים קטנים יש מטפלות מקומיות בעלות ניסיון רב־שנים בעבודה עם ילדים (נונו). עלות השכר של כל אחד מהעובדים הללו עומד על כמאה דולר לחודש.

בפגישה נוספת שזומנתי אליה לקראת המעבר הוסבר לי שהנשים הישראליות באבידג'אן אינן עובדות. "מה זאת אומרת אינן עובדות?" התפלאתי, לא הכרתי את האופציה הזאת כאישה צעירה ישראלית ושאפתנית. "כשתגיעי לשם תביני", ענו לי. הן עוסקות בהרבה מאוד דברים שאינם בגדר עבודה, ובכל מקרה כדאי לקחת את הזמן כדי לעזור למשפחה בקליטה והסתגלות למקום החדש – זה כבר היה משפט הגיוני שיכולתי להשלים איתו בקלות.

החברה, כך התברר לנו עוד, משלמת כרטיסי טיסה חוף השנהב־ישראל וחזרה לכל המשפחה אחת לשנה בתקופת החופש הגדול שמתחיל מאמצע יוני עד סוף אוגוסט.

הטיסה לחוף השנהב הייתה דרך חניית ביניים באירופה ולכן הנוהג היה לקחת בכל פעם חברת תעופה אחרת ובחניית הביניים לשהות שבוע—שבועיים בצרפת, בשוויץ, באנגלייה או בהולנד.

מי שהאריכו את תקופת שהייתם מעל לשנתיים זכו לא רק לחסוך הרבה מאוד כסף, אלא גם לטייל בחו"ל בזמנים שהתענוג הזה היה יקר מאוד.

עוד נמסר לנו שהילדים לומדים בבית ספר פרטי צרפתי, איכותי במשך שישה שבועות ואז שבועיים חופש ושוב שישה שבועות של לימודים ושבועיים חופש. החופשות הותאמו לחגי הנוצרים.

נראה היה שציפו לנו חיים טובים מאוד בחוף השנהב. כולנו ציפינו להם בהתרגשות.

חוף השנהב: רקע היסטורי

שנים ארוכות חיו תושבי חוף השנהב, הזרים והמקומיים, בשלווה יחסית וביציבות שלטונית במנהיגותו של הנשיא פליקס הופואה בואני.

העיר אבידג'אן (Abidjan) כונתה פריז של אפריקה המערבית. צרפתים רבים מצאו שם מקום נפלא לעסוק בפעילות עסקית ענפה בתחומי הקקאו והקפה, כריתת עצים ושאר אוצרות טבע שארץ זו התברכה בהם. עד שקיבלה עצמאות כמדינה ריבונית, ניהלה צרפת את ענייני המדינה הפנימיים בהיותה מושבה (קולוניה) צרפתית עד 1960 ולכן השפה השלטת בה היא צרפתית. לאחר הפיכתה למדינה עצמאית נשארה קהילה צרפתית גדולה מאוד וזו המשיכה לנהל עסקים וחיים ססגוניים והשקיעה בעיקר בעצמה.

גם לישראל ולחברות ישראליות היה קשר ארוך ורב־שנים במדינה זו. החברה הישראלית עם הכי הרבה פעילות הייתה סולל בונה. היא קשרה קשרי עבודה עוד בשנות השבעים עם הנשיא בואני שנבחר לכהן מיום שחוף השנהב קיבלה את עצמאותה ולמשך שלושים שנה. סולל בונה הייתה אחראית לפרויקטים רבים של בנייה וסלילת כבישים במדינה.

בשנות השבעים והשמונים חיו בחוף השנהב מאות ישראלים בשני מוקדים מרכזיים: אבידג'אן וימוסוקרו (Yamoussoukro) – עיר הבירה, שם רוכז עיקר הפיתוח המתחדש של המדינה. משפחתו של הנשיא בואני הגיעה מימוסוקרו והוא קבע אותה כעיר הבירה למרות שלא היו לה ה"נתונים המתאימים" להיות כזו, שכן לא היו בה שדה תעופה, נמל ימי, מרכז מסחרי וכו'. כל אלה כבר היו באבידג'אן.

מרבית המשפחות הישראליות חיו ביאמוסוקרו, והיו שם אפילו גן ובית ספר ישראלים ששימשו את הקהילה.

לימים ילד ישראלי נבון במיוחד, מאותן משפחות ישראליות שגדל בחוף השנהב ואף התחנך בבית הספר הצרפתי על שם מרמוז, מונה למנכ"ל החברה בתקופה שבה אנחנו שהינו בה.

הבחירה בימוסוקרו כעיר בירה הובילה לשרשרת של פרויקטים שתוקצבו ביד נדיבה לפיתוח מואץ. על מרביתם הייתה אֲמונה חברת סולל בונה הישראלית. נבנו שם אוניברסיטה במבנה מרשים מאוד ובית קונגרסים שביקרנו בו, שהכיל אולמות כנסים מודרניים ואולם מופעים מרכזי שנראה כמו בית האופרה של פריז, כל הכיסאות היו מרופדים בבד קטיפה אדום.

כשביקרנו שם לא התאפקתי ועליתי על במת הפרקט והתחלתי לבצע תנועות ריקוד מצד לצד (קופה, שסה, פה דה בורה, גליסד, אסמבלה), מדמיינת קהל עצום שצופה בי.

מבנה נוסף שבנתה סולל בונה היה בית מפואר לנשיא בואני. מבנה זה ראינו רק מבחוץ. סביב האחוזה היה מקווה מים. השמועות סיפרו שבמים הללו שרצו תנינים שסייעו להגן על המתחם.

עוד נבנו כמה בתי מלון שכנראה ידעו ימים יפים בשעתו, בתי ספר לזרים ולמקומיים ומרכזי קניות קטנים.

ואולם שיא הפאר והיופי שנבנה שם הייתה הבזיליקה שנקראת בזיליקת גבירתנו של השלום. בבזיליקה זו יצא לי לבקר רק פעם אחת. היא הייתה מבנה מרשים ויפהפה, עצום בגודלו. אריחי השיש שכיסו את הרצפה המפוארת שלה יובְּאו מאיטליה וכך גם כל הפסלים והפיתוחים סביבה. החלונות והקפלה היו מכוסים ויטראז'ים מרהיבים ביופיים.

ועם כל זה, המקום היה שומם, רק באולם התפילה המרכזי היו כומר וכמה אנשי שרת שהתפללו. שנים רבות לא פקד אותה האפיפיור משום שמיומרנותו של הנשיא בואני הוא ביקש שבזיליקה זו תעלה בגובהה על כל מבנה תפילה או כנסייה שהיו ידועים עד אז וכך היה.

בספטמבר 1990, לאחר חמש שנים של משא ומתן, ניאות האפיפיור יוחנן פאולוס השני להגיע לשם וחנך אותה ולמעשה נתן את ההכשרה לנהל את המקום תחת כנפיה של הכנסייה הקתולית בותיקן שברומא.

עם הזמן החלו הכספים להיגמר, הבנק העולמי ומדינות חסות החלו לצמצם את השקעותיהם במדינה שבחרה להשקיע בפרויקטים ראוותניים ולהזניח את אוכלוסייתה. אחת הדוגמאות לעצירת ההשקעה שנגזרה על יאמוסוקרו הייתה במערכת הכבישים שלה.

לקראת יאמוסוקורו ראיתי כבישים בעלי שלושה או ארבעה נתיבים בכל צד ובפועל נוסעת עליהם מכונית אחת, לכל היותר או שתיים, וכמה מקומיים רכובים על חמורים.

בכמה כבישים ראשיים נפסקה עבודת הסלילה באמצע והכבישים שם נשארו חצי סלולים חצי חוליים.

כסף רב נשפך בפרויקטים ובתוכנית הפיתוח הראוותנית הזאת. כסף רב הושקע במבנים שלא היה סיכוי למקומיים לפקוד אותם. פער עצום נפער בין המודרניות והפאר שאלה ייצגו לבין העוני והדלות של האוכלוסייה המקומית.

ילדים מתו ממלריה גם בשנים שגרתי שם. למלריה יש תרופה וגם תרופות מנע. לאוכלוסייה המקומית לא הייתה נגישות לתרופות הללו. הילדים ששרדו את המחלות המקומיות התבגרו ועבדו לפרנסת המשפחה.

בערים הגדולות לא ראיתי אנשים זקנים, גם לא בכפרים שביקרנו. תוחלת החיים הממוצעת של מקומי היה חמישים שנה. נדירים היו שחיו מעל לגיל הזה.

האוכלוסייה בחוף השנהב הייתה ענייה אך לא רעבה. הקרקע הפורייה הניבה מספיק להאכיל לשובע את האוכלוסייה המקומית ואולם שירותי רווחה, חינוך ובריאות סופקו בדלות רבה למרבית האוכלוסייה. מי שידע קרוא וכתוב נחשב למשכיל וזכה למשרה באחת הערים הגדולות כנהג, שוליה או פקיד, ונהנה משכר גבוה יחסית ובדרך כלל גם היה המפרנס הראשי של כל החמולה שלו שחיה אי־שם בכפרים המרוחקים.

בצילום: בזיליקת גבירתנו של השלום ביומוסוקרו

צלם: Abdoul Quduss Dosso - Adeboy photography, Ivory Coast