אספת עם בנפש אחת

מבוא

עד לפני שנים מספר שמע פסואה לא הגיע עדיי. שקועה הייתי בכתיבה על הכפיל בספרות ותרתי אחר יצירות בלתי־מוכרות לי. במסגרת חיפושיי עלה שמו של פרננדו פסואה. עד מהרה הבינותי שביצירותיו של פסואה לא אמצא את מבוקשי; לא כפילים מצויים ביצירותיו, אלא כפילי האיש עצמו בחיי היצירה. סקרנותי נעורה. חרף הידיעה שקריאה בכתביו לא תתרום לנושא כתיבתי, לא עצרתי ברוחי וביקשתי להתוודע ליוצר. הספר הראשון שהתגלגל לידיי היה ספר האי נחת. קראתי ונשביתי בקסמו.

הספר שלא ניתן לסווגו באף לא אחת מהקטגוריות הספרותיות המקובלות, הוא פרוזה פיוטית העוסקת בעולמו הפנימי של המחבר ובשלל סוגיות נוספות — הרהורים פילוסופיים, מחשבות על שאלות אסתטיות, תיאורי ליסבון ועוד כהנה וכהנה. בשל ריבוי נושאיו וטיבם, נתפס הספר גם כסיכומה של תקופה, חרף אופיו האינטימי, היומני (מלצר: 11). הספר ריתק אותי בשל תכניו, בשל האישיות הנגלית מבעד לכתוב ובשל דרך הכתיבה גם יחד. אבל לא פחות מכך הוא עורר בי רצון עז לפצח שלל חידות הגנוזות בין דפיו. קיימות בספר סתירות פנימיות רבות, ובה בשעה נהיר לקורא שחוויה אותנטית עומדת מאחורי כולן. התעלומה הגדולה מכולן היא חידת זהותו של מחבר הספר.

ספר האי־נחת נכתב כביכול לא בידי פסואה עצמו, אלא בידי אחד מכפיליו, ברנרדו סוארש. למרות הקרבה הרבה השוררת בין הביוגרפיה של סוארש לקורות חייו של פסואה, ואולי דווקא בגינה, העדיף פסואה לייחס את ספרו לאחר. בכך אין רבותא. סופרים רבים פרסמו את יצירתם תחת שם עט, או חשו קרבה גדולה לגיבורי ספריהם. ידועה, למשל, אמירתו של פלובר: "אמה בובארי היא אני". אבל הדמיון בין שתי התופעות הוא למראית עין בלבד. ראשית, פסואה לא הסתפק בחתימה בשם אחד בלבד. הוא כתב תחת שמות עט רבים. כל אחד מהיוצרים הבדויים הללו כתב בסגנון שונה משל חברו, ומוקדי התעניינותו לא חפפו תמיד את אלה של רעיו. שנית, וזה העיקר: כל אחד מהסופרים שחתמו על יצירתם בשם שונה משלהם, היה בטוח בזהותו ובשייכות הכתוב לו ולעצמיותו, והבחירה בשם עט נבעה לרוב משיקולים פרקטיים למיניהם. לא כך פסואה. הוא סבר שלא הוא עצמו כתב את היצירות הללו, אלא יצורים אחרים שהשתמשו בו כמדיום להעברת מסריהם. סוארש מעיד כי הספר הוא אוטוביוגרפיה נטולת עובדות, שכן מדובר בביוגרפיה של מישהו שמעולם לא היו לו חיים (סה"נ: 23). ניתן היה לייחס קביעות אלה לדמותו הבדויה של סוארש, שבאמת ובתמים לא היה קיים במציאות. אבל חשדותיו של פסואה, גם בהתגלמויותיו בהטרונימים, רעיו היוצרים הבדויים, כי הוא חסר קיום, מקשים לקבל הנחה זאת. כשהוא כופל את אמירתו שהוא חש כי "איני אף אחד, אף אחד" (שם: 42), הוא אומר זאת כיצור חי, ולא בגלל מציאותו הבדויה. אין ספק שהוא מבטא חוויה אותנטית של היוצר המושך בחוטי רעיו הדמיוניים.

כיצד ניתן ליישב את תחושת האינוּת הזאת עם יצירתיות פורצת כשל פסואה? החידתיות האופפת את האיש עצמו ואת יצירתו גם יחד גירתה את סקרנותי. אין תמה אפוא שמיהרתי לחפש אחר ספריו האחרים של פסואה שתורגמו לעברית. סברתי שמא אמצא בכתבים האחרים הסברים לתהיות שהעסיקו את מוחי ביחס לדמות המרתקת והחידתית הזאת. לשמחתי הרבה התברר לי כי בנוסף לקבצים שכללו מבחר מכתביו (כל חלומות העולם, חנות הטבק), זכתה יצירת שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה במלואה לתרגום עברי (מהחלון הגבוה ביותר, מה עשיתי מן החיים, על העמוד היציב). כמו כן תורגמו לעברית יצירות נוספות שפסואה עצמו חתום עליהן (הבנקאי האנרכיסט, מעבר להר הירוק, הספינה עומדת לצאת, יורד הים).

כתיבתו של פסואה כישפה אותי. לא הייתי מסוגלת להניחה ולשוב לעבודתי על הכפילים בספרות. לא אגזים אם אתאר את שקרה לי כהתמכרות. האיש הזה שהעיד על עצמו כי אינו ולא כלום, היה בור סוד שאינו מאבד טיפה במגוון תחומי דעת. הוא התיך את הידע העצום שצבר לכלל הגות פרטית מרתקת והביע אותה בדרך אומנותית מעוררת השתאות. העיסוק בכתבי פסואה איננו עיסוק ביצירת אדם אחד, ולא רק מפאת ריבוי היוצרים בשמו. ההתעמקות ביצירתו מזמנת מפגש עם עולם ומלואו. כתיבתו נושקת לתחומי ידע רבים ומגוונים, והיא מפנה את הקורא, אם רק יחפץ בכך, להיכרות עם מיסטיקות למיניהן, תאוריות פסיכולוגיות, גישות פילוסופיות, תפיסות אסתטיות ועוד.

בספר האי־נחת מנסה פסואה כסוארש להסביר את כתיבתו כאחרים: "אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים, או שמא הוא בסך־הכול מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי. כן, כך הוא. אני חי את עצמי אסתטית באחר. פיסלתי את חיי כאילו היו פסל מחומר שהוא זר להווייתי. לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין. [...] אני רוצה להיות יצירת אומנות, לפחות בנפש, שכן בגוף אינני יכול" (סה"נ: 252). דברים אלה מחזקים את הסברה שיצירת פסואה, גם כאשר היא חתומה בשם שונה משלו, מבטאת את רחשי ליבו. על פי עדותו, לעיתים הוא אינו מסוגל לבטא את הגיגיו בדרך אומנותית אלא באמצעות אחרים למיניהם. לכל אחד מרעיו הבדויים הוא מייחד תפקיד, ורק בזכות אותם חברים שבדה הוא יכול לממש את חפצו ולהיהפך ליצירת אומנות.

אבל חרף ההסבר התעלומה נותרת בעינה. מדוע נזקק אדם למסכות כדי לבטא את עצמו? מה מקור הכמיהה שאינה יודעת שובעה "להיות תמיד אותו האדם וגם אחר" (סה"נ: 39)? מניין הצורך הבוער לחלק את עצמו לאישים שונים ממנו, שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים משלו? מדוע פסואה חש שדווקא אישים זרים לו מאפשרים לו לתת ביטוי אומנותי לעצמו? ומה פשר מספרם הרב של כפיליו היוצרים? מה החריף אצל היוצר את תחושת חוסר קיומו? ולבסוף, גם אם אפשר להוסיף ולמנות תהיות נוספות,[1] כיצד עמד פסואה בריבוי הזה ולא קרס תחתיו?

תהיות אלה עוררו בי דחף בלתי־נשלט לנסות ולפענח את התעלומה ששמה פסואה. ניסיתי למצוא תשובות במספר תחומים — פסיכולוגי, פילוסופי, מיסטי ואסתטי. ספר זה האמור להיות ראשון בסדרה, מתמקד בעיקר בדברי פסואה עצמו — כפסואה וכהטרונימים שלו — תוך הסתייעות מעטה בלבד בתאוריות למיניהן. הפרק הראשון מברר את משמעות המילה "הטרונים", ומביא מדברי היוצר על הופעת ההטרונימים ואת הסבריו שלו לתופעה המוזרה. כמו כן הפרק מתאר את יחסו האמביוולנטי של המשורר לחבריו ופורש הרהורים שעלו בי בעקבות הסברי פסואה להיזקקותו להטרונימים בחייו.

הפרק השני עוסק בסיבות שהביאו את פסואה, לעניות דעתי, ליצור כאחר. הפרק מתאר את עולמו הנפשי של פסואה. יחסו המורכב אל העולם סביבו, אל המתרחש בחייו ואל עצמו שופך אור על העדפתו את חיי החלום על פני המציאות. חבריו החלוּמים, ההטרונימים, הם חלק אינטגרלי מחייו הדמיוניים, ולכן ההצבעה על הסיבות לבחירה בחיי החלום היא ממילא גם הסבר לתפקידם של ההטרונימים בחיי היוצר. בחלקו השני של הפרק עיקר העיסוק הוא במשמעות החלום בכתבי פסואה. התברר לי שלמילה "חלום" בכתבים יש מספר משמעויות שאינן עולות בהכרח בקנה אחד זו עם זו. חרף נטייתו לפילוסופיה לא הקפיד פסואה על טרמינולוגיה, ולא פעם מילה אחת משמשת אותו לתיאור מגוון תופעות (למשל, המילה "חיים"). אחד הקשיים העומד בפני החפץ להבין את דבריו היא בירור כוונת המושג בכל אחת מהיקרויותיו.

כתיבה על פסואה לאו מילתא זוטרתא היא, בראש ובראשונה משום שכחגבים היינו לעומתו. אין תחליף לקריאה בכתבי היוצר עצמו. כבר בהעדפת נושאים מסוימים על פני אחרים קיימת הטיה הפוגמת בתיאור המכלול. זאת ועוד: לכל אחד מהעניינים הנדונים בספר ניתן להביא מובאות אין־מספר, והבחירה קשה ולפרקים גם שרירותית. "כתיבה על" היא לעולם חלקית. מצאתי נחמה לעצמי בלקח העולה ממשלו של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס על המפה.[2] נהוג לחשוב שככל שמפה מפורטת יותר, כך היא מייצגת את המציאות ביתר דיוק. במשלו של בורחס ציירו הקרטוגרפים מפה מפורטת שמידותיה כמידות הקיסרות, מפה שקנה המידה שלה הוא 1:1. מפה כזאת היא בגדר שכפול המציאות ותו לא. תפקידי הייצוג להגביר את ההבנה ואת ההתמצאות בשטח אינם יכולים להתקיים במקרה כזה. נהפוך הוא: מפה כזאת מסתירה את המיוצג בה ומעלימה אותו. הרצון להאיר מציאות מסוימת מחייב דווקא פסיחה על תיאורה המלא. אימצתי אפוא בחדווה את פרדוקס הפירוט של בורחס. מכיוון שהשקעתי בניסיונות להבין את פסואה זמן לא־מועט, תקוותי היא שתיאורי את דבריו ותובנותיי מכּתביו יסייעו בידי אוהביו להתמצא בעולם הסבוך של יצירתו ויקלו עליהם את התעייה במבוכי כתיבתו המפותלים.

תודות

ברצוני להודות לבני, ד"ר אופיר יעקבסון, שהיה קשוב ללבטיי במשך הכתיבה, קרא ראשון את כתב היד ועשה כמיטב יכולתו לבל אכתוב למגירה, אלא אפרסם את פרי מחקרי. תודה לבבית לד"ר רמי סערי: לולי עידודו, עזרתו ונכונותו לערוך את מחקרי, לא היה כתב יד זה רואה אור כספר. אני אסירת תודה לפרופסור עמנואל ברמן שסייע לי ביחס לאספקטים פסיכולוגיים בכתיבת פסואה, קרא חלק מהחומר הרלוונטי והעיר הערות מחכימות. תודה לאדריכל נחום מלצר שצייר את עטיפת הספר לבקשתי. תודה רבה להוצאת כרמל ולכל עובדיה שסייעו להוצאת הספר לאור, ותודה מיוחדת לעורכת הלשון, שרה וולפסון. אני מכירה טובה למפעל לתרגום ספרות מופת על תמיכתו בפרסום ספרי ומודה מקרב לב להוצאות הספרים "בבל", "כרמל" ו"רימונים" על האישור הנדיב שהעניקו לי לצטט במחקרי מתוך תרגומיהן העבריים לכתבי פסואה.

רשימת הקיצורים:

אם הרשימה של מראי המקומות בגוף הטקסט אינה באה בסדר עוקב פירושו של דבר הוא: 1. מראה המקום הראשון ברשימה מצביע על מקור המובאה. 2. מראי המקום מופיעים לפי סדר המקורות שאליהם התייחסתי במשפט האחרון.

[1] ר', למשל, מאמרה של חלפי.
[2] ר' מאמרו של דויד הד על המפה.

1 ההטרונימים

1.1 הקדמה

ענק הרוח פרננדו פסואה נולד ב־1888 בליסבון ונפטר באותה עיר בשנת 1935. הוא התייתם מאביו כשהיה בן חמש. אחרי נישואי אימו לדיפלומט פורטוגלי עבר, כשהיה בן שמונה, לדרבן שבדרום אפריקה, אז מושבה בריטית, ושם קיבל את עיקר חינוכו הפורמלי, חינוך אנגלי מסורתי. האיפוק הבריטי שאפיין בבגרותו את הליכותיו ואת לבושו נובע אולי מחינוך זה. חינוכו הקנה לו גם את ידיעת האנגלית והצרפתית על בוריין, וגם את אהבתו לספרות האנגלית. בייחוד אהב פסואה את יצירות דיקנס, שייקספיר ומילטון, וכן את שירתם של משוררים אנגלים רומנטיים דוגמת שלי וביירון. בתחילת דרכו חלם להיות סופר באנגלית, וכתב בעיקר בשפה זו. עד מותו לא חדל פסואה לכתוב באנגלית במקביל לכתיבתו בפורטוגלית ובצרפתית. לא בכדי היו קובצי שירה באנגלית הספרים הראשונים והיחידים שפסואה פרסם בימי חייו (1918, 1922), וחריג יחיד בהקשר זה הוא הספר מסר שנכתב ופורסם במקור בפורטוגלית (1934). ב־1905, והוא בן שבע־עשרה שנים, חזר פסואה לליסבון, ולא עזב עוד את עיר הולדתו עד יום מותו.[3] הוא נרשם בליסבון ללימודים אקדמיים, אבל מיהר לנטוש אותם, ושקע בקריאה אינטנסיבית ובכתיבה במגוון סוגות.[4] פסואה חי בצניעות רבה, בחדרים שכורים ובבתיהם של קרובי משפחה, ונמנע מעבודה במשרה מלאה לצורכי פרנסה. הוא עבד כמתרגם תכתובת מסחרית באנגלית ובצרפתית בשביל חברות שקיימו קשרי חוץ. בן ארבעים ושבע היה במותו.[5]

בימי חייו של פסואה הכירו בגדולתו רק החוגים הספרותיים בפורטוגל. האיש היה אומנם פעיל בחיי הספרות הפורטוגליים, אבל מיעט לפרסם. תהילת העולם שלו נבעה בעיקרה מארגז עץ שהתגלה אחרי מותו. ארגז זה הכיל שפע עצום של כתבים שלא ראו אור קודם לכן. מדובר ביותר מעשרים ושבעה אלף דפים כתובים ובכללם שירה, רומנים, סיפורים קצרים, סיפורים בלשיים, נובלות, מחזות, ביקורת ספרותית, מסות, כתבים פילוסופיים, טקסטים העוסקים במיסטיקה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה ובהיסטוריה, וכן תאוריות בלשניות, כתבים פוליטיים, מחקרים באסטרולוגיה והרהורים אישיים. רוב הכתבים בפורטוגלית, חלקם באנגלית ובצרפתית.

עקב פרצי יצירתו הלא־מתוכננים השתמש פסואה לשם כתיבה בכל הבא ליד. לצד דפים מודפסים ומחברות נמצאו בארגז כתבים על פיסות עיתונים, על צידם האחורי של מכתבים ושל מעטפות משומשות, מודעות פרסומת וחשבונות מסחריים. הוא הדין בשולי טקסטים קודמים שכתב. אוסף זה הוא אוצר בלום, ושוררת בו אנדרלמוסיה גמורה.[6]

עד כה ראו אור עשרות כרכים מכתבי פסואה, ומפעל זה יימשך עוד שנים רבות.[7] כתבי פסואה תורגמו לפי שעה לכארבעים שפות, ובכללן עברית. בשנים האחרונות תרגמו מיצירתו לעברית יורם ברונובסקי, פרנסישקו דה קושטה רייש, יורם מלצר, רמי סערי ואודליה חיטרון.

פסואה הוא יוצר מרתק לא רק בשל כתיבתו הקסומה ובשל גיוונה הרב. הוא מפעים אוהבי ספרות, מבקרים ופסיכולוגים גם בגלל אישיותו יוצאת הדופן. לא רק כפסואה כתב, אלא גם כמשוררים וכסופרים אחרים. מה רבותא בכך? התשובה על התהייה עשויה להפתיע. פסואה לא כתב שירה, פרוזה ופילוסופיה תחת שם בדוי, שם עט, או פסבדונים (שם שקרי ביוונית) כיוצרים אחרים, שהסתתרו מסיבות שונות תחת שם שאינו שמם. הוא ברא יוצרים שאינם הוא, ויצר דמויות של משוררים, סופרים והוגים שכתבו כיוצרים עצמאיים, אבל פסואה הוא המעביר, כביכול, בדרגות שונות של ישירוּת, את פרי רוחם לכתובים. פסואה כינה את הדמויות האלה בשם הטרונימים.

[3] ברונובסקי (1993: 144) ולחמן (2004) טוענים שפסואה לא עזב את עירו. שורץ מציין שהמשורר עזב את ליסבון פעם אחת לאיים האזוריים.
[4] ביחס לפרטים על תוכני קריאתו ר‘ זנית (ל"ל: xviii).
[5] קיימות השערות שונות בדבר סיבת מותו (קוולקנטי: 669-666).
[6] דברים אלה מבוססים על המבואות שזנית צירף לספרים בתרגומו (ר' רשימה ביבליוגרפית), על המבוא מאת מלצר בספר האי־נחת, על המבוא מאת בלנקו ועל אחרית הדבר מאת ברונובסקי בכל חלומות העולם, על לחמן (2004) ועל שורץ. מידע ביוגרפי נמצא בספרו של קוולקנטי.
[7] יש המשערים שמלאכה זו לא תגיע לקיצה לפני 2050.