האחרונה 1

1.
קֵציוֹן

זמן רב לפני ששמעתי את המילה כבר הייתי רגילה להיות האחרונה.

הייתי הננסית, הכי צעירה והכי־הכי־הכי קטנה מבין שבעת האחים והאחיות שלי, כלומר הייתי האחרונה שזכתה לשתות, האחרונה שזכתה לאכול והאחרונה שזכתה להגנה.

כחבֵרה בעלת המעמד הכי נמוך בלהקה ההולכת ומידלדלת שלנו, השלמתי עם מקומי בלי תרעומת — או לפחות בלי הרבה תרעומת.

אולי זה פשוט היה הוגן. היו לי הרבה פגמים, או לפחות כך אמרו לי לעתים קרובות.

הייתי צעירה מכדי להיות נבונה, וקטנה מכדי להיות מועילה.

כפות הרגליים שלי היו גדולות ומסורבלות. הן הסתבכו זו בזו כשרצתי.

הפרווה שלי היתה פרועה, והנימוסים איומים. פעם אכלתי רגל שלמה של קַרְנָאיָיל לפני שהגיע תורי.

הייתי סקרנית בצורה מופרזת. שוטטתי רחוק מדי וחיטטתי יותר מדי.

בקיצור, התגליתי כאכזבה בתפקיד היחיד שהיה לי בחיים, שהיה לנסות כמיטב יכולתי, כמו כל הדֵיירְנִים, להישאר בחיים בשקט.

בימים ההם, הסיכויים שמישהו יבחין בדֵיירְן היו זהים בערך לסיכויים שילטף חד־קרן.

זקַן הלהקה שלנו, דָאלִינְטוֹר, שברירי ובעל חרטום שׂיבה, אהב לדבר על הימים שבהם אבות־אבותינו שוטטו בלהקות גדולות, מאות דיירנים יחד, ברחבי ערבות נֵדארה. בלילות הם התפצלו לקבוצות משפחתיות שהתאספו יחד כדי להכין עשבי בר ופירות יער, או אולי לבשל מדי פעם איזו גירית או איזה תרנגול צעיר.

אבל כל זה היה מזמן. עכשיו נשארו רק מעטים מאיתנו בחלק זה של העולם, להקה בודדת של ארבע משפחות שהשתופפו יחד בפחד, כנועות כמו עכברונים.

התחבאנו מפני בני אדם, הטורפים הבלתי־צפויים ביותר.

התחבאנו מפני השמש עצמה.

היו כאלה שטענו שיש דיירנים נוספים הרחק מכאן, והם מתגוררים במערות בהרים או על איים מרוחקים. היו כאלה שטענו שהתצפיות האלו נובעות מתקווה מוטעית. לעתים קרובות מתבלבלים בין כלבים לדיירנים. יש לנו הרבה קווי דמיון גופניים.

אבל לכלבים אין אגודלים הממוקמים מול שאר האצבעות. הם לא יכולים ללכת זקופים. הם לא יכולים לדאות מעץ לעץ. הם לא יכולים לדבר עם בני אדם.

וכלבים — אם תסלחו לי — הם לא הטפרים הכי מחודדים בציד, אם אתם מבינים לְמה אני מתכוונת.

בכל מקרה, בין שהיו עוד כמונו ובין שלא, דָאלינטוֹר חשש שכולנו ניעלם בקרוב, שיחסלו אותנו למען הפרווה החמה והמשיית שלנו.

כמו כלב־הים הקַרְלִיזִיאָנִי, שבני אדם צדו אותו עד שנכחד.

או המַארְלוֹט האדום, שנשמד במחלה.

או הזִיגְווין כחול־הציצה, שנמחה מן העולם כשאזור המחיה שלו נהרס במלחמה־שהיתה־פעם.

נראה שהיו דרכים רבות להיעלם מן העולם לנצח.

לא רצינו להאמין שימֵינו ספורים. אבל זה מה שידענו: פעם היינו רבים, ועכשיו היינו מעטים.

הורי חששו שאהיה הראשונה בינינו שתמות כשיגיעו הצרות, והצרות, הם ידעו, הלכו והתקרבו במהירות.

הייתי קטנה. ולפעמים מאכזבת.

אבל ידעתי שאני גם מסוגלת להיות אמיצה. לא פחדתי להיות הראשונה שתמות.

רק לא רציתי להיות האחרונה שתחיה.

לא רציתי להיות הקֵציוֹן.

2.
ביקור של כמה פַּרְטַלֵפִים

הסוף התחיל לא מזמן, ביום שבו באו כמה פַּרְטַלֵפִים לביקור.

שמעתי אותם לראשונה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. עקפתי על קצות האצבעות את בני משפחתי הישֵׁנים, שהיו מצונפים יחד כמו חיה אחת ענקית.

דיירנים הם לא יצורים ליליים מטבעם, אבל כבר לא העזנו לצאת בשעות היום, אלא רק שעה ארוכה אחרי שקיעת השמש. פחדנו מהחתולים הגדולים שנקראים טִיגוּאָרִים, שצדו בלילות. אבל פחדנו אפילו יותר מפני הציידים הלא־חוקיים ומפני החיילים של המוּרְדָאנוֹ, שליט נֵדארה.

ובכל זאת הייתי חסרת מנוחה. והייתי בטוחה ששמעתי משהו ממש מחוץ לדלת: את האוויר המתנועע תחת כנפיים עדינות וחזקות כאחת.

אחותי לִירִייָה פיהקה ופקחה עין אחת. ״אני כל כך רעבה שהייתי יכולה לאכול אותך, בִּיקְס,״ היא מילמלה.

״היא רזה מדי, אין בה מה לאכול,״ אמר אחי הבכור, אָוָואר.

התעלמתי מההקנטות שלהם. הייתי רגילה להתעלם מהאחים ומהאחיות שלי.

נאלצתי להתאמץ קצת כדי להידחק מבעד לדלת הבית הזמני החדש שלנו. זאת היתה כוורת נטושה של דוּבֵּי־צוּף, שנראתה כמו קן צרעות ענקי שנפל על הקרקע. היתה לה צורה של חלת דבש, עם חורים בגודל של סלעים גדולים, והיא בהקה באור כמו דבש גולמי, אף על פי שהיתה קשה למגע כמו אבן. אבא שלי אמר שהכוורת עשויה מאפר געשי, גופרית וחול, מעורבבים בשׂרף של עץ בּוּלָה.

דיירנים נהגו פעם להקים מחנות עגולים בערבה, או לשזור קִנים בעצים כשעברנו דרך יערות. כבר לא עשינו דברים כאלה.

היו הרבה דברים שכבר לא עשינו, או לפחות כך סיפר לנו דאלינטור, המורה שלנו, שומר ההיסטוריה שלנו. הוא רמז שיש עוד הרבה יותר דברים, אבל היו קטעים מהסיפור של הדיירנים שהיו קשים מדי לאוזנינו הצעירות.

קל מדי להבחין בקִנים בעצים, הם חשופים מדי לחצים. במקום זאת עברנו ממקום למקום ומצאנו מחסה במערות או בנקיקים עמוקים, או בתוך חלקות של שיחים קוצניים בלב היער. לא השארנו שום סימן שעברנו שם, שום שריד של קִנים או של מחנות. ישַׁנו למרגלות צוקים, על חופים מבודדים, בבתים נטושים של יצורים אחרים. באחד הלילות ישנה הלהקה הקטנה שלנו בבקתת ציידים גדולה ונטושה.

מעולם לא הייתי קרובה יותר לבני אדם, אחד מששת המינים הגדולים השולטים. השישה האלה — בני האדם, הדיירנים, הטִיגוּאָרִים, האַקְוָודִיגִים, הטֵרָמַאנְטִים והדוֹרְסִידוֹנִים — נחשבו פעם למינים הכי חזקים בארץ שלנו. אבל עכשיו כולם — אפילו בני האדם — היו בשליטתו של המוּרדאנוֹ העריץ.

נתקלתי רק בשניים מהמינים השולטים האחרים. הרחתי טיגוּארים, יצורים חתוליים ענקים וחינניים, שהתגנבו בלילות האפלים ביותר. (אף אחד לא שומע אותם אף פעם.) וראיתי דורסידונים, אדוני האוויר, ששירטטו קשתות בעננים.

אבל מעולם לא ראיתי אקוודיג, גם לא במבט חטוף.

מעולם (לשמחתי) לא ראיתי נחיל של טֵרָמאנטים.

ומעולם לא ראיתי בן אדם.

ובכל זאת, ידעתי לא מעט על בני אדם. דאלינטור לימד אותנו הגורים עליהם, וצייר דמויות גפרורים על עלה פְּלַאיָה יבש. ממנו למדתי שיש לבני אדם שתי עיניים, אף ופה מלא בשיניים קהות. למדתי שהם גבוהים יותר מאיתנו הדיירנים, אבל לא בהרבה. למדתי הרבה מאוד על המנהגים שלהם, הבגדים שלהם, הכפרים והערים שלהם, על התרבות שלהם, כלי הנשק שלהם, השפות שלהם, ואיך הם מודדים זמן ומרחק.

וחשוב מכול, למדתי שאסור אף פעם לתת אמון בבני אדם, ותמיד יש לפחוד מפניהם.

יצאתי מכוורת דובי־הצוף אל אור שמש מלוכסן.

הצליל הלך והתקרב, ואז ראיתי אותם מעל הכוורת.

פַּרְטַלֵפִים!

הם היו ארבעה, ברוחב של לפחות שלושה זנבות וכמעט באותו אורך, עם כנפיים מנצנצות שטוו קשתות צבעוניות מהאור שהסתנן מבעד לעצים. כנראה הם חשבו שעוד יש כאן דובי־צוף, כי פַּרטלפים אוהבים מאוד דבש — וגם אוהבים מאוד לגנוב.

למרות הרוח החזקה, הם לא התקשו לרחף ממעל בשקט כמו יונקי־דבש ענקיים.

״בּיקס.״ הקול היה שקט, קצת מודאג וקצת נוזף. הסתובבתי וראיתי שאמא שלי הצטרפה אלי. היא נראתה עייפה, פרוותה הזהובה הכהה פרועה, זנבה שמוט.

״פַּרטלפים, מַאיָה!״ לחשתי.

היא עקבה אחרי מבטי. ״כל כך יפים. הם בדרך צפונה, אני מתארת לעצמי. זאת עונת הנדידה שלהם.״

״הלוואי שגם אני הייתי יכולה לעוף לשם.״

״אני יודעת שלפעמים החיים האלה קשים.״ היא ליטפה את גבי. ״במיוחד בשבילכם הקטנים.״

״אני לא קטנה.״

אמא שלי נגעה בי קלות באפה. ״כבר לא כל כך קטנה. זה נכון.״

נאנחתי ונשענתי עליה. היא היתה חמימה ובטוחה כמו חלקת אדמה שטופת שמש.

״משעמם לי, מאיה. אני רוצה לכייף. אני רוצה לרדוף אחרי הזנב שלי. אני רוצה ללמוד דברים חדשים. אני רוצה לצאת להרפתקאות ולהיות גיבורה.״

״אין צורך למהר למעשי גבורה,״ היא אמרה בשקט. ״ממש אין צורך למהר.״

״הגדולים קוראים לי ננסית. ופצפונת,״ נאנקתי. ״הם אומרים שאני שואלת יותר מדי שאלות.״ די נהניתי לרחם על עצמי ככה. ״אני שונאת להיות אני.״

״בּיקס,״ אמרה אמא שלי. ״לעולם אל תגידי את זה. יש רק אחת כמוך בכל העולם הגדול והרחב. ואני אוהבת את זה שאת שואלת כל כך הרבה שאלות. ככה אנחנו לומדים.״ היא השתתקה לרגע. ״אני אספר לך משהו. משהו שאף אחד מהגורים האחרים עוד לא יודע.״

האוזניים שלי הזדקפו בדריכות.

״אתמול בערב המבוגרים ערכו אסיפה. אנחנו נעזוב את המקום הזה אחרי השקיעה. נפנה צפונה, בדיוק כמו הפַּרטלפים. מִיקְסוֹ תוביל אותנו. היא אמרה שכבר חיפשנו מספיק באזור הדרום.״

מיקסוֹ היתה מורת הדרך שלנו. האף שלה היה הכי רגיש והאינסטינקטים שלה הכי טובים בלהקה, והיא שוטטה למרחקים בחיפוש אחרי דיירנים נוספים. ובכל זאת, אף על פי ששמענו שמועות שנִצפו דיירנים, הן אף פעם לא הובילו לשום דבר. הלהקה שלנו הידלדלה לעשרים ותשעה חברים.

״זה מעבר גדול,״ אמרה אמא שלי. ״מין נדידה משלנו. אנחנו הולכים לחפש את המושבה הראשונה.״

״אבל דאלינטור לימד אותנו שהיא נעלמה מזמן.״ זכרתי את השיעורים שלנו על המושבה הראשונה, הקבוצה המקורית של הדיירנים שהיגרו לנֵדארה לפני הרבה זמן. היינו צריכים ללמוד בעל־פה פואמה — פואמה ארוכה במיוחד — שדיברה עליהם.

אני אוהבת ללמוד יותר מכל אחד אחר במשפחה שלי. אבל אפילו אני נאלצת להודות שזאת היתה כנראה הפואמה הכי משעממת שמישהו דיקלם אי־פעם:

שיר, פייטן, על קדמונים שהעזו והלכו —

דיירנים אמיצים שחצו הרים אימתניים,

את מימי הצפון הצוננים הם צלחו,

אל דֵיירנהוֹלְם, יהלום צף, אי בעל רוח חיים.

זה כל מה שאני זוכרת. אילו דאלינטור לא היה מרשה לנו לצייר מפות בזמן שדיקלם אותה, הייתי שוקעת בשינה עמוקה. זה מה שרוב הגורים האחרים עשו.

״מאיה?״ שאלתי. ״את באמת חושבת שאולי עדיין יש מושבה בצפון?״

אמי שלחה מבט מעבר לשדה המרעה אל היער החשוך, הגועש ברוח, אבל לא ענתה. ״זה לא בלתי־אפשרי,״ היא אמרה לבסוף.

דיירנים לא משקרים. אין בזה טעם, כי אנחנו יכולים תמיד לזהות דברים שאינם אמת, לא רק אצל בני מיננו אלא אצל כולם.

לשום מין אחר אין את היכולת הזאת. דאלינטור כינה אותה לא פעם ״הכישרון המעיק שלנו״, אבל לא הבנתי לְמה הוא מתכוון בזה.

ובכל זאת, אף על פי שדיירנים לא משקרים, לפעמים אנחנו כן... מקווים.

״אבל את חושבת שלא?״ לחצתי עליה, אם כי ניחשתי כבר מה היא תענה.

״לא, חמודה שלי.״ זאת היתה כמעט לחישה. ״אבל אולי אני טועה.״

״אני בטוחה שאת טועה. אני משוכנעת שנמצא מאות דיירנים. אפילו אלפים!״ עצרתי את עצמי. ״זאת לא טעות לקוות, נכון?״

״זאת אף פעם לא טעות לקוות, בּיקס,״ אמרה אמא שלי. ״אלא אם כן האמת מראה שאין תקווה.״ היא נגעה בי עוד פעם באפה. ״ועכשיו תחזרי לישון. מחכה לנו לילה ארוך של הליכה.״

הפַּרטלפים עדיין חגו בשמים, צללו והסתחררו ממש מעבר להישג יד. ״עוד כמה דקות, מאיה,״ התחננתי. ״הם כל כך יפים.״

״לא יותר מדי זמן,״ היא אמרה. ״ובלי לצאת לסייר.״ היא הסתובבה, ואז היססה רגע. ״אני אוהבת אותך, גורה שלי. אל תשכחי את זה אף פעם.״

״גם אני אוהבת אותך, מאיה.״

עבר הרבה זמן עד שהפַּרטלפים המשיכו הלאה. אולי הם נדהמו מכך שנתקלו במקרה בדיירנים. או אולי הם פשוט נהנו מגלי האוויר החמימים שעלו מהכוורת שטופת השמש.

כשפניתי בחזרה לכיוון הכניסה, משך את תשומת לבי משהו מוזר, משהו שלא הצלחתי ממש לזהות.

לא בדיוק צליל ולא ריח.

משהו דומה יותר לתחושת בטן.

התקרבתי כמה צעדים לכיוון שדה המרעה הקטן שהפריד בינינו לבין קו העצים החשוך. מעבר להם השתרע הים.

בחנתי את הניחוחות שנישאו ברוח הצולפת. האוויר היה גדוש בסיפורים.

האם זה שועל אפור שאני מריחה? נמֵרון? היה קשה לפענח מה זה ברוח המזגזגת.

היער קרא לי, דומם אבל מפתה, זימן אותי אליו. אלומות אור זהובות השתחלו בין העצים. מעולם לא הייתי שם באור היום, רק באישון לילה.

לא, אמרתי לעצמי. אסור לנו להתרחק מהלהקה, במיוחד בשעות היום, ובעיקר במיוחד ללא רשות.

ואני לא התרחקתי — או לפחות לא התרחקתי מאוד.

הסתכנתי בהליכה אל נחל שתסס בבועות ירוקות. ביקשתי את חֶברתה של סנאית מפוספסת ידידותית וגוריה. אתמול ביקרתי קבוצה של פרחי־כוכבים שהיה להם ריח של מרווה ושל ים. זה היה מקום מקסים לרדוף בו אחרי הזנב.

אף פעם לא לקחתי סיכונים גדולים. אף פעם לא התרחקתי. אבל איך אוכל בכלל ללמוד על העולם אם אף פעם לא אזכה לראות אותו?

ידעתי שאסור לי ללכת. אבל לפני שנעבור הלאה, לפני שנצא למסע אל המקום החשוך הבא, האם לא יהיה נפלא לראות את הים, רק פעם אחת, באור יום? עד כה ראיתי אותו רק לאור הכוכבים.

אמא שלי חזרה לתוך הקן. בדקתי את הרוח הרעננה: אין סכנה.

רק כמה דקות כדי לחצות את שדה המרעה, לרדת על ארבע ולרוץ. רק עוד כמה דקות כדי לעבור דרך חומת העצים המפחידה אבל המפתה הזאת.

רק לרגע, אמרתי לעצמי. רק מבט חטוף בשמש המרצדת על המים.

רגע או שניים, ואז אחזור, ואף אחד לא ישים לב בכלל שהלכתי.