חלק 1
אני לא מי שאתם חושבים
כצעיר פלסטיני שחי בגדה המערבית, אף פעם אינך יודע כשהשמש מעירה אותך בבוקר, אם תזכה לראות אותה שוקעת. והדבר נכון יותר מתמיד היום, 29 במרץ, 2002.
במדֵי הסוואה מנומרים, רובה אם־16 ביד, אני עוטה את דמות לוחם החירות, המחבל המבוקש בידי השלטונות הישראליים. אני שם פעמיי אל כיכר אל־מנארה, הכיכר המרכזית של רמאללה, שם נאספים לוחמים משתי המיליציות הפלסטיניות העיקריות, פת"ח וחמאס. הפרסונה האחרת שלי, מלבד היותי בנו הבכור של חסן יוּסֶף, ממייסדי חמאס ומנהיג פוליטי־דתי פלסטיני, היא של מרגל עבור סוכנות ביטחון הפנים של ישראל, השב"כ. מטרתנו המשותפת היא למנוע פיגועי טרור ולשים סוף לתופעת המחבלים המתאבדים, שבאופן טרגי נעשתה שכיחה בקרב פלסטינים מקומיים. מבחינתי, השאיפה הייתה מאז ומעולם להפסיק את ההרג האינסופי של שני הצדדים, בידי שני הצדדים, הפלסטינים והישראלים.
המתח כעת בשיאו בעקבות פיגוע התאבדות בסעודת סדר פסח, שבו נהרגו שלושים ישראלים. למעשה, הלכתי לכיכר אל־מנארה בניסיון נואש לאסוף מידע על פיגועי התאבדות שעומדים לצאת לפועל. שהִייה במחיצת אנשי המיליציות הללו עשויה לספק מידע מועיל, שכן הם אולי ידברו על יעדים פוטנציאליים. צעירים רבים מדי מוכנים לחגור לגופם חגורת נפץ ולהפוך ל"שאהידים", וכך לזכות בכרטיס לגן עדן ולהבטיח למשפחותיהם ביטחון כלכלי ויוקרה.
כך קרה אפוא שמצאתי את עצמי בליל 29 במרץ בקומה השנייה של בניין משרדים שמשקיף על כיכר אל־מנארה. טעות. טעות גדולה. מה שלא ידעתי הוא שהישראלים החליטו שנמאס להם, וצה"ל ביצע פלישה מאסיבית לשטחי הגדה המערבית, שכללה תקיפה של שני יעדים עיקריים ברמאללה — המתחם הנשיאותי של יאסר ערפאת, המוקטעה, וכיכר אל־מנארה. מהחלון זה נראה אזור מלחמה. ממש לא משחק וידיאו.
זהו תרחיש האימה שלי, שכדי למנוע אותו עשיתי כל מה שביכולתי המוגבלת. להבות והבזקי פיצוצים האירו את הזירה שכמו נלקחה מחלום בלהות. קליעים נותבים פילחו את ענני העשן והאבק שעלו מבניינים שקרסו. נורא מכול היה הרעש, טרטור בלתי פוסק של אש אוטומטית ממקלעים ונשק קל, רעם תותחי ה־105 מ"מ של טנקי המרכבה ופיצוצי הפגזים שפגעו במטרתם, ירי מגבוה של מסוקי קרב מסוג אפאצ'י, ונהמת מטוסי אף־15 שצוללים למשימות הפצצה. פצצות של מטוס כזה יכולות להפוך בניין של שלוש קומות כמו זה שבו הייתי לערימת אבנים בגודל כף היד שלכם. האוזניים שלי מצלצלות בעודי נאבק לנשום בחלל המחניק מעשן ואבק ומצחנת קרב חריפה. הבניין רועד לאחר שספג פגיעה ישירה, ואני נופל לרצפה. אני קולט שאני בבניין שבו שוכנים משרדים של ארגוני התנגדות פלסטיניים, אשר מהווה מטרה ראשית.
יחד איתי בחדר החשוך נמצאים חוסיין א־שייח ושומר ראשו. חוסיין הוא אישיות חשובה בממשל הפלסטיני, ממונה על התיאום עם הרשויות הישראליות. התיאום היחידי שהוא עושה עכשיו עם ישראלים הוא לצוץ, לירות כמה כדורים מהאם־16 שלו ולהשתטח בחזרה. אם במקרה הוא יצליח לפגוע בשריון פלדה של טנק, אני בספק אם יושביו ישמעו בכלל את המענה הפתטי שלו. רובה קלשניקוב נגד טנק מרכבה. לוחמה א־סימטרית? אפילו לא זה. יש לו תרמיל מלא תחמושת, והוא מציע לי ממנה. לא תודה, יש לי.
חיילי צה"ל וטנקי מרכבה תפסו עמדות במרחק 200 מטרים מהכיכר, מכתרים אותה וחוסמים את כל שבעת הרחובות המובילים אליה. אין שום נתיב מילוט מהמלכודת הזו. כשהם יקבלו את הפקודה לנוע פנימה, קפיץ המלכודת ייסגר עלינו. זה יהיה טבח. לוחמי צה"ל יבקשו לשפוך דם ערבי. איזו דרך מטופשת למות! אהיה עוד גופה פלסטינית מוטלת בערימה של גופות לוחמי מיליציה. עוד "שאהיד" אחד. נתון סטטיסטי של פולחן המוות. כל מה שעשיתי, כל מה שהשגתי, לא ייוודע לעולם, לא יזכה להערכה ולא לגינוי. השב"כ יאבד נכס אחד, אבל מה לעשות, הוא נפל במלחמה צודקת. משפחתי תבַכה את בנה הבכור, אבל מה לעשות, הוא נפל במלחמה צודקת. כל אדם שנלכד בצבת הברזל הזו, ושהתאבדות אינה שאיפת חייו, משתוקק להסתלק מהגיהינום הזה כדי לחיות עוד יום.
הסיכוי היחיד שלי לצאת משם בחיים היה באמצעות השב"כ, ולהם לא היה מושג היכן אני. אצטרך להתקשר מהטלפון המיוחד שלי בקו הישיר אל המפעיל שלי. פחדתי לא רק מחיילי צה"ל, אלא גם מ"חבריי לנשק" — אם מישהו ישמע אותי, די בחשד בלבד לדון אותי למוות בו במקום מכדור בראש. מהעמדה שלי ליד החלון המשקיף לכיכר אני רואה את גופתו הדוממת של משתף פעולה, תלויה במהופך על עמוד תאורה. הגופה המתנדנדת מוארת לסירוגין בהבזקי התפוצצויות. רק אללה יודע אם הוא חף מפשע. יכולתי להיות שם במקומו. בכל רגע, עם אורח חיים כמו שלי, זה יכול להיות אני.
עליי למצוא מקום בטוח להתקשר ממנו, אז אני הולך למסדרון חשוך ומגשש את דרכי אל חדר אחר. אור פנס מרצד במסדרון ועוצר על הגב שלי. אני עוצר את הנשימה. צה"ל? לפתע נשמעים מאחוריי צעדי ריצה. חמישה־שישה חמושים חולפים על פניי בעודי נצמד לקיר. בן רגע האור נעלם, ובחשכה אני שומע את הלמות הצעדים יורדים במדרגות. לבי הולם בחזה. אני פוחד. ממש פוחד. אני מריח את ריח הזיעה והפחד שליווה אותם כשחלפו כמו משב רוח מבוהל. אני יודע טוב מאוד, שהחמושים האלה שמסתובבים בעיר כמו טווסים עם רובים תלויים על הכתף, מבינים עכשיו שזהו יום מותם. יום מותנו כולנו.
אני מגיע לחדר שיש בו די אור מהחלון כדי לוודא שאני לבד. אני מוציא את הטלפון. אבל מה אם מישהו ייכנס בזמן שאדבר? אני פותח דלת, מזהה שזה ארון תחזוקה. אם ימצאו אותי פה, יוציאו אותי להורג בגלל פחדנות! עכשיו או לעולם לא. תתקשר. הדלת נפתחת בסערה, ושלוש דמויות פורצות פנימה. צוות חדשות של סי־בי־אס עם קסדות ואפודי מגן שעליהם מתנוסס הכיתוב עיתונות. הם ניגשים היישר לחלון וממקמים את המצלמה בזווית שתתפוס את ההתרחשויות מלמעלה. גם באור הקלוש אני מזהה את המלווה/מתורגמן שלהם ממסיבות העיתונאים הרבות של אבא שלי. הוא איש פת"ח, מדווח להם הכול. עינינו נפגשות לרגע, אני לא בטוח שהוא מזהה אותי, אבל זה לא טוב, ואני חומק בחזרה למסדרון.
אני נכנס לחדר האחרון. ריק. אני מביט למטה מהחלון ורואה דמויות חוצות בריצה שטח פתוח בין שני בניינים בחיפוש אחר מחסה טוב יותר, או נס. בעקבותיהם מגיע צוות צילום, חוצה בריצה את שטח ההפקר. אבל האחרון שבהם נפגע ונופל. שני האחרים חוזרים, מרימים אותו בעודם מנופפים לשווא אל מי שזה לא יהיה שיורה עליהם. עיתונות. לא־לוחמים. אני מתקשר, המפעיל שלי שאותו אני מכיר בשם לואי, עונה מיד.
"תציל אותי! אני לכוד בכיכר אל־מנארה. תוציא אותי מפה!"
אני מקרב את הטלפון לחלון כדי שישמע את ההתפוצצויות.
"מה, לעזאזל, אתה עושה שם?"
"את העבודה שלי. לא הזהרתם אותי..."
"אמרנו לך להישאר במקומך. בסדר, בסדר, אני אבדוק מה אפשר לעשות."
הוא מנתק. מה עכשיו?
אחרי עשר דקות ארוכות הטלפון מצפצף.
"טוב, הם יפתחו לך מעבר, אבל רק לרגע. תצא אחרי שהטנק יזוז."
"לאן?"
"רחוב פלסטין. זה ייקח שעה־שעתיים, אודיע לך מתי לצאת."
הוא מנתק.
אלוהים אדירים, שעתיים. הבניין נרעד פתאום. ידעתי שטנקי המרכבה המפלצתיים האלה צריכים עשרים דקות כדי לחמם מנועים. רחוב פלסטין צר, אני מכיר אותו מצוין, אבל הוא בצד הנגדי של הכיכר. אצטרך להגיע לשם. לצאת עכשיו או לחכות פה עד הרגע האחרון?
הסבלנות שלי מחזיקה מעמד עשר דקות. אני עומד בפתח הבניין ומשקיף על מאה מטרים של שטח הפקר, שמפריד ביני לבין רחוב פלסטין. פה ושם נחשולי עשן מפצצות מציעים מחסה רגעי. מה לעשות עם הרובה שלי? להיפטר ממנו? צה"ל יורה על כל מה שזז, ואם אתקל בחמושים, הוא יהיה תעודת הזיהוי שלי. עשן שחור מסתיר יותר מחצי הנתיב.
אני נושם עמוק, מוכן לתקוע ספרינט, אבל נתקף פרץ שיעולים. אחרי שאני נרגע, אני מזנק החוצה ורץ כל עוד רוחי בי. איך שאני יוצא מהעשן למקטע של שטח פתוח, קליעים מקעקעים את אבני המרצפת מאחוריי. אני מצליח להגיע לבניין בצד הנגדי ותופס מחסה. פפפף. אני מזהה רמפה שמובילה אל חניון תת־קרקעי ונחפז לרדת ולהיבלע בחשכה. ריח עשן טבק עולה באפי, וכשעיניי מסתגלות לחשכה, אני קולט שאני לא לבד. רעמי הפיצוצים מהדהדים בחלל הסגור, ואף על פי כן אני שומע קול מדקלם פסוק מהקוראן. לעזאזל.
השעה וחצי הארוכות בחיי. אני מעביר את הזמן בחשש מתקיפה של צה"ל, אבל בחלוף שעה מתעודד לשמע מנוע טנק מתניע בסדרת נהמות רועשות. הטנקים האלה עושים יותר רעש ממטוס ממריא. כעבור כמה דקות הטלפון שלי רוטט.
"צא עכשיו!"
"עכשיו?"
"עכשיו!"
אני יוצא אל הרמפה ועולה למפלס הרחוב. קשה לראות בחושך, אבל בהמשך הרחוב אני מזהה טנק שחוסם את הדרך. ניתנה פקודה לטנק לזוז משם, אבל האם החיילים בשטח יודעים? הם עדיין יורים. נדמה לי שאני מזהה מעבר בין הטנק לקיר. הרובה שלי? אני נפטר ממנו. ברור לגמרי שאני לא הולך לירות באף אחד, והרובה לא היה מונע מאף אחד לירות בי. כמי שהמטרה שלו היא להציל חיים, לא ליטול חיים, זה נראה לי הגיוני. אם כי פעמים רבות תהיתי כיצד אפעל אם אקלע לעימות חזיתי של אני־או־הוא.
אני צועד במהירות ברחוב וקולט שכמה חמושים מהחניון הולכים בעקבותיי. אחרי דקה של הליכה כפופה לאורך המכוניות החונות אני מגיע לנקודה שבה טנק המרכבה תימרן כדי לתפוס עמדה — המפלצת הזאת מעכה את כל המכוניות לפניי ברחוב הצר אל המדרכה. אני מדמיין את אנשי הצוות בטנק נהנים מההרס כמו ילדים. רובם אכן ילדים. אני מתקדם לאורך גושי מתכת מעוקמים ושברי זכוכית אפוף ריח דלק חריף. אין נפש חיה. אני פוצח בריצה לתוך הלילה החשוך שהשחר מפציע בשוליו.
דבר ראשון שאני עושה אחרי שאני מגיע בשלום אל דירת המסתור שלי זה לפשוט את המדים ספוגי הזיעה. נשארתי בחיים. השאלה היחידה שמטרידה אותי עכשיו היא מה עלה בגורלו של אבי. כמובן, אבא שלי, האדם הנערץ עליי בעולם, לא נמצא בביתו. כמנהיג בכיר בחמאס העביר שייח חסן יוּסֶף כעשרים וחמש שנה מחייו הבוגרים בכלא או במחבוא, היכן שקיוויתי שהוא נמצא כעת, בריא ושלם. בהיותי האדם שבו הוא הכי בוטח בעולם אכזרי של רמייה ובוגדנות, נטלתי על עצמי את תפקיד העוזר שלו, איש־אמונו ויועצו — למעשה, יד־ימינו — בתקופה שבה שימש כדובר הפומבי הבולט ביותר של הסוגיה הפלסטינית בגדה המערבית. רבים מעמיתיו שנשאו פרופיל ציבורי גבוה כמו זה שלו חוסלו. העסקה שלי עם השב"כ קבעה שלא יהיה דם על הידיים שלי, ושאבי יהיה מוגן. באותו זמן הוא הסתתר במרתף בית בשכונת מגורים, שרוב תושביה היו נתינים זרים. השב"כ ידע היכן הוא והורה לצה"ל לא להיכנס לבית המסוים הזה. אבל לעולם אין לדעת. אני מרגיע את עצביי המרוטים ומטלפן לאבי. צלצול. ועוד צלצול. לבסוף נשמע קולו העבה.
"אתה לא תאמין! החיילים חיפשו בכל הבתים ברחוב מלבד הבית הזה! התפילות שלנו נענו, אללה הגן עלינו. נס!"
ממש. הוא ידע מעט מאוד רגעים שמחים בחייו, רגעים שאיששו את אמונתו המוסלמית, אבל זה היה רגע כזה. אין בעיה, תתכבד. בעיניי הנס האמיתי היה ההיחלצות שלי בחיים מכיכר אל־מנארה.
היעדרותו התדירה והמתמשכת לאורך השנים הייתה קשה מנשוא לאמי, שעשתה מאמצים כבירים כדי לספק מזון לתשעת ילדיה. אנחנו חיים תחת כיבוש, יום־יום אנשים נהרגים ברחובות, חיילי צה"ל פורצים לבתים בכל שעה משעות הלילה, הגדה המערבית הפכה לג'ונגל שאין בו דין ואין דיין. כילדים נשללה מאיתנו נוכחותו הקבועה של אבא שלנו, עם האהבה שלו והדוגמה שנתן למשמעת עצמית וענווה, אדם שלא מפסיק להילחם אפילו למען דבר בלתי אפשרי. משפחתנו מרובת הילדים לא קיבלה תמיכה מחמאס; למעשה, כולם התנערו מאיתנו. עבורי זו הייתה מציאות מרה ולא־צפויה. אנשים הם צבועים. הם מתיימרים להיות לוחמי חירות, או לכל הפחות בעלי ערכים לאומיים המחויבים להגנת האינטרסים החשובים של העם הפלסטיני. אבל במציאות הפחד שולט בחייהם. ההפך מחירות.
בכל פעם שאבא שלי יצא מהכלא, הוא התקבל כגיבור, ואנחנו חדלנו להיות מנודים. אבל לא פעם קרה שהוא שוחרר ונכנס הביתה מהדלת הקדמית בדמעות וחיבוקים, כשבדלת האחורית המתין לו הצבא הישראלי כדי לעצור אותו שוב ולגרור אותו לבית הסוהר.
השאלה
כיצד יכולתי אני, בנו הבכור של מנהיג בכיר בחמאס, אני שנעצרתי בידי הישראלים בגיל 17 וכמו כל עצור אחר שנחשד בטרור עוניתי באכזריות וריציתי עונש מאסר — כיצד יכולתי לעבוד עם האויב מטיל המורא והשנוא ביותר שלנו, השב"כ? מה יכול היה להניע אותי לבחירה כה הרת־גורל, בחירה שבמצב המלחמה הקיצוני שאנו מצויים בו ודאי תיראה למשקיף אובייקטיבי לא רק לא־מובנת ובלתי נתפסת, אלא גם מטורפת?
במהלך חיי הדביקו לי תוויות רבות ומגוונות: טרוריסט, מרגל, בוגד, גיבור, מוסלמי, נוצרי, יוגי, בודהיסט, אזרח העולם, פליט, גולה. מרבית הכינויים האלה שירתו אג'נדה של מישהו אחר, לא שלי. מטרת המסע שלי, ואולי מטרת מסעו של כל אחד מאיתנו הבוחר לחיות בצורה מודעת, היא לגלות מי אנו באמת, מהי האמת שלנו.
על מנת להתחיל להבין עד כמה הייתה בחירה זו אובדנית ובלתי אפשרית, חיוני לדעת כיצד עברה עליי ילדותי, להכיר את העולם שבו גדלתי.
תמהיל רעיל
הוריי הביאו לעולם תשעה ילדים, וכמו כל אדם אחר עלי־אדמות הוטמעו בנו התניות מצד ההורים שלנו — האמונות וההתנהגויות שלהם — ומצד הסביבה המסוימת שגדלנו בה. סך כל הדברים האלה יצרו את הזהות שלנו ונתנו לנו תחושת שייכות. התרבות קבעה כיצד ראוי שנחשוב, כיצד עלינו להתנהג, ולאֵילו חוקים עלינו לציית. אלה היו הסורגים של הכלא הראשון שלי. כשם שאנחנו הותנינו בידי ההורים שלנו, כך הוריי הותנו בידי הוריהם. אבי היה אימאם כמו אביו לפניו, אנשים מסורים ונאמנים מאין כמותם, שהיוו דוגמה ומופת ומקור השראה לנו הילדים.
העובדה שאבי היה מנהיג דתי מכובד, פוליטיקאי אהוד וממייסדי חמאס יצרה אצלי, בנו הבכור, הן ציפיות מהחברה והן אפשרויות להצליח בה. אם בגלל מגרעותיי ספגתי מלקות קשות כפליים מצד המורה שלי ואחר כך בבית מצד אבי, הרי זה משום שהייתי בנו של אבי החשוב. אבא שלי, שאותו אהבתי וכיבדתי במהלך שנות ילדותי, יהפוך להיות המעצֵב העיקרי של חיי המוקדמים.
התרבות שלנו, בניגוד לזו המערבית, לא העלתה על נס את ערך האינדיווידואליזם. ערכו של אדם נקבע על פי מקומו בהיררכיה החברתית ועל פי מה שאחרים אמרו עליו. המשפחה הייתה היחידה החברתית החשובה ביותר, והזכויות והחובות של כל בן/בת משפחה היו מוגדרים היטב. המערכת נשארה איתנה ותיפקדה חרף כל ליקוייה, משום שמספיק אנשים דבקו בעיקרי האמונה שלה וצייתו לציוויים שלה. מכל הגורמים שעיצבו אותנו עת גדלנו והתבגרנו ברמאללה — הורים, חברים, חינוך, אלימות מקומית, דיכוי מיני, פוליטיקה קיצונית — המשמעותי והמשפיע ביותר בחיינו, זה שחילחל לכל אלה והצטלב איתם, היה הדת.
דת עבורנו הייתה אותו זרם אסלאמי מסוים שבו דגל אבי האימאם. מרגע שבאנו לעולם, נועדנו להשֹביע את רצונו של אללה, לשרת את אללה ולמלא את החובות שהטיל עלינו. הדת קבעה את אמות המידה לחיים הנכונים ואת גבולות המסגרת שבתוכה היה עלינו לחיות: גבולות אתניים, גבולות מיניים ומגדריים, גבולות חברתיים, אפילו גבולות פוליטיים, שכן חמאס נטוע באסלאם ומבוסס על עקרונותיו. סוג האסלאם שלנו לא היה מהנה במיוחד, שכן רשימת האיסורים הייתה ארוכה מרשימת ההיתרים. אלכוהול, סמים, מוזיקה, ריקודים, שירה — כל אלה היו אסורים. ובלוח השנה הדתי שלנו היו שני מועדים בלבד של חגיגה.
מכל מקום, רעיון ה"חגיגה" בא לידי ביטוי בדבקוּת אמיתית, ולא בהיתר לפרוק עול למשך יום ולחגוג כמקובל. עם זאת ייתכן שהציות לציוויים הללו השֹביע בכל זאת את רצונו של אללה. יתרון ברור אחד של העובדה שגדלתי תחת כל האיסורים הללו הוא שזה הכריח אותי, בבגרותי, לעשות חקירה יסודית ומקפת של הכול, כמעט מאפס, במהלך המסע שלי דרך בוסתני החיים.
הפרס עבור "ציון טוב" היה כרטיס לגן עדן. העונש על "ציון נכשל" היה להישרף באש הגיהינום. מִקצה שיפורים לא היה, הציון היה נצחי. לדאבון הלב, משמעות הדבר הייתה שכל בני האדם עלי אדמות שלא האמינו באללה ולא מילאו את חוקותיו, כולל מי שאולי מעולם לא שמעו עליו, נידונו לגיהינום. אני מוכרח להודות שהדבר הזה הטריד אותי כבר מגיל צעיר מאוד. זה לא נראה לי הוגן, למרות שהדת שלי איפשרה לכל אדם להתאסלם וכך להציל עצמו מאש התופת.
גיהינום הוא רעיון מחוכם מאין כמותו, ולראָיָה חיי המדף הארוכים שלו בכמה מהדתות החשובות בעולם. חוויות אחדות בילדותי המוקדמת הביאו לכך, שאני יכול להאמין באמת רק במה שאני תופס ישירות, מכלי ראשון. הייתי בהלוויה בבית הקברות הסמוך לביתנו, והאימאם נשא דרשה חוצבת להבות בשעה שגופת המת נטמנה באדמה. בין היתר הוא אמר, שאחרי שכולנו נלך, יבואו שני מלאכים לקחת את נשמת המת ויחקרו אותו: מיהו אלוהיך? אם המנוח לא יֵדע את שם אלוהיו, הם יענו אותו עינויים נוראיים, ומפלצות מזוויעות יתנפלו עליו בעודו זועק מכאבי תופת.
כילד בן עשר זה הפחיד אותי עד מוות; אפילו גברים בני חמישים לקחו את זה קשה, עד כדי כך משכנע היה איש האלוהים הזה בהחדרת הפחד מאלוהיו בכולנו. כל זה היה עשוי להתרחש בקבר אחרי שנלך, מה שהיה תמריץ חזק להסתלק משם.
אבל בבית סקרנותי גברה עליי, ורציתי לחזור לשם ולהאזין לעינויים. ביקשתי מכל חבריי שיבואו איתי לבית הקברות באותו לילה, אך אף אחד מהם לא היה מוכן. אזרתי אומץ אפוא והלכתי לבית הקברות בגפי. פחדי הלך וגבר עם כל צעד שקירב אותי אל הקבר הרענן, וכריתי אוזן לשמוע את זעקות הייסורים והכאב. אבל שום קול לא נשמע, המקום היה שקט לגמרי. כרעתי על ברכיי והצמדתי אוזן לקרקע כדי לשמוע משהו מהחקירה בעינויים. את השאלות, מיהו אלוהיך, את זעקות האיש, אבל לא־כלום. דממה מלאה. מאז הפך בית הקברות למגרש המשחקים שלי (לא היו לנו מגרשי משחקים). שם חוויתי בחושיי את טיבו האמיתי של המוות.
תפילה (סאלאט) היא אחד מחמשת העיקרים של האמונה המוסלמית. מחמש התפילות היומיות הנדרשות, הראשונה — תפילת השחר (פאג'ר) — מתבצעת בערך בשעה שלפני זריחת החמה. אבי היה מקים אותי אפוא ממיטתי החמה, קוטע את הרגע הכי מתוק בשינה. ואז, אחרי שהתזתי מים קרים על פניי במסגרת הרחצה הטקסית לטיהור הגוף, הייתי פחות או יותר ער. כמובן, מוסלמים אדוקים כמו אבי ואני (מגיל חמש) הלכנו למסגד, כי כפי שידוע לכול, תפילה בקבוצה מרַצה יותר את אללה.
היינו הולכים או נוסעים למסגד, תלוי לאן עבודתו של אבי לקחה אותו — למחנה פליטים, לאחד הכפרים בסביבה או לאחד ממסגדי העיר הרבים. תפקידו כאימאם היה להוביל את התפילה, ולכן היינו צריכים להיות שם בזמן. אם התעצלתי, הוא הלך בלעדיי, ואמי הייתה מעירה אותי מאוחר יותר. אחוז בושה מעצלותי ומחוסר המשמעת שלי, נהגתי ללכת למסגד הקרוב כדי להתפלל. לעתים הוא היה שם, לעתים היה במקום אחר.
כשאבא שלי היה בכלא, ניסיתי להמשיך לקיים את שגרת הבוקר. הליכה לבד דרשה כוח רצון ואומץ לב; היה עליי לקום מהמיטה החמה בבוקר קר, ואז להעז ללכת לבד בדרך החשוכה העוברת לאורך בית הקברות המאוכלס בשדים, רוחות רעות ומפלצות ובטורפים בשר ודם. הפעמים הראשונות היו מבעיתות.
מנהיגי חמאס נהגו להיפגש לפני או אחרי תפילות הבוקר. הכול הניחו שהם נאספים לתפילה, אבל הם ניצלו את מיעוט האנשים במסגד כדי לדון בעניינים פוליטיים. מאחר שמוסלמים מעטים הגיעו למסגד בין ארבע לשש בבוקר, וממילא הם היו אותם אנשים קבועים ומוּכּרים, אם זר שנשלח מטעם ישראל היה מופיע פתאום כדי לרחרח — זה היה מתגלה מיד.
כילד זו הייתה בשבילי הרפתקה. רק ילדים מעטים הגיעו. הרגשתי חשוב — להיות עם המבוגרים, בהם פעילי חמאס כבדים וקשוחים. כשהצעתי לחבר שלי סמיר לבוא איתי להתפלל במסגד, הוא שאל אם מחלקים שם שוקולד כפרס. הוא גדל במשפחה חומרנית, וההתניה שלו הייתה — מה אני מקבל בתמורה. אני לא חשבתי ככה. כמובן, למדתי להבין את כוחו של הכסף וידעתי להסתדר בעולם הגשמי, אבל אילו זאת הייתה הגישה שלי לחיים מגיל אפס, הצמיחה שלי הייתה פוסקת.
לפעמים הארכתי בשינה והתעוררתי בבהלה כשהשמש כבר זרחה. או־אז, בוש ונכלם התפללתי בבית עם אמי ואחיי ואחיותיי.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
