היינו התקומה

סרג'נטים בהרי גרינטל

פתאום הבנתי מה קורה. כבר כמה ימים שכל המתרחש בבית שונה ואחר משהיה. אמא ואבא יושבים ליד השולחן ומשוחחים בשקט, מתוך קרבה, נמנעים מצעקות וממילים מעליבות. השקט הנינוח הזה השתרר למן הרגע שבו הוטל עוצר. ממש לפני הבית שלנו הקימו האנגלים אוהל־מפקדה ומכלאה מוקפת גדר. רמקולים קראו לגברים בשכונת בן ציון, שגילם נע בין שבע־עשרה לשלושים וחמש, להגיע מיד למכלאה. אבא לא הלך, הוא בן שלושים ושש. אני רואה שחברים שלי יוצאים לרחוב למרות העוצר, והאנגלים לא מטרידים אותם, אפילו מכבדים אותם בסוכריות. לי לא מרשים לצאת, בטח לא לקחת סוכריות. האנגלים הם האויבים שלנו, ואנחנו שונאים אותם!

מאחורי הבית שלנו נמצא בית הקברות של נתניה. הוא מפריד בין השכונה למושבה, ובין השכונה לים מפרידים הרי גרינטל, הם נקראים כך בגלל שדוקטור גרינטל, רופא אף־אוזן־גרון, גר שם. אמא שנולדה בהרי הקרפטים צוחקת: "גם כן הרים, בקושי תלולית". בהרי גרינטל יש בסך הכול רק שני בתים - זה של דוקטור גרינטל וזה של סעדה. פעם היה שם גם בית חרושת ליהלומים, עכשיו הוא נטוש.

כולם בשכונה, אפילו אנחנו הילדים, יודעים מי באצ"ל ומי בהגנה. התימנים באצ"ל, האשכנזים בהגנה - חוץ מאבא שלי שהוא אשכנזי והוא באצ"ל. העוצר הוטל מאז שתפסנו שני סרג'נטים אנגלים. הם מוחזקים בידינו כבני ערובה עד שהאנגלים ישחררו שלושה משלנו, אותם דנו לתלייה. בבוקר הודיעו שמותר לנשים לערוך קניות, המכולת של יפת והאטליז של תעיזי ייפתחו לשעתיים, גם הצרכנייה תיפתח, אבל אנחנו לא קונים בצרכנייה. היא של ההסתדרות, אבא לא מסכים שהכסף שלנו ילך לקרמלין.

הלכתי עם אמא למכולת של יפת, שם המתין לה סל מוכן עם המצרכים שהזמנו. יפת לא שקל אותם, לא לקח כסף ואפילו לא רשם. כך היה גם באטליז של תעיזי. כשחזרנו הביתה, כבר המתינו לנו עַם וסגולה. הם תאומים. סגולה נולדה לפנֵי, עַם אבל נחשב לבכור כי הוא נקרא עם והיא סגולה, ואי אפשר להיפך. וחוץ מזה, אצל התימנים הבכור הוא תמיד בן. אני עולה לכיתה א' והם לכיתה ב'. הם חברים שלי כי אמא חברה של בת שבע, הדודה שמגדלת אותם. אין להם הורים, שלושתם גרים אצל סבתא סעדה בבית שמאחורי ביתו של דוקטור גרינטל.

מהמרפסת ראינו את בת שבע חוצה את הרחוב דרך המפקדה שהקימו האנגלים. שומר המאהל ניסה לעצור אותה, היא סימנה באצבע לכיוון בית הקברות והמשיכה ללכת. אחרי שתי דקות הגיעה אלינו מהחצר האחורית וסיפרה: "אמרתי למנוול האנגלי, 'יארצייט, יארצייט' שזה בכלל ביידיש, בא לי קצת לצחוק עליו".

בת שבע עובדת בקנטינה של הקצינים האנגלים בנתניה. אבא, שמנהל את הקנטינה, סידר לה את העבודה. "זה לא זמן לבדיחות", הוא הגיב ברצינות לדבריה, "מישהו מהם עלול להכיר אותך". בת שבע צחקה: "הם חושבים שלכל התימנים יש אותם פנים". אבא אמר: "הפעם זה רציני, הם מחפשים את החברים שלהם, הם מסוגלים לכל דבר". כשראה שאני, עם וסגולה מקשיבים, הוא השתתק.

"אפשר להטיל את המשימה על התאומים?" שאל אבא את בת שבע. "בוודאי", אמרה בת שבע ונכנסה למטבח לעזור לאמא עם הצלי. אמא מודאגת בגלל הריח שמתפשט ומגיע עד למפקדה: "האנגלים אוכלים בּוּלבּיף קר ומגעיל, הריח ישגע אותם, הם עלולים להיכנס אלינו לבדוק". אמא תמיד מודאגת. בת שבע - בדיוק הפוך - תמיד צוחקת. היא מחווה בידה לעבר האנגלים שבחוץ תנועה גסה ואומרת: "שישתגעו ויעזבו כבר את הארץ". כאשר הרמקול מכריז בעברית: "עוצר מלא בעוד עשר דקות", היא מנשקת את עם וסגולה ואומרת להם: "תעשו מה ששמואל יגיד" והולכת.

אמא נתנה לאבא לטעום מהצלי. "נהדר! תשאירי לנו קצת", אמר אבא.

מה קרה לו? הוא אף פעם לא אומר לה מילה טובה.

"אני מהססת", אמרה אמא, "אם הם יהדקו את העוצר תהיה בעיה, יפת נתן לי מצרכים לשמונה מנות שזה יספיק ליומיים. אם נשאיר חלק לנו, לא יישאר להם".

אבא אמר: "השומרים לא בחשבון, הם באים למשמרת עם אוכל מהבית". כשראה שאנחנו מקשיבים מיהר להוסיף: "השומרים של הפרדס, אני מתכוון...". ההסבר הזה סידר לי הכול: הבנתי מה קורה, ולמי אמא מבשלת כבר שבועיים. התמלאתי גאווה ופחד.

רציתי לספר לעם ולסגולה אבל התאפקתי. זה הסוד שלי. אמא לקחה את סיר המעלות, חמישה סירים זה מעל זה, מחוברים בידית נשיאה. את שני התחתונים מילאה בצלי, את השניים שמעליהם באורז ובסיר העליון, מתחת ללחם, החביאה חפיסת שוקולד שהוציאה מתחתית פסל הגבס החלול של ז'בוטינסקי שניצב מעל ארגז הקרח. היא לא ראתה שראיתי. הצלי והשוקולד הם חלק מסוד גדול שאני יודע ולא מגלה.

אבא נתן לתאומים את סיר המעלות. "תעברו דרך האנגלים", אמר, "אם יעצרו אתכם תגידו בעברית 'סבתא, סבתא' ותמשיכו. אחרי בית החרושת הנטוש, לפני הבית של דוקטור גרינטל, יש ארגז, תניחו בו את סיר המעלות ותלכו ישר לסבתא סעדה".

עם וסגולה חשבו שככה אנחנו משלמים לדוקטור גרינטל שעשה ליגאל אחי ניתוח להסרת פוליפ מהאף, כמו התימנים שמשלמים לו באוכל.

סגולה אמרה לאבא: "אנחנו יכולים להביא את סיר המעלות ישר לדוקטור".

"לא, לא", פסק אבא, "דוקטור גרינטל לא אוהב שנכנסים אליו הביתה. הוא ישלח את העוזרת שתיקח מהארגז".

"זה בגלל שאנחנו תימנים", הסביר עם לסגולה.

עם וסגולה יצאו ואבא ואני טיפסנו בסולם לגג, משם רואים את בית החרושת ליהלומים הנטוש, אחריו את הבית של דוקטור גרינטל ואחריו את הבית של סעדה. שומר המאהל של המפקדה בכלל לא שם לב לעם ולסגולה. ראינו אותם מטפסים להרי גרינטל, את הארגז לא רואים מהגג אבל ראינו שהם הגיעו לבית של סבתא סעדה בלי סיר המעלות. עכשיו תפסתי, אנחנו מסתירים את הסרג'נטים בבית החרושת הנטוש.

למחרת התהדק העוצר. אבא הקשיב לפקודות של המייג'ור במסדר. הוא מכיר אותו מהקנטינה. "החיילים יערכו חיפוש בשכונה מבית לבית", תרגם לאמא, "מהרחוק לקרוב. אנחנו הקרובים ביותר למפקדה לכן נהיה אחרונים בחיפוש, ייקח יומיים עד שיגיעו אלינו".

"יומיים?" שאלה אמא, "אם כך אני חייבת להכין להם עוד אוכל".

"אסור לנו להיות רחמנים", אמר אבא, "את חייבת להיות מוכנה לגרוע ביותר".

אמא היא אחות מעשית, אבא אמר לה פעם: "את דואגת לכל העולם ושוכחת את המשפחה שלך". היא בכתה: "הצלתי אותך כשחליתָ בטיפוס באונייה".

אמא ואבא הכירו ב'קטינה', אוניית מעפילים של האצ"ל. אמא ניהלה את תא החולים באונייה כשאבא כמעט מת מהמחלה. עכשיו הוא מסביר לה: "במאבק נגד האנגלים אנחנו מקריבים את עצמנו ולא מרחמים עליהם".

למחרת חזרו עם וסגולה עם סיר המעלות. "בת שבע אמרה לנו להביא גם היום אוכל לדוקטור גרינטל", אמר עם. אמא מילאה את סיר המעלות בשניצלים ופירה. עקבתי אחריה כשהוציאה מתחתית הפסל של ז'בוטינסקי שוקולד והטמינה מתחת ללחם. כשעם וסגולה יצאו אבא ואני עלינו שוב לגג. ראינו שהפעם שומר המאהל עיכב אותם. סגולה אמרה לו בעברית: "סבתא, סבתא", הציגה זקנה חולה, הצביעה על סיר המעלות וסימנה לכיוון הרי גרינטל. האנגלי צחק והציג כאילו הוא טורף אותה. אבא תִרגם לי את דבריו: "את כיפה אדומה ואני הזאב הרעב". העיקר שהחייל הניח להם.

החיפוש נמשך כל הלילה. בבוקר, כשאמא ראתה שהשכנה שלנו, סוניה גרוך פתחה חלון, היא פנתה אליה: "גברת גרוך מה אמרו בחדשות?" לנו אין רדיו. למשפחת גרוך יש. נורית שלהם בת גילי. אנחנו חברים אבל ההורים לא מדברים. אמא אומרת שהם מ'השומר הצעיר', על מה יש לדבר עם קומוניסטים? כשסיפרתי שבסלון שלהם תלויה תמונה של סטלין, אמא אמרה: "יימח שמו". אבא שונא את מפא"י ו'השומר הצעיר' בלב, אמא שונאת בקללות.

"אמרו ברדיו שהאצ"ל מסתיר את הסרג'נטים בנתניה", אמרה סוניה, "אחד משני הסרג'נטים הוא יהודי ממשפחה ציונית, אמו הגיעה לארץ לבקש ממפקד האצ"ל שיחוס על חייו".

אמא הייתה המומה: "סרג'נט יהודי?"

כששידרו חדשות סוניה הגבירה את הרדיו כדי שנשמע. "מנחם בגין, מפקד האצ"ל, סירב לפגוש את הגברת קליפורד, אמו היהודייה של מרטין קליפורד, אחד משני הסרג'נטים שהאצ"ל מחזיק כבני ערובה".

"אני מקווה שימצאו אותם", אמרה סוניה לאמא, "אנחנו יהודים, לא נאצים שתלו בני ערובה".

"אל תעני לה", אמר אבא, משך את אמא מהחלון וחיבק אותה. פעם ראשונה שראיתי את אבא מחבק את אמא.

"יכול להיות שתפסנו סרג'נט יהודי?" שאלה אמא בבכי.

אבא אמר עוד פעם שזו מלחמת חירות אבל אמא לא נרגעה: "נכון שבגין לא ייתן לתלות יהודי?" התרפקה על אבא בבכי.

אבא המשיך לחבק אותה ואמר: "אם הם יתלו, אנחנו ננקום".

החיפוש מבית לבית נמשך. ביום השלישי הודיעו על הידוק העוצר, אסור לצאת אפילו לחצר, המכולת לא תיפתח. בצהריים הגיע למאהל המפקדה ראש המועצה, עובד בן עמי. אפשר היה לשמוע את דבריו מהבית. אבא אמר שהוא מדבר בקול רם כדי שהעצורים במכלאה ישמעו וכשיהיו בחירות למועצת המושבה, הוא יתגאה שהיה גיבור מול האנגלים. אמא וסוניה יצאו לחצר, אמנם אסור, אבל על יד בן עמי האנגלים לא יעשו כלום.

"אני תובע שתינתן לתושבים אפשרות לקנות מצרכים", הכריז בן עמי בקול רם. המייג'ור מצדו דיבר אף הוא בקול רם ואני הבנתי את האנגלית שלו: "העוצר יסתיים כאשר נמצא את הסרג'נטים".

בן עמי צעק: "אסור לכם להרעיב אזרחים".

המייג'ור אמר: "אם תוכיחו שהסרג'נטים לא רעבים נאפשר לפתוח את המכולת".

רציתי לצעוק: "הם לא רעבים, אמא שלי מכינה להם אוכל".

כמובן שלא צעקתי.

סוניה קראה: "בן עמי, בן עמי!"

"שלום גברת גרוך", ענה בן עמי. הוא מכיר את כול הוותיקים בנתניה, "איך אתם מסתדרים?" הוא התעלם מאמא העומדת ליד סוניה.

"צריך לעזור לאנגלים למצוא את הסרג'נטים", אמרה סוניה לבן עמי, "זה פשע מלחמה לתלות חיילים שבויים".

"את זה תגידי להם", אמר בן עמי והצביע על אמא.

"ולתלות יהודים זה בסדר?" התפרצה אמא, "אם הם לא יתלו את הלוחמים שלנו אנחנו לא נתלה את שלהם".

אבא יצא במהירות לחצר, משך את אמא בחיבוק והכניס אותה הביתה. בבית הוא אמר בשקט: "מזל שהמייג'ור לא מבין עברית".

הרבה פעמים ראיתי את אמא בוכה. היא בכתה כשסיפרו לה שסבא וסבתא מתו באושוויץ. אז תלתה על הקיר בסלון את המפה הרקומה שסבתא נתנה לה כשעלתה לארץ. היא בכתה כשרבה עם אבא וגם עכשיו היא בכתה.

ביניהם דיברו ההורים הונגרית, בדרך כלל בכעס, עכשיו בידידות. "הם רעבים", אמרה אמא ואני הבנתי, גם בגלל שאני יודע על מי היא חושבת וגם כי אני מבין הונגרית. "הבעיה היא לא האוכל", אמר אבא בהונגרית, "אפשר להחזיק מעמד כמה ימים. הבעיה היא שהתא שחפרנו להם צר מאוד, שני מטר על שני מטר, ומחניק שם. השומרים פותחים את דלת התא כל כמה שעות, שייכנס אוויר, אבל עכשיו, כשהאנגלים נמצאים בכל מקום, אי אפשר לפתוח, אם הם יצעקו, החיילים ישמעו".

אבא עלה לגג. חבית המים הרזרבית מסתירה את אבא כשהוא מתבונן במשקפת. "אני דואג לדוקטור גרינטל", ניסה אבא להטעות אותי.

אמא הצטרפה אלינו לגג ושאלה: "אתה רואה את השומרים?"

"לא", אמר אבא והוסיף בהונגרית, "אני חושב שהם נעלו את הדלת מבחוץ ועזבו".

בליל החיפוש הגיע אלינו. נכנסו חיילים עם קצין ואיש עם שק שחור על הראש וחורים לעיניים. האיש עם השק חיטט במגירות שלנו, לקח תמונות של אבא עם חברים, פתח את ארגז הקרח, רחרח וסגר את המגירות בכוח. הפסל של ז'בוטינסקי נפל מארגז הקרח ואף הגבס שלו נשבר. אמא התנפלה על האיש, חשבתי שהיא רוצה להוציא לו את העיניים מהחורים שבשק. היא הספיקה לקרוע קצת את השק, אבא תפס אותה ואמר לקצין: "תסלח לה, זה הפסל של האיש שהציל את חיינו". הקצין אמר: "אני מזהיר אתכם" ולא עשה לנו כלום.

פתאום נכנס המייג'ור, הוא חייך אלי, ליטף לי את השיער ופנה לאבא: "אדון וייס, אתם יודעים שבעוד כמה חודשים אנחנו עוזבים את הארץ, כבר הודענו לאו"ם, לא תרוויחו דבר מהריגת הסרג'נטים". אבא ענה בשקט: "מייג'ור, גם אתם לא תרוויחו דבר מתליית שלושת אנשי האצ"ל". כשהם יצאו אמא צעקה אחריהם: "נאצים!"

הבית היה הפוך. "תראה מה הם עשו לז'בוטינסקי", אמרה אמא, הרימה את הפסל, נישקה את האף השבור והחזירה אותו למקומו מעל ארגז הקרח. אבא אמר: "דבורה, ראית מי האיש עם השק על הראש? זה ברמן!" אמא הייתה המומה: "ברמן מההגנה? מלשין! כשתקום המדינה נתלה אותו!" אבא אמר לה: "לכי לישון, אני אסדר את הבית".

בבוקר סוניה קראה: "וייס, וייס!"

אבא בדיוק סיים לשטוף את הרצפות. כשפתח את החלון אמרה סוניה: "האנגלים תלו את שלושת האצ"לניקים".

אמא פרצה בבכי ואבא עלה לגג עם המשקפת. השכונה הייתה מלאה בחיילים, ג'יפים נסעו ובאו, למכלאה הוכנסו עוד עצורים. פתאום הגיעה בת שבע עם סיר המעלות. היא חצתה את הרחוב, עברה בצעדים מהירים בין החיילים, מתעלמת מקריאותיהם לעצור, המשיכה לבית הקברות, נכנסה אלינו בדלת האחורית, הוציאה מסיר המעלות בשר ותפוחי אדמה ואמרה: "דבורה תכיני להם סעודה אחרונה".

אמא התבוננה מאוכזבת במצרכים שהונחו לפניה, פתחה את החלון, קראה לסוניה ואמרה: "אני חייבת להכין לילדים ארוחה מיוחדת. בבקשה, אם יש לך קצת פירות יבשים, אגוזים, בצל ופלפל, אני אזכור לך את זה לעולם".

"כמובן", אמרה סוניה, ואמא הוסיפה: "וגם בקבוק יין".

תמיד השכנים העבירו ביניהם לימון או סוכר. אבא קרא לזה 'ברטר'. אמא עשתה ברטר רק עם התימניות, אף פעם לא עם סוניה. לא בטוח שסוניה קלטה: יין? לילדים?

אמא התחילה להכין גוּלש, בת שבע חצתה שוב את החצר האחורית וחזרה עם תרנגולת שחוטה, נוטפת דם.

"מי שחט?" שאלה אמא.

"אני", הצהירה בת שבע.

"טוב, לפחות יישאר משהו לילדים", אמרה אמא.

"אל תיקחי בחשבון את עם וסגולה", הזכירה בת שבע, "זה לא כשר".

"מה עם ההוא?" שאלה אמא והבנתי שהתכוונה לסרג'נט היהודי.

"בצבא האנגלי אוכלים שינקן", אמרה בת שבע, "גם היהודים".

"נכין את הגוּלש בבישול איטי", אמרה אמא, "ממילא אי אפשר להעביר עכשיו אלא רק בערב, בחושך".

אבא ירד מהגג ונכנס למטבח: "אין זמן לבישול איטי, הזמן שלהם נגמר". הם כבר לא נזהרים ממני ומדברים לפנַי על הכול.

סוניה דיווחה מהחלון אחרי כל מהדורת חדשות. הפעם הודיעה: "מאות חיילים בריטים בנתניה. חיפושים מבית לבית בשכונת בן ציון".

סוניה שלחה גם בקבוק בירה לבנה. "זה יוסיף טעם לגוּלש", אמרה, כאילו שצריך להסביר לאמא איך להכין גוּלש. היא אמרה לאמא: "אסור היה לאנגלים לתלות את השלושה שלכם. ממילא הם עוזבים בקרוב את הארץ, אז בשביל מה?"

אמא קיללה: "מנוולים".

סוניה אמרה: "כדאי לכם לשחרר את הסרג'נטים, תוכיחו לעולם שאתם יותר טובים מהם".

אמא אמרה: "אולי את צודקת", אבל אבא ניגש לחלון ואמר לסוניה בכעס: "אם לא נגיב יהיו כאן שדרות של עמודי תלייה".

למכלאה הגיע אוטובוס שחלונותיו חסומים בגדר תיל. העצורים הועלו עליו כשהאנגלים דוחפים אותם במכות. "שמואל תמהר", נשמעה צעקה מהאוטובוס. "זה מנשה", אמר אבא, "עכשיו תורו לשמור, הם בלי שמירה". הוא סגר את התריסים ולבש פיג'מה.

"מה אתה עושה?" נבהלה אמא

"מהר, את הגוּלש", דחק בה אבא.

"שמואל השתגעת? אתה לא יכול!"

בת שבע הוסיפה: "אם תיתפס יתלו אותך".

"אין ברירה", אמר אבא. הוא ביקש ללפף סביב צווארו כמה סיבובים של תחבושת. מבת שבע ביקש שתטפטף על התחבושת דם משאריות התרנגולת השחוטה. אמא פתחה את תחתית הפסל שבור־האף של ז'בוטינסקי והוציאה את כל השוקולד. אחר כך הורידה מהוויטרינה קערת קריסטל שאף פעם לא השתמשה בה, העבירה אליה את הגולש והניחה בסל נצרים, לצד בקבוק היין של סוניה והשוקולד, הורידה מהקיר את המפה הרקומה שקיבלה מסבתא וכיסתה בה את הסל.

אבא יצא את הבית בפיג'מה, עם התחבושת המוכתמת וסל הנצרים. הוא הרשה לי ללוות אותו עד לאוהל המפקדה. שומר המאהל הכניס אותנו למייג'ור. "אדון וייס, מה קרה?" שאל המייג'ור. אבא הצביע על התחבושת: "נפלתי על שבר זכוכית מהחיפוש שלכם, אני הולך לדוקטור גרינטל ומביא לו תשלום". הוא הצביע על הסל. המייג'ור נתן לו פס - אישור מעבר. חזרתי הביתה ואבא הלך להרי גרינטל.

מהגג ראינו אותו מראה לחיילים את הפס ועולה להרי גרינטל. בסיבוב ליד בית החרושת הנטוש הוא נעלם מעינינו לפרק זמן ארוך. אמא חיבקה אותי בכל הכוח, עד שראינו אותו ליד הבית של דוקטור גרינטל, בלי הסל. למחרת האנגלים מצאו את שני הסרג'נטים תלויים. הסעודה האחרונה שלהם הייתה הגוּלש שאמא הכינה ואבא הניח לפניהם, על המפה הרקומה של סבתא. כך חשבתי.

טעיתי. זו לא הייתה סעודה אחרונה. בשנת 2004 נסעתי לבקר את אבא בשטוקהולם, בה התגורר מאז מותה של אמא ארבעים שנה קודם. אבא בן התשעים ושלוש נאות לראשונה לדבר על האצ"ל.

העליתי את נושא הסרג'נטים, ולאחר היסוס סיפר: "היה חמסין של סוף יולי, באולם הגדול של בית החרושת, ממש מעל לתא הזעיר שבו הוסתרו הסרג'נטים ישבו חיילים אנגלים שחיפשו קצת צל. הבנתי שהשומרים שלנו נעלו את התא מבחוץ והסתלקו". הוא רצה להפסיק כאן, הפצרתי בו ולאחר היסוס הוא המשיך: "לליטוש יהלומים משתמשים באבן משחזת שפעולתה משולבת בהתזת מים. למרות שבית החרושת היה נטוש הצטברה בין רצפת הבטון לתא שנחפר מתחתיה שלולית מים גדולה. המים הרעילים, המעורבים בנסורת יהלומים, חלחלו כנראה לתוך התא. הסרג'נטים נחנקו שם, אילו היו חיים, מספיקה הייתה צעקה קטנה כדי שהאנגלים שישבו ממש מעליהם ימצאו אותם".

בלילה חילצו חברי האצ"ל את גופות הסרג'נטים ותלו אותם כשהם מתים. אבא לא השתתף בפעולה זו. באותו לילה תפסו חברי האצ"ל משכונת בן ציון את ברמן, סתמו את פיו, הפשיטו אותו עירום, כתבו על גבו בזפת ''מלשין'' וקשרו אותו לדלת הכניסה של קולנוע אסתר בנתניה.

פחות מארבעה חודשים לאחר מכן הוחלט באו"ם על הקמת המדינה. הפרשה המסעירה של תליית הסרג'נטים הייתה מיותרת.