רק פה לא קרה שום דבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רק פה לא קרה שום דבר
הוספה למועדפים

רק פה לא קרה שום דבר

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"כמו תמיד אחרי שאני מספרת את הסיפור הזה על הילדות שלי, אני מרגישה שקרנית. זה אולי סיפור טוב, אבל זה לא הסיפור שלי. כי מי שזה קרה לה, אותה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את הילדה שהייתי פה, בארץ. זאת שלא קרה לה שום דבר מיוחד, שגרה כל הילדות באותה דירה קטנה בבניין הכי מכוער ברחובות".

פאולה אנדריאה (רונית) סלע נולדה בארגנטינה וגדלה בישראל. הרומן שכתבה מספר סיפור שטרם סופר, לא בספרות העברית לפחות. סיפורם של אלה שעלו לכאן מארגנטינה בשנות ה-70, ובעצם הם ניצולים:

ניצולי אותם ימים בארגנטינה של הגנרלים, שבה אנשים נאסרו, עונו, נעלמו לבלי שוב.

"נראה לי שזה הדבר היחיד שנשאר להם משם" – כותבת סלע על הורי הגיבורה שלה, דניאלה – "הסודיות. הם אף פעם לא סיפרו לי כלום"

ואולי זאת הסיבה לשתיקה האופפת את הפרק הזה בחיי האנשים האלה, ולסודות האפלים המלווים את שגרת חייהם ולא נותנים להם מנוח.

ארבע דמויות דוברות בספר, והסיפורים שלהם נשזרים אלה באלה ומפגישים אותן זו עם זו: דניאלה – צעירה מבולבלת, קצת אבודה, שמחפשת את דרכה; יעל, הפסיכולוגית שהיא פונה אליה לצורך קבלת מסמך מסוים אבל נשארת, ונפשותיהן נקשרות; דן, ידיד-הנפש שלה; ואלמה, אמא של דניאלה.

הספר נקרא בשטף שאי-אפשר לעוצרו. העלילות המתפתלות והסודות ההולכים ונחשפים סוחפים את הקורא ומעוררים התרגשות – לצד אמפתיה עצומה גם כלפי מי שחטאו – וקשה, קשה לעצור את הדמעות.

פאולה אנדריאה סלע, שזה ספרה הראשון, מפתיעה בכישרון סיפורי עצום ומצליחה לספר את סיפורם של שני דורות – בנות והוריהן – באופן מעורר השתאות.

"כי ככה תמיד הרגשתי – שכל הדברים הטובים קרו בארגנטינה, וכל הדברים הרעים קרו בארגנטינה, ורק פה לא קרה שום דבר".

פרק ראשון

דניאלה

 

(1)

אני על הגג של הבית הזה בלילה.

כמה אנשים רוקדים, וחלק יושבים. גם אני יושבת על מזרון, נשענת על המעקה. מוזיקה נכנסת לי לגוף וממתיקה קצת את הרגע. בוב מארלי שר, I wanna love you, and treat you right.

מי ירצה לאהוב אותי כמו בוב מארלי? אני מקנאה בזו שהוא רוצה לחלוק אתה את מיטת היחיד שלו, לאהוב אותה כל היום וכל הלילה. הגבר שלי לא אתי, הוא לא רוצה לחלוק איתי כלום. הוא עומד ומדבר עם בחורה יפה שיש לה שיער ארוך. הם עומדים ליד הרמקול אז כדי שהיא תשמע הוא רוכן ומדבר לה לתוך האוזן. היא צוחקת ואומרת לו משהו בחזרה.

הייתי רוצה שיער ארוך כמו שלה, שיחביא לי את הפנים. השיער שלי קצר מדי, הצוואר שלי חשוף ודק והראש כל־כך כבד שעוד מעט ייפול.

שאכטה. עוד שאכטה. עוד אחת. העשן מסתלסל באוויר הלילה, קרירות של נובמבר.

יום הולדת שמח, דניאלה.

הלוואי שיד תיכנס לי לתוך הלב ותכניס לשם מה שצריך. אהבה, או משהו אחר. אבל אני קליפה ריקה.

מקססת, מגלגלת, מעשנת. אני אתיש את עצמי עד שכבר לא יהיה לי אכפת מכלום, עד שאפול על המזרון הזה ואירדם. אולי מישהו ירים אותי על הידיים וייקח אותי למיטה, כמו כשהייתי קטנה.

 

(2)

אפילו הרחובות המכוערים של השכונה נראים יפים בשעה הזאת שלפני השקיעה. שני גברים יושבים על המרפסת ומסתכלים עלי כשאני עוברת. אני שונאת ללכת כאן, אבל אחרי יום שלם שהייתי סגורה בחדר שלי הרגשתי שהגוף שלי מתחנן לקצת תנועה. חוץ מזה שנגמרו לי הסיגריות.

אני מגיעה להרצל, חוצה את הכביש לפיצוצייה ממול.

הגבוה עם השיער הקצוץ והעיניים העצובות לא נמצא שם היום. לא שיש לי כוח לבחורים, אבל בכל זאת אני קצת מאוכזבת. במקומו יש אחד אחר, תימני נמוך עם ראסטות שמחייך חיוך מעצבן.

"אפשר לעזור, נשמה?"

"כן. ווינסטון בבקשה. ו'טעמי'. כמה זה?"

"שלוש־עשרה. מחיר מיוחד לבחורות עם עיניים יפות."

"תודה."

"ביי, נשמה. מותר לך לחייך לפעמים."

אני כבר בפתח, לא טורחת אפילו להסתובב. איזה נודניק. אם עכשיו הוא יעבוד כאן קבוע אני אצטרך ללכת כל פעם לפיצוצייה בשעריים.

בדרך חזרה הביתה אני עוברת דרך הסמטה ליד בית הכנסת ונכנסת לגן הציבורי, מתיישבת על אחד הספסלים. אני מוציאה את הווינסטון מהכיס ומדליקה סיגריה, מרימה את העיניים למעלה, מסתכלת על הצמרות של העצים.

עצים, במיוחד אם מסתכלים רק על הצמרות שלהם, ושמים, יש בכל מקום.

יכולתי להיות בהודו. או באירופה איפשהו. במדריד אולי, כמו בפעם ההיא שנסעתי לאבא, שנה אחרי שהוא עזב, כשעוד היינו מדברים בטלפון פעם בשבוע. זה הוא שהזמין אותי לבוא אליו.

אבל כבר ביום השני שהייתי אצלו רבנו, ואני ברחתי והסתובבתי יום שלם ברחובות. היה די קר ולבשתי בגדים לא נוחים, במיוחד המכנסיים שכל הזמן נתקעו לי. עד אז לא שמתי לב לזה שהם צמודים מדי, זה מסוג הדברים שמגלים רק כשמסתובבים יום שלם ברגל ברחוב.

היה קטע שישבתי על ספסל באיזה פארק, ממש כמו עכשיו, רק שכאן יש חתיכה קטנה של דשא מצהיב, כמה ברושים ושתי נדנדות חלודות, ושם היו מרחבי דשא, מכון וייצמן פראייר לידם, עצים ענקיים, עתיקים, ואגם.

ישבתי שם על ספסל ובכלל לא קלטתי כמה שהכל יפה. הייתי מדוכאת מזה שרבתי עם אבא על היום השני של הביקור, ופתאום נראה לי מטורף שבכלל באתי, שחשבתי שאני איהנה להיות איתו, או לפחות שנצליח להסתדר, והדירה שלו היתה קטנה ומלוכלכת, לא שהבית שלנו היה פעם נקי במיוחד, אבל זה היה הלכלוך שלנו, המוכר, ושם זה היה לכלוך אחר, שהגעיל אותי ועשה אותי עצובה.

אבל עכשיו הפארק ההוא במדריד נראה לי יפה, ובעיקר רחוק, שונה ממה שפה, מהעליבות הזו שכל החיים שלי אני מנסה לברוח ממנה.

והנה, גם עכשיו אני לא מצליחה, כי איך שאני מורידה את העיניים מהצמרות של העצים אני רואה את הבניין הגדול והלבן של הביטוח הלאומי, ועטיפה של תפוצ'יפס זרוקה על החול, ולכיעור הזה אפילו האור של השקיעה, שעכשיו הוא כבר זהב עם גוונים של ורוד, לא עוזר.

כשאני בחו"ל משהו בי מתעורר לחיים. משהו שכּבֶה כשאני כאן, משאיר לי רק שעמום וכבדות, שני טון יש עלי כאן.

 

בכלל לא הייתי צריכה לחזור. אני זוכרת את הרגע, בחנות ההיא בקוֹפַּנגַן, איפה שעשינו את הטלפונים, שהחלטתי לחזור לארץ.

ישבתי שם בחום, כולי מזיעה, וחייגתי לאמא שלי, ואחרי שדיברנו קצת היא אמרה, התקשר אלייך מישהו, דורון, הוא ביקש שתתקשרי אליו דחוף, ונתנה לי את המספר שלו.

איך ששמעתי את זה הרגשתי את כל הזיעה מתייבשת ואת השערות נעמדות לי. חייגתי אליו בלי לנשום.

הוא אמר שהוא לא הפסיק לחשוב עלי מאז שחזר לארץ, שהוא נפרד מאיילת, החברה שלו, ושיש לו דירה מדהימה ברמת השרון והוא רוצה שאני אבוא לגור איתו.

בדיוק יומיים לפני זה החלטתי שאני נשארת עוד חודש לפחות בתאילנד, ואז, עם הכסף שיישאר, נוסעת לעבוד באוסטרליה, או במקום אחר. פחדתי לחזור לארץ, כאילו יש כאן איזה כישוף ואם אני אחזור אני אתָקע כאן שוב, לתמיד, אבל פתאום כשדיברתי איתו התבלבלתי. חשבתי שהוא אהבת חיי. רציתי להיות איתו, לגעת בו שוב, ומה הטעם לטייל לבד, חשבתי, אני אהיה איתו בארץ ובקרוב, ככה הבטחתי לעצמי, ניסע שוב, וכבר דמיינתי אותנו בבונגלו שלנו על החוף, הפעם ביחד, בלי שנצטרך להסתתר מאף אחד.

וככה חזרתי. לא לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא ילך בינינו. אחרי שבועיים כבר ארזתי מזוודה, אבל עוד חודש שלם המזוודה הזו עמדה ליד הדלת של הדירה. כל פעם הייתי מתחילה להוציא ממנה דברים, ואז, בריב הבא, מסדרת אותה שוב, מחליטה שלמחרת אני עוזבת, ונשארת. בסוף, כשהתחילו להגיע אליו טלפונים מסתוריים וגיליתי שהוא בקשר עם איילת, החברה הקודמת שלו, ירד לי סוף־סוף האסימון, וחתכתי לבית של אמא.

ועכשיו אני כאן. בלי כסף, חוץ ממה שנשאר מהטיול, את הרוב כבר בזבזתי ואין לי מספיק לכרטיס טיסה לשום מקום ובטח לא לטיול. בלי רצונות, חוץ מלעוף מפה, בלי חברים.

דן בהודו, ואפרת, אם אפשר לקרוא לה חברה, גרה בכפר סבא ולי אין כוח לנסיעות. אין לי כוח לכלום. ונראה שלעולם לא יהיה לי, שאני לא ארצה לעשות יותר כלום בחיים, שכל מה שיבוא לי לעשות זה לשבת בחדר שלי ולעשן. מקסימום לשים מוזיקה, מדי פעם, או לצאת למטבח להכין לי קפה.

כבר חושך, פנסי הרחוב מאירים באור צהוב את הכל, את כל הכיעור הזה שאין לי איך לברוח ממנו, ואני קמה וחוזרת הביתה.

 

***

 (3)

איך יצא שמצאתי את עצמי תקועה פה בליל המילניום?

חודשים מדברים על זה. בספטמבר, כשהייתי בתאילנד, רצו סיפורים על מסיבות במוזמביק, בברזיל, בהודו. שמעתי על כאלה שישנים כבר חודש בים המלח, ועל מעגלים בסיני.

הייתי בטוחה שאני אהיה באחד מהמקומות האלה, שאני רק צריכה לבחור. גם כשחזרתי לארץ, בהתחלה, עדיין חשבתי שנעשה משהו מיוחד. זכרתי שכשהיינו בתאילנד דורון סיפר על מסיבה שחברים שלו מארגנים, שלושה ימים באיזה מטע תפוחים בצפון.

אבל כששאלתי אותו על זה הוא כבר לא התלהב. "עזבי אותך ממסיבות," הוא אמר לי, "בואי ניסע למדבר, רק שנינו, נשכב על שק שינה ונסתכל על השמים." הוא הסתכל עלי וחייך את החיוך הזה שלו, עם הגומת־חן, וישר ויתרתי על כל התכניות שלי, על כל הרצונות הגדולים. "יאללה, בוא ניסע למדבר," אמרתי לו.

אחר־כך הוא ירד גם מהמדבר, כשהתחלנו לריב על כל שטות וכבר לא היה ברור אם בכלל נהיה ביחד בסילבסטר.

ובסוף יוצא שאני תקועה פה. בבית של אמא שלי בשכונה הכי מכוערת ברחובות. בחדר שלי עם התריסים שהיו לבנים פעם, רק שאף אחד לא ניקה אותם כבר שנים.

כמה פעמים כבר העברתי את העיניים על החדר הזה?

השטיח הכחול מסיני, התנור החשמלי הקטן שאני מדליקה כל ערב כשנהיה קר, התמונה שדן הביא לי מהטיול הראשון שלו להודו, שיווה גדול, כחול ומחייך, תלויה לבד על הקיר. את התמונה הקטנה במסגרת העץ, האנשים הרוקדים של מאטיס, שהולכת איתי לכל מקום, הנחתי על השולחן הקטן ליד המיטה. עד עכשיו לא רציתי לתקוע מסמר בקיר ולתלות אותה כי זה היה אומר שאני נשארת פה.

אז עכשיו היא כאן לידי, מונחת על הבד הצבעוני שדן הביא לי מהטיול השני שלו בהודו.

ואני מונחת לידה, כמוה גם אני עדיין לא במקום הנכון שלי, וצריך הרבה יותר מלתקוע מסמר בקיר כדי שאני אמצא אותו.

והמערכת, שדן עזר לי להרכיב סוף־סוף, המגבר והרמקולים הישנים של ההורים שלי עם הדיסקמן שקניתי בתאילנד, שעכשיו מתנגן עליה בוב מארלי, ממלא לי את החדר בשמש ואת החזה במחנק מרוב שאני רוצה לצאת מפה, לעוף רחוק. במקום זה אני מגלגלת ג'וינט חדש, מקווה לעוף איתו, פותחת את החלון ונותנת לאוויר הקר שנכנס להרגיע אותי קצת.

אני גומרת את הג'וינט ונשכבת על המיטה. הדיסק של בוב מארלי נגמר ואין לי כוח לזוז אבל בסוף המנצ'יז מכריע אותי ואני יוצאת מהחדר, מכינה לי קפה ולוקחת כמה עוגיות. בדרך חזרה לחדר אני נעצרת בסלון.

אמא יושבת ורואה חדשות, מראים שם את ההכנות שאנשים עושים בכל מיני מקומות בעולם לקראת באג אלפיים, כל מיני מטורפים שמתחבאים כבר חודש במרתף של הבית. אני מתלבטת אם להישאר או לחזור לחדר, רק שהיא לא תשאל אותי אם כבר התקשרתי לפסיכולוגית, בטון היעני קליל שמנסה להסתיר את זה שהיא דואגת, כי אני אתפוצץ. אבל לא, היא לא תעז. היא כבר מזמן לא שואלת אותי כלום.

כבר שלושה ימים מאז שהיא נתנה לי את המספר של הפסיכולוגית הזאת. יש לה שם של מורה ללשון - יעל אשד - הכי ישראלי שיש, אבל דוריתה אמרה שהיא נולדה בארגנטינה ושהיא יודעת ספרדית, מה שאומר שאני לא אצטרך לשלם גם לנוטריון שיתרגם לי את החוות־דעת הזאת, על הנזק הנפשי שנגרם לי בילדות.

אבל עד עכשיו לא יצא לי להתקשר.

אני נשארת לעמוד עוד קצת מול הטלוויזיה, שותה את הקפה ואוכלת עוגיות, ופתאום טלפון.

אני מופתעת לשמוע את דן. מאז שהוא חזר פתאום מהודו, בגלל ההתקף לב שאבא שלו עבר לפני שבוע, אנחנו מדברים כל יום בטלפון, אבל היום כבר דיברנו פעמיים. סיכמנו שכל הקטע של המילניום זה סתם חארטה, ושהכי טוב פשוט להתעלם מזה ולא לעשות שום דבר. אני לוקחת את הטלפון לחדר שלי.

"אז מה, איך את מבלה את ליל המילניום?"

"סתם. משתעממת. אם לא היית מתקשר בטח הייתי רואה טלוויזיה עם אמא שלי."

"אז הצלתי אותך."

"כן, לגמרי. מה אתך, אתה עושה משהו יותר טוב?"

"לא ממש... רואה טלוויזיה. לא מזמן חזרתי מהבית־חולים, ועכשיו אמא שלי שם. בא לך לבוא?"

 

הוא פותח לי את הדלת ואנחנו מתחבקים. אני מרגישה שהחיבוק שלו אחר. הרגשתי את זה גם בפעם הראשונה שהתראינו, בשבוע שעבר. וגם איך שהוא מסתכל עלי, כאילו נדמה לו שהוא מאוהב בי. זה מפתיע אותי. בשתי הפעמים שהיינו קצת זוג - שלושה חודשים בכיתה י"ב וכמה שבועות אחרי שהשתחררתי מהצבא - זה קרה לנו ביחד, באותו זמן. פתאום באמצע הלילה, בשתיקה הזו שנהיית אחרי שיחה ארוכה בחושך, התחלנו להתנשק, וזה היה כמו המשך של השיחה.

אבל עכשיו זה לא ככה, ואני מרגישה מוזר כשהוא מסתכל עלי, במבט הזה שכבר מזמן לא היה לו.

"בואי," הוא אומר, ואני הולכת אחריו לחדר שלו, שלא השתנה מאז התיכון, מתיישבת לידו על המיטה, מרגישה נטושה קצת. שלא יתחיל להתאהב בי עכשיו, אין לי כוח לזה. אבל כשהוא לוקח את הגיטרה, מסתכל עלי ומחייך, אני כבר לא בטוחה, כי החיוך שלו רגיל, ואז הוא מתחיל לנגן והגוף שלי נרגע לתוך המזרון.

כשרק הכרתי אותו, בכיתה י', קצת לא סבלתי אותו. חשדתי באנשים שהסתובבו עם גיטרה. ואז בטיול השנתי ישבנו בערב בחדר של הבנים, והוא ניגן, בהתחלה את כל הרגילים, ביטלס ואריק איינשטיין וכאלה, וכשהוא עשה הפסקה לרגע התחלתי לבקש שירים, לזרוק לו שמות - נגן את grow old along with meשל ג'ון לנון, את our houseשל קרוסבי סטילס ונאש. חלק ממה שביקשתי הוא לא הכיר, ואז הוא היה אומר לי - תשירי רגע, ומקשיב לי עם המבט המרוכז הזה, כאילו הוא מקשיב למשהו בתוכו, ואחרי כמה זמן מתחיל לנגן לי את השיר. נגנבתי מזה לגמרי.

במשך הזמן, אחרי עוד טיול ועוד איזה ערב מוזיקלי שעשינו בבית הספר, התחלנו להיפגש גם לבד. היינו מדברים קצת, אבל בעיקר הוא היה מנגן ואני הייתי שרה. יכולתי לבקש כל שיר שרציתי והוא ניגן, על הפסנתר אצלו בבית או על הגיטרה. ותמיד הכי אהבתי את הרגע הזה שבו הוא היה קולט את המנגינה ומתחיל לנגן, ואני הייתי שרה עם המוזיקה, והוא היה מחייך מין חיוך כזה, שמח.

ומההתחלה הוא הראה לי שלידו אני יכולה להיות איך שבא לי. הרגשתי נוח איתו בקלות. רבנו לעיתים רחוקות, אבל גם כשרבנו הוא לא היה נותן לי לעשות מזה עניין, להסתבך בתוך עצמי. תמיד הוא היה מופיע אצלי בבית, אחרי יום או יומיים, עם איזו מתנה טיפשית כמו קרמבו או סנדוויץ שהוא היה מכין לי, עטוף בנייר לבן בתוך שקית ניילון מיוחדת של סנדוויצ'ים, כי סיפרתי לו איך תמיד קינאתי באלו שהיו להם סנדוויצ'ים כאלה. או שהיה מביא את הגיטרה, ובשנייה שנכנס לחדר שלי, בלי להגיד כלום, היה מנגן לי שירים שאני אוהבת.

כשהיינו ביחד, עם סקס, זאת אומרת, זה נהיה קצת יותר מסובך. למרות שגם כן לא נורא. לעומת איך שזה היה עם ניר, צעקות ואז שתיקות של שבוע, או עם דורון, שהריבים איתו היו לקוחים ישר מסרטים צרפתיים מוטרפים, רק בנס אף אחד מאיתנו לא כרת לשני אצבע או משהו. עם דן זה היה אחרת, תמיד זה נגמר יחסית מהר ולא הגיע לפיצוץ. היו לו כל מיני חוקים שהוא ממש הקפיד עליהם, למשל שאסור לטרוק דלתות, או להגיד דברים ממש מרושעים, או לקלל, חוקים אביריים כאלה ששמרו עלינו מליפול יותר מדי.

 

פתאום באמצע השיר הוא מפסיק לנגן ואומר -

"שכחתי לספר לך. אני עובר לתל אביב. לגור אצל אחותי."

"וואלה. מה קרה?"

"סתם, נמאס לי להיות פה. נראה לי שאני אצטרך להישאר איזה חודש בארץ, עד שהמצב של אבא שלי יתייצב, אבל אין מצב שאני נשאר כאן. בכל מקרה זה רק לחודש. מחר אני מזמין כרטיס. לתחילת פברואר."

"נו, אז אולי תחכה לי? אני אמורה לקבל את הכסף של הפיצויים ממש בקרוב. ניסע ביחד."

"מתי זה אמור לקרות?"

"יש לי כבר טלפון של איזה פסיכולוגית, אני מתקשרת אליה מחר מחרתיים, קובעת איתה, מקבלת ת'חוות־דעת ושולחת לארגנטינה... צ'יק צ'ק. תוך חודש, גג חודשיים."

"חודש זה סבבה, אבל חודשיים... אני אצטרך למצוא איזה עבודה, אחרת ייגמר לי הכסף."

"נו, לא נורא... תמצא משהו זמני כזה. מה, לא תחכה לי?"

הוא מסתכל עלי, מחייך, "מהפעם הראשונה שנחַתּי בהודו אני מת לנסוע איתך לשם. ברור שאני מחכה."

עוד על הספר

רק פה לא קרה שום דבר פאולה אנדריאה סלע

דניאלה

 

(1)

אני על הגג של הבית הזה בלילה.

כמה אנשים רוקדים, וחלק יושבים. גם אני יושבת על מזרון, נשענת על המעקה. מוזיקה נכנסת לי לגוף וממתיקה קצת את הרגע. בוב מארלי שר, I wanna love you, and treat you right.

מי ירצה לאהוב אותי כמו בוב מארלי? אני מקנאה בזו שהוא רוצה לחלוק אתה את מיטת היחיד שלו, לאהוב אותה כל היום וכל הלילה. הגבר שלי לא אתי, הוא לא רוצה לחלוק איתי כלום. הוא עומד ומדבר עם בחורה יפה שיש לה שיער ארוך. הם עומדים ליד הרמקול אז כדי שהיא תשמע הוא רוכן ומדבר לה לתוך האוזן. היא צוחקת ואומרת לו משהו בחזרה.

הייתי רוצה שיער ארוך כמו שלה, שיחביא לי את הפנים. השיער שלי קצר מדי, הצוואר שלי חשוף ודק והראש כל־כך כבד שעוד מעט ייפול.

שאכטה. עוד שאכטה. עוד אחת. העשן מסתלסל באוויר הלילה, קרירות של נובמבר.

יום הולדת שמח, דניאלה.

הלוואי שיד תיכנס לי לתוך הלב ותכניס לשם מה שצריך. אהבה, או משהו אחר. אבל אני קליפה ריקה.

מקססת, מגלגלת, מעשנת. אני אתיש את עצמי עד שכבר לא יהיה לי אכפת מכלום, עד שאפול על המזרון הזה ואירדם. אולי מישהו ירים אותי על הידיים וייקח אותי למיטה, כמו כשהייתי קטנה.

 

(2)

אפילו הרחובות המכוערים של השכונה נראים יפים בשעה הזאת שלפני השקיעה. שני גברים יושבים על המרפסת ומסתכלים עלי כשאני עוברת. אני שונאת ללכת כאן, אבל אחרי יום שלם שהייתי סגורה בחדר שלי הרגשתי שהגוף שלי מתחנן לקצת תנועה. חוץ מזה שנגמרו לי הסיגריות.

אני מגיעה להרצל, חוצה את הכביש לפיצוצייה ממול.

הגבוה עם השיער הקצוץ והעיניים העצובות לא נמצא שם היום. לא שיש לי כוח לבחורים, אבל בכל זאת אני קצת מאוכזבת. במקומו יש אחד אחר, תימני נמוך עם ראסטות שמחייך חיוך מעצבן.

"אפשר לעזור, נשמה?"

"כן. ווינסטון בבקשה. ו'טעמי'. כמה זה?"

"שלוש־עשרה. מחיר מיוחד לבחורות עם עיניים יפות."

"תודה."

"ביי, נשמה. מותר לך לחייך לפעמים."

אני כבר בפתח, לא טורחת אפילו להסתובב. איזה נודניק. אם עכשיו הוא יעבוד כאן קבוע אני אצטרך ללכת כל פעם לפיצוצייה בשעריים.

בדרך חזרה הביתה אני עוברת דרך הסמטה ליד בית הכנסת ונכנסת לגן הציבורי, מתיישבת על אחד הספסלים. אני מוציאה את הווינסטון מהכיס ומדליקה סיגריה, מרימה את העיניים למעלה, מסתכלת על הצמרות של העצים.

עצים, במיוחד אם מסתכלים רק על הצמרות שלהם, ושמים, יש בכל מקום.

יכולתי להיות בהודו. או באירופה איפשהו. במדריד אולי, כמו בפעם ההיא שנסעתי לאבא, שנה אחרי שהוא עזב, כשעוד היינו מדברים בטלפון פעם בשבוע. זה הוא שהזמין אותי לבוא אליו.

אבל כבר ביום השני שהייתי אצלו רבנו, ואני ברחתי והסתובבתי יום שלם ברחובות. היה די קר ולבשתי בגדים לא נוחים, במיוחד המכנסיים שכל הזמן נתקעו לי. עד אז לא שמתי לב לזה שהם צמודים מדי, זה מסוג הדברים שמגלים רק כשמסתובבים יום שלם ברגל ברחוב.

היה קטע שישבתי על ספסל באיזה פארק, ממש כמו עכשיו, רק שכאן יש חתיכה קטנה של דשא מצהיב, כמה ברושים ושתי נדנדות חלודות, ושם היו מרחבי דשא, מכון וייצמן פראייר לידם, עצים ענקיים, עתיקים, ואגם.

ישבתי שם על ספסל ובכלל לא קלטתי כמה שהכל יפה. הייתי מדוכאת מזה שרבתי עם אבא על היום השני של הביקור, ופתאום נראה לי מטורף שבכלל באתי, שחשבתי שאני איהנה להיות איתו, או לפחות שנצליח להסתדר, והדירה שלו היתה קטנה ומלוכלכת, לא שהבית שלנו היה פעם נקי במיוחד, אבל זה היה הלכלוך שלנו, המוכר, ושם זה היה לכלוך אחר, שהגעיל אותי ועשה אותי עצובה.

אבל עכשיו הפארק ההוא במדריד נראה לי יפה, ובעיקר רחוק, שונה ממה שפה, מהעליבות הזו שכל החיים שלי אני מנסה לברוח ממנה.

והנה, גם עכשיו אני לא מצליחה, כי איך שאני מורידה את העיניים מהצמרות של העצים אני רואה את הבניין הגדול והלבן של הביטוח הלאומי, ועטיפה של תפוצ'יפס זרוקה על החול, ולכיעור הזה אפילו האור של השקיעה, שעכשיו הוא כבר זהב עם גוונים של ורוד, לא עוזר.

כשאני בחו"ל משהו בי מתעורר לחיים. משהו שכּבֶה כשאני כאן, משאיר לי רק שעמום וכבדות, שני טון יש עלי כאן.

 

בכלל לא הייתי צריכה לחזור. אני זוכרת את הרגע, בחנות ההיא בקוֹפַּנגַן, איפה שעשינו את הטלפונים, שהחלטתי לחזור לארץ.

ישבתי שם בחום, כולי מזיעה, וחייגתי לאמא שלי, ואחרי שדיברנו קצת היא אמרה, התקשר אלייך מישהו, דורון, הוא ביקש שתתקשרי אליו דחוף, ונתנה לי את המספר שלו.

איך ששמעתי את זה הרגשתי את כל הזיעה מתייבשת ואת השערות נעמדות לי. חייגתי אליו בלי לנשום.

הוא אמר שהוא לא הפסיק לחשוב עלי מאז שחזר לארץ, שהוא נפרד מאיילת, החברה שלו, ושיש לו דירה מדהימה ברמת השרון והוא רוצה שאני אבוא לגור איתו.

בדיוק יומיים לפני זה החלטתי שאני נשארת עוד חודש לפחות בתאילנד, ואז, עם הכסף שיישאר, נוסעת לעבוד באוסטרליה, או במקום אחר. פחדתי לחזור לארץ, כאילו יש כאן איזה כישוף ואם אני אחזור אני אתָקע כאן שוב, לתמיד, אבל פתאום כשדיברתי איתו התבלבלתי. חשבתי שהוא אהבת חיי. רציתי להיות איתו, לגעת בו שוב, ומה הטעם לטייל לבד, חשבתי, אני אהיה איתו בארץ ובקרוב, ככה הבטחתי לעצמי, ניסע שוב, וכבר דמיינתי אותנו בבונגלו שלנו על החוף, הפעם ביחד, בלי שנצטרך להסתתר מאף אחד.

וככה חזרתי. לא לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא ילך בינינו. אחרי שבועיים כבר ארזתי מזוודה, אבל עוד חודש שלם המזוודה הזו עמדה ליד הדלת של הדירה. כל פעם הייתי מתחילה להוציא ממנה דברים, ואז, בריב הבא, מסדרת אותה שוב, מחליטה שלמחרת אני עוזבת, ונשארת. בסוף, כשהתחילו להגיע אליו טלפונים מסתוריים וגיליתי שהוא בקשר עם איילת, החברה הקודמת שלו, ירד לי סוף־סוף האסימון, וחתכתי לבית של אמא.

ועכשיו אני כאן. בלי כסף, חוץ ממה שנשאר מהטיול, את הרוב כבר בזבזתי ואין לי מספיק לכרטיס טיסה לשום מקום ובטח לא לטיול. בלי רצונות, חוץ מלעוף מפה, בלי חברים.

דן בהודו, ואפרת, אם אפשר לקרוא לה חברה, גרה בכפר סבא ולי אין כוח לנסיעות. אין לי כוח לכלום. ונראה שלעולם לא יהיה לי, שאני לא ארצה לעשות יותר כלום בחיים, שכל מה שיבוא לי לעשות זה לשבת בחדר שלי ולעשן. מקסימום לשים מוזיקה, מדי פעם, או לצאת למטבח להכין לי קפה.

כבר חושך, פנסי הרחוב מאירים באור צהוב את הכל, את כל הכיעור הזה שאין לי איך לברוח ממנו, ואני קמה וחוזרת הביתה.

 

***

 (3)

איך יצא שמצאתי את עצמי תקועה פה בליל המילניום?

חודשים מדברים על זה. בספטמבר, כשהייתי בתאילנד, רצו סיפורים על מסיבות במוזמביק, בברזיל, בהודו. שמעתי על כאלה שישנים כבר חודש בים המלח, ועל מעגלים בסיני.

הייתי בטוחה שאני אהיה באחד מהמקומות האלה, שאני רק צריכה לבחור. גם כשחזרתי לארץ, בהתחלה, עדיין חשבתי שנעשה משהו מיוחד. זכרתי שכשהיינו בתאילנד דורון סיפר על מסיבה שחברים שלו מארגנים, שלושה ימים באיזה מטע תפוחים בצפון.

אבל כששאלתי אותו על זה הוא כבר לא התלהב. "עזבי אותך ממסיבות," הוא אמר לי, "בואי ניסע למדבר, רק שנינו, נשכב על שק שינה ונסתכל על השמים." הוא הסתכל עלי וחייך את החיוך הזה שלו, עם הגומת־חן, וישר ויתרתי על כל התכניות שלי, על כל הרצונות הגדולים. "יאללה, בוא ניסע למדבר," אמרתי לו.

אחר־כך הוא ירד גם מהמדבר, כשהתחלנו לריב על כל שטות וכבר לא היה ברור אם בכלל נהיה ביחד בסילבסטר.

ובסוף יוצא שאני תקועה פה. בבית של אמא שלי בשכונה הכי מכוערת ברחובות. בחדר שלי עם התריסים שהיו לבנים פעם, רק שאף אחד לא ניקה אותם כבר שנים.

כמה פעמים כבר העברתי את העיניים על החדר הזה?

השטיח הכחול מסיני, התנור החשמלי הקטן שאני מדליקה כל ערב כשנהיה קר, התמונה שדן הביא לי מהטיול הראשון שלו להודו, שיווה גדול, כחול ומחייך, תלויה לבד על הקיר. את התמונה הקטנה במסגרת העץ, האנשים הרוקדים של מאטיס, שהולכת איתי לכל מקום, הנחתי על השולחן הקטן ליד המיטה. עד עכשיו לא רציתי לתקוע מסמר בקיר ולתלות אותה כי זה היה אומר שאני נשארת פה.

אז עכשיו היא כאן לידי, מונחת על הבד הצבעוני שדן הביא לי מהטיול השני שלו בהודו.

ואני מונחת לידה, כמוה גם אני עדיין לא במקום הנכון שלי, וצריך הרבה יותר מלתקוע מסמר בקיר כדי שאני אמצא אותו.

והמערכת, שדן עזר לי להרכיב סוף־סוף, המגבר והרמקולים הישנים של ההורים שלי עם הדיסקמן שקניתי בתאילנד, שעכשיו מתנגן עליה בוב מארלי, ממלא לי את החדר בשמש ואת החזה במחנק מרוב שאני רוצה לצאת מפה, לעוף רחוק. במקום זה אני מגלגלת ג'וינט חדש, מקווה לעוף איתו, פותחת את החלון ונותנת לאוויר הקר שנכנס להרגיע אותי קצת.

אני גומרת את הג'וינט ונשכבת על המיטה. הדיסק של בוב מארלי נגמר ואין לי כוח לזוז אבל בסוף המנצ'יז מכריע אותי ואני יוצאת מהחדר, מכינה לי קפה ולוקחת כמה עוגיות. בדרך חזרה לחדר אני נעצרת בסלון.

אמא יושבת ורואה חדשות, מראים שם את ההכנות שאנשים עושים בכל מיני מקומות בעולם לקראת באג אלפיים, כל מיני מטורפים שמתחבאים כבר חודש במרתף של הבית. אני מתלבטת אם להישאר או לחזור לחדר, רק שהיא לא תשאל אותי אם כבר התקשרתי לפסיכולוגית, בטון היעני קליל שמנסה להסתיר את זה שהיא דואגת, כי אני אתפוצץ. אבל לא, היא לא תעז. היא כבר מזמן לא שואלת אותי כלום.

כבר שלושה ימים מאז שהיא נתנה לי את המספר של הפסיכולוגית הזאת. יש לה שם של מורה ללשון - יעל אשד - הכי ישראלי שיש, אבל דוריתה אמרה שהיא נולדה בארגנטינה ושהיא יודעת ספרדית, מה שאומר שאני לא אצטרך לשלם גם לנוטריון שיתרגם לי את החוות־דעת הזאת, על הנזק הנפשי שנגרם לי בילדות.

אבל עד עכשיו לא יצא לי להתקשר.

אני נשארת לעמוד עוד קצת מול הטלוויזיה, שותה את הקפה ואוכלת עוגיות, ופתאום טלפון.

אני מופתעת לשמוע את דן. מאז שהוא חזר פתאום מהודו, בגלל ההתקף לב שאבא שלו עבר לפני שבוע, אנחנו מדברים כל יום בטלפון, אבל היום כבר דיברנו פעמיים. סיכמנו שכל הקטע של המילניום זה סתם חארטה, ושהכי טוב פשוט להתעלם מזה ולא לעשות שום דבר. אני לוקחת את הטלפון לחדר שלי.

"אז מה, איך את מבלה את ליל המילניום?"

"סתם. משתעממת. אם לא היית מתקשר בטח הייתי רואה טלוויזיה עם אמא שלי."

"אז הצלתי אותך."

"כן, לגמרי. מה אתך, אתה עושה משהו יותר טוב?"

"לא ממש... רואה טלוויזיה. לא מזמן חזרתי מהבית־חולים, ועכשיו אמא שלי שם. בא לך לבוא?"

 

הוא פותח לי את הדלת ואנחנו מתחבקים. אני מרגישה שהחיבוק שלו אחר. הרגשתי את זה גם בפעם הראשונה שהתראינו, בשבוע שעבר. וגם איך שהוא מסתכל עלי, כאילו נדמה לו שהוא מאוהב בי. זה מפתיע אותי. בשתי הפעמים שהיינו קצת זוג - שלושה חודשים בכיתה י"ב וכמה שבועות אחרי שהשתחררתי מהצבא - זה קרה לנו ביחד, באותו זמן. פתאום באמצע הלילה, בשתיקה הזו שנהיית אחרי שיחה ארוכה בחושך, התחלנו להתנשק, וזה היה כמו המשך של השיחה.

אבל עכשיו זה לא ככה, ואני מרגישה מוזר כשהוא מסתכל עלי, במבט הזה שכבר מזמן לא היה לו.

"בואי," הוא אומר, ואני הולכת אחריו לחדר שלו, שלא השתנה מאז התיכון, מתיישבת לידו על המיטה, מרגישה נטושה קצת. שלא יתחיל להתאהב בי עכשיו, אין לי כוח לזה. אבל כשהוא לוקח את הגיטרה, מסתכל עלי ומחייך, אני כבר לא בטוחה, כי החיוך שלו רגיל, ואז הוא מתחיל לנגן והגוף שלי נרגע לתוך המזרון.

כשרק הכרתי אותו, בכיתה י', קצת לא סבלתי אותו. חשדתי באנשים שהסתובבו עם גיטרה. ואז בטיול השנתי ישבנו בערב בחדר של הבנים, והוא ניגן, בהתחלה את כל הרגילים, ביטלס ואריק איינשטיין וכאלה, וכשהוא עשה הפסקה לרגע התחלתי לבקש שירים, לזרוק לו שמות - נגן את grow old along with meשל ג'ון לנון, את our houseשל קרוסבי סטילס ונאש. חלק ממה שביקשתי הוא לא הכיר, ואז הוא היה אומר לי - תשירי רגע, ומקשיב לי עם המבט המרוכז הזה, כאילו הוא מקשיב למשהו בתוכו, ואחרי כמה זמן מתחיל לנגן לי את השיר. נגנבתי מזה לגמרי.

במשך הזמן, אחרי עוד טיול ועוד איזה ערב מוזיקלי שעשינו בבית הספר, התחלנו להיפגש גם לבד. היינו מדברים קצת, אבל בעיקר הוא היה מנגן ואני הייתי שרה. יכולתי לבקש כל שיר שרציתי והוא ניגן, על הפסנתר אצלו בבית או על הגיטרה. ותמיד הכי אהבתי את הרגע הזה שבו הוא היה קולט את המנגינה ומתחיל לנגן, ואני הייתי שרה עם המוזיקה, והוא היה מחייך מין חיוך כזה, שמח.

ומההתחלה הוא הראה לי שלידו אני יכולה להיות איך שבא לי. הרגשתי נוח איתו בקלות. רבנו לעיתים רחוקות, אבל גם כשרבנו הוא לא היה נותן לי לעשות מזה עניין, להסתבך בתוך עצמי. תמיד הוא היה מופיע אצלי בבית, אחרי יום או יומיים, עם איזו מתנה טיפשית כמו קרמבו או סנדוויץ שהוא היה מכין לי, עטוף בנייר לבן בתוך שקית ניילון מיוחדת של סנדוויצ'ים, כי סיפרתי לו איך תמיד קינאתי באלו שהיו להם סנדוויצ'ים כאלה. או שהיה מביא את הגיטרה, ובשנייה שנכנס לחדר שלי, בלי להגיד כלום, היה מנגן לי שירים שאני אוהבת.

כשהיינו ביחד, עם סקס, זאת אומרת, זה נהיה קצת יותר מסובך. למרות שגם כן לא נורא. לעומת איך שזה היה עם ניר, צעקות ואז שתיקות של שבוע, או עם דורון, שהריבים איתו היו לקוחים ישר מסרטים צרפתיים מוטרפים, רק בנס אף אחד מאיתנו לא כרת לשני אצבע או משהו. עם דן זה היה אחרת, תמיד זה נגמר יחסית מהר ולא הגיע לפיצוץ. היו לו כל מיני חוקים שהוא ממש הקפיד עליהם, למשל שאסור לטרוק דלתות, או להגיד דברים ממש מרושעים, או לקלל, חוקים אביריים כאלה ששמרו עלינו מליפול יותר מדי.

 

פתאום באמצע השיר הוא מפסיק לנגן ואומר -

"שכחתי לספר לך. אני עובר לתל אביב. לגור אצל אחותי."

"וואלה. מה קרה?"

"סתם, נמאס לי להיות פה. נראה לי שאני אצטרך להישאר איזה חודש בארץ, עד שהמצב של אבא שלי יתייצב, אבל אין מצב שאני נשאר כאן. בכל מקרה זה רק לחודש. מחר אני מזמין כרטיס. לתחילת פברואר."

"נו, אז אולי תחכה לי? אני אמורה לקבל את הכסף של הפיצויים ממש בקרוב. ניסע ביחד."

"מתי זה אמור לקרות?"

"יש לי כבר טלפון של איזה פסיכולוגית, אני מתקשרת אליה מחר מחרתיים, קובעת איתה, מקבלת ת'חוות־דעת ושולחת לארגנטינה... צ'יק צ'ק. תוך חודש, גג חודשיים."

"חודש זה סבבה, אבל חודשיים... אני אצטרך למצוא איזה עבודה, אחרת ייגמר לי הכסף."

"נו, לא נורא... תמצא משהו זמני כזה. מה, לא תחכה לי?"

הוא מסתכל עלי, מחייך, "מהפעם הראשונה שנחַתּי בהודו אני מת לנסוע איתך לשם. ברור שאני מחכה."