כמו כל אחת... אבל אחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמו כל אחת... אבל אחרת
הוספה למועדפים

כמו כל אחת... אבל אחרת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רונית כהן-תמיר הינה מאמנת מוסמכת בוגרת גומא – המרכז הישראלי לגישור ולאימון, וחברה בלשכת המאמנים בישראל.

תקציר

"אני יושבת כאן, על הכורסה בחדר העבודה הנעים שלי, ומתרגשת מחדש מהדרך שעברתי – ואולי אף יותר : מהדרך שאני עובדת יום אחר יום בצמוד למתאמנים ( ובעיקר מתאמנות ) מגיעים אליי, כי לא רק הם עושים מסע של שינוי – גם אני משתנה כל יום מחדש, משנה, לומדת, חווה , משתקפת דרכם ומבינה כל יום עוד משהו חדש של עצמי על חיי". ( ע"מ 263)

ספרה של רונית כהן-תמיר, "כמו כל אחת ..אבל אחרת", מגולל חיים שלמים למן ילדותה של המחברת ועד לשלבים המתקדמים בחייה. הספר מתאר מסע אישי, חד פעמי, חוצה גבולות וזמן, של צעד אחר צעד בחיפוש אחר האושר. המחברת שנולדה למשפחה מבוססת עם "כפית של יהלום" בפיה . מוקפת משפחה בוכרית, מגוננת , אמידה חמה וקולנית דומיננטית מצד אחד, ומן הצד האחר, משפחה מפולין שחיה בצל זיכרונות של בריחה מאירופה הנאצית, החליטה בצעד אמיץ לצאת למסע בקרון חייה, ולהבין מדוע עם כל העושר , זוגיות אוהבת וילדים בריאים, חסר משהו בחייה – קצת אושר.

בחלקו הראשון של הספר, נחשף בפני הקוראים סיפורה הביוגראפי של המחברת– הכולל נושאים משפחתיים, אישיים ואינטימיים. כמו גם על "גברת חרדה" ששלטה בחייה במשך שנים רבות. כנגדה היתה חסרת אונים, בודדה ובעיקר לא מאושרת. מתוך הריק הגדול שאפף שנים רבות אזורים רבים בחייה. שהצמיח והנביט בתוכה התקפי חרדה – היא הגיע לחיפוש. תוך כדי הערפל שאפף את החיים שלכאורה מושלמים שהיו לה , הבינה שלא אלו החיים שהיא רוצה לחיות .

בחלקו השני של הספר, פורשת המחברת את התובנות וערכים אליהן הגיעה בסופו של המסע אשר מאירות את דרכה, מגינות עליה ומובילות אותה בבטחה בדרך בה היא צועדת. בצורה מתודית מעבירה המחברת לקוראים את עשר התובנות . חיבור של שני המרחבים השולטים בעולמנו – מרחב הנפש והרוח ומרחב המדע. שילובן של שתי התפיסות : הרוחני והמדעי הולידו את היהלום הייחודי- "משולש היהלום שלי".

החלק האחרון בספר, פורט אחת לאחת, את התיאוריה של "משולש היהלום שלי". זהו בעצם היהלום שנמצא בכל אחד ואחת, אשר קצותיו מלוטשים בהבנות על מהות היקום , ובתוכו נעות תובנות ברטט בלתי פוסק , משתנה ודינמי, תובנות המיסעות לנו לממש את הפוטנציאל הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו . שבסופו של דבר מעניקים את אותה תחושה שאנשים מכנים "אושר".

פרק ראשון

פרק א

שורשים ממזרח וממערב

הצד הפולני שלי

כמו הרבה "בחורות טובות מבית טוב", גם אני מתהדרת בצד אחד פולני טהור (על הצד השני - בהמשך...). מה זה אומר לגדול בבית חצי פולני? דואגים הרבה לילדים, אוכל לא זורקים ומעט משפחה.

סבתא מינה היא הסבתא הפולנייה שלי, וכשאני מכנה אותה כך, אני עושה זאת בהמון רגשי אהבה וגעגועים, אשר מעלים בי דמעה קטנה בקצה העין. מה לעשות? פולנייה...

סבתא מינה היא לא רק סבתא. יש לה מקום חשוב ודומיננטי בחיי, מילדותי ועד התבגרותי. למעשה בשנים מסוימות היא היתה כמו אמא בשבילי ומילאה את התפקיד האמהי והדאגני במושלמוּת. זה היה בשנים בהן אמא עבדה במפעל עם אבא ושהתה מחוץ לבית במשך רבות משעות היום. מישהו היה צריך לטפל בילדים, ולא היתה מושלמת לכך יותר מאשר סבתא מינה. יום-יום, במשך 40 שנים, הגיעה סבתא לביתנו ב-7 בבוקר, בכל מזג אוויר, לארגן את הבית, לסדרו, לפקח על העוזרת, לבשל לכל אחד מבני המשפחה את המאכל האהוב עליו, ואף להאכיל אותנו, אם לא סיימנו בעצמנו את הארוחה ולא השארנו צלחת נקייה. רק לאחר צחצוח המטבח ועם תום ארוחות הצהריים עזבה את ביתנו לכיוון ביתה, תמיד ברגל, כדי לא להוות מטרד או לגרום לאיזו מעמסה מיותרת.

סבתא מינה נולדה בדומברובה-גורניצ'ה שבפולין. בנעוריי, כשכבר הייתי בגיל בו מתחילים לשאול שאלות - כמו "איפה נולדת?" "איך נראָה הבית שלך?" ו"איך היו החיים בעיירה עם השם המצחיק הזה?" - סיפרה לי סבתא מינה סיפורים מילדותה, מפליגה על כנפי דמיון שאני ביקשתי שתפרוס מעלי:

"בגיל עשר כבר יצאתי לעבודה. כך זה היה אז. כל ילד וילדה שנולדו הוסיפו שמחה גדולה למשפחה, אבל בעיקר הוסיפו עוד זוג ידיים עובדות כדי להגדיל את ההכנסה, את ה'פרנסה'. את יודעת, רוניתי'לה, פעם, בעיירה שגדלתי בה, כשמישהו שאל את חברו 'יש פרנסה?' התכוון לשאול אם חברו מתקיים וזוכה להאכיל כהלכה את בני ביתו. כל היום התעסקו בקיום. זה היה הדבר החשוב ביותר. זה וגם היה חשוב לשמור על המסורת היהודית. מי שלא היה בתוך המסגרת - אוי ואבוי לו! ואני רק בת עשר - וכבר הייתי מבריחת טבק..."

הבטתי בסבתא מינה: "מבריחת טבק? מה זה?" והיא היתה מספרת שליד הבית השתרעו מטעי טבק, ואחר שהיו נאספים הגידולים, היא ואחותה היו מעמיסות את שאריות העלים על עגלה ונוסעות עם אביהן עד לקטוביץ, העיר הגדולה, ושם מוכרות אותן.

"הרווחתי הרבה כסף ממכירת טבק..." היתה מתפארת בקריצה ואני הייתי משתוממת. מעולם לא חשבתי שסבתא מינה מכרה טבק. "סוחרת" כל כך לא מתאים לה.

 

סבא יצחק גולדמינץ, אביה של אמי, נולד בקטוביץ שבפולין. הוא היה בנה של האישה השלישית שאתה התחתן אביו. סבתא מינה פגשה אותו בתנועת "גורדוניה", בה הושפעו שניהם מהרעיון הציוני ומהחלום על בית לאומי בארץ-ישראל, וכנראה גם התאהבו, או לפחות משהו בסגנון של הימים ההם....

בעוד סבתי גדלה והתחנכה בבית דתי מסורתי, גדל סבי בבית חילוני, במשפחה ענייה. מגיל צעיר עבד ועמל לפרנס את המשפחה, כך שהרעיון שיתחתן כלל לא נשא חן בעיני הוריו, שראו בו את עמוד התווך הכלכלי בבית. הם ידעו שברגע שיישא אישה ויתפנה להקים משפחה, יתקשו לקיים את עצמם. גם הוריה של סבתא מינה לא נראו עולזים ושמחים בבוא הצעירים לספר על רצונם להינשא. להפך; הרעיון שבתם מינה תינשא לבחור חילוני ועני ממשפחה, שבה נולדו ילדים משלוש אמהות שונות, לא היה מרנין במיוחד. כנצר למשפחת רבנים לומדי תורה מבוקר עד ערב ציפו מבּתם שתשתדך לאדם "ראוי" יותר. בסופו של דבר החליטו השניים לקשור את חייהם זה בזה. אם מישהו מדמיין חתונה יהודית בעיירה הפולנית כמיטב מסורת ה"שטעטל" - טעות בידו. מסתבר שמוזיקה צוהלת לא עלתה משם לאחר שקידשם הרבי. שתי המשפחות החרימו את הזוג הצעיר ולא ראו כל ברכה בזיווג זה.

 

משחר נעוריו היה סבא יצחק חרוץ ומורגל בעבודה קשה. את פרנסתו מצא בתחום המתכות. באחד הימים הגיעו למפעל בו עבד שני זרים, יהודים מפלשתינה - קפלן וברוך. הם היו מה שהיום מכנים "יזמים" ונחושים לפתוח בארץ-ישראל (תחת המנדט הבריטי דאז) מפעל למתכות. היו אלו שנות שגשוג ביישוב היהודי בארץ. מפעלים חדשים הוקמו ומקומות עבודה נוספו, ובכולם נדרשו אנשי מקצוע מהימנים. משראו את מיומנותו המקצועית של סבא ואת חריצותו, הציעו לו לבוא לארץ-ישראל ולעבוד במפעל אשר יקימו.

היוזמה הכלכלית והמקצועית הזו התחברה לרעיון הציוני שעל ברכיו גדלו סבי וסבתי ב"גורדוניה" - מה עוד שהוריהם לא היו בקשר אתם, ובשלב זה לא היה להם מה להפסיד. פניהם היו נשואות לחיים חדשים, אל עבר עתיד חדש, מקום חדש והתחלה חדשה.

כשאני מהרהרת בכך, אני מרגישה שהרבה אומץ, תושייה ואמונה נדרשים, כאשר נפתח לנו "חלון הזדמנויות", כדי לעזוב חיים שלמים מאחור וללכת לכיוון הלא-נודע. מבלי להביט לאחור הם עזבו בלילה אחד, ממש כאילו ברחו.

סבתי סיפרה שהוריה ויתרו עליה ונדמה לי ששמעתי אותה ממלמלת: "כן, הם אפילו ישבו עלי 'שבעה'..." ושפתיה התכווצו בכאב מודחק. היא ליטפה את ראשי והמשיכה לספר:

"דודה שלך, רבקה, נולדה עוד בדומרובה-גורניצ'ה, ובתוך הבטן שלי החזקתי את שושנה, אמא שלך. ברוך וקפלן, שני החברה'לך מפלשתינה שסידרו לנו את כל הניירות והפספורטים לעלייה, לא ידעו מזה. אילו היו יודעים שאני הרה, לא היו מעלים אותי... וככה הסתרתי את הבטן בחגורה שקשרתי חזק על הגוף.

"במשך שלושה ימים ולילות נסענו ברכבת מווארשה לטרייסט באיטליה, עם כל הפעקלאך עלינו, תיקים ומזוודות, ילדה אחת ביד וילדה אחת בבטן. זה נשמע אולי כמו סרט הרפתקאות רומנטי, אבל זה היה מאוד קשה וגם מפחיד. לכי תדעי מה יש במדבר הזה שאנחנו הולכים אליו. אבל אני וסבא שלך היינו נחושים, באמת לא סובבנו את הראש לאחור. ידענו שיש לנו רק כיוון אחד להסתכל עליו - קדימה; ובקדימה הזה היתה אונייה גדולה שעגנה בנמל.

"עוד שבוע עבר עלינו בהפלגה - לא כמו האוניות שאת מכירה, בובה'לה. זה היה... משהו אחר. אבל בסוף הגענו ליפו, שם חיכו לנו הבחורים, ברוך וקפלן. ומה אנחנו רואים? במכונית הם הגיעו לקחת אותנו! שפשפנו את העיניים שלנו. היתה זו פעם ראשונה שאנחנו עולים על מכונית ולה מנוע! מה ידענו אנחנו? מה הכרנו? רק סוסים ועגלות - ופתאום אנחנו נוסעים. טוב זה לא היה ממש כביש, רק דרך עם הרבה חול ואבק, אבל בסוף הביאו אותנו לפתח תקווה".

אני מחייכת. הנה, עכשיו מגיע החלק של הסיפור שקשור אלי - פתח תקווה, העיר בה נולדתי וגדלתי. אני מבינה שהכול התחיל שם, עוד מסבא יצחק וסבתא מינה.

"ומה את חושבת, שישר קראו לזה 'פתח תקווה'? בהתחלה זה היה 'מלאבס', על שם הכפר הערבי ששם היו הקרקעות הראשונות שקנו הציונים. הדירה הראשונה שלנו היתה ברחוב רמב"ם. בני שלוש משפחות גרו יחד באותה דירה. אחד מהם היה חזן בבית כנסת, אחר היה מזכיר בקופת חולים של ההסתדרות; והיה מטבח משותף. כן, רוניתי, ביחד כולם, במטבח אחד. אבל אצלנו, הפולנים, יש סדר בחיים: לכל משפחה היו הימים והשעות שלה בתורנות. אל תשאלי איזו 'שמחה'! שלא נדבר על השירותים בחצר האחורית, ששלוש משפחות השתמשו בהם. את מבינה שזה לא היה בדיוק ספא... אבל הסתדרנו, לא היתה ברירה".

 

סבתא מינה מפליגה על גבי הזכרונות, ואני מרגישה כאילו היא מצאה אלבום ישן חבוי במגרה, ובו תמונות בשחור-לבן מהעבר הרחוק, וכעת יש לה הזדמנות לדפדף בדפים לאחור ולהסתכל, להתבונן, להיזכר, אולי להתרגש ואולי להזיל דמעה, על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות... ככה זה בגיל הזה.

בלי להרגיש אני כבר נמצאת בגיל שבו עושים "חשבון נפש", עורכים סיכומי ביניים, מריצים את סרט החיים אחורה וקדימה; וכאשר אנחנו לא "מודעים", אנו זוכרים רק את הדברים שלא עשינו, מחפשים בעינינו ה"לא אובייקטיביות" היכן טעינו. לסבתא מינה היתה תכונה לשפוט את עצמה בחומרה וליטול על עצמה אחריות רבה, גם על חיי בתה שלא נראו בעיניה "חיים ראויים".

לי לא היו אז הכלים הנפלאים שנמצאים ברשותי היום ולא יכולתי לומר לה: "סבתא, את נפלאה! את מסורה... אבל חייה של אמא הם חייה שלה!". בסופו של דבר אין אנו יכולים לקחת אחריות על חיים של אחרים, גם לא על חיי ילדינו. תפקידנו כהורים הוא לאהוב את ילדינו, לדאוג להם, לספק את צורכיהם - ביגוד, מחסה ומזון - וללמד אותם כיצד להסתדר בעולם כמיטב יכולתם. איננו יכולים לחסוך מהם את הקושי. אין באפשרותנו למנוע מהם סבל. לכל אדם הדרך שלו בחיים והדרך שלו ללמוד את שיעוריו. מאחר שהחיים הם רק מה שנחווה דרך מי שחווה אותם, אין שום דרך שבה יכול אדם אחד למנוע מאדם אחר לחוות את חוויות חייו שלו.

***

סבתא שלי גדלה בבית בו היו שש אחיות. שלוש מהן נספו בשואה, וכן ההורים; שתיים שרדו את התופת, והיא - השלישית - עלתה ארצה עם סבא יצחק טרם הפלישה הנאצית לפולין. לאחר המלחמה עלו רבקה ושרה, שתי אחיותיה, לארץ. בתקופת המלחמה הן התחבאו במקומות שונים ונדדו בדרכים כדי למצוא מסתור מהנאצים.

הן נפטרו לפני כעשר שנים, ואני זוכרת אותן מצוין. המראה שלהן עדיין חרוט בדמיוני לפרטי-פרטים ובצבעוניות מהממת: שתי נשים מטופחות ותמיד עם "פריזורה" מנופחת, על שפתיהן ליפסטיק אדום בוהק ולק בצבע תואם על ציפורניהן, אולי על מנת להסוות ולטשטש את עברן הפחות ססגוני, לחפות על העוני והכאב שחוו בתקופת המלחמה.

וכך היו פוסעות להן בשמש הפתח-תקוואית ברחוב רוטשילד, מטפחות משי שקופות מצילות על פניהן או מסתירות אותן. כולנו ידענו שהן חוו חוויות קשות באירופה הנאצית, אך מעולם לא סיפרו מה היה שם. הן לא דיברו, ואנו לא שאלנו.

רבקה ושרה התחתנו. לכל אחת מהן היתה בת, והן גרו זו בסמוך לזו, ממש בית ליד בית. בנעוריי הייתי מביטה בהן וחושבת לעתים, שאילו יכלו היו מתחתנות זו עם זו. כל הזמן היו ביחד, ואינני זוכרת שראיתי את האחת מהן בלעדי האחרת. לא יכולתי להבין זאת אז. זה נראה בעיניי מוזר, חולני, תמוה, מסתורי. אף כיום אני יכולה רק לנחש מה הן חוו וראו, ואילו צלקות נשאו בנפשן ובגופן לאורך כל השנים הרבות.

בחברה ובמפגשים משפחתיים הן בעיקר שתקו. לעתים נדמה כי שום הבעה לא עלתה על פניהן, אך אני היטבתי לראות דוק של עצב קל מתוח על הפנים, שכאילו לא אמרו דבר. לאחרים נדמה היה כי הן רוטנות וזועפות, אך כיום אני יודעת שטראומת המלחמה מעולם לא עזבה אותן. אומללות ומסוגרות נותרו עד סוף ימיהן. לפעמים הרגשתי שהן אנטיפתיות זו כלפי זו, ממורמרות. להתבונן זו על האחרת כנראה הזכיר להן את עצמן, את הימים הנוראים שהיו רוצות למחות מהזיכרון, להסיר את הכאב שדבק ולא עזב.

במשפחה מסתובב סיפור, שצרוב בזכרוני כמו סרט קולנוע זר, מיסטי, מוזר; אך היה זה מקרה אמיתי - אף שהוא עשוי להישמע כבלתי אפשרי. וכך היה:

שתיהן כבר היו מבוגרות, כבנות 90-85. תמיד הלכו לקניות יחד, שיחקו קלפים, טיילו ביחד. המשפחות כבר היו פחות מעורבות בחייהן, ונדמה כי לא היה אפשר להפריד ביניהן. ואז חלתה שרה ובאחד הימים נפטרה. גם רבקה כבר לא היתה בקו הבריאות. כרותת רגליים היתה בשנותיה האחרונות. בשעה שנפטרה שרה ונקברה, לא ידעו במשפחה כיצד לבשר לרבקה שאחותה כבר אינה בין החיים ושזה עתה שבו מהלווייתה. כנראה איש במשפחה לא יכול היה ליטול על עצמו את התפקיד הזה. בעודם מתכוננים ל"שבעה", התבררה עובדה מצמררת: בשעה שקברו את שרה, נפטרה רבקה. כשנודע הדבר אצלנו במשפחה, אחז הלם גדול בכולם. לאיש לא היו מילים הגיוניות להסביר מה קרה בדיוק, וכיצד אירע שמבלי שידעה על מות אחותה השיבה גם היא את נשמתה לבורא.

***

סבא יצחק עבד קשה מאוד, מבוקר עד ערב, במפעל "ברזלית", וכך חסך גרוש לגרוש, לירה ללירה. כל שרצה היה לרכוש למשפחה הקטנה שלו בית קטן. כאשר הזדמן להם לקנות את הבית ברחוב מונטיפיורי, חשו כי הם מצליחים להגשים את חלומם. הבית ברחוב מונטיפיורי שייך עד היום למשפחתי (וטרם סיפרתי על הבית השני באותו רחוב).

לסבא יצחק היה אח מאם אחרת, יוסף גולדמינץ שמו. הוא ואשתו אסתר עלו ארצה בשנות השלושים והיו מבוססים ביותר. במושגים של הימים ההם ניתן לומר שהיו עשירים. היתה להם חנות גדולה ומשגשגת של נעליים מיובאות מגרמניה במרכז העיר חיפה.

משראו שסבא עובד קשה, הציע לו אחיו הצעה קוסמת: "בוא ואפתח לך חנות ברחוב מוהליבר בפתח תקווה, ותמכור נעליים".

רחוב מוהליבר היה אז לבה הסואן של העיר. סבא יצחק המשיך אומנם לעבוד במפעל "ברזלית", אך סבתא עבדה בחנות הנעליים שהם פתחו. אמא שלי ואחותה רבקה היו מגיעות לשם מבית הספר בסיום יום הלימודים ונשארו בחנות עד סגירתה. מהר מאוד הפכה סבתא מינה את המחסן של החנות למטבחון, שם בישלה, שם הכינו הבנות את שיעורי הבית, ומהסיפורים ששמעתי נדמה לי שבתקופה מסוימת הן ממש חיו את חייהן בתוך החנות. לקראת סוף היום, בעת שעמדו לסגור קופה ולערוך חשבונות, היו הבנות מסדרות את קופסאות הנעליים, בעוד סבא וסבתא היו מתווכחים ביניהם על המכירה והרווחים. סבא היה טוען בפני סבתא שהיא מוכרת בזול מדי, וסבתא היתה מתרגזת על כי הוא לא סומך עליה. פולנים - כבר אמרנו?...

 

לסבא היתה גם אחות צעירה יותר - רבקה, שנולדה מאותה אם ומאותו אב. הם היו קשורים מאוד בצעירותם, אך הגורל הזעיף פניו אליה, ומחלת סרטן בה חלתה הכריעה אותה בגיל כה צעיר - רק בת 27 היתה. רבקה ויהודה בעלה התגוררו ברחוב מלצ'ט בתל אביב, ושם, בפינת רחוב שינקין, היתה לה מספרה. היא היתה ספרית מוכשרת. אני זוכרת שאמא שלי היתה מספרת, שרבקה היתה האישה היפה ביותר שראתה בחייה. שני ילדים נולדו להם - ברוך ואילנה - שהיו בגילים של אמא שלי ואחותה רבקה. כשהיו קטנים הרבו לשחק יחד, אך לאחר מותה לקח אותם אביהם לארצות-הברית, ושם נעלמו עקבותיהם. מאז לא נוצר שום קשר עם אותם קרובי משפחה.

הצד הבוכרי שלי

עתה אני מגיעה לחלק אחר במשפחתי - הצד שעוטף את זכרונות ילדותי ונעוריי בפולקלור צבעוני ותוסס, ביצרים ואמוציות, באנשים עוצמתיים וחזקים (בעיקר הגברים שבהם). הצד הבוכרי שלי מזכיר לי שלצד החלק הכביכול מאופק, שמרני ומסוגר של המשפחה הפולנית שלי, יש בי גם צד סוער, יצרי ומלא חיים.

ליד הבית של סבתא מינה וסבא יצחק ברחוב מונטיפיורי היה בית נוסף, ובו התגוררו סבא אברהם וסבתא פנינה. שם גדל אבי. גם הבית הזה נשאר בידי משפחתי עד היום, ועולות ממנו תמונות משנים רחוקות - ריחות עזים של הרבה אוכל בוכרי, כמו פּוֹלוֹב, בּחְש ודוּשְפּרָה משובח ומתובל; פנים הבית, שהיה חלל מרווח שכולו עשוי עץ בטעם משובח, יוקרתי ואותנטי; והרבה אנשים אשר יוצאים מפתח הבית ובאים אליו. על הכול ניצחה סבתא פנינה, האמא הגדולה של הבית.

***

סבא אברהם בן 96 - שיהיה בריא! - נולד בשנת 1915. "סבא אברהם" במשפחה שלנו הוא לא רק סבא; הוא מפעל חיים, הוא המקור לעוצמה ולשפע, לביטחון הכלכלי שעליו גדלנו כמשפחה. סבא אברהם אינו דמות רגילה. השפעתו על כולנו הורגשה לאורך שנים, בעיקר על אבי שנפטר לפני עשר שנים. אין לי ספק שגדילה לאורו ובצלו חרטה השפעה עמוקה על כל מי שהיה סביבו, וזה בולט בעיקר אצל בניו. היום יכול סבא אברהם להשקיף מרום שנותיו על עבָרו, על המקום ממנו בא ואליו הלך, על גדילתו והתעצמותו, ולהבין בין הכרה לדמדומים מעורפלים של תודעה שהלכה והזדקנה (בכל זאת 96!), מעשים שעשה, בחירות שבחר, דרכים בהן צעד, מהלכים, ויתורים, הקרבות, כעסים ושמחות ומחלוקות משפחתיות (והיו לא מעט כאלה, היכולות לפרנס ספר נוסף. אולי...).

היום הוא רגוע, מפויס. אין במי להילחם, אין במה להיאבק. ימיו עוברים עליו בהכרה ובתודעה צלולים למחצה, ואני נכדתו מגיעה לבקרו פעם בשבוע, לדרוש בשלומו, ללטף את ידו חרושת הקמטים, להביט בעיניו שצבען נעשה עמום מזקנה, בעורו המחורץ, ולתהות ללא מילים: מה נמצא שם? האם סיפר הכול? האם יש דברים שאיננו יודעים?

 

משפחתו של סבא הגיעה מקאבול שבאפגניסטן. שורשיו מגיעים עד לסבא-רבא שלו, שהיה יועצו של המלך. באותה תקופה הם היו משפחה עשירה ומבוססת, אך הגיעו ימים בהם ירדו מנכסיהם ואף הוגלו לעיר אחרת, לבאלאק, שם נולדו סבי אברהם, אחיו יצחק ואחיותיו. עם הזמן מצאו דוד, אביו של סבי, ואחיו חאג' יהודה דרך לפרנסה ברוכה ונעשו בבאלאק לסוחרים עשירים ומצליחים.

אף-על-פי שלא הגיעו מבוכרה, אלא מאפגניסטן, נחשבה המשפחה לחלק מהעדה הבוכרית, שכן גדלו וחיו באזור שבו היתה השפעה מסורתית ותרבותית גדולה של בוכרה.

בשנת 1890 ערכו סבא-רבא דוד ואחיו יהודה מסע לארץ-ישראל. הם ביקשו לראות את ארץ האבות. אולי ביקשו לטעום את טעמה הרוחני, או שהיה בדעתם לבדוק אפשרות מעבר לכאן. ייתכן שהיה זה שילוב של כל הסיבות יחד.

אותו מסע בדרכים ארך שבועות. על סוסים רתומים לעגלות הם הגיעו, נעזרים בפמליה קטנה של מלווים. מהסיור בארץ הקודש שבו, ובלבם נטועים רשמים עמוקים. סבא דוד נפטר בהיותו צעיר למדי. על ערש דוויי ביקש לדבר עם אחיו, חאג' יהודה (דודו של סבא אברהם) והשביע אותו שיעלה את שתי משפחותיהם לארץ. ועוד דבר ביקש ממנו סבא דוד: שלאחר מותו יטפל בבניו כאילו היו בניו שלו - שידאג להם, לחינוכם, לכלכלתם, שישמור עליהם, ושיהיו באחריותו עד שיתבגרו ויקימו משפחות. במעורפל עודי זוכרת את הדוד חאג' יהודה. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שהוא אבא של סבא שלי אברהם, כי הוא שגידל אותו, כפי שהבטיח לאחיו דוד. זמן קצר לאחר מותו של "הסבא הגדול", דוד, מילא אחיו חאג' יהודה את צוואתו הרוחנית והעלה את שתי המשפחות ארצה.

 

שתי המשפחות העמיסו את כל מיטלטליהן וחפציהן על סוסים ועגלות רבות ויצאו לדרך הארוכה תחת שמי המזרח התיכון, מתקדמים בנתיבים מדבריים והרריים. הפעם ארך המסע חודשים שלמים, כיוון שאתם היו גם הנשים והילדים. אני משערת שעצרו בדרך, החליפו כוחות, הצטיידו במזון, בגדים ובהמות משא, והמשיכו את המסע הארוך, עוברים בעיראק ובסוריה, עד שהגיעו לשעריה של ארץ-ישראל, שאז נקראה כמובן "פלשתינה".

אף-על-פי שהגיעו לפה עם רכוש, היה עליהם להתחיל את חייהם מההתחלה. את מקומם החדש קבעו בפתח תקווה, אם המושבות. למעלה מתריסר ילדים, עם הילדים של חאג' יהודה, גדלו בבית אחד שמאחוריו חצר גדולה. ביחד, כמו שבט, היו מעורבבים אלה באלה אחים ובני דודים.

תמיד המה הבית אנשים וקולות. נדמה שהדלת מעולם לא נסגרה, תמיד נותרה פתוחה, אחד יוצא והאחר בא. שולחן האוכל לא נח לרגע, צלחות גדושות עולות עליו, מתרוקנות ושוב עולות חדשות. האוכל היה חלק מהפולקלור המשפחתי, וסביבו התנהלה כל האווירה בבית. בחצר המשפחה נשחטו פרות ותרנגולות - טראומה שאבי ודודי נשאו על לבם לאורך שנים. הב"יחד השבטי" הזה, שמזכיר את ימי קדם, היה המהות שאפיינה את המשפחה שלי. כשהתבגר אבי, אהב שכולם סביבו. מאוחר יותר הבנתי שאהב לחוש שהוא שולט בכול, אבל מסיפורי ילדותו עולה שהמהודקוּת המשפחתית הזו תרמה לבטחונו העצמי, לעוצמתו ולתחושה שהוא חלק ממשהו גדול וחזק, משהו שנקרא "משפחה".

בתקופה הראשונה התגוררו ברחוב הברון הירש, ואחר עברו לרחוב מונטיפיורי. יצחק כהן, אחי סבי, כנראה לא הסתדר אתו היטב. כבר כשהיו נערים כבני 15 התעוררו ביניהם מחלוקות ומתחים. דודם, חאג' יהודה, אומנם פתח להם מפעל לצמר פלדה (בו עובדים האחים שלי עד היום כבעלים ומנהלים של מפעל מצליח ומוּכּר), אך האח יצחק עזב בטריקת דלת את המפעל ובאופן זמני החל למכור פירות וירקות בשוק. יום אחד עלה על אוטובוס, ובלבו הרהורים לגבי המשך עתידו. לידו התיישב גבר והחל לשאול אותו שאלות: "מאין אתה, בחור? במה אתה עובד?"

"אני מוכר ירקות בשוק", ענה דוד יצחק ותמה על השאלות של אותו זר.

"אני חייב לספר לך על ענף חדש בארץ, בחור צעיר. אולי תהיה לך אפשרות למצוא שם את עתידך יותר מאשר במסחר בירקות בשוק... מה אתה אומר, תרצה לשמוע?"

דוד יצחק הביט בסקרנות על הזר, שפתח אתו כך, ללא סיבה, בשיחה ותמה מה עלה בראשו.

האיש המשיך: "ענף חדש מתגלגל בארץ, הצלחה גדולה יש בו ואפשרויות להתקדם ולהרוויח. אני מדבר על יהלומים. מלטשות רבות יש כעת באזור פתח תקווה ונתניה, ובאחד הימים הקרובים יתקיימו ראיונות על מנת לאתר עובדים טובים לליטוש. אני מציע לך לגשת ולבדוק מה הם מחפשים. לך תדע, אולי בזה יימצא מזלך..."

הזר ירד מהאוטובוס לאחר כמה תחנות, נפרד מהדוד יצחק והותיר אותו מהורהר ומאמין שלא סתם נתקל באיש. בלבו החליט לבדוק את העניין הזה. בגני התערוכה של תל אביב התקיימו באותם ימים ראיונות עבודה לעובדים ופועלים. יצחק הגיע לשם פעם ופעמיים, אבל השיבו את פניו ריקם. הוא לא ויתר ולא התייאש, חזר והופיע מול אותם בוחנים, עד שעבר את המיונים, ומישהו שם החליט להמר על הבחור הצעיר ולתת לו עבודה.

היתה זו ראשיתה של דרך חדשה. שעריה נפתחו לקראתו בברכה ובשפע, והוא היה מראשוני העוסקים בתעשיית היהלומים בארץ - ענף אשר האיר פניו לדודי יצחק. השנים הרבות שחלפו מאז הפכו אותו ליהלומן ענק, הידוע ומוּכּר כאחת החברות הגדולות במסחר ובתעשייה ומהמצליחים והמוכּרים שהתבססו בבורסת היהלומים, כשנוסדה שנים מאוחר יותר. כשהתחתנתי עם אר'לה אהוב נעוריי, היה טבעי הדבר שימצא את מקורות הכנסותיו בתוך עסקי המשפחה. כך החל אר'לה לעבוד אצל דודי יצחק, שהיה בעל משרד גדול אשר נשא בגאון ובגאווה את השם "כהן אוריון ובניו".

 

סבא אברהם המשיך לעבוד בתחום צמר הפלדה. העסק הקטן שפתח לו חאג' יהודה גדל וצמח, בעוד אחיו החל אף הוא לשגשג בענף החדש ולראות ברכה ושפע בעמלו. בנוסף לעבודתו במפעל צמר הפלדה בפתח תקווה החזיק סבא אברהם גם שתי "מולות" (אופנים) לליטוש יהלומים, מפני שראה שהעסק מצליח אצל אחיו. השלטון הבריטי עודד אז את העבודה בענף, וסבא העסיק עובדים, ועליהם היה מקבל החזרי מס. כך הניב העסק רווחים נאים וגדולים.

אולי היו סבא ואחיו יצחק בזמן הנכון במקום הנכון. אולי תקופת הפרוספריטי בארץ-ישראל של השנים ההן - היא שאפשרה לכל מי שהגיע עם מעט רכוש ויכולת להשקיע, לצמוח ולשגשג. התעשייה היתה בראשיתה, הייצור היה מבוקש, והכול היה בתולי ובראשיתי. כך יכול היה כל בעל חזון, יוזמה ואומץ לראות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון ביישוב הקטן, שהתפתח תחת השלטון המנדטורי הבריטי.

כך או כך, העוצמה הכלכלית של המשפחה שלי ("הצד הבוכרי שלי", כפי שאני מכנה זאת לעתים) החלה אז. לסבא אברהם היה חוש עסקי מפותח וממולח. הוא התעשר והתבסס, ושמו היה ידוע ומוּכּר בפתח תקווה. ככל שחלף הזמן, השקיע את כספו בנכס הכלכלי החשוב ביותר בנדל"ן (והוא צדק במאה אחוז; ניתן לראות זאת על-פי המצב כיום). הוא קנה מערבים אדמות ובתים בפתח תקווה, בנווה עוז, בשכונת בילינסון ובתל אביב. עוד בני משפחה שהתבססו היו חכמים, ראו כמוהו את הנולד, ובכל הזדמנות רכשו קרקעות מערבים.

לימים הכיר סבא אברהם את סבתי פנינה, שכיניתי "סבתא איתן" - גם היא בת למשפחה מהעדה הבוכרית - ונולדו להם חמישה בנים. אבי דוד היה הבכור; הוא נולד בשנת 1935. אחריו נולדו יוסי, בני, דני ואיתן. הייתי הנכדה הראשונה במשפחה - מה שהביא לחיי המשפחה שמחה, אושר וגאווה. הייתי הנסיכה הראשונה של השבט הבוכרי.

 

מה שבין פולנים לבוכרים

בגיל 11 עברה אמא שלי, שושנה גולדמינץ, לגור עם הוריה ברחוב מונטיפיורי. היה זה חצי שנה לפני היותה בת מצווה. בבית הסמוך התגוררה משפחת כהן - "הבוכרים", כפי שכינו אותם הוריה: סבתא מינה וסבא יצחק. בין שתי המשפחות עמדה מעין תחושת חשדנות, שנבעה מפערי תרבות ומנטליות; אך הוריי היו רק ילדים צעירים כשהכירו, ובשבילם מושגים כמו "בוכרים" ו"פולנים" כלל לא היו רלוונטיים לחיים. עניינו אותם המשחקים בשכונה, החברויות בבית הספר, הרפתקאות ילדות והתאהבויות קטנות, כאלו של ילדים.

אמא ראתה את אבא בשכונה, ברחוב, ואולי אפילו מחלון חדרה. גם הוא ראה אותה, ואף שבהמשך לא תמיד היו שנות חייהם הזוגיים סוגות בשושנים וברומנטיקה קסומה, בהתחלה היתה שם הידלקות, סקרנות, עניין ומשיכה ראשונית בין שני ילדים מתבגרים, שגדלו בבתים שכנים אך שונים לחלוטין. למסיבה להיותה בת מצווה היא השתוקקה להזמין אותו - כך סיפרה לי לא מעט פעמים - אך התביישה. היא הזמינה את כל ילדי הכיתה שלה, ורק ברגע האחרון אזרה אומץ והזמינה גם אותו.

 

אבא גדל כבר בבית מבוסס, באווירה של שפע, במשפחה חזקה, קולנית, רעשנית, מכניסת אורחים ובשפע מלא כל טוב. אמא גדלה בבית צנוע ועניו, באווירה שקטה, אולי מעט אפרורית. הוריה, שלמדו להסתפק במועט, היו מסוגפים מעט בין קירות הבית, מנסים להשתחרר מצִלה של הגלות ממנה באו, לשרוד, להתכלכל ולהתפרנס. משפחה קטנה ובה שתי בנות.

בילדותם הם למדו באותו בית ספר בעיר - ב"פיק"א", ואת לימודי בית הספר התיכון הם עשו בבתי ספר מקצועיים בתל אביב: הוא בתיכון מקצועי "שבח", והיא בתיכון "פיטמן" למקצועות הפקידות. מילדים תמימים נעשו נער ונערה בוגרים והרבו להיפגש ולבלות במקומות שהצעירים נהגו לבלות בהם אז.

אמא היתה גנדרנית ואהבה ללכת בנעלי עקב. יום אחד - סיפרה לי בטון משועשע - יצאה מהבית ופגשה את אבי, ויחד נסעו לתל-אביב לראות סרט בקולנוע. הסרט היה מאוד ארוך, וכשיצאו מבית הקולנוע גילו שפספסו את האוטובוס האחרון. השעה היתה כבר אחרי חצות, והם נאלצו לעשות את כל הדרך הארוכה לביתם - מתל-אביב לפתח-תקווה - ברגל. בלית ברירה הסירה אמא את הנעליים שלחצו עליה והקשו על הליכתה בגלל העקבים הגבוהים. בהגיעה הביתה, נכנסה לחדרה וקיוותה שסבתא מינה לא תחוש בהתחמקותה המאוחרת, אך מיד נשמעו צעקות וקולות רמים עולים מן הבית. כפות רגליה של אמא היו שחורות ושרוטות מההליכה היחפה, וסבתא לא הבינה איך "הבת שלה מעיזה להסתובב עד שעות כאלה בחוץ, ומה השכנים יגידו..."

 

אמא שלי פחדה לצאת בגלוי עם אבא שלי. תקופה קצרה בתחילת החברות הם היו יוצאים בהסתר, מתחבאים כדי שההורים שלה לא יידעו "עם מי היא מסתובבת". דווקא הוריו של אבא חיבבו מאוד את אמא. היא היתה חמודה, יפה, מתוקה ומנומסת. משום-מה אהבו פחות את אביה, סבא יצחק, והוא כמעט לא היה מגיע לביתם. מדי פעם היתה מגיעה לשם סבתי מינה ומתארחת על שולחנם הנדיב. סבתא פנינה היתה מכניסת אורחים מאין כמותה, המטבח היה ממלכתה, ובו יצרה את מאכליה ותבשיליה המופלאים. אני מניחה שאמא טעמה שם לראשונה אוכל מתובל כהלכה ועתיר טעמים חדשים, שלא הכירה מהמטבח הפולני של אמה.

ייתכן שסבא אברהם וסבתא פנינה לא שיערו שאותה ילדה מהבית השכן, הבת של "הפולנים", היא שתהיה כלתו של בנם. אולי ציפו שיינשא מתישהו לבחורה ממעמד כלכלי יותר מבטיח; אך השנים חלפו, ובני-הזוג שכולם הכירו באזור - דוד כהן ושושנה גולדמינץ - נראו בכל מקום ביחד והמשיכו לצאת ולבלות. ככל שנמשך הקשר ביניהם הם כבר היו פחות ופחות תמימים, ויום אחד עמדו לנסוע לסוף שבוע לקיבוץ סאסא בצפון, להתארח אצל חברים. אבי ידע שכדי לצאת לנסיעה צפונה הוא חייב לעבור אצל סבתא מינה ולבקש את רשותה לכך, שבתה תיסע אתו ותישן אתו מחוץ לבית - דבר שלא קרה, כפי הנראה, עד אז. למשימה החשובה הוא גייס את חברו הטוב, דן לוין. סבתא מינה קצת נעלבה שהבת שלה לא באה לדבר אתה בעצמה, אלא שלחה שליחים (היעלבות היא תכונה פולנית ידועה ומוּכּרת), אך בסופו של דבר הסכימה להניח לשושנה לנסוע.

כשחזרה אמא מהקיבוץ, "נפל לסבתא מינה האסימון": היא הבינה שאם השניים ישנו ביחד מחוץ לבית, סיכוי רב שהיה שם "ייחוד", ובמילים אחרות: הבת שלה איבדה את תמימותה... מרגע שחשבה על כך לא הניחה לה המחשבה, ותוך כמה ימים דפקה בנחישות ובהעזה על דלתה של סבתא פנינה וזימנה אותה לשיחה, בה קבעה לה חד-משמעית: "הילדים צריכים להתחתן!"

***

לקראת רצוני העז לכתוב את הספר הזה ביקשתי לנהל שיחות נפש עמוקות עם אמא, כדי להשלים פערים על ימים, שבהם לא נשאלו שאלות, שהתביישתי או שנושאיהן עניינו אותי פחות. עם השנים נפתחנו יותר זו לזו, עברנו תיקון ופיוס זו כלפי זו, פתחנו פצעים וסגרנו מעגלים; אך בבואי לכתוב את ספרי, המנסה לתאר את תמונת חיי לצד התובנות שחשפתי בדרכי המיוחדת, גיליתי רבדים נוספים, עמוקים. בחלקם היתה טמונה אמת מכאיבה, כאילו החיים אינם רק מה שנראה לעין.

מעולם לא גדלתי על מיתוס של אהבה גדולה בין שני הוריי, אם כי תמיד הבנתי שהיה שם משהו חזק, אולי חזק מהם, ולפרקים הוא משך לכל מיני כיוונים מנוגדים, שהסעירו את הזוגיות שלהם וטלטלו אותם. למרות זאת מותירים אותי הגילויים העמוקים האלו איזשהו דוק של עצבות על האפשרות שאמא שלי החמיצה משהו בחייה, שמשהו בה ויתר ונכנע. כאשר נפטר אבי, היתה זו אולי הפעם הראשונה שהשתחררה מדמותו החזקה, לעתים המאיימת, שעטפה אותה בשליטה טוטלית ושלא הותירה לה מקום לנשום את נשימות חייה שלה. ייתכן שבפרידתה ממנו קיבלה הזדמנות להתחבר מחדש לעצמה, לגלות את עצמה, לאהוב את עצמה. בתוך התהליך הזה מצאנו זו את זו ממקום אחר, בוגר, מפויס, מפוכח.

 

"אני זוכרת שהייתי ילדה יפה, שמחה וחברותית", סיפרה לי אמא כשישבנו אחר צהריים אחד במרפסת הבית היפה והנעים שלה, המשקיף לגינה ירוקה ומטופחת מעוטרת בשלל פרחים צבעוניים ועטופה בצמחיחה סבוכה.

"לא הייתי תלמידה טובה ומבריקה, אני מודה. זה לא עניין אותי. לא היה לי חשק להתאמץ לקרוא ולהשקיע, אך שילמתי על כך מחיר. מסיבה זו נוצר אצלי מעין חוסר ביטחון, שעם הזמן הפך לרגשי נחיתות. כמו כל חברותיי הלכתי גם אני לתנועות הנוער, אהבתי את הפעילויות, וחיפיתי על חוסר הצלחתי בלימודים ביכולת טובה ליצור קשרים חברתיים..."

"ואבא? למה התחתנת אתו כל כך מהר? רק בת עשרים היית!..." אני שואלת, שולפת את המחברת שלי וכותבת כמה דברים, מסמנת, מדגישה. אמא מביטה בי, עוד לא יודעת מה ייצא מ"הסיפור הזה", מה פתאום עכשיו מתחשק לי לכתוב ספר על חיי.

"חכי שתגיעי לגיל שבעים כדי שיהיה לך על מה לכתוב..." אמרה לי יום אחד - ואני מנסה להגיד לה שלא הגיל אוצר בתוכו חוויות ותובנות, אלא אלו החיים עצמם. חוץ מזה ניסיתי להגיד לה שאין זו ביוגרפיה רגילה, ושבתוך הספר חשוב לי לשלב תובנות רגשיות, פסיכולוגיות, רוחניות, מחקריות ומדעיות על מהות העולם הזה. אני לא בטוחה שהיא מבינה. אולי גם אני עדיין לא, אבל אני יודעת שאני בתוך תהליך, ודברים ייפתרו במהלכו.

"אז מה היה עם אבא?" אני דוחקת בה לספר לי. לחיי נישואיהם הייתי עדה מאז הייתי ילדה, אבל אני לא יודעת הרבה על מה שהיה שם לפני שנולדתי, לפני שהתחתְנו.

"היינו זוג יפה", היא מפליגה בזכרונותיה במעין ערגה חולמנית, ואני תוהה כמה היא מתגעגעת לאבא, לא בטוחה אם היא מנסה למחות את הזיכרון או להחיות אותו מחדש. "באנו מבתים כל-כך שונים... אומנם אני הייתי קצת יותר פופולרית בבית של אבא שלך, אבל הוא, איך אגיד... אמא שלי אף פעם לא התלהבה..."

"אבל איך זה יכול להיות?" אני שואלת במבט תועה, "הרי היא הכריחה אותך להתחתן אתו!" ואיני יודעת מה לרשום במחברת שקניתי לפני שבוע לצורך ה"פרויקט" שלי.

"כן, אבל זה רק מפני שהיא פחדה שאף אחד לא ייקח אותי - ככה היו אומרים אז: 'ייקח' - כאילו לבחורה אין בכלל זכות בחירה. הבית בו גדלתי, רונית, היה - איך לומר - קצת סגור, מחניק כזה. לא היה בו עצב, אבל גם לא ממש שמחה. אולי הדבר אופייני למשפחות פולניות שבאו מהגלות, אולי מפני שלכל אחת מהן נשאר מישהו שם, באירופה - ואני כשהייתי קטנה רציתי לשמוח, להשתולל, לרקוד, לחגוג את החיים. שיעור לריקוד עלה 35 גרוש, והייתי סוחבת מהארנק של אמא כמה גרושים והולכת לשם בלי שאיש יידע. אחרי שהייתי חוזרת משם, הייתי מחביאה את נעלי הבלט שלא ירגישו. ככה גדלתי: 'אסור לרקוד', 'אסור לשמוח ולצחוק יותר מדי', וכל הזמן גבולות, הרבה גבולות.

"ובבית של אבא שלך גיליתי עולם אחר - שם לא היו גבולות בכלל! שם כשצעקו - אז עד הסוף, וכל הרחוב היה שומע! וכששמחו - אפילו כל העיר שמעה! כל דבר היה בגדול, וזה כנראה מצא חן בעיניי. כשההורים שלי הכירו את הבית של אבא שלך, הם חשבו שהם 'פרענקים', אבל בשבילי הבית הזה היה מקור של חיים. מאוחר יותר, עם השנים, הבנתי שאבא שלך אכן היה אדם תאב חיים. לפעמים זה היה קצת יותר מדי בשבילי, אבל זה כבר היה מאוחר: היינו נשואים, היו ילדים...

"אני זוכרת שלא פעם שמעתי את אמא שלי אומרת בטלפון לאמא שלה, לסבתא מינה: 'לא מתגרשים עם ארבעה ילדים!' אני לא יודעת מה סבתא מינה אמרה לה מעבר לקו".

"ומה עם אבא? עד כמה רצה הוא באמת להתחתן?" אני חוקרת את אמא, שלוגמת עוד קצת מהתה שלה.

"הייתי צריכה להתגייס לצבא, אבל היה לי אולקוס, וסבתא התנגדה שאלך, פחדה שמא יקרה לי משהו. קיבלתי דחייה פעמיים, והחתונה באה בזמן הנכון: היא שחררה אותי מהסיפור הזה. שנים אחר כך היה אבא שלך מזכיר לי שהוא התחתן אתי רק מפני שסבתא מינה הכריחה את סבתא פנינה..."

אני שואפת אוויר לריאותיי וממלמלת: "מתאים לו..."

מבט עיניה של אמא מעורפל. סבתא מינה כבר איננה אתנו, אך ברגע זה דווקא אני נזכרת שממש-ממש סמוך למותה, כשהייתי ליד מיטתה, היא אחזה בידי ולחשה כמה מילים, כאילו נפרדה. היא אמרה לי כמה היא אוהבת אותי, ושתמיד הייתי הילדה המקסימה שלה, ושלא אפחד, ושיש לי בעל מקסים וילדים נהדרים; ובין כל הדברים היא אמרה עוד משהו, שלא הבנתי לאן הוא שייך, ומה פתאום היא אומרת את זה עכשיו, ולמה בכלל.

"אני אשמה שאבא ואמא שלך התחתנו..." אמרה בקול חלוש. הייתי כל-כך המומה! אבא עוד היה חי, וכך אפילו לא העזתי לשאול משהו. ידה הרזה ליטפה אותי, ועיניה נעצמו לשינה קצרה. זמן קצר אחרי כן היא נפטרה.

"אבל אהבת אותו?" אני שואלת את אמא, מנסה להבהיר את התמונה.

"אני לא יודעת. לפעמים כן ולפעמים לא. רוב הזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו. אני לא זוכרת פרפרים וריגושים. באיזשהו מקום גדלנו ביחד. הוא נתן לי הרבה ביטחון כשהיה אתי. אם זו היתה אהבה אמיתית, אני לא יודעת להגיד לך. מה זו אהבה אמיתית?"

ובלבי אני עונה לעצמי: "מה שיש לי עם בעלי זו אהבה אמיתית..." אבל מנסה לאפשר לה למצוא תשובה מהמקום שלה.

"כן, כנראה אהבתי בדרכי, כמו שהוא אהב אותי בדרכו. כשהתבגרנו, זה הלך ונעשה חזק לשנינו. לא יכולנו האחד בלעדי רעהו וגם לא יכולנו האחד עם רעהו - מה שמוביל בדרך כלל לצרות, לחיים מורכבים".

נשמתי עמוק. אמא נפתחת, ואני חשה שהיא מספרת בין השורות דברים שמעולם לא דיברה עליהם.

"הוא היה חזק, ג'נטלמן, דומיננטי, עוצמתי - את זה אהבתי. כשהיינו יוצאים לבלות, לסרט או לגלידה, תמיד הבאתי אתי כסף, אבל אף פעם הוא לא הניח לי לשלם. כשגדלנו מעט והיינו בני 17 בערך, מצאנו מקומות רומנטיים להסתובב בהם, להתייחד. גילינו את התשוקה. היה זה רגש חדש. תשוקה אינה תמיד אהבה. הכול היה מבלבל, סוער, מסתורי. עשינו דברים בהיחבא - לא כמו היום, שנכנסים לחדר השינה בעוד ההורים בבית רואים טלוויזיה. היינו צריכים למצוא לעצמנו מקומות. באותם ימים מה היה לנו? פרדסים, גנים, ספסל, כל מיני פינות כאלו חשוכות. לפעמים היה איזה פנס רחוב, ואז יכולנו לראות קצת זה את זה... המחשבה שאנחנו עושים דברים אסורים היתה מרגשת, אני זוכרת את זה..."

"היית מתגעגעת אליו כשלא ראית אותו, נניח, יומיים-שלושה?" אני שואלת.

"לא היה דבר כזה, יומיים-שלושה, כי כמעט תמיד היינו ביחד. כך לא היה לי זמן להתגעגע אליו, וגם הוא אלי. קצת לפני החתונה היו מתחים, אני זוכרת. הוא הרים קול, וראיתי שהוא עצבני. חשבתי שיעבור לו אחרי החתונה, שיירגע; אבל את יודעת, לעתים זה עבר, אבל רוב הזמן זה נשאר..."

 

הוריי התחתנו בשנת 1955. שניהם היו אז כבני עשרים. באותו יום, בו פתחה את לבה, הביטה בי אמא ואמרה לי כבדרך אגב: "תכתבי מה שאת רוצה בספר שלך, רונית, זה כבר לא משנה..."

הבטתי בה, לא מבינה למה היא אומרת את זה. מובן שאיני רוצה לפגוע בה וברגשותיה, אך נדמה לי כי היא מתחברת לעצמה, לאמֶת של חייה, באופן כן, אולי יותר מאשר בשנים קודמות.

אני שותקת לרגע, לא רוצה לדחוק בה. לא פשוט לעשות חשבונות עם העבר, עם הזכרונות. הנה אני באה אליה עכשיו עם "העניין הזה" ומבקשת ממנה לזכור דברים שהיתה מעדיפה אולי לשכוח. אני מניחה אפוא את כף ידי על ידה, מתבוננת בשתי כפות הידיים. 'הכול עניין של פרופורציות', אני מהרהרת. לעתים כשאני מביטה על ידיי אני מבינה שיש קמטים, ששום תכשיר אינו יכול למתוח; אבל כשאני מתבוננת בשתי הכפות שלנו יחד ואני רואה את קווי השנים חרוטים על כפות ידיה של אמי, לפתע שלי נראות חלקות, מוצקות. על כף ידה כתמי שמש, כתמי הזמן.

'כן, הכול פרופורציות בחיים, כמו בעשרות הספרים שקראתי; והנה ברגע אחד הכול מובן, בלי ספרים, בלי מחקרים...' די להתבונן על קמטים בידיים.

ואמא לפתע, במבט מרוחק, כמו נזכרת בעוד משהו - ודווקא כעת הדבר נעשה מאוד חשוב לה, דווקא עכשיו לזכור, להזכיר:

"אמא שלי אמרה לי שהוא אלים, שהוא מסוכן, שהוא לא טוב לי - אבל לא הקשבתי לה..."

***

אני מהרהרת באבא - אבא שלגביו הייתי בטוחה, שממנו מגיעות הצרות והברכות של חיי.

אבא, שהשפיע עלי בחייו, ואולי יותר במותו.

אבא, שהיה עוצמתי בכל רגע ורגע בחייו, ולעתים חיפשתי דרכי מפלט מאותה עוצמה משכרת וכובשת.

אבא, שהייתי מלאה בכעסים עליו באותה מידה, שהלב היה מוצף וגואה על גדותיו ברגשי אהבה.

אבא חם אוהב, מחבק ומפנק - ורגע אחרי כן זועם, צועק, כועס.

אבא, שידעתי שאצלו אמצא ביטחון - ובאותה מידה לא ידעתי מתי ישתולל, כי היה כל כך בלתי צפוי!

אבא, שניסה לכבוש את העולם, לטרוף אותו, לאכול אותו מכל הכיוונים - ומנגד צבר בעצמו תסכול ומרירות, ואולי אפילו פחד שניסה להסתיר.

אבא, שהאשמתי לא מעט שנים בדברים שקרו או שלא קרו בחיי; ואבא, שקיים בזכרוני כמקור של ברכה, אהבה, ביטחון ויציבות, וחום שופע.

רונית כהן-תמיר הינה מאמנת מוסמכת בוגרת גומא – המרכז הישראלי לגישור ולאימון, וחברה בלשכת המאמנים בישראל.

עוד על הספר

כמו כל אחת... אבל אחרת רונית כהן-תמיר

פרק א

שורשים ממזרח וממערב

הצד הפולני שלי

כמו הרבה "בחורות טובות מבית טוב", גם אני מתהדרת בצד אחד פולני טהור (על הצד השני - בהמשך...). מה זה אומר לגדול בבית חצי פולני? דואגים הרבה לילדים, אוכל לא זורקים ומעט משפחה.

סבתא מינה היא הסבתא הפולנייה שלי, וכשאני מכנה אותה כך, אני עושה זאת בהמון רגשי אהבה וגעגועים, אשר מעלים בי דמעה קטנה בקצה העין. מה לעשות? פולנייה...

סבתא מינה היא לא רק סבתא. יש לה מקום חשוב ודומיננטי בחיי, מילדותי ועד התבגרותי. למעשה בשנים מסוימות היא היתה כמו אמא בשבילי ומילאה את התפקיד האמהי והדאגני במושלמוּת. זה היה בשנים בהן אמא עבדה במפעל עם אבא ושהתה מחוץ לבית במשך רבות משעות היום. מישהו היה צריך לטפל בילדים, ולא היתה מושלמת לכך יותר מאשר סבתא מינה. יום-יום, במשך 40 שנים, הגיעה סבתא לביתנו ב-7 בבוקר, בכל מזג אוויר, לארגן את הבית, לסדרו, לפקח על העוזרת, לבשל לכל אחד מבני המשפחה את המאכל האהוב עליו, ואף להאכיל אותנו, אם לא סיימנו בעצמנו את הארוחה ולא השארנו צלחת נקייה. רק לאחר צחצוח המטבח ועם תום ארוחות הצהריים עזבה את ביתנו לכיוון ביתה, תמיד ברגל, כדי לא להוות מטרד או לגרום לאיזו מעמסה מיותרת.

סבתא מינה נולדה בדומברובה-גורניצ'ה שבפולין. בנעוריי, כשכבר הייתי בגיל בו מתחילים לשאול שאלות - כמו "איפה נולדת?" "איך נראָה הבית שלך?" ו"איך היו החיים בעיירה עם השם המצחיק הזה?" - סיפרה לי סבתא מינה סיפורים מילדותה, מפליגה על כנפי דמיון שאני ביקשתי שתפרוס מעלי:

"בגיל עשר כבר יצאתי לעבודה. כך זה היה אז. כל ילד וילדה שנולדו הוסיפו שמחה גדולה למשפחה, אבל בעיקר הוסיפו עוד זוג ידיים עובדות כדי להגדיל את ההכנסה, את ה'פרנסה'. את יודעת, רוניתי'לה, פעם, בעיירה שגדלתי בה, כשמישהו שאל את חברו 'יש פרנסה?' התכוון לשאול אם חברו מתקיים וזוכה להאכיל כהלכה את בני ביתו. כל היום התעסקו בקיום. זה היה הדבר החשוב ביותר. זה וגם היה חשוב לשמור על המסורת היהודית. מי שלא היה בתוך המסגרת - אוי ואבוי לו! ואני רק בת עשר - וכבר הייתי מבריחת טבק..."

הבטתי בסבתא מינה: "מבריחת טבק? מה זה?" והיא היתה מספרת שליד הבית השתרעו מטעי טבק, ואחר שהיו נאספים הגידולים, היא ואחותה היו מעמיסות את שאריות העלים על עגלה ונוסעות עם אביהן עד לקטוביץ, העיר הגדולה, ושם מוכרות אותן.

"הרווחתי הרבה כסף ממכירת טבק..." היתה מתפארת בקריצה ואני הייתי משתוממת. מעולם לא חשבתי שסבתא מינה מכרה טבק. "סוחרת" כל כך לא מתאים לה.

 

סבא יצחק גולדמינץ, אביה של אמי, נולד בקטוביץ שבפולין. הוא היה בנה של האישה השלישית שאתה התחתן אביו. סבתא מינה פגשה אותו בתנועת "גורדוניה", בה הושפעו שניהם מהרעיון הציוני ומהחלום על בית לאומי בארץ-ישראל, וכנראה גם התאהבו, או לפחות משהו בסגנון של הימים ההם....

בעוד סבתי גדלה והתחנכה בבית דתי מסורתי, גדל סבי בבית חילוני, במשפחה ענייה. מגיל צעיר עבד ועמל לפרנס את המשפחה, כך שהרעיון שיתחתן כלל לא נשא חן בעיני הוריו, שראו בו את עמוד התווך הכלכלי בבית. הם ידעו שברגע שיישא אישה ויתפנה להקים משפחה, יתקשו לקיים את עצמם. גם הוריה של סבתא מינה לא נראו עולזים ושמחים בבוא הצעירים לספר על רצונם להינשא. להפך; הרעיון שבתם מינה תינשא לבחור חילוני ועני ממשפחה, שבה נולדו ילדים משלוש אמהות שונות, לא היה מרנין במיוחד. כנצר למשפחת רבנים לומדי תורה מבוקר עד ערב ציפו מבּתם שתשתדך לאדם "ראוי" יותר. בסופו של דבר החליטו השניים לקשור את חייהם זה בזה. אם מישהו מדמיין חתונה יהודית בעיירה הפולנית כמיטב מסורת ה"שטעטל" - טעות בידו. מסתבר שמוזיקה צוהלת לא עלתה משם לאחר שקידשם הרבי. שתי המשפחות החרימו את הזוג הצעיר ולא ראו כל ברכה בזיווג זה.

 

משחר נעוריו היה סבא יצחק חרוץ ומורגל בעבודה קשה. את פרנסתו מצא בתחום המתכות. באחד הימים הגיעו למפעל בו עבד שני זרים, יהודים מפלשתינה - קפלן וברוך. הם היו מה שהיום מכנים "יזמים" ונחושים לפתוח בארץ-ישראל (תחת המנדט הבריטי דאז) מפעל למתכות. היו אלו שנות שגשוג ביישוב היהודי בארץ. מפעלים חדשים הוקמו ומקומות עבודה נוספו, ובכולם נדרשו אנשי מקצוע מהימנים. משראו את מיומנותו המקצועית של סבא ואת חריצותו, הציעו לו לבוא לארץ-ישראל ולעבוד במפעל אשר יקימו.

היוזמה הכלכלית והמקצועית הזו התחברה לרעיון הציוני שעל ברכיו גדלו סבי וסבתי ב"גורדוניה" - מה עוד שהוריהם לא היו בקשר אתם, ובשלב זה לא היה להם מה להפסיד. פניהם היו נשואות לחיים חדשים, אל עבר עתיד חדש, מקום חדש והתחלה חדשה.

כשאני מהרהרת בכך, אני מרגישה שהרבה אומץ, תושייה ואמונה נדרשים, כאשר נפתח לנו "חלון הזדמנויות", כדי לעזוב חיים שלמים מאחור וללכת לכיוון הלא-נודע. מבלי להביט לאחור הם עזבו בלילה אחד, ממש כאילו ברחו.

סבתי סיפרה שהוריה ויתרו עליה ונדמה לי ששמעתי אותה ממלמלת: "כן, הם אפילו ישבו עלי 'שבעה'..." ושפתיה התכווצו בכאב מודחק. היא ליטפה את ראשי והמשיכה לספר:

"דודה שלך, רבקה, נולדה עוד בדומרובה-גורניצ'ה, ובתוך הבטן שלי החזקתי את שושנה, אמא שלך. ברוך וקפלן, שני החברה'לך מפלשתינה שסידרו לנו את כל הניירות והפספורטים לעלייה, לא ידעו מזה. אילו היו יודעים שאני הרה, לא היו מעלים אותי... וככה הסתרתי את הבטן בחגורה שקשרתי חזק על הגוף.

"במשך שלושה ימים ולילות נסענו ברכבת מווארשה לטרייסט באיטליה, עם כל הפעקלאך עלינו, תיקים ומזוודות, ילדה אחת ביד וילדה אחת בבטן. זה נשמע אולי כמו סרט הרפתקאות רומנטי, אבל זה היה מאוד קשה וגם מפחיד. לכי תדעי מה יש במדבר הזה שאנחנו הולכים אליו. אבל אני וסבא שלך היינו נחושים, באמת לא סובבנו את הראש לאחור. ידענו שיש לנו רק כיוון אחד להסתכל עליו - קדימה; ובקדימה הזה היתה אונייה גדולה שעגנה בנמל.

"עוד שבוע עבר עלינו בהפלגה - לא כמו האוניות שאת מכירה, בובה'לה. זה היה... משהו אחר. אבל בסוף הגענו ליפו, שם חיכו לנו הבחורים, ברוך וקפלן. ומה אנחנו רואים? במכונית הם הגיעו לקחת אותנו! שפשפנו את העיניים שלנו. היתה זו פעם ראשונה שאנחנו עולים על מכונית ולה מנוע! מה ידענו אנחנו? מה הכרנו? רק סוסים ועגלות - ופתאום אנחנו נוסעים. טוב זה לא היה ממש כביש, רק דרך עם הרבה חול ואבק, אבל בסוף הביאו אותנו לפתח תקווה".

אני מחייכת. הנה, עכשיו מגיע החלק של הסיפור שקשור אלי - פתח תקווה, העיר בה נולדתי וגדלתי. אני מבינה שהכול התחיל שם, עוד מסבא יצחק וסבתא מינה.

"ומה את חושבת, שישר קראו לזה 'פתח תקווה'? בהתחלה זה היה 'מלאבס', על שם הכפר הערבי ששם היו הקרקעות הראשונות שקנו הציונים. הדירה הראשונה שלנו היתה ברחוב רמב"ם. בני שלוש משפחות גרו יחד באותה דירה. אחד מהם היה חזן בבית כנסת, אחר היה מזכיר בקופת חולים של ההסתדרות; והיה מטבח משותף. כן, רוניתי, ביחד כולם, במטבח אחד. אבל אצלנו, הפולנים, יש סדר בחיים: לכל משפחה היו הימים והשעות שלה בתורנות. אל תשאלי איזו 'שמחה'! שלא נדבר על השירותים בחצר האחורית, ששלוש משפחות השתמשו בהם. את מבינה שזה לא היה בדיוק ספא... אבל הסתדרנו, לא היתה ברירה".

 

סבתא מינה מפליגה על גבי הזכרונות, ואני מרגישה כאילו היא מצאה אלבום ישן חבוי במגרה, ובו תמונות בשחור-לבן מהעבר הרחוק, וכעת יש לה הזדמנות לדפדף בדפים לאחור ולהסתכל, להתבונן, להיזכר, אולי להתרגש ואולי להזיל דמעה, על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות... ככה זה בגיל הזה.

בלי להרגיש אני כבר נמצאת בגיל שבו עושים "חשבון נפש", עורכים סיכומי ביניים, מריצים את סרט החיים אחורה וקדימה; וכאשר אנחנו לא "מודעים", אנו זוכרים רק את הדברים שלא עשינו, מחפשים בעינינו ה"לא אובייקטיביות" היכן טעינו. לסבתא מינה היתה תכונה לשפוט את עצמה בחומרה וליטול על עצמה אחריות רבה, גם על חיי בתה שלא נראו בעיניה "חיים ראויים".

לי לא היו אז הכלים הנפלאים שנמצאים ברשותי היום ולא יכולתי לומר לה: "סבתא, את נפלאה! את מסורה... אבל חייה של אמא הם חייה שלה!". בסופו של דבר אין אנו יכולים לקחת אחריות על חיים של אחרים, גם לא על חיי ילדינו. תפקידנו כהורים הוא לאהוב את ילדינו, לדאוג להם, לספק את צורכיהם - ביגוד, מחסה ומזון - וללמד אותם כיצד להסתדר בעולם כמיטב יכולתם. איננו יכולים לחסוך מהם את הקושי. אין באפשרותנו למנוע מהם סבל. לכל אדם הדרך שלו בחיים והדרך שלו ללמוד את שיעוריו. מאחר שהחיים הם רק מה שנחווה דרך מי שחווה אותם, אין שום דרך שבה יכול אדם אחד למנוע מאדם אחר לחוות את חוויות חייו שלו.

***

סבתא שלי גדלה בבית בו היו שש אחיות. שלוש מהן נספו בשואה, וכן ההורים; שתיים שרדו את התופת, והיא - השלישית - עלתה ארצה עם סבא יצחק טרם הפלישה הנאצית לפולין. לאחר המלחמה עלו רבקה ושרה, שתי אחיותיה, לארץ. בתקופת המלחמה הן התחבאו במקומות שונים ונדדו בדרכים כדי למצוא מסתור מהנאצים.

הן נפטרו לפני כעשר שנים, ואני זוכרת אותן מצוין. המראה שלהן עדיין חרוט בדמיוני לפרטי-פרטים ובצבעוניות מהממת: שתי נשים מטופחות ותמיד עם "פריזורה" מנופחת, על שפתיהן ליפסטיק אדום בוהק ולק בצבע תואם על ציפורניהן, אולי על מנת להסוות ולטשטש את עברן הפחות ססגוני, לחפות על העוני והכאב שחוו בתקופת המלחמה.

וכך היו פוסעות להן בשמש הפתח-תקוואית ברחוב רוטשילד, מטפחות משי שקופות מצילות על פניהן או מסתירות אותן. כולנו ידענו שהן חוו חוויות קשות באירופה הנאצית, אך מעולם לא סיפרו מה היה שם. הן לא דיברו, ואנו לא שאלנו.

רבקה ושרה התחתנו. לכל אחת מהן היתה בת, והן גרו זו בסמוך לזו, ממש בית ליד בית. בנעוריי הייתי מביטה בהן וחושבת לעתים, שאילו יכלו היו מתחתנות זו עם זו. כל הזמן היו ביחד, ואינני זוכרת שראיתי את האחת מהן בלעדי האחרת. לא יכולתי להבין זאת אז. זה נראה בעיניי מוזר, חולני, תמוה, מסתורי. אף כיום אני יכולה רק לנחש מה הן חוו וראו, ואילו צלקות נשאו בנפשן ובגופן לאורך כל השנים הרבות.

בחברה ובמפגשים משפחתיים הן בעיקר שתקו. לעתים נדמה כי שום הבעה לא עלתה על פניהן, אך אני היטבתי לראות דוק של עצב קל מתוח על הפנים, שכאילו לא אמרו דבר. לאחרים נדמה היה כי הן רוטנות וזועפות, אך כיום אני יודעת שטראומת המלחמה מעולם לא עזבה אותן. אומללות ומסוגרות נותרו עד סוף ימיהן. לפעמים הרגשתי שהן אנטיפתיות זו כלפי זו, ממורמרות. להתבונן זו על האחרת כנראה הזכיר להן את עצמן, את הימים הנוראים שהיו רוצות למחות מהזיכרון, להסיר את הכאב שדבק ולא עזב.

במשפחה מסתובב סיפור, שצרוב בזכרוני כמו סרט קולנוע זר, מיסטי, מוזר; אך היה זה מקרה אמיתי - אף שהוא עשוי להישמע כבלתי אפשרי. וכך היה:

שתיהן כבר היו מבוגרות, כבנות 90-85. תמיד הלכו לקניות יחד, שיחקו קלפים, טיילו ביחד. המשפחות כבר היו פחות מעורבות בחייהן, ונדמה כי לא היה אפשר להפריד ביניהן. ואז חלתה שרה ובאחד הימים נפטרה. גם רבקה כבר לא היתה בקו הבריאות. כרותת רגליים היתה בשנותיה האחרונות. בשעה שנפטרה שרה ונקברה, לא ידעו במשפחה כיצד לבשר לרבקה שאחותה כבר אינה בין החיים ושזה עתה שבו מהלווייתה. כנראה איש במשפחה לא יכול היה ליטול על עצמו את התפקיד הזה. בעודם מתכוננים ל"שבעה", התבררה עובדה מצמררת: בשעה שקברו את שרה, נפטרה רבקה. כשנודע הדבר אצלנו במשפחה, אחז הלם גדול בכולם. לאיש לא היו מילים הגיוניות להסביר מה קרה בדיוק, וכיצד אירע שמבלי שידעה על מות אחותה השיבה גם היא את נשמתה לבורא.

***

סבא יצחק עבד קשה מאוד, מבוקר עד ערב, במפעל "ברזלית", וכך חסך גרוש לגרוש, לירה ללירה. כל שרצה היה לרכוש למשפחה הקטנה שלו בית קטן. כאשר הזדמן להם לקנות את הבית ברחוב מונטיפיורי, חשו כי הם מצליחים להגשים את חלומם. הבית ברחוב מונטיפיורי שייך עד היום למשפחתי (וטרם סיפרתי על הבית השני באותו רחוב).

לסבא יצחק היה אח מאם אחרת, יוסף גולדמינץ שמו. הוא ואשתו אסתר עלו ארצה בשנות השלושים והיו מבוססים ביותר. במושגים של הימים ההם ניתן לומר שהיו עשירים. היתה להם חנות גדולה ומשגשגת של נעליים מיובאות מגרמניה במרכז העיר חיפה.

משראו שסבא עובד קשה, הציע לו אחיו הצעה קוסמת: "בוא ואפתח לך חנות ברחוב מוהליבר בפתח תקווה, ותמכור נעליים".

רחוב מוהליבר היה אז לבה הסואן של העיר. סבא יצחק המשיך אומנם לעבוד במפעל "ברזלית", אך סבתא עבדה בחנות הנעליים שהם פתחו. אמא שלי ואחותה רבקה היו מגיעות לשם מבית הספר בסיום יום הלימודים ונשארו בחנות עד סגירתה. מהר מאוד הפכה סבתא מינה את המחסן של החנות למטבחון, שם בישלה, שם הכינו הבנות את שיעורי הבית, ומהסיפורים ששמעתי נדמה לי שבתקופה מסוימת הן ממש חיו את חייהן בתוך החנות. לקראת סוף היום, בעת שעמדו לסגור קופה ולערוך חשבונות, היו הבנות מסדרות את קופסאות הנעליים, בעוד סבא וסבתא היו מתווכחים ביניהם על המכירה והרווחים. סבא היה טוען בפני סבתא שהיא מוכרת בזול מדי, וסבתא היתה מתרגזת על כי הוא לא סומך עליה. פולנים - כבר אמרנו?...

 

לסבא היתה גם אחות צעירה יותר - רבקה, שנולדה מאותה אם ומאותו אב. הם היו קשורים מאוד בצעירותם, אך הגורל הזעיף פניו אליה, ומחלת סרטן בה חלתה הכריעה אותה בגיל כה צעיר - רק בת 27 היתה. רבקה ויהודה בעלה התגוררו ברחוב מלצ'ט בתל אביב, ושם, בפינת רחוב שינקין, היתה לה מספרה. היא היתה ספרית מוכשרת. אני זוכרת שאמא שלי היתה מספרת, שרבקה היתה האישה היפה ביותר שראתה בחייה. שני ילדים נולדו להם - ברוך ואילנה - שהיו בגילים של אמא שלי ואחותה רבקה. כשהיו קטנים הרבו לשחק יחד, אך לאחר מותה לקח אותם אביהם לארצות-הברית, ושם נעלמו עקבותיהם. מאז לא נוצר שום קשר עם אותם קרובי משפחה.

הצד הבוכרי שלי

עתה אני מגיעה לחלק אחר במשפחתי - הצד שעוטף את זכרונות ילדותי ונעוריי בפולקלור צבעוני ותוסס, ביצרים ואמוציות, באנשים עוצמתיים וחזקים (בעיקר הגברים שבהם). הצד הבוכרי שלי מזכיר לי שלצד החלק הכביכול מאופק, שמרני ומסוגר של המשפחה הפולנית שלי, יש בי גם צד סוער, יצרי ומלא חיים.

ליד הבית של סבתא מינה וסבא יצחק ברחוב מונטיפיורי היה בית נוסף, ובו התגוררו סבא אברהם וסבתא פנינה. שם גדל אבי. גם הבית הזה נשאר בידי משפחתי עד היום, ועולות ממנו תמונות משנים רחוקות - ריחות עזים של הרבה אוכל בוכרי, כמו פּוֹלוֹב, בּחְש ודוּשְפּרָה משובח ומתובל; פנים הבית, שהיה חלל מרווח שכולו עשוי עץ בטעם משובח, יוקרתי ואותנטי; והרבה אנשים אשר יוצאים מפתח הבית ובאים אליו. על הכול ניצחה סבתא פנינה, האמא הגדולה של הבית.

***

סבא אברהם בן 96 - שיהיה בריא! - נולד בשנת 1915. "סבא אברהם" במשפחה שלנו הוא לא רק סבא; הוא מפעל חיים, הוא המקור לעוצמה ולשפע, לביטחון הכלכלי שעליו גדלנו כמשפחה. סבא אברהם אינו דמות רגילה. השפעתו על כולנו הורגשה לאורך שנים, בעיקר על אבי שנפטר לפני עשר שנים. אין לי ספק שגדילה לאורו ובצלו חרטה השפעה עמוקה על כל מי שהיה סביבו, וזה בולט בעיקר אצל בניו. היום יכול סבא אברהם להשקיף מרום שנותיו על עבָרו, על המקום ממנו בא ואליו הלך, על גדילתו והתעצמותו, ולהבין בין הכרה לדמדומים מעורפלים של תודעה שהלכה והזדקנה (בכל זאת 96!), מעשים שעשה, בחירות שבחר, דרכים בהן צעד, מהלכים, ויתורים, הקרבות, כעסים ושמחות ומחלוקות משפחתיות (והיו לא מעט כאלה, היכולות לפרנס ספר נוסף. אולי...).

היום הוא רגוע, מפויס. אין במי להילחם, אין במה להיאבק. ימיו עוברים עליו בהכרה ובתודעה צלולים למחצה, ואני נכדתו מגיעה לבקרו פעם בשבוע, לדרוש בשלומו, ללטף את ידו חרושת הקמטים, להביט בעיניו שצבען נעשה עמום מזקנה, בעורו המחורץ, ולתהות ללא מילים: מה נמצא שם? האם סיפר הכול? האם יש דברים שאיננו יודעים?

 

משפחתו של סבא הגיעה מקאבול שבאפגניסטן. שורשיו מגיעים עד לסבא-רבא שלו, שהיה יועצו של המלך. באותה תקופה הם היו משפחה עשירה ומבוססת, אך הגיעו ימים בהם ירדו מנכסיהם ואף הוגלו לעיר אחרת, לבאלאק, שם נולדו סבי אברהם, אחיו יצחק ואחיותיו. עם הזמן מצאו דוד, אביו של סבי, ואחיו חאג' יהודה דרך לפרנסה ברוכה ונעשו בבאלאק לסוחרים עשירים ומצליחים.

אף-על-פי שלא הגיעו מבוכרה, אלא מאפגניסטן, נחשבה המשפחה לחלק מהעדה הבוכרית, שכן גדלו וחיו באזור שבו היתה השפעה מסורתית ותרבותית גדולה של בוכרה.

בשנת 1890 ערכו סבא-רבא דוד ואחיו יהודה מסע לארץ-ישראל. הם ביקשו לראות את ארץ האבות. אולי ביקשו לטעום את טעמה הרוחני, או שהיה בדעתם לבדוק אפשרות מעבר לכאן. ייתכן שהיה זה שילוב של כל הסיבות יחד.

אותו מסע בדרכים ארך שבועות. על סוסים רתומים לעגלות הם הגיעו, נעזרים בפמליה קטנה של מלווים. מהסיור בארץ הקודש שבו, ובלבם נטועים רשמים עמוקים. סבא דוד נפטר בהיותו צעיר למדי. על ערש דוויי ביקש לדבר עם אחיו, חאג' יהודה (דודו של סבא אברהם) והשביע אותו שיעלה את שתי משפחותיהם לארץ. ועוד דבר ביקש ממנו סבא דוד: שלאחר מותו יטפל בבניו כאילו היו בניו שלו - שידאג להם, לחינוכם, לכלכלתם, שישמור עליהם, ושיהיו באחריותו עד שיתבגרו ויקימו משפחות. במעורפל עודי זוכרת את הדוד חאג' יהודה. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שהוא אבא של סבא שלי אברהם, כי הוא שגידל אותו, כפי שהבטיח לאחיו דוד. זמן קצר לאחר מותו של "הסבא הגדול", דוד, מילא אחיו חאג' יהודה את צוואתו הרוחנית והעלה את שתי המשפחות ארצה.

 

שתי המשפחות העמיסו את כל מיטלטליהן וחפציהן על סוסים ועגלות רבות ויצאו לדרך הארוכה תחת שמי המזרח התיכון, מתקדמים בנתיבים מדבריים והרריים. הפעם ארך המסע חודשים שלמים, כיוון שאתם היו גם הנשים והילדים. אני משערת שעצרו בדרך, החליפו כוחות, הצטיידו במזון, בגדים ובהמות משא, והמשיכו את המסע הארוך, עוברים בעיראק ובסוריה, עד שהגיעו לשעריה של ארץ-ישראל, שאז נקראה כמובן "פלשתינה".

אף-על-פי שהגיעו לפה עם רכוש, היה עליהם להתחיל את חייהם מההתחלה. את מקומם החדש קבעו בפתח תקווה, אם המושבות. למעלה מתריסר ילדים, עם הילדים של חאג' יהודה, גדלו בבית אחד שמאחוריו חצר גדולה. ביחד, כמו שבט, היו מעורבבים אלה באלה אחים ובני דודים.

תמיד המה הבית אנשים וקולות. נדמה שהדלת מעולם לא נסגרה, תמיד נותרה פתוחה, אחד יוצא והאחר בא. שולחן האוכל לא נח לרגע, צלחות גדושות עולות עליו, מתרוקנות ושוב עולות חדשות. האוכל היה חלק מהפולקלור המשפחתי, וסביבו התנהלה כל האווירה בבית. בחצר המשפחה נשחטו פרות ותרנגולות - טראומה שאבי ודודי נשאו על לבם לאורך שנים. הב"יחד השבטי" הזה, שמזכיר את ימי קדם, היה המהות שאפיינה את המשפחה שלי. כשהתבגר אבי, אהב שכולם סביבו. מאוחר יותר הבנתי שאהב לחוש שהוא שולט בכול, אבל מסיפורי ילדותו עולה שהמהודקוּת המשפחתית הזו תרמה לבטחונו העצמי, לעוצמתו ולתחושה שהוא חלק ממשהו גדול וחזק, משהו שנקרא "משפחה".

בתקופה הראשונה התגוררו ברחוב הברון הירש, ואחר עברו לרחוב מונטיפיורי. יצחק כהן, אחי סבי, כנראה לא הסתדר אתו היטב. כבר כשהיו נערים כבני 15 התעוררו ביניהם מחלוקות ומתחים. דודם, חאג' יהודה, אומנם פתח להם מפעל לצמר פלדה (בו עובדים האחים שלי עד היום כבעלים ומנהלים של מפעל מצליח ומוּכּר), אך האח יצחק עזב בטריקת דלת את המפעל ובאופן זמני החל למכור פירות וירקות בשוק. יום אחד עלה על אוטובוס, ובלבו הרהורים לגבי המשך עתידו. לידו התיישב גבר והחל לשאול אותו שאלות: "מאין אתה, בחור? במה אתה עובד?"

"אני מוכר ירקות בשוק", ענה דוד יצחק ותמה על השאלות של אותו זר.

"אני חייב לספר לך על ענף חדש בארץ, בחור צעיר. אולי תהיה לך אפשרות למצוא שם את עתידך יותר מאשר במסחר בירקות בשוק... מה אתה אומר, תרצה לשמוע?"

דוד יצחק הביט בסקרנות על הזר, שפתח אתו כך, ללא סיבה, בשיחה ותמה מה עלה בראשו.

האיש המשיך: "ענף חדש מתגלגל בארץ, הצלחה גדולה יש בו ואפשרויות להתקדם ולהרוויח. אני מדבר על יהלומים. מלטשות רבות יש כעת באזור פתח תקווה ונתניה, ובאחד הימים הקרובים יתקיימו ראיונות על מנת לאתר עובדים טובים לליטוש. אני מציע לך לגשת ולבדוק מה הם מחפשים. לך תדע, אולי בזה יימצא מזלך..."

הזר ירד מהאוטובוס לאחר כמה תחנות, נפרד מהדוד יצחק והותיר אותו מהורהר ומאמין שלא סתם נתקל באיש. בלבו החליט לבדוק את העניין הזה. בגני התערוכה של תל אביב התקיימו באותם ימים ראיונות עבודה לעובדים ופועלים. יצחק הגיע לשם פעם ופעמיים, אבל השיבו את פניו ריקם. הוא לא ויתר ולא התייאש, חזר והופיע מול אותם בוחנים, עד שעבר את המיונים, ומישהו שם החליט להמר על הבחור הצעיר ולתת לו עבודה.

היתה זו ראשיתה של דרך חדשה. שעריה נפתחו לקראתו בברכה ובשפע, והוא היה מראשוני העוסקים בתעשיית היהלומים בארץ - ענף אשר האיר פניו לדודי יצחק. השנים הרבות שחלפו מאז הפכו אותו ליהלומן ענק, הידוע ומוּכּר כאחת החברות הגדולות במסחר ובתעשייה ומהמצליחים והמוכּרים שהתבססו בבורסת היהלומים, כשנוסדה שנים מאוחר יותר. כשהתחתנתי עם אר'לה אהוב נעוריי, היה טבעי הדבר שימצא את מקורות הכנסותיו בתוך עסקי המשפחה. כך החל אר'לה לעבוד אצל דודי יצחק, שהיה בעל משרד גדול אשר נשא בגאון ובגאווה את השם "כהן אוריון ובניו".

 

סבא אברהם המשיך לעבוד בתחום צמר הפלדה. העסק הקטן שפתח לו חאג' יהודה גדל וצמח, בעוד אחיו החל אף הוא לשגשג בענף החדש ולראות ברכה ושפע בעמלו. בנוסף לעבודתו במפעל צמר הפלדה בפתח תקווה החזיק סבא אברהם גם שתי "מולות" (אופנים) לליטוש יהלומים, מפני שראה שהעסק מצליח אצל אחיו. השלטון הבריטי עודד אז את העבודה בענף, וסבא העסיק עובדים, ועליהם היה מקבל החזרי מס. כך הניב העסק רווחים נאים וגדולים.

אולי היו סבא ואחיו יצחק בזמן הנכון במקום הנכון. אולי תקופת הפרוספריטי בארץ-ישראל של השנים ההן - היא שאפשרה לכל מי שהגיע עם מעט רכוש ויכולת להשקיע, לצמוח ולשגשג. התעשייה היתה בראשיתה, הייצור היה מבוקש, והכול היה בתולי ובראשיתי. כך יכול היה כל בעל חזון, יוזמה ואומץ לראות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון ביישוב הקטן, שהתפתח תחת השלטון המנדטורי הבריטי.

כך או כך, העוצמה הכלכלית של המשפחה שלי ("הצד הבוכרי שלי", כפי שאני מכנה זאת לעתים) החלה אז. לסבא אברהם היה חוש עסקי מפותח וממולח. הוא התעשר והתבסס, ושמו היה ידוע ומוּכּר בפתח תקווה. ככל שחלף הזמן, השקיע את כספו בנכס הכלכלי החשוב ביותר בנדל"ן (והוא צדק במאה אחוז; ניתן לראות זאת על-פי המצב כיום). הוא קנה מערבים אדמות ובתים בפתח תקווה, בנווה עוז, בשכונת בילינסון ובתל אביב. עוד בני משפחה שהתבססו היו חכמים, ראו כמוהו את הנולד, ובכל הזדמנות רכשו קרקעות מערבים.

לימים הכיר סבא אברהם את סבתי פנינה, שכיניתי "סבתא איתן" - גם היא בת למשפחה מהעדה הבוכרית - ונולדו להם חמישה בנים. אבי דוד היה הבכור; הוא נולד בשנת 1935. אחריו נולדו יוסי, בני, דני ואיתן. הייתי הנכדה הראשונה במשפחה - מה שהביא לחיי המשפחה שמחה, אושר וגאווה. הייתי הנסיכה הראשונה של השבט הבוכרי.

 

מה שבין פולנים לבוכרים

בגיל 11 עברה אמא שלי, שושנה גולדמינץ, לגור עם הוריה ברחוב מונטיפיורי. היה זה חצי שנה לפני היותה בת מצווה. בבית הסמוך התגוררה משפחת כהן - "הבוכרים", כפי שכינו אותם הוריה: סבתא מינה וסבא יצחק. בין שתי המשפחות עמדה מעין תחושת חשדנות, שנבעה מפערי תרבות ומנטליות; אך הוריי היו רק ילדים צעירים כשהכירו, ובשבילם מושגים כמו "בוכרים" ו"פולנים" כלל לא היו רלוונטיים לחיים. עניינו אותם המשחקים בשכונה, החברויות בבית הספר, הרפתקאות ילדות והתאהבויות קטנות, כאלו של ילדים.

אמא ראתה את אבא בשכונה, ברחוב, ואולי אפילו מחלון חדרה. גם הוא ראה אותה, ואף שבהמשך לא תמיד היו שנות חייהם הזוגיים סוגות בשושנים וברומנטיקה קסומה, בהתחלה היתה שם הידלקות, סקרנות, עניין ומשיכה ראשונית בין שני ילדים מתבגרים, שגדלו בבתים שכנים אך שונים לחלוטין. למסיבה להיותה בת מצווה היא השתוקקה להזמין אותו - כך סיפרה לי לא מעט פעמים - אך התביישה. היא הזמינה את כל ילדי הכיתה שלה, ורק ברגע האחרון אזרה אומץ והזמינה גם אותו.

 

אבא גדל כבר בבית מבוסס, באווירה של שפע, במשפחה חזקה, קולנית, רעשנית, מכניסת אורחים ובשפע מלא כל טוב. אמא גדלה בבית צנוע ועניו, באווירה שקטה, אולי מעט אפרורית. הוריה, שלמדו להסתפק במועט, היו מסוגפים מעט בין קירות הבית, מנסים להשתחרר מצִלה של הגלות ממנה באו, לשרוד, להתכלכל ולהתפרנס. משפחה קטנה ובה שתי בנות.

בילדותם הם למדו באותו בית ספר בעיר - ב"פיק"א", ואת לימודי בית הספר התיכון הם עשו בבתי ספר מקצועיים בתל אביב: הוא בתיכון מקצועי "שבח", והיא בתיכון "פיטמן" למקצועות הפקידות. מילדים תמימים נעשו נער ונערה בוגרים והרבו להיפגש ולבלות במקומות שהצעירים נהגו לבלות בהם אז.

אמא היתה גנדרנית ואהבה ללכת בנעלי עקב. יום אחד - סיפרה לי בטון משועשע - יצאה מהבית ופגשה את אבי, ויחד נסעו לתל-אביב לראות סרט בקולנוע. הסרט היה מאוד ארוך, וכשיצאו מבית הקולנוע גילו שפספסו את האוטובוס האחרון. השעה היתה כבר אחרי חצות, והם נאלצו לעשות את כל הדרך הארוכה לביתם - מתל-אביב לפתח-תקווה - ברגל. בלית ברירה הסירה אמא את הנעליים שלחצו עליה והקשו על הליכתה בגלל העקבים הגבוהים. בהגיעה הביתה, נכנסה לחדרה וקיוותה שסבתא מינה לא תחוש בהתחמקותה המאוחרת, אך מיד נשמעו צעקות וקולות רמים עולים מן הבית. כפות רגליה של אמא היו שחורות ושרוטות מההליכה היחפה, וסבתא לא הבינה איך "הבת שלה מעיזה להסתובב עד שעות כאלה בחוץ, ומה השכנים יגידו..."

 

אמא שלי פחדה לצאת בגלוי עם אבא שלי. תקופה קצרה בתחילת החברות הם היו יוצאים בהסתר, מתחבאים כדי שההורים שלה לא יידעו "עם מי היא מסתובבת". דווקא הוריו של אבא חיבבו מאוד את אמא. היא היתה חמודה, יפה, מתוקה ומנומסת. משום-מה אהבו פחות את אביה, סבא יצחק, והוא כמעט לא היה מגיע לביתם. מדי פעם היתה מגיעה לשם סבתי מינה ומתארחת על שולחנם הנדיב. סבתא פנינה היתה מכניסת אורחים מאין כמותה, המטבח היה ממלכתה, ובו יצרה את מאכליה ותבשיליה המופלאים. אני מניחה שאמא טעמה שם לראשונה אוכל מתובל כהלכה ועתיר טעמים חדשים, שלא הכירה מהמטבח הפולני של אמה.

ייתכן שסבא אברהם וסבתא פנינה לא שיערו שאותה ילדה מהבית השכן, הבת של "הפולנים", היא שתהיה כלתו של בנם. אולי ציפו שיינשא מתישהו לבחורה ממעמד כלכלי יותר מבטיח; אך השנים חלפו, ובני-הזוג שכולם הכירו באזור - דוד כהן ושושנה גולדמינץ - נראו בכל מקום ביחד והמשיכו לצאת ולבלות. ככל שנמשך הקשר ביניהם הם כבר היו פחות ופחות תמימים, ויום אחד עמדו לנסוע לסוף שבוע לקיבוץ סאסא בצפון, להתארח אצל חברים. אבי ידע שכדי לצאת לנסיעה צפונה הוא חייב לעבור אצל סבתא מינה ולבקש את רשותה לכך, שבתה תיסע אתו ותישן אתו מחוץ לבית - דבר שלא קרה, כפי הנראה, עד אז. למשימה החשובה הוא גייס את חברו הטוב, דן לוין. סבתא מינה קצת נעלבה שהבת שלה לא באה לדבר אתה בעצמה, אלא שלחה שליחים (היעלבות היא תכונה פולנית ידועה ומוּכּרת), אך בסופו של דבר הסכימה להניח לשושנה לנסוע.

כשחזרה אמא מהקיבוץ, "נפל לסבתא מינה האסימון": היא הבינה שאם השניים ישנו ביחד מחוץ לבית, סיכוי רב שהיה שם "ייחוד", ובמילים אחרות: הבת שלה איבדה את תמימותה... מרגע שחשבה על כך לא הניחה לה המחשבה, ותוך כמה ימים דפקה בנחישות ובהעזה על דלתה של סבתא פנינה וזימנה אותה לשיחה, בה קבעה לה חד-משמעית: "הילדים צריכים להתחתן!"

***

לקראת רצוני העז לכתוב את הספר הזה ביקשתי לנהל שיחות נפש עמוקות עם אמא, כדי להשלים פערים על ימים, שבהם לא נשאלו שאלות, שהתביישתי או שנושאיהן עניינו אותי פחות. עם השנים נפתחנו יותר זו לזו, עברנו תיקון ופיוס זו כלפי זו, פתחנו פצעים וסגרנו מעגלים; אך בבואי לכתוב את ספרי, המנסה לתאר את תמונת חיי לצד התובנות שחשפתי בדרכי המיוחדת, גיליתי רבדים נוספים, עמוקים. בחלקם היתה טמונה אמת מכאיבה, כאילו החיים אינם רק מה שנראה לעין.

מעולם לא גדלתי על מיתוס של אהבה גדולה בין שני הוריי, אם כי תמיד הבנתי שהיה שם משהו חזק, אולי חזק מהם, ולפרקים הוא משך לכל מיני כיוונים מנוגדים, שהסעירו את הזוגיות שלהם וטלטלו אותם. למרות זאת מותירים אותי הגילויים העמוקים האלו איזשהו דוק של עצבות על האפשרות שאמא שלי החמיצה משהו בחייה, שמשהו בה ויתר ונכנע. כאשר נפטר אבי, היתה זו אולי הפעם הראשונה שהשתחררה מדמותו החזקה, לעתים המאיימת, שעטפה אותה בשליטה טוטלית ושלא הותירה לה מקום לנשום את נשימות חייה שלה. ייתכן שבפרידתה ממנו קיבלה הזדמנות להתחבר מחדש לעצמה, לגלות את עצמה, לאהוב את עצמה. בתוך התהליך הזה מצאנו זו את זו ממקום אחר, בוגר, מפויס, מפוכח.

 

"אני זוכרת שהייתי ילדה יפה, שמחה וחברותית", סיפרה לי אמא כשישבנו אחר צהריים אחד במרפסת הבית היפה והנעים שלה, המשקיף לגינה ירוקה ומטופחת מעוטרת בשלל פרחים צבעוניים ועטופה בצמחיחה סבוכה.

"לא הייתי תלמידה טובה ומבריקה, אני מודה. זה לא עניין אותי. לא היה לי חשק להתאמץ לקרוא ולהשקיע, אך שילמתי על כך מחיר. מסיבה זו נוצר אצלי מעין חוסר ביטחון, שעם הזמן הפך לרגשי נחיתות. כמו כל חברותיי הלכתי גם אני לתנועות הנוער, אהבתי את הפעילויות, וחיפיתי על חוסר הצלחתי בלימודים ביכולת טובה ליצור קשרים חברתיים..."

"ואבא? למה התחתנת אתו כל כך מהר? רק בת עשרים היית!..." אני שואלת, שולפת את המחברת שלי וכותבת כמה דברים, מסמנת, מדגישה. אמא מביטה בי, עוד לא יודעת מה ייצא מ"הסיפור הזה", מה פתאום עכשיו מתחשק לי לכתוב ספר על חיי.

"חכי שתגיעי לגיל שבעים כדי שיהיה לך על מה לכתוב..." אמרה לי יום אחד - ואני מנסה להגיד לה שלא הגיל אוצר בתוכו חוויות ותובנות, אלא אלו החיים עצמם. חוץ מזה ניסיתי להגיד לה שאין זו ביוגרפיה רגילה, ושבתוך הספר חשוב לי לשלב תובנות רגשיות, פסיכולוגיות, רוחניות, מחקריות ומדעיות על מהות העולם הזה. אני לא בטוחה שהיא מבינה. אולי גם אני עדיין לא, אבל אני יודעת שאני בתוך תהליך, ודברים ייפתרו במהלכו.

"אז מה היה עם אבא?" אני דוחקת בה לספר לי. לחיי נישואיהם הייתי עדה מאז הייתי ילדה, אבל אני לא יודעת הרבה על מה שהיה שם לפני שנולדתי, לפני שהתחתְנו.

"היינו זוג יפה", היא מפליגה בזכרונותיה במעין ערגה חולמנית, ואני תוהה כמה היא מתגעגעת לאבא, לא בטוחה אם היא מנסה למחות את הזיכרון או להחיות אותו מחדש. "באנו מבתים כל-כך שונים... אומנם אני הייתי קצת יותר פופולרית בבית של אבא שלך, אבל הוא, איך אגיד... אמא שלי אף פעם לא התלהבה..."

"אבל איך זה יכול להיות?" אני שואלת במבט תועה, "הרי היא הכריחה אותך להתחתן אתו!" ואיני יודעת מה לרשום במחברת שקניתי לפני שבוע לצורך ה"פרויקט" שלי.

"כן, אבל זה רק מפני שהיא פחדה שאף אחד לא ייקח אותי - ככה היו אומרים אז: 'ייקח' - כאילו לבחורה אין בכלל זכות בחירה. הבית בו גדלתי, רונית, היה - איך לומר - קצת סגור, מחניק כזה. לא היה בו עצב, אבל גם לא ממש שמחה. אולי הדבר אופייני למשפחות פולניות שבאו מהגלות, אולי מפני שלכל אחת מהן נשאר מישהו שם, באירופה - ואני כשהייתי קטנה רציתי לשמוח, להשתולל, לרקוד, לחגוג את החיים. שיעור לריקוד עלה 35 גרוש, והייתי סוחבת מהארנק של אמא כמה גרושים והולכת לשם בלי שאיש יידע. אחרי שהייתי חוזרת משם, הייתי מחביאה את נעלי הבלט שלא ירגישו. ככה גדלתי: 'אסור לרקוד', 'אסור לשמוח ולצחוק יותר מדי', וכל הזמן גבולות, הרבה גבולות.

"ובבית של אבא שלך גיליתי עולם אחר - שם לא היו גבולות בכלל! שם כשצעקו - אז עד הסוף, וכל הרחוב היה שומע! וכששמחו - אפילו כל העיר שמעה! כל דבר היה בגדול, וזה כנראה מצא חן בעיניי. כשההורים שלי הכירו את הבית של אבא שלך, הם חשבו שהם 'פרענקים', אבל בשבילי הבית הזה היה מקור של חיים. מאוחר יותר, עם השנים, הבנתי שאבא שלך אכן היה אדם תאב חיים. לפעמים זה היה קצת יותר מדי בשבילי, אבל זה כבר היה מאוחר: היינו נשואים, היו ילדים...

"אני זוכרת שלא פעם שמעתי את אמא שלי אומרת בטלפון לאמא שלה, לסבתא מינה: 'לא מתגרשים עם ארבעה ילדים!' אני לא יודעת מה סבתא מינה אמרה לה מעבר לקו".

"ומה עם אבא? עד כמה רצה הוא באמת להתחתן?" אני חוקרת את אמא, שלוגמת עוד קצת מהתה שלה.

"הייתי צריכה להתגייס לצבא, אבל היה לי אולקוס, וסבתא התנגדה שאלך, פחדה שמא יקרה לי משהו. קיבלתי דחייה פעמיים, והחתונה באה בזמן הנכון: היא שחררה אותי מהסיפור הזה. שנים אחר כך היה אבא שלך מזכיר לי שהוא התחתן אתי רק מפני שסבתא מינה הכריחה את סבתא פנינה..."

אני שואפת אוויר לריאותיי וממלמלת: "מתאים לו..."

מבט עיניה של אמא מעורפל. סבתא מינה כבר איננה אתנו, אך ברגע זה דווקא אני נזכרת שממש-ממש סמוך למותה, כשהייתי ליד מיטתה, היא אחזה בידי ולחשה כמה מילים, כאילו נפרדה. היא אמרה לי כמה היא אוהבת אותי, ושתמיד הייתי הילדה המקסימה שלה, ושלא אפחד, ושיש לי בעל מקסים וילדים נהדרים; ובין כל הדברים היא אמרה עוד משהו, שלא הבנתי לאן הוא שייך, ומה פתאום היא אומרת את זה עכשיו, ולמה בכלל.

"אני אשמה שאבא ואמא שלך התחתנו..." אמרה בקול חלוש. הייתי כל-כך המומה! אבא עוד היה חי, וכך אפילו לא העזתי לשאול משהו. ידה הרזה ליטפה אותי, ועיניה נעצמו לשינה קצרה. זמן קצר אחרי כן היא נפטרה.

"אבל אהבת אותו?" אני שואלת את אמא, מנסה להבהיר את התמונה.

"אני לא יודעת. לפעמים כן ולפעמים לא. רוב הזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו. אני לא זוכרת פרפרים וריגושים. באיזשהו מקום גדלנו ביחד. הוא נתן לי הרבה ביטחון כשהיה אתי. אם זו היתה אהבה אמיתית, אני לא יודעת להגיד לך. מה זו אהבה אמיתית?"

ובלבי אני עונה לעצמי: "מה שיש לי עם בעלי זו אהבה אמיתית..." אבל מנסה לאפשר לה למצוא תשובה מהמקום שלה.

"כן, כנראה אהבתי בדרכי, כמו שהוא אהב אותי בדרכו. כשהתבגרנו, זה הלך ונעשה חזק לשנינו. לא יכולנו האחד בלעדי רעהו וגם לא יכולנו האחד עם רעהו - מה שמוביל בדרך כלל לצרות, לחיים מורכבים".

נשמתי עמוק. אמא נפתחת, ואני חשה שהיא מספרת בין השורות דברים שמעולם לא דיברה עליהם.

"הוא היה חזק, ג'נטלמן, דומיננטי, עוצמתי - את זה אהבתי. כשהיינו יוצאים לבלות, לסרט או לגלידה, תמיד הבאתי אתי כסף, אבל אף פעם הוא לא הניח לי לשלם. כשגדלנו מעט והיינו בני 17 בערך, מצאנו מקומות רומנטיים להסתובב בהם, להתייחד. גילינו את התשוקה. היה זה רגש חדש. תשוקה אינה תמיד אהבה. הכול היה מבלבל, סוער, מסתורי. עשינו דברים בהיחבא - לא כמו היום, שנכנסים לחדר השינה בעוד ההורים בבית רואים טלוויזיה. היינו צריכים למצוא לעצמנו מקומות. באותם ימים מה היה לנו? פרדסים, גנים, ספסל, כל מיני פינות כאלו חשוכות. לפעמים היה איזה פנס רחוב, ואז יכולנו לראות קצת זה את זה... המחשבה שאנחנו עושים דברים אסורים היתה מרגשת, אני זוכרת את זה..."

"היית מתגעגעת אליו כשלא ראית אותו, נניח, יומיים-שלושה?" אני שואלת.

"לא היה דבר כזה, יומיים-שלושה, כי כמעט תמיד היינו ביחד. כך לא היה לי זמן להתגעגע אליו, וגם הוא אלי. קצת לפני החתונה היו מתחים, אני זוכרת. הוא הרים קול, וראיתי שהוא עצבני. חשבתי שיעבור לו אחרי החתונה, שיירגע; אבל את יודעת, לעתים זה עבר, אבל רוב הזמן זה נשאר..."

 

הוריי התחתנו בשנת 1955. שניהם היו אז כבני עשרים. באותו יום, בו פתחה את לבה, הביטה בי אמא ואמרה לי כבדרך אגב: "תכתבי מה שאת רוצה בספר שלך, רונית, זה כבר לא משנה..."

הבטתי בה, לא מבינה למה היא אומרת את זה. מובן שאיני רוצה לפגוע בה וברגשותיה, אך נדמה לי כי היא מתחברת לעצמה, לאמֶת של חייה, באופן כן, אולי יותר מאשר בשנים קודמות.

אני שותקת לרגע, לא רוצה לדחוק בה. לא פשוט לעשות חשבונות עם העבר, עם הזכרונות. הנה אני באה אליה עכשיו עם "העניין הזה" ומבקשת ממנה לזכור דברים שהיתה מעדיפה אולי לשכוח. אני מניחה אפוא את כף ידי על ידה, מתבוננת בשתי כפות הידיים. 'הכול עניין של פרופורציות', אני מהרהרת. לעתים כשאני מביטה על ידיי אני מבינה שיש קמטים, ששום תכשיר אינו יכול למתוח; אבל כשאני מתבוננת בשתי הכפות שלנו יחד ואני רואה את קווי השנים חרוטים על כפות ידיה של אמי, לפתע שלי נראות חלקות, מוצקות. על כף ידה כתמי שמש, כתמי הזמן.

'כן, הכול פרופורציות בחיים, כמו בעשרות הספרים שקראתי; והנה ברגע אחד הכול מובן, בלי ספרים, בלי מחקרים...' די להתבונן על קמטים בידיים.

ואמא לפתע, במבט מרוחק, כמו נזכרת בעוד משהו - ודווקא כעת הדבר נעשה מאוד חשוב לה, דווקא עכשיו לזכור, להזכיר:

"אמא שלי אמרה לי שהוא אלים, שהוא מסוכן, שהוא לא טוב לי - אבל לא הקשבתי לה..."

***

אני מהרהרת באבא - אבא שלגביו הייתי בטוחה, שממנו מגיעות הצרות והברכות של חיי.

אבא, שהשפיע עלי בחייו, ואולי יותר במותו.

אבא, שהיה עוצמתי בכל רגע ורגע בחייו, ולעתים חיפשתי דרכי מפלט מאותה עוצמה משכרת וכובשת.

אבא, שהייתי מלאה בכעסים עליו באותה מידה, שהלב היה מוצף וגואה על גדותיו ברגשי אהבה.

אבא חם אוהב, מחבק ומפנק - ורגע אחרי כן זועם, צועק, כועס.

אבא, שידעתי שאצלו אמצא ביטחון - ובאותה מידה לא ידעתי מתי ישתולל, כי היה כל כך בלתי צפוי!

אבא, שניסה לכבוש את העולם, לטרוף אותו, לאכול אותו מכל הכיוונים - ומנגד צבר בעצמו תסכול ומרירות, ואולי אפילו פחד שניסה להסתיר.

אבא, שהאשמתי לא מעט שנים בדברים שקרו או שלא קרו בחיי; ואבא, שקיים בזכרוני כמקור של ברכה, אהבה, ביטחון ויציבות, וחום שופע.