קמלוט החדשה 2 - נסיך אמריקאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קמלוט החדשה 2 - נסיך אמריקאי
מכר
מאות
עותקים
קמלוט החדשה 2 - נסיך אמריקאי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קמלוט החדשה 2 - נסיך אמריקאי

5 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סיירה סימון

סיירה סימון חונכה בבית קתולי בקהילה שבפאתי עיירה קטנה בקנזס מיזורי ארצות הברית. כיום היא אינה קתולית ונשואה לשוטר קשוח, ואמא מסורה לשני ילדים.
סיירה אוהבת בעלי חיים והיא ומשפחתה מגדלים שני כלבי ענק, שני חתולים שהיא מעדיפה לא לדבר על העובדה שהם לא הכי מסתדרים ודיי שובבים.
אהבתה הקינקית היא לכתוב על הדברים הכי ״מלוכלכים״ שהיא מעלה בדעתה. מי אמר שובבה ולא קיבל?
קצת שריטות אנושיות: לסיירה יש פטיש על המלך ארתור, סודה, קפה, קלפי טארוט, מכנסיי טייטס וללמוד מילים חדשות כל יום.
בעברה עסקה בקרמיקה, הייתה מורה להיסטוריה, וגם ספרנית. המדיות החברתיות המועדפות אליה הן ספוטיפיי ואינסטגרם.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

בעיני כולם אמברי מור נחשב לנסיך אבל, למען האמת, מעולם לא השתוקקתי אל כס המלוכה.
רק אל האנשים שיושבים עליו.
כשהייתי צעיר, גיליתי את האמת המרירה־מתוקה שכרוכה בהתאהבות בגיבור: אהבה כזו לעולם לא תחזיק מעמד.
מקסן קולצ'סטר ביקש ממני פעמיים להיות שלו, וסירבתי לו פעמיים. חשבתי שאני מגונן עליו, אבל גרמתי לו סבל. וכעת, הגיע תורי לסבול. 
הקרבתי קורבנות שקטים בזה אחר זה למען האדם הטוב ביותר שהכרתי אי פעם – תחילה במלחמה ואחר כך באהבה. זה עתה מצאתי מחדש את דרכי אל זרועותיו של אש – ואל ליבה של גריר. לא שכחתי את הכאב שהוביל אותנו עד לנקודה זו, ואיני יודע כיצד למנוע כאב נוסף. לכן אאפשר לו להעניש אותי על העבר, ואקווה לנצור זאת כהגנה מפני העתיד. אהיה האיש שלו. איאבק למען האישה שלנו. אמלא את חובותיי כסגן הנשיא. גם אם זה יהיה כרוך בקורבנות נוספים שאצטרך להקריב.

הספר השני בטרילוגיית קמלוט החדשה, פרי עטה של מחברת מלכה אמריקאית, שנכנס לרשימת רבי המכר של ה־USA Today. נסיך אמריקאי הוא אגדה עכשווית על עוצמה, על כאב ועל אהבה שמאכלת הכול ושאי־אפשר להתכחש אליה.

פרק ראשון

פרק 1

אמברי

בעבר

כשהייתי בן עשרים ואחת, פגשתי מלך.

אבל זה כבר יהיה להקדים את המאוחר.

אז קודם כול, קצת עליי. אמברי מור, בנה של ויויאן מור האימתנית, המכהנת כמשנה למושל. בעיני כל העולם, אני בוודאי נראה כמו נסיך. גדלתי עם סוסים, עם סירות ובסביבת אגם שהיה לגמרי שלי, הלכתי לבתי הספר הכי אקסקלוסיביים, סיימתי מוקדם את הקולג׳ והלכתי לשחק במלחמה, כי זה נשמע כיף.

זה היה לפני שהמלחמה החלה, כשאנשים חשבו שהבדלנים הקרפטיים יירגעו, כפי שקרה קודם לכן, וזו נראתה כמו ההרפתקה הטובה ביותר שאפשר לחוות — לבלות תקופה מסוימת בהרים, לשחק כחיילים למשך זמן מה, ולבנות רזומה לקראת עתידי הבלתי נמנע בפוליטיקה.

נסיכים עושים את זה כל הזמן.

בקלות.

וזה היה קל... עד החודש השני שלי בבסיס.

רציתי סיגריה, ונראה לי שזאת הסיבה לכך שהחמצתי את התחלת הקטטה. הערב ירד, ודמדומים ורדרדים הסוו את הכיעור המחורבן של הבסיס. הוצאתי מהמיטה שלי את נרתיק הסיגריות הכסוף ויצאתי לעבר החצר. אני זוכר שחשבתי שהעולם לא יכול להיות יפה יותר מכפי שהוא נראה כרגע. כתמי הצבע הכתומים, האדומים והסגולים במערב, שלוחות ההרים האפלות במזרח, האוויר הרענן והנקי וההבטחה לכוכבים מנצנצים מעל ראשי. מה יכול להיות מקסים יותר מזה? האם יש עוד משהו שיכול לעצור את המחשבות שלי, את הנשימה שלי, את הכול — משהו מלבד יראת כבוד והכרת תודה שלא תיאמן?

זה מוכיח עד כמה שונה הייתה החשיבה שלי באותה תקופה, כששאלתי מה במקום לשאול מי.

פניתי לעבר החצר וכבר שלפתי סיגריה כדי להדליק אותה, כשכתם מטושטש, אפור־חום־ירוק, חלף על פניי והתנגש בי, תוך יצירת קשר עם כתם אחר בצבעי אפור־חום־ירוק. נרתעתי, הסיגריה נפלה מידי, נמעכה מתחת לכף רגלי, וכמעט נשאבתי לתוך טורנדו של אגרופים ושל מגפיים, אשר משך כעת קהל שהגיע מכל הכיוונים סביב.

״זו הייתה הסיגריה האחרונה שלי, אידיוט,״ אמרתי — לא למישהו ספציפי.

בחור גדול שכּונה דאג — בשלב הזה, כולם כבר שכחו את שמו האמיתי — נעץ מבט בקטטה כשזרועותיו שלובות ועל פניו הבעת גועל נוקבת. ״אידיוטים.״

נהמתי בהסכמה. לאחרונה הפסיקו להביא סיגריות לקנטינה, כחלק מאיזושהי יוזמה בריאותית חדשה, וממש, ממש, לא התחשק לי ללכת הערב אל הכפר האוקראיני הקטן, שנמצא במרחק קילומטר וחצי מהבסיס, כדי לקנות חפיסת סיגריות חדשה. אבל עכשיו נראה שלא נותרה לי ברירה.

״אתה מתכוון להתערב?״ שאל אותי דאג כשהוא מאותת בראשו לעבר המהומה שלפנינו.

״אחרי שהם הפילו לי את הסיגריה? מגיע להם לחטוף כמה פנסים שחורים בעיניים.״ אמרתי את זה בצחוק, אבל בפניו של דאג לא נראה אפילו סדק של חיוך. ״בכל מקרה, אלה לא החבר׳ה שלי.״ זה היה בסיס ממש גדול, ואני לא התכוונתי להוציא את כל האנרגיה שלי על שני אידיוטים שאלוהים יודע על מה הם רבים.

״אבל אתה הקצין היחיד בסביבה,״ ציין דאג.

״כאילו אכפת לך.״ אבל הסתכלתי סביב על החצר, וללא ספק — הייתי החייל בעל הדרגה הגבוהה ביותר במקום.

בעודי פולט אנחה למודת סבל לטובת דאג, ולאחר שמלמלתי משהו על זה שאני לא פאקינג בייביסיטר, התקדמתי כדי להפריד בין הבחורים ולהבהיר להם שאחד מהם חייב לי סיגריה חדשה.

אבל מישהו הקדים אותי.

אדם רחב כתפיים צעד ממש לתוך המהומה, רגוע כאילו הוא מטייל לאורך החוף, תפס חזק בחולצתו של אחד החיילים ומשך אותו לאחור. הוא התקדם מהר כדי לרסן את המשתתף השני בקטטה, מהר כל כך שהראש שלי קלט רק רסיסים, שבבים חטופים מהמראה שלו. עיניים זוהרות, פה מלא, שיער כהה. עור בצבע זית, מהסוג שנולדים איתו, כזה שנשאר חם ושזוף במשך החורף. אולי איטלקי, או יווני.

״שאני אמות,״ אמר דאג. נשמע שהוא התפעל. ואולי לא. לפעמים היה קשה להבחין אצל דאג.

פרסיבל וּו, אחד המתרגמים שתיווך בינינו ובין המקומיים, הגיע מהצריפים שהיו מאחורינו. ״זה קולצ׳סטר,״ הוא אמר לדאג ולי בקול נמוך. ״הוא הגיע לכאן רק אתמול.״

באותו רגע, לא היה אכפת לי מי הוא. הרגשתי רק הקלה מפני שלא הייתי צריך להתערב. בכנות, רק לפני כמה חודשים סיימתי את בית הספר לקצינים, ועדיין הרגשתי מוזר מפני שהייתי ממונה על אנשים אחרים.

גדלתי בסביבה של שלטון ושל עוצמה, בסביבה של אנשים שהפעילו סמכות בקלות וללא מאמץ, אבל אני עצמי ביליתי את רוב חיי בהתחמקות מכל אחריות אפשרית. ההשלכות היו משהו שאפשר להיחלץ ממנו כשיודעים להקסים ולהסתלק באמצעות פלרטוט, ולאנשים אחרים היה ערך רק בהתאם למידת ההנאה שהם יכלו להעניק לי. כמעט לא הייתה לי שום הזדמנות לתרגל נטילת אחריות כלפי אנשים אחרים... בקושי יכולתי להתחמק מצרות.

בעצם, טרחתי לעשות את זה רק לעתים רחוקות — למה שאטרח, כשהצרות הן בעצם, בדרך כלל, הנאה גדולה כל כך בשביל כל מי שמעורב בהן?

אני יודע שאני נשמע אנוכי בגלל הדברים האלה, ובאמת הייתי אנוכי. הייתי ילד רע ואנוכי שגדל ונעשה אדם רע ואנוכי... אבל אל תבלבלו בין אנוכיות ובין חוסר מודעות. ידעתי עד כמה אני רע. ידעתי עד כמה אני חוטא, אף על פי שאמרתי לעצמי שאני לא מאמין בחטא. בשעות הלילה המאוחרות, אחרי ששתיתי, זיינתי או הלכתי מכות, תלוי בנסיבות, הייתי שוכב במיטה ומסתכל בכוכבים שנעים ברחבי השמיים וידעתי — פשוט ידעתי — שאיכשהו יש בי משהו לא טבעי. שיש אנשים שנולדו רעים, מעוותים לגמרי וריקים מבפנים, ואני נולדתי ללא האיברים שהופכים אנשים לאמיצים, לטהורים או לטובים. ידעתי שנולדתי ללא מצפון, או אולי בלי לב, או בלי נשמה. הייתי חושב על זה ואז הייתי מתפתל בין הסדינים ותוחב את פניי בתוך הכר. וכשגופי התרוקן מאוויר, הייתי חושב על כל דבר נוראי שעשיתי באותו יום. על כל דבר נוראי שעשיתי אי פעם. ושנאתי את עצמי בשל כל זה. שנאתי את עצמי בשל האנוכיות שלי, בשל חוסר ההתחשבות. הייתי חכם מכדי לדעת שאני לא אמור להיגרר בעקבות הכעס, התאווה או האסקפיזם עד לקִצם המדמם, הדביק, המשכר והבלתי נמנע, אבל עשיתי את זה בכל זאת, בכל הזדמנות אפשרית.

בכל. הזדמנות. אפשרית.

אבל אז, זו הייתה רק שעת ערב, הלילה עדיין לא הגיע — וגם לא התיעוב העצמי. ברגע זה, הרגשתי רק הקלה, איזושהי הכרת תודה מעורפלת, ורצון להשיג סיגריה אחרת.

״נראה לי שההצגה הסתיימה,״ אמרתי לדאג והסתובבתי כדי ללכת לעבר הכפר. ואז הרגשתי נוכחות כלשהי מאחוריי. נוכחות שלא הייתה גופו הרזה של וו וגם לא פני האבן המגושמות של דאג, והפסקתי ללכת. אבל לא הסתובבתי.

לא בהתחלה.

״אתה יכול להגיד לי למה הסיגריה שלך הייתה חשובה לך יותר מהחיילים שלך, סגן?״

הקול היה מהסוג שגורם לך לעצור. הוא היה עמוק, כן, והייתה בו תערובת מעניינת של צרידות ושל לחן, כמו שיר שהתווים שלו נחרכו בקצוות.

אבל לא הצליל עצמו הוא שעצר אותך... זה היה הטוהר שלו. העוצמה שלו. ולא מסוג העוצמה שגברים בגילי מעמידים פנים שיש להם, העמדת פנים שכולה רברבנות לא מוצדקת, אלא עוצמה אמיתית.

רגועה, צלולה, כנה.

חד־משמעית.

זה היה קול של מישהו שלא שכב במיטה בלילות וייחל לכך שהוא בכלל לא היה נולד.

הסתובבתי כדי לעמוד מולו פנים אל פנים, כשאני כבר המום מצלילו של הקול הזה, ואז הרגשתי הרוס לגמרי למראה פניו. גבות כהות מעל עיניים בעלות גוון ירוק מורכב כל כך, שלא יכולתי להחליט אם הן ממש בהירות או ממש כהות. פה רציני, עצמות לחיים גבוהות ולסת מרובעת, מכוסה זיפים. בהתחשב בתספורת הקפדנית — שהייתה ממש בהתאם לכללים — ובמגפיים המבריקים, ניחשתי שקולצ׳סטר הוא לא הטיפוס שיחמיץ את גילוח הבוקר, אלא הטיפוס שהפנים שלו לא יכולות להישאר חלקות יותר מכמה שעות.

אולם היה בו דבר מה מדהים יותר מאשר תווי הפנים שלו. היו אלה ההבעה שלו, המבט שלו. הוא נראה בגילי, אולם היה בפניו משהו שנראה מבוגר מכפי שנותיו. כשאני חושב על זה עכשיו, זה אפילו לא היה קשור לגיל. זה היה קשור לזמן. הוא נראה כמו אדם מעידן אחר, אדם שאמור לרכוב על סוסים ביערות עבותים, להציל עלמות במצוקה ולקטול דרקונים.

אצילי.

הרואי.

מלכותי.

על כל זה חשבתי בשבריר שנייה. בזה שלאחריו הייתה לי הרגשה פתאומית, לא נוחה, שהוא כבר ראה את כל מה שהוא היה צריך לדעת על אודותיי, שהוא ראה את האנוכיות שלי, את הגשמיות הריקה שלי ואת העצלות המושחתת שלי. שהוא ראה כל לילה שבו הצמדתי את הכר אל פניי וקיוויתי שיהיה לי האומץ לסיים את הקיום חסר הערך שלי.

אשמה פתאומית שטפה אותי. על כך שאני אני. על כך שאני אמברי מור — סגן פאקינג משנה אמברי מור חסר הערך — וזה הרתיח אותי. מי הוא בכלל, היפיוף האידיוט הזה, שהוא גורם לי להתבייש בעצמי? רק לי מותר לגרום לעצמי להרגיש ככה.

התקרבתי אליו צעד אחד, מוכן לריב, כך שהחזות שלנו היו במרחק זרוע בלבד. בשביעות רצון מסוימת קלטתי שאני גבוה ממנו בערך בשניים־שלושה סנטימטרים, אם כי כנראה היו לו בערך ארבעה־עשר קילוגרמים של שרירים יותר ממני. ובשביעות רצון אף גדולה יותר, גיליתי שלמדים שלו מוצמד ארון מוזהב אחד. סגן משנה, כמוני.

הצלחתי למצוא את קולי. ״אלה לא היו החיילים שלי, סגן.״

״אז פשוט היית נותן להם להתכסח עד שהם יפרקו זה לזה את הצורה?״

גלגלתי עיניים. ״הם ילדים גדולים. הם יכולים לדאוג לעצמם.״

הבעת פניו של קולצ׳סטר לא השתנתה. ״התפקיד שלנו הוא להשגיח עליהם.״

״אין לי אפילו מושג מי הם.״

״אז ככה זה יהיה כשתהיה בשטח ותילחם נגד הקרפטים? תשים עין רק על האנשים שנמצאים ישירות מתחתיך?״

״תאמין לי, סגן קולצ׳סטר, אני תמיד שם עין על האנשים שנמצאים ישירות מתחתיי. את שתי העיניים. וגם את שתי הידיים.״

דאג ו־וו צחקו, ואני חייכתי, אבל בן רגע מצאתי את עצמי כשגבי צמוד לקיר המתכת של אחד הצריפים ואת זרועו החמימה של קולצ׳סטר צמודה לגרוני.

״כל העניין הזה הוא בדיחה בשבילך?״ הוא שאל בשקט, כך שהאחרים לא יכלו לשמוע. ״ההרים האלה הם הרי דמה? ברובה שלך יש קליעי דמה? כי זו לא בדיחה בשביל הקרפטים. להם אין קליעי דמה, סגן מור, וגם המוקשים המאולתרים שהם יניחו בדרכים לא יהיו מוקשי דמה. אתה תצטרך לבקש מהאנשים האלה ללכת בעקבותיך, גם כשהם יטילו בך ספק, גם כשאתה תטיל ספק בעצמך, אז עדיף שתאמין שחשוב לדאוג להם. כאן — ובכל מקום. ואם אתה לא מסוגל לקבל את זה, אני מציע שתצעד לעבר משרד המפקד ותבקש העברה בחזרה הביתה.״

״אני אזיין אותך,״ נהמתי.

הוא לחץ את זרועו חזק יותר על הגרון שלי, מנתק את רוב — אך לא את כל — זרימת הדם שלי, ועיניו סרקו את פניי וגלשו לעבר גופי, שנכלא בצמוד לקיר באמצעות גופו. בצל הקיר, עיניו נראו כהות יותר, כמו מעמקים קרירים של אגם, אבל לא היה בו כרגע שום דבר קר. גופו היה חמים בצמוד לגופי, ויכולתי לראות את הדופק פועם בצווארו, ולשבריר שנייה, שפתיו נפרדו זו מזו והריסים הארוכים שלו רפרפו, כאילו הוא התכוון לעצום עיניים אבל שכח איך.

״אני אזיין אותך,״ חזרתי, אבל הפעם בקול חלש, כי הייתי חלש בשל הזרוע שלו, הצמודה לצווארי — ובשל משהו אחר, שלא טרחתי לבדוק.

הוא הרכין את ראשו, קירב אותו אליי ולחש באוזני, ״הייתי מעדיף שזה יהיה להפך.״ ואז נסוג לאחור ושחרר את אחיזתו. שאפתי פנימה בזעם, החמצן הטרי חוצה את דמי כמו קרח.

כשהראייה שלי התבהרה, סגן קולצ׳סטר כבר נעלם.

סיירה סימון

סיירה סימון חונכה בבית קתולי בקהילה שבפאתי עיירה קטנה בקנזס מיזורי ארצות הברית. כיום היא אינה קתולית ונשואה לשוטר קשוח, ואמא מסורה לשני ילדים.
סיירה אוהבת בעלי חיים והיא ומשפחתה מגדלים שני כלבי ענק, שני חתולים שהיא מעדיפה לא לדבר על העובדה שהם לא הכי מסתדרים ודיי שובבים.
אהבתה הקינקית היא לכתוב על הדברים הכי ״מלוכלכים״ שהיא מעלה בדעתה. מי אמר שובבה ולא קיבל?
קצת שריטות אנושיות: לסיירה יש פטיש על המלך ארתור, סודה, קפה, קלפי טארוט, מכנסיי טייטס וללמוד מילים חדשות כל יום.
בעברה עסקה בקרמיקה, הייתה מורה להיסטוריה, וגם ספרנית. המדיות החברתיות המועדפות אליה הן ספוטיפיי ואינסטגרם.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

קמלוט החדשה 2 - נסיך אמריקאי סיירה סימון

פרק 1

אמברי

בעבר

כשהייתי בן עשרים ואחת, פגשתי מלך.

אבל זה כבר יהיה להקדים את המאוחר.

אז קודם כול, קצת עליי. אמברי מור, בנה של ויויאן מור האימתנית, המכהנת כמשנה למושל. בעיני כל העולם, אני בוודאי נראה כמו נסיך. גדלתי עם סוסים, עם סירות ובסביבת אגם שהיה לגמרי שלי, הלכתי לבתי הספר הכי אקסקלוסיביים, סיימתי מוקדם את הקולג׳ והלכתי לשחק במלחמה, כי זה נשמע כיף.

זה היה לפני שהמלחמה החלה, כשאנשים חשבו שהבדלנים הקרפטיים יירגעו, כפי שקרה קודם לכן, וזו נראתה כמו ההרפתקה הטובה ביותר שאפשר לחוות — לבלות תקופה מסוימת בהרים, לשחק כחיילים למשך זמן מה, ולבנות רזומה לקראת עתידי הבלתי נמנע בפוליטיקה.

נסיכים עושים את זה כל הזמן.

בקלות.

וזה היה קל... עד החודש השני שלי בבסיס.

רציתי סיגריה, ונראה לי שזאת הסיבה לכך שהחמצתי את התחלת הקטטה. הערב ירד, ודמדומים ורדרדים הסוו את הכיעור המחורבן של הבסיס. הוצאתי מהמיטה שלי את נרתיק הסיגריות הכסוף ויצאתי לעבר החצר. אני זוכר שחשבתי שהעולם לא יכול להיות יפה יותר מכפי שהוא נראה כרגע. כתמי הצבע הכתומים, האדומים והסגולים במערב, שלוחות ההרים האפלות במזרח, האוויר הרענן והנקי וההבטחה לכוכבים מנצנצים מעל ראשי. מה יכול להיות מקסים יותר מזה? האם יש עוד משהו שיכול לעצור את המחשבות שלי, את הנשימה שלי, את הכול — משהו מלבד יראת כבוד והכרת תודה שלא תיאמן?

זה מוכיח עד כמה שונה הייתה החשיבה שלי באותה תקופה, כששאלתי מה במקום לשאול מי.

פניתי לעבר החצר וכבר שלפתי סיגריה כדי להדליק אותה, כשכתם מטושטש, אפור־חום־ירוק, חלף על פניי והתנגש בי, תוך יצירת קשר עם כתם אחר בצבעי אפור־חום־ירוק. נרתעתי, הסיגריה נפלה מידי, נמעכה מתחת לכף רגלי, וכמעט נשאבתי לתוך טורנדו של אגרופים ושל מגפיים, אשר משך כעת קהל שהגיע מכל הכיוונים סביב.

״זו הייתה הסיגריה האחרונה שלי, אידיוט,״ אמרתי — לא למישהו ספציפי.

בחור גדול שכּונה דאג — בשלב הזה, כולם כבר שכחו את שמו האמיתי — נעץ מבט בקטטה כשזרועותיו שלובות ועל פניו הבעת גועל נוקבת. ״אידיוטים.״

נהמתי בהסכמה. לאחרונה הפסיקו להביא סיגריות לקנטינה, כחלק מאיזושהי יוזמה בריאותית חדשה, וממש, ממש, לא התחשק לי ללכת הערב אל הכפר האוקראיני הקטן, שנמצא במרחק קילומטר וחצי מהבסיס, כדי לקנות חפיסת סיגריות חדשה. אבל עכשיו נראה שלא נותרה לי ברירה.

״אתה מתכוון להתערב?״ שאל אותי דאג כשהוא מאותת בראשו לעבר המהומה שלפנינו.

״אחרי שהם הפילו לי את הסיגריה? מגיע להם לחטוף כמה פנסים שחורים בעיניים.״ אמרתי את זה בצחוק, אבל בפניו של דאג לא נראה אפילו סדק של חיוך. ״בכל מקרה, אלה לא החבר׳ה שלי.״ זה היה בסיס ממש גדול, ואני לא התכוונתי להוציא את כל האנרגיה שלי על שני אידיוטים שאלוהים יודע על מה הם רבים.

״אבל אתה הקצין היחיד בסביבה,״ ציין דאג.

״כאילו אכפת לך.״ אבל הסתכלתי סביב על החצר, וללא ספק — הייתי החייל בעל הדרגה הגבוהה ביותר במקום.

בעודי פולט אנחה למודת סבל לטובת דאג, ולאחר שמלמלתי משהו על זה שאני לא פאקינג בייביסיטר, התקדמתי כדי להפריד בין הבחורים ולהבהיר להם שאחד מהם חייב לי סיגריה חדשה.

אבל מישהו הקדים אותי.

אדם רחב כתפיים צעד ממש לתוך המהומה, רגוע כאילו הוא מטייל לאורך החוף, תפס חזק בחולצתו של אחד החיילים ומשך אותו לאחור. הוא התקדם מהר כדי לרסן את המשתתף השני בקטטה, מהר כל כך שהראש שלי קלט רק רסיסים, שבבים חטופים מהמראה שלו. עיניים זוהרות, פה מלא, שיער כהה. עור בצבע זית, מהסוג שנולדים איתו, כזה שנשאר חם ושזוף במשך החורף. אולי איטלקי, או יווני.

״שאני אמות,״ אמר דאג. נשמע שהוא התפעל. ואולי לא. לפעמים היה קשה להבחין אצל דאג.

פרסיבל וּו, אחד המתרגמים שתיווך בינינו ובין המקומיים, הגיע מהצריפים שהיו מאחורינו. ״זה קולצ׳סטר,״ הוא אמר לדאג ולי בקול נמוך. ״הוא הגיע לכאן רק אתמול.״

באותו רגע, לא היה אכפת לי מי הוא. הרגשתי רק הקלה מפני שלא הייתי צריך להתערב. בכנות, רק לפני כמה חודשים סיימתי את בית הספר לקצינים, ועדיין הרגשתי מוזר מפני שהייתי ממונה על אנשים אחרים.

גדלתי בסביבה של שלטון ושל עוצמה, בסביבה של אנשים שהפעילו סמכות בקלות וללא מאמץ, אבל אני עצמי ביליתי את רוב חיי בהתחמקות מכל אחריות אפשרית. ההשלכות היו משהו שאפשר להיחלץ ממנו כשיודעים להקסים ולהסתלק באמצעות פלרטוט, ולאנשים אחרים היה ערך רק בהתאם למידת ההנאה שהם יכלו להעניק לי. כמעט לא הייתה לי שום הזדמנות לתרגל נטילת אחריות כלפי אנשים אחרים... בקושי יכולתי להתחמק מצרות.

בעצם, טרחתי לעשות את זה רק לעתים רחוקות — למה שאטרח, כשהצרות הן בעצם, בדרך כלל, הנאה גדולה כל כך בשביל כל מי שמעורב בהן?

אני יודע שאני נשמע אנוכי בגלל הדברים האלה, ובאמת הייתי אנוכי. הייתי ילד רע ואנוכי שגדל ונעשה אדם רע ואנוכי... אבל אל תבלבלו בין אנוכיות ובין חוסר מודעות. ידעתי עד כמה אני רע. ידעתי עד כמה אני חוטא, אף על פי שאמרתי לעצמי שאני לא מאמין בחטא. בשעות הלילה המאוחרות, אחרי ששתיתי, זיינתי או הלכתי מכות, תלוי בנסיבות, הייתי שוכב במיטה ומסתכל בכוכבים שנעים ברחבי השמיים וידעתי — פשוט ידעתי — שאיכשהו יש בי משהו לא טבעי. שיש אנשים שנולדו רעים, מעוותים לגמרי וריקים מבפנים, ואני נולדתי ללא האיברים שהופכים אנשים לאמיצים, לטהורים או לטובים. ידעתי שנולדתי ללא מצפון, או אולי בלי לב, או בלי נשמה. הייתי חושב על זה ואז הייתי מתפתל בין הסדינים ותוחב את פניי בתוך הכר. וכשגופי התרוקן מאוויר, הייתי חושב על כל דבר נוראי שעשיתי באותו יום. על כל דבר נוראי שעשיתי אי פעם. ושנאתי את עצמי בשל כל זה. שנאתי את עצמי בשל האנוכיות שלי, בשל חוסר ההתחשבות. הייתי חכם מכדי לדעת שאני לא אמור להיגרר בעקבות הכעס, התאווה או האסקפיזם עד לקִצם המדמם, הדביק, המשכר והבלתי נמנע, אבל עשיתי את זה בכל זאת, בכל הזדמנות אפשרית.

בכל. הזדמנות. אפשרית.

אבל אז, זו הייתה רק שעת ערב, הלילה עדיין לא הגיע — וגם לא התיעוב העצמי. ברגע זה, הרגשתי רק הקלה, איזושהי הכרת תודה מעורפלת, ורצון להשיג סיגריה אחרת.

״נראה לי שההצגה הסתיימה,״ אמרתי לדאג והסתובבתי כדי ללכת לעבר הכפר. ואז הרגשתי נוכחות כלשהי מאחוריי. נוכחות שלא הייתה גופו הרזה של וו וגם לא פני האבן המגושמות של דאג, והפסקתי ללכת. אבל לא הסתובבתי.

לא בהתחלה.

״אתה יכול להגיד לי למה הסיגריה שלך הייתה חשובה לך יותר מהחיילים שלך, סגן?״

הקול היה מהסוג שגורם לך לעצור. הוא היה עמוק, כן, והייתה בו תערובת מעניינת של צרידות ושל לחן, כמו שיר שהתווים שלו נחרכו בקצוות.

אבל לא הצליל עצמו הוא שעצר אותך... זה היה הטוהר שלו. העוצמה שלו. ולא מסוג העוצמה שגברים בגילי מעמידים פנים שיש להם, העמדת פנים שכולה רברבנות לא מוצדקת, אלא עוצמה אמיתית.

רגועה, צלולה, כנה.

חד־משמעית.

זה היה קול של מישהו שלא שכב במיטה בלילות וייחל לכך שהוא בכלל לא היה נולד.

הסתובבתי כדי לעמוד מולו פנים אל פנים, כשאני כבר המום מצלילו של הקול הזה, ואז הרגשתי הרוס לגמרי למראה פניו. גבות כהות מעל עיניים בעלות גוון ירוק מורכב כל כך, שלא יכולתי להחליט אם הן ממש בהירות או ממש כהות. פה רציני, עצמות לחיים גבוהות ולסת מרובעת, מכוסה זיפים. בהתחשב בתספורת הקפדנית — שהייתה ממש בהתאם לכללים — ובמגפיים המבריקים, ניחשתי שקולצ׳סטר הוא לא הטיפוס שיחמיץ את גילוח הבוקר, אלא הטיפוס שהפנים שלו לא יכולות להישאר חלקות יותר מכמה שעות.

אולם היה בו דבר מה מדהים יותר מאשר תווי הפנים שלו. היו אלה ההבעה שלו, המבט שלו. הוא נראה בגילי, אולם היה בפניו משהו שנראה מבוגר מכפי שנותיו. כשאני חושב על זה עכשיו, זה אפילו לא היה קשור לגיל. זה היה קשור לזמן. הוא נראה כמו אדם מעידן אחר, אדם שאמור לרכוב על סוסים ביערות עבותים, להציל עלמות במצוקה ולקטול דרקונים.

אצילי.

הרואי.

מלכותי.

על כל זה חשבתי בשבריר שנייה. בזה שלאחריו הייתה לי הרגשה פתאומית, לא נוחה, שהוא כבר ראה את כל מה שהוא היה צריך לדעת על אודותיי, שהוא ראה את האנוכיות שלי, את הגשמיות הריקה שלי ואת העצלות המושחתת שלי. שהוא ראה כל לילה שבו הצמדתי את הכר אל פניי וקיוויתי שיהיה לי האומץ לסיים את הקיום חסר הערך שלי.

אשמה פתאומית שטפה אותי. על כך שאני אני. על כך שאני אמברי מור — סגן פאקינג משנה אמברי מור חסר הערך — וזה הרתיח אותי. מי הוא בכלל, היפיוף האידיוט הזה, שהוא גורם לי להתבייש בעצמי? רק לי מותר לגרום לעצמי להרגיש ככה.

התקרבתי אליו צעד אחד, מוכן לריב, כך שהחזות שלנו היו במרחק זרוע בלבד. בשביעות רצון מסוימת קלטתי שאני גבוה ממנו בערך בשניים־שלושה סנטימטרים, אם כי כנראה היו לו בערך ארבעה־עשר קילוגרמים של שרירים יותר ממני. ובשביעות רצון אף גדולה יותר, גיליתי שלמדים שלו מוצמד ארון מוזהב אחד. סגן משנה, כמוני.

הצלחתי למצוא את קולי. ״אלה לא היו החיילים שלי, סגן.״

״אז פשוט היית נותן להם להתכסח עד שהם יפרקו זה לזה את הצורה?״

גלגלתי עיניים. ״הם ילדים גדולים. הם יכולים לדאוג לעצמם.״

הבעת פניו של קולצ׳סטר לא השתנתה. ״התפקיד שלנו הוא להשגיח עליהם.״

״אין לי אפילו מושג מי הם.״

״אז ככה זה יהיה כשתהיה בשטח ותילחם נגד הקרפטים? תשים עין רק על האנשים שנמצאים ישירות מתחתיך?״

״תאמין לי, סגן קולצ׳סטר, אני תמיד שם עין על האנשים שנמצאים ישירות מתחתיי. את שתי העיניים. וגם את שתי הידיים.״

דאג ו־וו צחקו, ואני חייכתי, אבל בן רגע מצאתי את עצמי כשגבי צמוד לקיר המתכת של אחד הצריפים ואת זרועו החמימה של קולצ׳סטר צמודה לגרוני.

״כל העניין הזה הוא בדיחה בשבילך?״ הוא שאל בשקט, כך שהאחרים לא יכלו לשמוע. ״ההרים האלה הם הרי דמה? ברובה שלך יש קליעי דמה? כי זו לא בדיחה בשביל הקרפטים. להם אין קליעי דמה, סגן מור, וגם המוקשים המאולתרים שהם יניחו בדרכים לא יהיו מוקשי דמה. אתה תצטרך לבקש מהאנשים האלה ללכת בעקבותיך, גם כשהם יטילו בך ספק, גם כשאתה תטיל ספק בעצמך, אז עדיף שתאמין שחשוב לדאוג להם. כאן — ובכל מקום. ואם אתה לא מסוגל לקבל את זה, אני מציע שתצעד לעבר משרד המפקד ותבקש העברה בחזרה הביתה.״

״אני אזיין אותך,״ נהמתי.

הוא לחץ את זרועו חזק יותר על הגרון שלי, מנתק את רוב — אך לא את כל — זרימת הדם שלי, ועיניו סרקו את פניי וגלשו לעבר גופי, שנכלא בצמוד לקיר באמצעות גופו. בצל הקיר, עיניו נראו כהות יותר, כמו מעמקים קרירים של אגם, אבל לא היה בו כרגע שום דבר קר. גופו היה חמים בצמוד לגופי, ויכולתי לראות את הדופק פועם בצווארו, ולשבריר שנייה, שפתיו נפרדו זו מזו והריסים הארוכים שלו רפרפו, כאילו הוא התכוון לעצום עיניים אבל שכח איך.

״אני אזיין אותך,״ חזרתי, אבל הפעם בקול חלש, כי הייתי חלש בשל הזרוע שלו, הצמודה לצווארי — ובשל משהו אחר, שלא טרחתי לבדוק.

הוא הרכין את ראשו, קירב אותו אליי ולחש באוזני, ״הייתי מעדיף שזה יהיה להפך.״ ואז נסוג לאחור ושחרר את אחיזתו. שאפתי פנימה בזעם, החמצן הטרי חוצה את דמי כמו קרח.

כשהראייה שלי התבהרה, סגן קולצ׳סטר כבר נעלם.