קמלוט החדשה 3 - מלך אמריקאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קמלוט החדשה 3 - מלך אמריקאי
מכר
מאות
עותקים
קמלוט החדשה 3 - מלך אמריקאי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קמלוט החדשה 3 - מלך אמריקאי

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סיירה סימון

סיירה סימון חונכה בבית קתולי בקהילה שבפאתי עיירה קטנה בקנזס מיזורי ארצות הברית. כיום היא אינה קתולית ונשואה לשוטר קשוח, ואמא מסורה לשני ילדים.
סיירה אוהבת בעלי חיים והיא ומשפחתה מגדלים שני כלבי ענק, שני חתולים שהיא מעדיפה לא לדבר על העובדה שהם לא הכי מסתדרים ודיי שובבים.
אהבתה הקינקית היא לכתוב על הדברים הכי ״מלוכלכים״ שהיא מעלה בדעתה. מי אמר שובבה ולא קיבל?
קצת שריטות אנושיות: לסיירה יש פטיש על המלך ארתור, סודה, קפה, קלפי טארוט, מכנסיי טייטס וללמוד מילים חדשות כל יום.
בעברה עסקה בקרמיקה, הייתה מורה להיסטוריה, וגם ספרנית. המדיות החברתיות המועדפות אליה הן ספוטיפיי ואינסטגרם.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אני מקסן אש קולצ'סטר, ונשבעתי למלא את חובותיי למען המדינה שלי. אחר כך, נשבעתי לתת להם את ליבי.
כשיצאתי למלחמה, לימדו אותי שלא משאירים אף חייל מאחור. אבל הוא כן השאיר. אותי.
זכיתי פעמיים בכבוד לרוץ לנשיאות ארצות הברית, פעם לצידו של אהובי וחברי הטוב ביותר – ובפעם השנייה נגדו.
אין לי על מי להטיל את האשמה, אלא על עצמי.
אומרים שלכל גיבור טרגי יש פגם קטלני, חטא סודי, תַּךְ זעיר שנתפר אל תוך עתידו מאז לידתו. והנה אני כאן. חטאיי כבר אינם סוד. הפגמים שלי קטלניים יותר מאי פעם. מעולם לא הייתי קרוב לטרגדיה מכפי שאני עכשיו.
אני אדם אוהב, אדם שאהבתו תובעת הרבה מאוד בתמורה, חורכת ומאכלת את האנשים שחשובים לי עד שלא נותר מהם דבר. אני מלך, מלך שהיה שוטה דיו לבנות ממלכה על קִברות העבר. כאילו הפעם זה יכול להיות אחרת. האהבה הביאה תמיד את הסיפור שלנו – שלי, של אמברי ושל גריר – אל קיצו. היא עלולה להביא גם אותנו אל קיצנו.
יחי המלך.

מלך אמריקאי הוא ספר חסר רחמים, מייסר ובלתי נשכח – הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית קמלוט החדשה מאת סיירה סימון.

פרק ראשון

פרולוג

אש

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃ כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים׃ כָּעֵת יוֹדֵעַ אֲנִי קְצָתוֹ וְאָז כַּאֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֵדַע אַף־אָנִי1.

יש פטליזם מסוים במיתוסים עתיקים ובאגדות שתמיד נהניתי ממנו. הרעיון שלפיו המסלולים שלנו נקבעו מראש על ידי איזושהי יד חיצונית — אלוהים, היקום, הגורל או איזושהי תערובת של כל השלושה. שמהרגע שבו נשמתי את נשימתי הראשונה, התאריך והשעה של נשימתי האחרונה כבר חוברו לקיום שנקבע מראש. מדוע הרעיון הזה מרתק אותי, אין לי מושג, אבל הוא מרתק אותי. אני מניח שהוא מבטיח משמעות. ומשמעות היא מה שאני מבקש, יותר מכול.

אני רוצה לדעת שזה לא לשווא.

אני רוצה לדעת שחיי לא היו לשווא.

אני חולם שוב ושוב אותו חלום, חלום על אגם. רגוע כמו מראה, צלול כמו זכוכית, דוק של ערפל פרוש על פניו. יש שם סירה, אישה, ומקום שצריך להגיע אליו. מקום טוב יותר, מעבר לאגם.

גריר שלי נמצאת שם. ואימא שלי ומורגן, ומוזר למדי שגם ויויאן, אימו של אמברי. הן בוכות עליי כאילו הן מבכות גופה, והסירה חוצה את המים כמו סכין, באופן מהיר וחלק.

יש מקום טוב יותר מעבר לאגם.

לא קל לדעת את היום המדויק. לבחור בו. לעזאזל עם כל הפטליזם כי זו בחירה, למרות הכול. למרות הכול, אני אמור ללבוש את השריון שבחרתי — החפתים, העניבה, הסיכה עם הדגל — ולמרות הכול, אני אמור לבחור את הנשק שלי. למרות הכול, עליי להתמודד עם האיש שאני אוהב ושונא — האיש שאוהב ושונא אותי בחזרה — ולבחור להניח בצד את חיי, בתקווה שכל מה שנאבקתי עליו, כל מלאכת השלום השברירית של החייל היגע, עדיין תתקיים כשאני לא אוכל להתקיים יותר. אני צריך לתת אמון — כל כך הרבה אמון — בכך שלקורבן הזה יש משמעות. שביום האכזרי הזה, שבו אפול על ברכיי, אפול בידיעה שהעולם התקרב לפחות במקצת לשלום ולטוּב. אפול בידיעה שהאנשים שאני אוהב בטוחים ומוגנים.

אמות ואלך למקום טוב יותר מעבר לאגם.

כָּעֵת יוֹדֵעַ אֲנִי קְצָתוֹ וְאָז כַּאֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֵדַע אַף אָנִי.

1. מתוך הברית החדשה, איגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים, י"ג, 11־13

פרק 1

אש

בעבר

כשהייתי בן שתים־עשרה, שלפתי חרב מתוך אבן.

היריד הגיע העירה, מלווה בהמון אורות, ״שערות סבתא״ וגנרטורים שמזמזמים בחום הקיץ. אלתיאה נתנה לכל אחד מאיתנו, לקיי ולי, עשרה דולר לבזבוזים. קיי, שהייתה גדולה ומגניבה מכדי להתעניין במתקנים, קנתה משקה מוגז ובילתה את הערב בפלרטוטים ובהצגת הראסטות התכולות החדשות שלה, שהקליעה שלהן הסתיימה ערב קודם לכן, אחרי חצות.

אבל אני, אני הוצאתי כל דולר, עד האחרון שבהם, בתא אחד. בין דוכן השלכת הטבעות ובין הדוכן שבו יורים פקקי שעם בברווזי מתכת, הייתה תחובה סוכה קטנה, מוקפת שרשרת אורות. הדשא מתחתיה היה הרוס ודרוס כל כך, שהאדמה נראתה דרכו. זה היה משחק מוזר, דומה להכאה בפטיש כוח על משקל גדול — אם תמשכו את החרב מתוך האבן, תזכו בכתר מהבהב מפלסטיק שהיה תלוי מהתקרה. אם תצליחו למשוך את החרב עד אמצע הדרך — תזכו בצעצוע פרווה.

מובן שהאבן הייתה עשויה בטון יצוק והחרב לא הייתה חרב אמיתית. רק חתיכת מתכת יצוקה, עם בליטות ושקעים שימנעו ממנה לנוע כל הדרך החוצה מהאבן. זו הייתה מלכודת שואבת כספים, בדיוק מסוג הדברים שאימי המאמצת אלתיאה לא הייתה מרשה לי לבזבז עליו את הכסף שלה, אילו היא הייתה שם.

אבל היא לא הייתה שם, ומשום מה, הייתי נחוש. נדמה לי שחשבתי על כך שהכתר ייראה טוב על הראסטות החדשות של אחותי. אני חושב שחלק מזה היה הרצון להשוויץ — רצון שמאפיין מתבגרים. וחלק עדיין נמצא מחוץ לתחום ההסבר ההגיוני; לא יכולתי להסביר מדוע רציתי לעשות את זה, רק ידעתי שאני רוצה. וכך, ביום קיץ חם, כאשר ענני הסערה הצטברו כמו מכוניות מעל נהר מיזורי, בזבזתי עשרה דולרים על עשרה ניסיונות לשלוף את החרב.

נכשלתי תשע פעמים.

ובפעם העשירית, החרב השתחררה.

ככל הנראה, אחת הבליטות נשברה ומשהו השתחרר בקולות קרקוש ופיצוח, ולפתע, הושלכתי לאחור, כשאני מחזיק בפיסת מתכת בצורת חרב, שהייתה כבדה מכדי שאוכל להישאר זקוף.

״לכל השדים והרוחות, ילד,״ אמר עובד היריד, ״שברת את זה לגמרי.״

הייתי המום מכדי לענות, והחזקתי את המתכת בצורת החרב כאילו זו הייתה התשובה לכל השאלות ביקום. עד לאותו רגע, הייתי ילד טוב, אבל רגיל — קיבלתי ציונים טובים, שיחקתי בייסבול די טוב, הסתדרתי כמעט עם כולם. אבל כשהחזקתי את המתכת הקהה והחלודה הזו, כשהקת הקרירה בכף ידי והאוויר הלח מכה בפניי, חשתי ריגוש של אפשרות. תחושת המשיכה העיקשת שעליי לעשות משהו, ללכת לאיזשהו מקום, למצוא מישהו. התחושה המציקה, המכשפת, שיש עולם טוב ועשיר יותר ממש מחוץ להישג ידינו, שאוכל להושיט את אצבעותיי, להפריד לצדדים את האוויר כמו צעיף, ושמאחורי הצעיף יהיה מקום שהוא יותר מחיי היום־יום הרגילים שלי. לעצים יהיו הרבה יותר עלים, השמש תהיה חמה יותר, הכול פשוט יהיה יותר.

כעת, אני יכול להתבונן לאחור בתחושת המשיכה או ההצקה הזו ולקרוא לה ייעוד — או תחילת המודעות הבוגרת שלי, תלוי כמה פרגמטי אני מרגיש. אבל אז, לא היו לי מילים להסביר זאת. ברגע אחד, הייתי ילד רגיל שמבזבז את כספו על טריק זול של ירידים, וברגע שלאחריו, הייתי אדם צעיר על סף משהו שמעמקיו מסחררים.

מעולם לא סיפרתי לנפש חיה מה קרה לאחר מכן.

עובד היריד, שעדיין קילל בתערובת של אי־אמון, של כעס ושל הערצה, שלח יד אל כתר הפלסטיק והושיט אותו אליי... אבל מישהו אחר לקח אותו לפני שהצלחתי לעשות זאת.

זה היה גבר — טוב, בעצם, כמעט גבר — בשנות העשרים המוקדמות לחייו, רזה עד כדי כך שהוא הזכיר לי ציפורים או עצים בשלכת בחורף. עורו היה לבן חיוור ועיניו כמעט שחורות, וייתכן שבעקבות פניו החדות אך הנעימות, או בגדיו האלגנטיים אך המרופטים, פתאום נעשיתי מודע לעצמי. לנעוריי, להיותי רגיל. לטי־שירט ולג׳ינס הבלויים שלי, ולסניקרס שנרכשו במכירה שארגנה הכנסייה לשם גיוס כספים לצדקה.

הוא החזיק את הכתר בידיו, בחן את הפלסטיק כאילו הוא זהב מרוקע משובח, וראשו מורכן תוך מחשבה. ״שלך?״ הוא שאל בסופו של דבר, כשהוא מרים אליי את מבטו מתחת לגבות כהות. היה לו מקצב שגרם לי לקפוא במקום; זה היה מבטא וולשי, ואני לא שמעתי לפני כן אף פעם מבטא וולשי. לא היה לי מושג מה עושה אדם כמוהו בפארק עירוני חם במיזורי.

״אני, אה, זכיתי בכתר הזה,״ הסברתי בגמגום. הרמתי את ידי הכרוכה סביב קת המתכת הזולה של החרב. ״כי הוצאתי את זה מתוך האבן.״

הוא הנהן, הביט בכתר בהבעה שנראתה כמו יראת כבוד, ואז הוא הושיט לי אותו. ״אם ככה, אתה כנראה צריך לקחת אותו.״

ואז הגיע הרגע שבו כרכתי את אצבעותיי סביב הכתר. רגע קצר, ללא מילים, מדהים. כאילו עשינו זאת קודם לכן, בדיוק כך. כאילו כבר עמדתי בעבר עם חרב ביד אחת, האיש הזה הושיט לי את הכתר ואני לקחתי אותו, בידיעה שמעתה שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

אבל הרגע חלף לו עם הרוח החשמלית, רוח של טרום סופת רעמים, והאיש שלח אליי חיוך קטן והסתובב כדי ללכת.

לא הייתי מוכן לכך שהוא ילך. חשתי לפתע חרדה שלא יכולתי לתת לה שם.

״מה לעשות איתם? עם החרב ועם הכתר?״ שאלתי את הזר. היה נראה לי חשוב לשאול, לדעת, ושהוא יהיה זה שיאמר לי.

האיש עצר והביט בהרהור בשמיים הכהים, הטעונים בגשם. ״החלק הכי חשוב שיש בחבישת כתר ובשימוש בחרב הוא לדעת מתי להניח אותם בצד.״

זה נשמע חידתי. ואיכשהו, גם ברור לגמרי.

״ועד אז?״ שאלתי.

״טוב, עד אז, תשתמש בהם. להתראות מקסן.״

הוא ידע את שמי.

הוא עזב, ואני נשארתי שם עם חרב דמה ביד אחת וכתר עשוי פלסטיק ביד השנייה. ואז הסופה פרצה והגשם החל לרדת.

סיירה סימון

סיירה סימון חונכה בבית קתולי בקהילה שבפאתי עיירה קטנה בקנזס מיזורי ארצות הברית. כיום היא אינה קתולית ונשואה לשוטר קשוח, ואמא מסורה לשני ילדים.
סיירה אוהבת בעלי חיים והיא ומשפחתה מגדלים שני כלבי ענק, שני חתולים שהיא מעדיפה לא לדבר על העובדה שהם לא הכי מסתדרים ודיי שובבים.
אהבתה הקינקית היא לכתוב על הדברים הכי ״מלוכלכים״ שהיא מעלה בדעתה. מי אמר שובבה ולא קיבל?
קצת שריטות אנושיות: לסיירה יש פטיש על המלך ארתור, סודה, קפה, קלפי טארוט, מכנסיי טייטס וללמוד מילים חדשות כל יום.
בעברה עסקה בקרמיקה, הייתה מורה להיסטוריה, וגם ספרנית. המדיות החברתיות המועדפות אליה הן ספוטיפיי ואינסטגרם.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

קמלוט החדשה 3 - מלך אמריקאי סיירה סימון

פרולוג

אש

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃ כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים׃ כָּעֵת יוֹדֵעַ אֲנִי קְצָתוֹ וְאָז כַּאֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֵדַע אַף־אָנִי1.

יש פטליזם מסוים במיתוסים עתיקים ובאגדות שתמיד נהניתי ממנו. הרעיון שלפיו המסלולים שלנו נקבעו מראש על ידי איזושהי יד חיצונית — אלוהים, היקום, הגורל או איזושהי תערובת של כל השלושה. שמהרגע שבו נשמתי את נשימתי הראשונה, התאריך והשעה של נשימתי האחרונה כבר חוברו לקיום שנקבע מראש. מדוע הרעיון הזה מרתק אותי, אין לי מושג, אבל הוא מרתק אותי. אני מניח שהוא מבטיח משמעות. ומשמעות היא מה שאני מבקש, יותר מכול.

אני רוצה לדעת שזה לא לשווא.

אני רוצה לדעת שחיי לא היו לשווא.

אני חולם שוב ושוב אותו חלום, חלום על אגם. רגוע כמו מראה, צלול כמו זכוכית, דוק של ערפל פרוש על פניו. יש שם סירה, אישה, ומקום שצריך להגיע אליו. מקום טוב יותר, מעבר לאגם.

גריר שלי נמצאת שם. ואימא שלי ומורגן, ומוזר למדי שגם ויויאן, אימו של אמברי. הן בוכות עליי כאילו הן מבכות גופה, והסירה חוצה את המים כמו סכין, באופן מהיר וחלק.

יש מקום טוב יותר מעבר לאגם.

לא קל לדעת את היום המדויק. לבחור בו. לעזאזל עם כל הפטליזם כי זו בחירה, למרות הכול. למרות הכול, אני אמור ללבוש את השריון שבחרתי — החפתים, העניבה, הסיכה עם הדגל — ולמרות הכול, אני אמור לבחור את הנשק שלי. למרות הכול, עליי להתמודד עם האיש שאני אוהב ושונא — האיש שאוהב ושונא אותי בחזרה — ולבחור להניח בצד את חיי, בתקווה שכל מה שנאבקתי עליו, כל מלאכת השלום השברירית של החייל היגע, עדיין תתקיים כשאני לא אוכל להתקיים יותר. אני צריך לתת אמון — כל כך הרבה אמון — בכך שלקורבן הזה יש משמעות. שביום האכזרי הזה, שבו אפול על ברכיי, אפול בידיעה שהעולם התקרב לפחות במקצת לשלום ולטוּב. אפול בידיעה שהאנשים שאני אוהב בטוחים ומוגנים.

אמות ואלך למקום טוב יותר מעבר לאגם.

כָּעֵת יוֹדֵעַ אֲנִי קְצָתוֹ וְאָז כַּאֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֵדַע אַף אָנִי.

1. מתוך הברית החדשה, איגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים, י"ג, 11־13

פרק 1

אש

בעבר

כשהייתי בן שתים־עשרה, שלפתי חרב מתוך אבן.

היריד הגיע העירה, מלווה בהמון אורות, ״שערות סבתא״ וגנרטורים שמזמזמים בחום הקיץ. אלתיאה נתנה לכל אחד מאיתנו, לקיי ולי, עשרה דולר לבזבוזים. קיי, שהייתה גדולה ומגניבה מכדי להתעניין במתקנים, קנתה משקה מוגז ובילתה את הערב בפלרטוטים ובהצגת הראסטות התכולות החדשות שלה, שהקליעה שלהן הסתיימה ערב קודם לכן, אחרי חצות.

אבל אני, אני הוצאתי כל דולר, עד האחרון שבהם, בתא אחד. בין דוכן השלכת הטבעות ובין הדוכן שבו יורים פקקי שעם בברווזי מתכת, הייתה תחובה סוכה קטנה, מוקפת שרשרת אורות. הדשא מתחתיה היה הרוס ודרוס כל כך, שהאדמה נראתה דרכו. זה היה משחק מוזר, דומה להכאה בפטיש כוח על משקל גדול — אם תמשכו את החרב מתוך האבן, תזכו בכתר מהבהב מפלסטיק שהיה תלוי מהתקרה. אם תצליחו למשוך את החרב עד אמצע הדרך — תזכו בצעצוע פרווה.

מובן שהאבן הייתה עשויה בטון יצוק והחרב לא הייתה חרב אמיתית. רק חתיכת מתכת יצוקה, עם בליטות ושקעים שימנעו ממנה לנוע כל הדרך החוצה מהאבן. זו הייתה מלכודת שואבת כספים, בדיוק מסוג הדברים שאימי המאמצת אלתיאה לא הייתה מרשה לי לבזבז עליו את הכסף שלה, אילו היא הייתה שם.

אבל היא לא הייתה שם, ומשום מה, הייתי נחוש. נדמה לי שחשבתי על כך שהכתר ייראה טוב על הראסטות החדשות של אחותי. אני חושב שחלק מזה היה הרצון להשוויץ — רצון שמאפיין מתבגרים. וחלק עדיין נמצא מחוץ לתחום ההסבר ההגיוני; לא יכולתי להסביר מדוע רציתי לעשות את זה, רק ידעתי שאני רוצה. וכך, ביום קיץ חם, כאשר ענני הסערה הצטברו כמו מכוניות מעל נהר מיזורי, בזבזתי עשרה דולרים על עשרה ניסיונות לשלוף את החרב.

נכשלתי תשע פעמים.

ובפעם העשירית, החרב השתחררה.

ככל הנראה, אחת הבליטות נשברה ומשהו השתחרר בקולות קרקוש ופיצוח, ולפתע, הושלכתי לאחור, כשאני מחזיק בפיסת מתכת בצורת חרב, שהייתה כבדה מכדי שאוכל להישאר זקוף.

״לכל השדים והרוחות, ילד,״ אמר עובד היריד, ״שברת את זה לגמרי.״

הייתי המום מכדי לענות, והחזקתי את המתכת בצורת החרב כאילו זו הייתה התשובה לכל השאלות ביקום. עד לאותו רגע, הייתי ילד טוב, אבל רגיל — קיבלתי ציונים טובים, שיחקתי בייסבול די טוב, הסתדרתי כמעט עם כולם. אבל כשהחזקתי את המתכת הקהה והחלודה הזו, כשהקת הקרירה בכף ידי והאוויר הלח מכה בפניי, חשתי ריגוש של אפשרות. תחושת המשיכה העיקשת שעליי לעשות משהו, ללכת לאיזשהו מקום, למצוא מישהו. התחושה המציקה, המכשפת, שיש עולם טוב ועשיר יותר ממש מחוץ להישג ידינו, שאוכל להושיט את אצבעותיי, להפריד לצדדים את האוויר כמו צעיף, ושמאחורי הצעיף יהיה מקום שהוא יותר מחיי היום־יום הרגילים שלי. לעצים יהיו הרבה יותר עלים, השמש תהיה חמה יותר, הכול פשוט יהיה יותר.

כעת, אני יכול להתבונן לאחור בתחושת המשיכה או ההצקה הזו ולקרוא לה ייעוד — או תחילת המודעות הבוגרת שלי, תלוי כמה פרגמטי אני מרגיש. אבל אז, לא היו לי מילים להסביר זאת. ברגע אחד, הייתי ילד רגיל שמבזבז את כספו על טריק זול של ירידים, וברגע שלאחריו, הייתי אדם צעיר על סף משהו שמעמקיו מסחררים.

מעולם לא סיפרתי לנפש חיה מה קרה לאחר מכן.

עובד היריד, שעדיין קילל בתערובת של אי־אמון, של כעס ושל הערצה, שלח יד אל כתר הפלסטיק והושיט אותו אליי... אבל מישהו אחר לקח אותו לפני שהצלחתי לעשות זאת.

זה היה גבר — טוב, בעצם, כמעט גבר — בשנות העשרים המוקדמות לחייו, רזה עד כדי כך שהוא הזכיר לי ציפורים או עצים בשלכת בחורף. עורו היה לבן חיוור ועיניו כמעט שחורות, וייתכן שבעקבות פניו החדות אך הנעימות, או בגדיו האלגנטיים אך המרופטים, פתאום נעשיתי מודע לעצמי. לנעוריי, להיותי רגיל. לטי־שירט ולג׳ינס הבלויים שלי, ולסניקרס שנרכשו במכירה שארגנה הכנסייה לשם גיוס כספים לצדקה.

הוא החזיק את הכתר בידיו, בחן את הפלסטיק כאילו הוא זהב מרוקע משובח, וראשו מורכן תוך מחשבה. ״שלך?״ הוא שאל בסופו של דבר, כשהוא מרים אליי את מבטו מתחת לגבות כהות. היה לו מקצב שגרם לי לקפוא במקום; זה היה מבטא וולשי, ואני לא שמעתי לפני כן אף פעם מבטא וולשי. לא היה לי מושג מה עושה אדם כמוהו בפארק עירוני חם במיזורי.

״אני, אה, זכיתי בכתר הזה,״ הסברתי בגמגום. הרמתי את ידי הכרוכה סביב קת המתכת הזולה של החרב. ״כי הוצאתי את זה מתוך האבן.״

הוא הנהן, הביט בכתר בהבעה שנראתה כמו יראת כבוד, ואז הוא הושיט לי אותו. ״אם ככה, אתה כנראה צריך לקחת אותו.״

ואז הגיע הרגע שבו כרכתי את אצבעותיי סביב הכתר. רגע קצר, ללא מילים, מדהים. כאילו עשינו זאת קודם לכן, בדיוק כך. כאילו כבר עמדתי בעבר עם חרב ביד אחת, האיש הזה הושיט לי את הכתר ואני לקחתי אותו, בידיעה שמעתה שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

אבל הרגע חלף לו עם הרוח החשמלית, רוח של טרום סופת רעמים, והאיש שלח אליי חיוך קטן והסתובב כדי ללכת.

לא הייתי מוכן לכך שהוא ילך. חשתי לפתע חרדה שלא יכולתי לתת לה שם.

״מה לעשות איתם? עם החרב ועם הכתר?״ שאלתי את הזר. היה נראה לי חשוב לשאול, לדעת, ושהוא יהיה זה שיאמר לי.

האיש עצר והביט בהרהור בשמיים הכהים, הטעונים בגשם. ״החלק הכי חשוב שיש בחבישת כתר ובשימוש בחרב הוא לדעת מתי להניח אותם בצד.״

זה נשמע חידתי. ואיכשהו, גם ברור לגמרי.

״ועד אז?״ שאלתי.

״טוב, עד אז, תשתמש בהם. להתראות מקסן.״

הוא ידע את שמי.

הוא עזב, ואני נשארתי שם עם חרב דמה ביד אחת וכתר עשוי פלסטיק ביד השנייה. ואז הסופה פרצה והגשם החל לרדת.