חמישים חמישים

חלק א
"מיָם אל יָם" - השנה שאחרי

 "מאיגרא רמה לג'יפה עמיקתא", מסננת אלונה לעצמה כשמתייצבת בתחנת האחיות. שתי עיניה הדומעות מתמלאות ים ירקרק. "מִיָם אל ים", היא מגלגלת בראשה שוב ושוב את שתי המילים, שהיא ויפתח צוחקים שהן נשמעות כמו תאילנדית, ונזכרת בחוף אכזיב ובכינרת, ים וימה שרק לפני יומיים כל שאירע סביבם וביניהם מילאוה און ואור גדול. איך נפלו גיבורות. היא ממהרת לכסות את עיניה במשקפי שמש כהים, שלא לאפשר לאחות שבדלפק להבחין באדמומית העגמומית שפשטה בהן. רק אתמול שבה הביתה משלושה ימים של מסע נוסטלגי בתחושת מלאוּת שלא ידעה כמותה מאז שהייתה חניכה בצופים, במסע מים אל ים האמיתי. אמש עוד חשה שהיא בת החמישים הכי בריאה בעולם, ושהמחלה האיומה שהדביקו לה, טעות היא ותו לא. וכשקמה הבוקר עם אקורד אקורדיון בלב, שכחה לרגע, בניגוד ליקיצות המכבידות של השנה האחרונה, שהמפלצת החצופה עם השם הדוחה והלא מוכר, מטיילת כל העת בגופה ועושה בו כבתוך שלה. והנה בעוד רגעים מספר, כמו מדי חודש בחודשו, יבוא רופא כזה או אחר, ישסה בה את מחטיו, יחורר ללא רחם בוורידיה המעובים, ויחברה לתרופה שתקל מעט על זרימת הדם ותפחית מייסוריה. ומחר, כמי שהשתחררה ממאסר ארוך, תשוב לביתה שבצפון, כשהיא מסוחררת מן הטוב והרע שנמהלו בה בערבוביה גדולה בימים האחרונים.

הרגע הכי שנוא עליה הוא הכניסה לחדר, חדר החולות במחלקה פנימית ג'. ארבע מיטות. צפוף. אחת ליד החלון. אף פעם לא יוצא לה ליד החלון. והמבטים החשדניים של קשישות מדובללות שיער שלגי, שמציצות עליה מבעד למכשירים ולמכונות - "מי זו החדשה הזו שחדרה לחדר וגוזלת לנו מהאוויר הדחוס גם ככה"... "היא בכלל לא נראית חולה"... אבל הרגע בו אלונה נשברת מבפנים, הוא ההחלפה לפיג'מה. הורדת בגדי האָלֶף, הבגדים בסטייל שבחרה ללבוש כדי להיראות במיטבה, והמעבר למעמד של חולה, כזו בלי אישיות, בלי עבָר ובלי חיים, רק עם שם של מחלה ושם של תרופה, ואחות חמוצה ששואלת "מתי הייתה לך יציאה"? דווקא הייתה לי חתיכת יציאה, מותק, היא אומרת בלב, שלושה ימים של יציאה מהשיגרה, טלטלה אמיתית.

רתוקה למיטת בית החולים, בלילה שבין יום האשפוז הראשון לשני, יש לאלונה פנאי לחשוב מחשבות. להירדם מייד אינה מצליחה, על אף כדור השינה שבלעה בעל כורחה. הרגשות גואים בה כגלים גבוהים, שאדוותיהם מתפוגגות בטרם הגיעו לחוף והפכו למילים. איך להמליל את החוויה, מציקה לה המחשבה, אף ביתר שאת מהמחט התקועה בבשרה ושורפת את הווריד הנפוח. מה היה שם שככה חזרנו הביתה? ואולי רק אני, עם הרגישות הדפוקה שלי, בטח ובטח עכשיו, חווה כאלה עוצמות. אז נכון, הייתה חצי שנה של הכנות קדחתניות ומוגזמות ללא ספק, ובראשן איתור האנשים באתרים, ומיילים וטלפונים אינסופיים לשכנוע נטולי כוונה לשוב ולהסתופף יחד בתוך חלת הדבש הדביקה והמאובקת. היו שהודיעו מרגע ראשון "לא באים! לא מתאים לי, נקודה". פחדו שלא יכירו איש, או גרוע מכך, שאיש לא יכירם. "לא רוצה להרגיש אלמונימי", כפי שהגדיר זאת אחד הסרבנים. והיה גם הפחד הזה, שה"פֶּגש" לא יעלה בהם כל רגש או שדווקא כן ירגש, אבל מדיי. היו שהתנדנדו, ולבסוף השתכנעו להגיע ללילה אחד, כי זה משהו של פעם בחיים, אבל בסוף נשארו לעוד לילה. אלונה ניסתה להבין למה לא כולם נרתמו מייד, עוד הרבה לפני ששאלה את עצמה מדוע רגשותיה חצויים כלפי האירוע שהייתה בין יוזמיו ומארגניו. 

מזל שהתעקשנו, חושבת אלונה בהקשיבה בחשיכה לתיפוף טפטופי התרופה מן הצינור לווריד. וכשהיא מדברת בגוף-ראשון-רבים היא מתכוונת לכל חבורת המארגנים, אליהם הצטרפה בתחילת הדרך מתוך חוסר מעש וספקנות צוננת, ובהמשך, מתוך התלהבות הולכת וגוברת, שהפכה לעיסוק מרכזי ורב משקל בחייה ההולכים ומתרוקנים מתכנים קודמים. התנגדותה הפנימית הופנתה כנגד המתלהבים יתר על המידה. "ברור לגמרי שגודל האכזבה יהיה כגודל הציפייה", אמרה ליפתח, כשנפלה ההחלטה הרשמית לקיים את המסע. העיסוק במותרות שכאלה נראה לה חיוור, שקוף ומחורר נוכח בעיות הבריאות הבומבסטיות שלה. 

אט אט נגררה להשתתף בהכנות, בעקבות בתיה, חברתה מכיתה ב' ועד בכלל, זו שלמעשה "גרה בטיול", שארגנה אותו בפועל ושסחבה אותו על כתפיה הרחבות והעיקשות. השיגעון-הבתייאי-לַדָבָר, שהיה חלק מסוד ההצלחה, הצליח לסחוף גם אותה. יום וחֲצי לילה עסקו שתיהן בהכנת התוכנית, המשחקים והשירונים עם השירים האהובים או ה"גסים" שנדלו מתהום הנשייה, ואלונה תהתה מה לא בסדר אצלה שהיא זוכרת תלי תלים של מילים, והררים של פרטי פרטים "נמוכים" ולא חשובים. איך בסופו של יום נסחפו כולם, היא חושבת. איך הגענו מכמה להבים נלהבים למספר הגרנדיוזי חמישים. באיזה אופן אנשים הודיעו בבית, לבני הזוג, לילדים, לנכדה (!), שהם הולכים להיעדר כל הסופ"ש על מנת לשחק ב"צופים וצופות עופרים עופרות יוצאים לפעולות",  ואיך הסכימו בני זוג חסרי ביטחון, שתלטנים, קנאים, תלותיים - מחק את המיותר - לשחרר רסן ולתת את ברכת הדרך. שלושה ימים ושני לילות זה לא הולך ברגל (כלומר הולך, אבל לא הרבה), ועוד בחמישי-שישי-שבת! קבלת הסרטיפיקט הייתה כרוכה בלא מעט נעימויות בצד אי נעימויות. הרגשה של מבצע צבאי, יציאה מעוררת, מעין "משחק מקדים" לדבר האמיתי, צו קריאה, קריעה מהשיגרה, מהמשפחה הטבעית, לטובת משפחה חדשה ואחרת, רחוקה ועם זאת כל כך כל כך קרובה, כך דיווחו המשתתפים בדיעבד. ואלונה - אצלה כתמיד, גם וגם. אדישות וחוסר ציפיות בצד התרגשות סמויה וציפייה לבאות.

אלונה לוגמת מכוס הפלסטיק השקופה והחד פעמית שהביאה האחות הרב-רב פעמית. את כדור השינה הביאה מהבית. בקבוק מים לעומת זאת שכחה להניח ליד מיטתה לפני שנפרדה מיפתח, שהביא אותה הבוקר ונסע חזרה לצפון לעבוד בשדותיו, ומחר ישוב לקחתה הביתה. זו לה הפעם הראשונה שהיא מנסה לשלב את לקיחת התרופה לווריד עם כדורי ה"כְּמו-כימו" השבועיים. אם לסבול אז בגדול. זבנג וגמרנו. אבל עוצמת הבחילה, הסחרור וכאב הראש, רק מתגברים. ראשה כבד עליה, ועיניה הירוקות אדומות מדם כתוצאה מהחומר, והולמות את שערה האדמוני המתולתל. עוד רגע תקפוץ עליהן תנומה קלה, אולם הראש מסרב להרפות, והמחשבות גוברות על רפיונה ההולך ומשטה בה. למה תמיד החושך מביא עימו את כל ההארות. 

כשהייתה בכיתה ד' הצטרפה לצופים, ביחד עם כמה מבנות כיתתה, וכך הפכו היא וחברותיה ל"צופות שרופות", בשעה שרוב בני הכיתה היו עמוק בקן של "הנוער-העובד-החרא-הנודד", מלחמת עולם שלישית. השבט הצופי היה לה למקלט. אליו ברחה מפני דלוּת ביתה, זקנתם המופלגת של  הוריה (יחסית להורים אחרים) ועליבותה הכללית של ילדה רזה, נמוכה, חיוורת, פגיעה, אם כי ברוכת כישרונות ומלאה כרימון. דימוי עצמי לא מטפחים בעזרת סוודרים משומשים, שני חדרים בבית (כולל סלון) ואימא ואבא, חיבור לא ממילאי של מזרח ומערב, מבוגרים, חולים ולבני שיער, שבכל רגע אתה חושש להעלמם הסופי. גם ביטחון עצמי אינו נרכש בעזרת חזה שטוח (שטוחה. דיקט. קרש. שולחן. ביאפרה. כך כונתה ללא הנחות) או שיער מקורזל ושיניים בולטות שמסרבות להתיישר, כי הפלָטה הוורודה נשארה רוב הזמן בסבוניה. מה לא הייתה נותנת בשביל שיער חלק, חזה שופע וקומה גבוהה, נתונים בהם בורכה בתה רונה, למשל. כמה גיהוצים, החלקות ואבו-עגֵילות עבר השיער שלה, עד שהבין שהוא הכי 'סקסי' דווקא בסלסולו הטבעי, הפראי. וכמה התפללה לגְבּוהַ, עד שגבהה ללא הכר רק כשהייתה בת 16, בדיוק בזמן ש"הקרש" החל להצמיח שתי בליטות זקורות וגאות, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, כמו שכבר הייתה בטוחה.

והכישרון לכל אותם הדברים שעוררו את קנאת האחרים - ריקוד, ציור, משחק, כתיבה, "תעודה משעממת" שהכול בה טוב-מאודים, מדריכה מעולה בצופים... הכישרונות ההם באו לה בקלות, ובאותה הקלות לא החשיבה את קבלותיהם. הייתה מוכנה להחליפם בכל דבר שבחומר, כמו למשל נעלי הקיקֶרְס הצרפתיות, היקרות והמתריסות האלה, עם החור העגול מלמטה, אחד אדום ואחד ירוק, בשני צבעים שונים של זמש. והקייטנה אליה יצאו כמה מחבריה הטובים (והמבוססים) לרכוב על סוסים ולשחות בבריכה, אחרי המחנה הגדול של הצופים, זה שלפעמים לא הרשו לה לצאת אליו, כי "צריך לדעת שיש גם לא". קינאה הוא הרגש הכי ראשוני בתנ"ך, התנחמה, אבל לא אהבה את עצמה מקנאה. רגשי נחיתות קראו לזה אז, והיא ידעה שיש לה את הדבר הזה, ושזה כנראה לא עובר לעולם, לא כמו כאב הראש הטורדני שדבֵק בה בבית החולים בעת הטיפול, שאחרי כמה שעות הוא חולף כלא היה.

על אף הרגשות הלא נעימים הייתה מגיעה למועדון של הצופים בכל רגע פנוי, בורחת מאווירת הבית, מההקאות התכופות של הוריה, בעיקר בשבתות - אימא עם מיגרנה ואבא עם אולקוס - היישר אל מגרש הכדורסל, אל הפעולה, תרגילי הסדר, הסרט או ההרקדה, או סתם כדי "לנגב את הלכלוך" ממדרגות המועדון, ולהגניב מבטי ערגה בתוליים לעבר אורי קינן, החתיך מהשיכבה הבוגרת, שלוש שנים מעליה. לעיתים הייתה מסתודדת עם חברה, בעיקר עם בתיה, ובעיקר עליו. לעיתים ישבה לבד. הרבה לבד. למעשה, בפנים בפנים תמיד לבד. מנסה לשווא לצוד את עיניו הכחולות עד כאב של אורי, רק כדי להבין שאין לה שום סיכוי. הוא גדול מדיי, יפה מדיי ולמה שיסתכל דווקא עליה. "ערב טוב", אמרה לו פעם בפליטת פה סדוקה וחייכה חיוך קפוא ומקפיא. "את מתכוונת אליי"? אמר בחצי-פליאה חצי-זלזול, וחשף שיניים לבנות שבא לבכות ושתי גומות חן שהיו החולשה שלה והיתרון הבולט של אורי. בזה הסתכם הדיאלוג ביניהם, כך חשבה, עד ליום בו הפך אורי למדריך בגדוד שלה ולמדריך בחייה האישיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל זה קרה רק בקיץ שבין כיתה ח' לט', ולאחריו אלונה כבר לא הייתה אותה אלונה. כשהייתה בכיתה י' אורי התגייס, ואחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, וגם אורי כבר לא היה אותו אורי, אבל ממש 
לא מאותן הסיבות. כדור השינה והמחשבות על נעוריה בצופים הרדימו אותה סופית. שארית הלילה עברה עליה עם מחט דוקרת בווריד, אבל בלי חלומות וכמעט שללא הפרעות.

את המחלה הנדירה והמורכבת (מילה נרדפת למסובכת) כמו אישיותה, שמה אלונה בצד. דקה אחרי שהשקית נגמרת והתקע מנותק מהחשמל היא מרגישה כמו חדשה. מזנקת למקלחת, מעיפה את הפיג'מה של בית החולים לסל הכביסה המסריח ממחלות של אחרים ויוצאת אל אוויר העולם הבריא, לבושה, מבושמת, חפופה, מיופייפת - כאילו לא הייתה הדבר הכי אומלל שמרחם על עצמו דקה אחת קודם. תוך שהיא שוכחת לבקש את מכתב השחרור ולהודות לאחיות שבדלפק מזנקת אלונה אל עבר המעלית, ואחריה תיק האשפוז הנגרר על גלגליו האחוריים, והנה עוד דקה היא בין הנורמאלים, הבריאים, ואיש לא ירגיש. מונית... ולחיים הטובים, לפצות עצמה על עוד יומיים בהם היא מבלה מדי חודש בין כתלי בית החולים, יום ולילה ויום, שנגזלים מספירת המלאי של הימים ההולכים ואוזלים. 

הפיצוי של אלונה (מושג אותו למדה באשפוז הראשון שלה מחולֶה ותיק במפגש מקרי על יד השירותים) מתחיל על פי רוב בקניון של בית החולים, בבית-קפה מעוצב, כשהיא מזמינה לעצמה עוגת טריקולד עתירת קלוריות, שמחירה הגבוה הוא בעיקר צרבת נוראית, וממשיך בקנייה הגונה ומיותרת של "כל מיני", על אף שהקניון קטן הוא ודל (יחסית), אבל עבור אלונה כל מקבץ של חנויות בתוך בניין מקורה גם בעיר קטנה ושקטה (יחסית) קורא לה לחגיגת שופינג לא שפויה. בהתחלה סרבה לפיג'מת הבד הגדולה והמקושקשת של בית החולים, והייתה קונה פיג'מות מדהימות, שהדהימו בעיקר את אחיות המחלקה, עד שהבינה שחבל להרוס אותן בכתמי דם, שניתזים בכל פעם שמכניסים או מוציאים לה את המחט. אחר כך עברה לקניות מוגזמות של הלבשה תחתונה, ופעמיים עשתה גיחה אל העיר הגדולה, שם המשיכה להתפרע בבזבוזי קניות חסרות תועלת, ואפילו ירדה אל החוף, להסניף אל קירבה את קרבת "הים המלוח", כפי שקראו לו רונה ויהל, שהורגלו בילדותם למימי ה"ימה המתוקה" הנשקפת מחלון ביתם. יפתח כמעט שלא שם לב לפיצויים החומריים שלה, דווקא לשמחתה של אלונה, שהשתדלה מאז ומתמיד שלא להכביר בהוצאות למול עיניו החסכניות, ואילו את עצם המושג "פיצוי" שמרה מפניו, כי חשבה ששיתוף שכזה עלול לחבל בפוטנציאל ה"פיצויי". אבל הפעם ויתרה על פיצוי מכל סוג שהוא וחזרה מייד הביתה. שלושת הימים שקדמו לאשפוז מילאוה עד כדי כך שהיא אינה זקוקה לדבָר. 

***

בחזרה מבית החולים נכנסת אלונה הביתה דרך הכניסה האחורית הסמוכה לחניית מכוניתה, היישר אל חדר העבודה. דבר ראשון, עוד לפני השלום ליהל, היא פותחת את תיבת הדואר האלקטרוני, צעד שובר בדידות מאין כמוהו. על המסך מופיעות בבת אחת 38 הודעות שלא נקראו. יומיים בלי מחשב מעולם לא הביאו עליה מטר שכזה. המכנה המשותף של רוב ההודעות, למעט שתיים ממזכירוּת היישוב ואחת דואר זבל, הוא, לתדהמתה, בני שכבת "להבה". היא פותחת את המייל הראשון ביד סקרנית. פותחת וקוראת וסוגרת, ושוב פותחת. 

היה פשוט כיף
לזכות, גם אם למעט זמן 
להיות במחיצתך. שמח שפגשתי בך שוב
וממקום אחר!
איתַי

אכן כיף. מילה שהיא לא משתמשת בה, אלא במקרים שיוצאת מעורה. איתַי מצרף תמונה שלה, שצילם בקבלת השבת באכסניה של פקיעין, כשישבה בשולחן מולו. אמנם זווית הצילום נוראית והיא עושה פרצוף לא משהו, אבל עוד תתגעגע לתמונה הזאת, בעוד חמש שנים, נגיד. (חמש שנים? נשארו בכלל? והרי ד"ר כהנוב אמר... אלונה מגרשת עננת צל שחותכת לפתע את שמיה). כמה מחמיא. צילם כביכול את כולם, אבל התכוונן רק אליה. לא תמיד חיבב אותי, "איתַי המלך", ואולי... אולי בעצם כן חיבב? ואולי קצת יותר מאשר חיבב, ורק העמיד פנים שלא... גלי נעימות מתפשטים בה לזכר גילויי החיבה שלו כלפיה במהלך הטיול, אולי כתיקון לימים עבָרו, ואולי רק מתוך נלהבוּת מפתיעה של כאן ועכשיו, למרות ובגלל. 

*המשך הפרק בספר המלא*