שאריות של חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שאריות של חיים
מכר
מאות
עותקים
שאריות של חיים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שאריות של חיים

4.6 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
"מתח פילם-נוארי נורדי קלאסי – הדוק, מרובד ומצמרר"
Foreword Reviews

מותחן קצבי וגדוש טוויסטים חכמים ורבדים פסיכולוגיים מרתקים, שמציג דמות בלש שטרם ראינו. 

בתו של הבעלים של אימפריית אופנה בשוודיה נעלמת. הסברה היא שנרצחה, אבל גופתה מעולם לא נמצאה. 

עשר שנים לאחר מכן, בבולטימור, סוכן האף-בי-איי ג'ון אדרלי צריך להעיד במשפט נגד קרטל הסמים שאליו הסתנן. לפיכך עליו להיכנס לתוכנית להגנת עדים, ולמרות התנגדותה הנחרצת של הסוכנות, הוא מתעקש להישלח בזהות חדשה דווקא לעיירת הולדתו בשוודיה, שאותה עזב כילד. 

כשתיק הצעירה הנעדרת מגיע לידיו של הסוכן אדרלי – כעת החוקר פרדריק אדמסון ממשטרת קרלסטד שבשוודיה - הוא נחוש לפתור את המקרה בעיקר ממניע אישי. אלא שברור לו שהקרטל דולק אחריו ויעשה הכול כדי לנקום, ובינתיים הסודות שאופפים אותו ועלולים לחשוף את זהותו האמיתית מצטברים והולכים. 

צמד הכותבים פטר ניסטרוֹם ופטר מוּלין התבגרו יחד בעיירה קטנה בשוודיה וכתבו את ספר המתח המשותף הראשון שלהם כבר בגיל עשר. שאריות של חיים, המותחן הראשון שהוציאו לאור, נמכר ל-15 מדינות וזכה לשבחים ברחבי העולם. 

פרק ראשון

1.
בולטימור, 2019

הוא שכב על המיטה ובהה בתקרה הלבנה שמעליו. כתם הלחות שפשה בפלטת הגבס התחדד בפינות והזכיר לו רוח רפאים או אולי בלון. משהו שילד היה יכול לצייר. ג'ון הבין שהוא מרחף באזור הדמדומים שבין ערנות לשינה, אבל הוא לא ידע כמה זמן הוא מיטלטל כך בין שני העולמות. הוא ניסה לסובב את הראש כדי להבין איפה הוא נמצא. חץ של כאב נורה מאחורי ראשו והתפשט בגופו. הוא עצם עיניים בחוזקה וניסה למצוא בתוכו מקום שאליו יוכל להימלט מהכאב. אבל הוא לא מצא מקום כזה. הוא המתין עד שוך הכאב וניסה להתרשם מהחדר בחושיו האחרים. בחלל עמד ריח של חומרי ניקוי, נטול ניחוח לימון או שדה פרחים, רק ריח קליני של ניקיון בוהק. משמאלו צפצף מוניטור מדי כמה שניות, והוא הבין שהמכשיר ממוקם במקום כלשהו בגובה ראשו. הוא לפת את ידו סביב מסגרת הפלדה של המיטה והחליק אותה באטיות לאורך הקונסטרוקציה עד שפגעה בכבל. הוא הרים את הכבל לגובה שאִפשר לו לבחון אותו ומצא בקצהו גליל פלסטיק ועליו כפתור אדום. הוא לחץ על הכפתור והמתין לבאות. כעבור שניות אחדות נפתחה הדלת והוא שמע צעדים מתקרבים. אישה בחלוק לבן ושיער אסוף בפקעת רכנה מעל המיטה.

"אתה ער, ג'ון? אתה שומע אותי?"

הוא הנהן באטיות והיא זיכתה אותו בחיוך.

"אתה בבית החולים ג'ון הופקינס בבולטימור," היא אמרה. "הגעת אלינו עם פצעי ירי בבית החזה וניתחנו אותך."

לשמע מילותיה של האחות הוא חש פתאום כאב נוסף, בחזה, שהיה שונה באופיו מהכאב הראשון. הוא לא היה עוצמתי כמו הכאב בעורף אלא עמום ומתמשך. שכבה נוספת של כאב.

האישה המשיכה לעדכן אותו במצבו הבריאותי. הוא איבד דם רב ופונה למיון כשהוא מחוסר הכרה לפני יממה. הוא נותח והרופאים השתלטו על הדימומים הפנימיים. למרבה המזל שני הקליעים שחדרו לגופו לא פגעו באיברים חיוניים.

"מים," הוא ביקש והופתע מקולו הדק. האחות הרימה ספל עם קשית מהשידה והושיטה לו אותו. ג'ון ינק בצימאון מהקשית והשתעל. האישה במדים הלבנים הספיגה את לחיו במפית.

"קשה לשתות בשכיבה. שאכוון מעט את המיטה?"

הוא הנהן.

האחות לחצה על כפתור בקיר והחלק העליון של המיטה התרומם. סוף־סוף הזדמן לו לבחון את החדר. מצד שמאל של המיטה ניצב מתקן עירוי על גלגלים עם תרופות בהזנה תוך־ורידית. ג'ון ספר שלושה צינורות שהובילו כימיקלים לגופו דרך צנתר ורידי. המוניטור שניטר את הנשימה ואת רמת החמצן בדמו צפצף בעקביות.

הווילונות שנתלו על החלונות היו דקים, וקרני שמש רבות מדי חדרו דרכם. בדלת שהובילה למסדרון היה חלון זכוכית חשוף, והוא ראה דרכו גב של שוטר. ג'ון סובב את ראשו באטיות לצד השני ולהפתעתו גילה שם עוד מיטה. גל נוסף של כאב התפוצץ באחורי ראשו למראה פניו של האיש ששכב בה.

שם, במרחק מטרים ספורים ממנו, שכב האיש שעשרים וארבע שעות קודם לכן הצמיד אקדח לעורפו.

2.
קַרלְסטָד, 2009

שוב המשיבון. היימר ידע שהיא רואה את השיחות שלו גם בחצות הלילה. הטלפון הנייד הרי היה כמו תפור ליד שלה וצפצף ללא הרף. כשיבשת אחת כבתה, אחרת התעוררה, והמפקדת תמיד היתה זמינה לפקודיה. אבל כשהוא, בעלה, מנסה לתפוס אותה, היא בוחרת לא לענות. או לסנן, כמו שנהוג לומר. לפעמים התחשק לו לשאול את הטלפון של אחד מחברי ההנהלה ולהתקשר אליה ממנו. רק כדי לראות אם תענה.

היימר השקיף דרך החלון הפנורמי הגדול והופתע מכהות המים. אמילי תשוב לסטוקהולם בקרוב, והקיץ יסתיים רשמית. הוא נזכר איך בקושי זיהה את בתו כשאסף אותה מתחנת הרכבת שבוע לפני חג אמצע הקיץ. היא נהפכה לסטודנטית מוקפדת למנהל עסקים באופן טוטאלי כל כך, עד שהוא כבר כמעט שכח איך נראתה קודם.

סיסלה כמובן רוותה נחת מכך שאמילי החלה את לימודיה בסתיו אשתקד. העבר נשכח, יורשת האימפריה המשפחתית יישרה קו עם הציפיות ואיישה את ספסל הלימודים באחד המוסדות היוקרתיים במדינה. הוא באופן אישי לא היה משוכנע בכך באותה מידה. במהלך הקיץ הוא באמת השתדל לשקם את מערכת היחסים ולזכות שוב באמונה של אמילי אחרי כל מה שקרה. אבל היא שמרה על ריחוק.

הוא שוב התקשר לסיסלה. למה לכל הרוחות היא לא עונה? היא אמורה להבין שאם הוא מתקשר שלוש פעמים בשעה מדובר בעניין חשוב. היימר צנח על כיסא ליד האי במטבח וחשב על היום המחורבן שעבר עליו. המריבה המשפחתית פרצה כבר בארוחת הבוקר. הדיווחים שהגיעו מסטוקהולם במהלך שנת הלימודים היו משביעי רצון. אמילי עצמה אמרה שעברה את הבחינות בהצלחה ושטוב לה בכיתה מבחינה חברתית. כשהיימר היה לבד עם אשתו הוא העלה בפניה ספקות באשר להישגיה האקדמיים של אמילי. בתו ירשה את הדיסלקציה שלו, והוא זכר כיצד התקשה להתמודד עם החלקים התיאורטיים בלימודי האדריכלות שלו. סיסלה נופפה בידה בביטול ושאלה מדוע הוא מטיל ספקות ביכולותיה של בתו היחידה. אבל אתמול קרסו גם המגדלים באוויר של אשתו. מכר של סיסלה שהיה מקורב לדיקן בית הספר למנהל עסקים דיווח שהנהלת בית הספר מוטרדת מהתנהלותה של אמילי. היא הרבתה להיעדר ובקושי נצפתה במסדרונות. סיסלה התקשרה לדיקן ולא ויתרה עד שהוציאה ממנו את האמת בנוגע לבתה. מתוך שישים נקודות פוטנציאליות לצבירה בשני סמסטרים, היא צברה רק עשרים וארבע. לשתי הבחינות האחרונות כלל לא טרחה לגשת. ארוחת הבוקר התפתחה לחקירה צולבת שבה סיסלה התעמתה עם בתה. היימר ניסה להרגיע את אשתו, שנראה כאילו שכחה מה עבר על בתם בשנים שלפני תחילת לימודיה. עד כמה קרובים היו לאבד אותה. הבוקר הסתיים בכך שאמילי נעלמה לחדרה ולאחר מכן יצאה מהבית עם תרמיל. כעבור רגעים ספורים יצאה גם סיסלה, והוא נשאר לבדו לאסוף את השברים, כרגיל.

הוא בילה את שעות הבוקר במרתף היינות וניסה להשליט שם מעט סדר. בחודשים האחרונים זלזל בניהול הממוחשב של הפריטים אף שידע שהביטוח לא יכסה נזקים אם לא יהיה רישום מסודר. העיסוק בבקבוקים הרגיע אותו, וכשקשר את שרוכי נעליו לקראת ריצת שנים־עשר הקילומטרים היומית שהכתיבה תוכנית האימון האישית שלו, כבר הרגיש יותר טוב. אבל התרוממות הרוח הזאת לא ארכה זמן רב. אחרי ארוחת הערב, שהוא בישל וסעד בגפו, התנפצה האשליה האחרונה בנוגע לחייה החדשים של בתו. היימר נכנס לחדרה. הוא מעולם לא התכוון לחטט. הוא בסך הכול רצה להיות שם קצת. מאז עזבה לסטוקהולם היה נכנס לשם לפעמים. כדי להזכיר לעצמו שפעם הם היו שניהם נגד כולם.

הוא שלף את המגירה העליונה מתוך גחמה. היא לא היתה סגורה והוא בעצם התכוון לדחוף אותה פנימה. אבל במקום זאת משך אותה אליו, וערימת דפי העבודה שנגלתה לעיניו עוררה את חשדו. הערימה נראתה לא קשורה בעליל. הוא הרים את הניירות ומתחתם מצא את השקית עם האבקה הלבנה. נשארו רק שאריות והוא העביר בהן את אצבעו כדי לאסוף אותן. הוא הניח את האבקה על לשונו ומיד הרגיש את טעמו הכימי המר של הקוקאין. מאז חייג לבתו שמונה פעמים לפחות, לשווא. האמת היא שהוא לא הופתע, הוא כבר שיער אך סירב להודות בכך. אמילי החדשה היתה מושלמת מדי. המטפלים במוסד הגמילה הרי ציינו שוב ושוב שהשיקום ארוך ורצוף משברים. אבל נראה שהשהייה במוסד בּיוֹרקבּאקֶן היתה תרופת פלא עבור בתם. אמילי נכנסה לשם נערה מרדנית בת תשע־עשרה עם חיבה יתרה לסמים, ויצאה משם צעירה שנרשמה לבית הספר למנהל עסקים וביקשה להיות מעורבת בעסק המשפחתי. וכל זה בתוך שישה חודשים.

היימר עזב את האי במטבח והחל לשוטט בחוסר תכלית ברחבי הבית. סוליות נעלי העור שלו חרקו על הפרקט הלבן, והוא הרגיש כאורח יחיד במסיבה נטושה, לבוש בחולצה מכופתרת ובחליפה כשבאותה מידה היה יכול לגרור רגליים בנעלי בית ובחלוק רחצה. הוא הרי לבד בכל מקרה.

הוא החליף בגדים והשתחל למכנסיים בצבע בז' ולחולצת פולו שחורה שקנה במילאנו. החולצה החמיאה לגופו, שהיה שרירי וחטוב הודות לאימוני ריצה מפרכים. הוא ידע שמעטים הם הגברים בני הארבעים ושמונה שניחנו במראה פיזי כמו שלו. נכון שהשיער החל להקליש וסביב עיניו נראו מעט קמטים, אבל הוא אהב את פניו שהתבגרו בכבוד. קרה שהוא קנה גיליון של ירחון הנשים "סוֶונסקָה דָמטידנינגן" רק כדי לעיין בו בסתר אחרי שהוא וסיסלה נכחו בפרמיירה כזאת או אחרת בסטוקהולם. הוא אהב להיות בין האנשים שהופיעו בתמונות במדורי הרכילות ונהג להשוות את עצמו ואת סיסלה לזוגות אחרים בני גילם. בכל הנוגע לכריזמה ולטוב טעם היו בני הזוג בּיוּרוָול שילוב מנצח בכל אירוע.

היימר חזר למטבח. הוא הכין לעצמו כריך, אבל לא הצליח לאכול את כולו. מחשבותיו שוב נדדו לאמילי ולמקום שהיא עשויה להיות בו. היא יצאה מהבית בכעס רב, והוא ייחל להזדמנות לדבר איתה. ברוגע, בשוך סערת הרגשות.

הוא שוב נכנס לחדרה והתיישב על המיטה. ההבדל התהומי בין אמילי של פעם לזאת החדשה צרם לו. חולצות לבנות מכופתרות וסריגי קשמיר נתלו לצד סווטשרטים שחורים וחולצות טי עם שמות של להקות. תיק הבֶּרבֶּרי ניצב ליד ארגז פלסטיק צהוב עם תקליטי ויניל. והניגוד הבולט ביותר לעין - מקבוק עדין בנרתיק עור ליד מחשב עצום ממדים בעל שלושה מסכים וסט אוזניות שהיה הולם טייס קרב. התמונה מעל שולחן הכתיבה הזכירה לו זמנים שאבדו. תמונה קבוצתית של בנות סטרייקר צ'יקס מתחרות שהתקיימה בדרִים האקס בעיר יוֹנשיוֹפּינג. אמילי עמדה בצד ימין, גבוהה בראש מיתר בנות הקבוצה. שערה הבהיר היה צבוע בזמנו בשחור ומסופר לקארה קצר. האיפור שלה היה כבד ובשפתה העליונה התנוססו שתי הטבעות שכה הסעירו את סיסלה. היימר הסב את מבטו מהתמונה. הוא רצה לצאת לרוץ שוב. לרוקן את הגוף מאנרגיות ולהרגיש את הטעם המתכתי של הדם בפה. לשכוח איזה רכרוכי חסר עמוד שדרה הוא היה רק הבוקר. ואז שמע את הדלת נפתחת בקומה התחתונה. לאחר מכן חבטה עמומה של תיק שנוחת על אריחי הרצפה וקרקוש קולבים במתלה המעילים. ואז הצעדים הלאים במדרגות.

"אולי תביא לי כוס מים, יקירי?"

היימר יצא למטבח לקראת סיסלה וראה אותה חולצת את נעלי העקב שלה ושוקעת לספה בסלון. קולה התלעלע מעט, מספיק כדי שיבין ששתתה.

"בטח," השיב והשתדל להסוות את מורת רוחו מכך שלא הצליח להשיג אותה במהלך הערב. אמילי זקוקה לתמיכתם כעת ולא כדאי לפצוח במריבה חדשה.

הוא הצמיד כוס לבר המים בדלת המקרר. בזמן שהמים המוגזים הקרים זרמו לכוס בחן את אשתו השרועה על הספה. שער הפלטינה עם הקווצה המתריסה שסירבה להישאר מאחורי האוזן. האף האריסטוקרטי למראה שידע שהיא אוהבת מאוד. והסנטר שעליו נהגה להעביר יד לעתים קרובות מדי. בהתערבות האחרונה הכירורג מתח יותר מדי את העור. היא התלוננה שזה לא נראה טבעי בהתחשב בכך שעברה את גיל ארבעים. היימר לא ענה אבל תהה בלבו אם זה לא כל העניין בכירורגיה פלסטית. הרי אם סיסלה רוצה מראה טבעי, מדוע שיפצה את הסנטר שלה מלכתחילה?

הוא הניח את הכוס על תחתית כדי להגן על שולחן הקפה.

"תודה," היא אמרה ורוקנה את הכוס בלגימה אחת. "סליחה שאיחרתי. הישיבה התארכה ושכחתי לגמרי שקבענו טעימת יינות מיד אחריה. הצלחתי להביא לך כמה בקבוקים. הבחור החדש בהנהלה שותף ביקב בדרום אפריקה, וכשסיפרתי לו על העניין שלך ביינות הוא התעקש לתת לך ארגז."

"תמסרי דרישת שלום ותודה," אמר היימר והתיישב בכורסת הטלוויזיה. הוא שנא שאשתו נוהגת בו כך. מה הביא אותה לחשוב שהבקבוקים של השרלטן הזה ראויים להיכלל באוסף היינות היוקרתי שלו? היא לא מבינה באיזו יראת קודש הוא בונה את האוסף שלו ושאת המקום המועט שעוד נותר במרתף הוא מייעד לכמה יינות בורדו שהוא מקווה לרכוש במכירה הפומבית של סותבי לקראת הסתיו?

"שמעת מאמילי הערב?" הוא שאל.

"לא," השיבה. "היא לא בבית?"

הוא הניד בראשו כשאשתו משכה אליה את רגלה והחלה לעסות את כף הרגל. היימר ניסה להיזכר מתי חדלה לבקש ממנו שיעסה את כפות רגליה אחרי ימי עבודה ארוכים בנעליים לא נוחות.

"היא לא בסדר," אמר וקם על רגליו.

הוא החווה בידו לאות שתקום ותתלווה אליו לחדרה של בתם, והם נכנסו אליו יחד. הוא שלף את המגירה והצביע על השקית עם שאריות הקוקאין.

"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה סיסלה.

הוא הנהן.

"אני מרגישה כל כך מרומה," המשיכה אחרי שתיקה קצרה.

"קודם כל השקרים על בית הספר ועכשיו זה. היא הרי הבטיחה שתפסיק."

"שנינו היינו פתאים, היינו צריכים להבין שזה לא יהיה פשוט כל כך."

"התכוונת שאני הייתי פתיה. אתה מעולם לא האמנת באמת לשינוי הזה שלה."

בדיוק לזה הוא התכוון. אבל מצא חן בעיניו שהיא הגיעה למסקנה הזאת בכוחות עצמה מבלי שנדרש להוביל אותה אליה.

"היא לא עונה בנייד," הוא אמר. "חשבתי לצאת לחפש אותה."

"אתה באמת חושב שכדאי?" מחתה סיסלה. "היא בטח תחזור בקרוב ואז עדיף ששנינו נהיה כאן. אמילי מקשיבה לך יותר מאשר לי."

טעות, הוא חשב. פעם היא היתה מקשיבה לו יותר, אבל זה היה לפני השהות בביורקבאקן.

כהרגלו הוא הניח לסיסלה להחליט, והם שתו תה קמומיל כי היא טענה שזה מרגיע ומפחית חרדה. בשעה אחת בלילה בתם עוד לא חזרה הביתה וסיסלה עברה לחדר השינה. הוא התכרבל על הספה והתכסה בשמיכה. אם אמילי תנסה להתגנב פנימה ולחלוף על פניו, הוא יתעורר. הוא הבטיח לעצמו שבאמת ינסה לדבר איתה. הרי אי־שם בפנים היא עדיין אותה אמילי של פעם. זאת שסמכה עליו, והפעם הוא לא מתכוון לאכזב אותה.

עוד על הספר

שאריות של חיים פטר ניסטרום, פטר מולין

1.
בולטימור, 2019

הוא שכב על המיטה ובהה בתקרה הלבנה שמעליו. כתם הלחות שפשה בפלטת הגבס התחדד בפינות והזכיר לו רוח רפאים או אולי בלון. משהו שילד היה יכול לצייר. ג'ון הבין שהוא מרחף באזור הדמדומים שבין ערנות לשינה, אבל הוא לא ידע כמה זמן הוא מיטלטל כך בין שני העולמות. הוא ניסה לסובב את הראש כדי להבין איפה הוא נמצא. חץ של כאב נורה מאחורי ראשו והתפשט בגופו. הוא עצם עיניים בחוזקה וניסה למצוא בתוכו מקום שאליו יוכל להימלט מהכאב. אבל הוא לא מצא מקום כזה. הוא המתין עד שוך הכאב וניסה להתרשם מהחדר בחושיו האחרים. בחלל עמד ריח של חומרי ניקוי, נטול ניחוח לימון או שדה פרחים, רק ריח קליני של ניקיון בוהק. משמאלו צפצף מוניטור מדי כמה שניות, והוא הבין שהמכשיר ממוקם במקום כלשהו בגובה ראשו. הוא לפת את ידו סביב מסגרת הפלדה של המיטה והחליק אותה באטיות לאורך הקונסטרוקציה עד שפגעה בכבל. הוא הרים את הכבל לגובה שאִפשר לו לבחון אותו ומצא בקצהו גליל פלסטיק ועליו כפתור אדום. הוא לחץ על הכפתור והמתין לבאות. כעבור שניות אחדות נפתחה הדלת והוא שמע צעדים מתקרבים. אישה בחלוק לבן ושיער אסוף בפקעת רכנה מעל המיטה.

"אתה ער, ג'ון? אתה שומע אותי?"

הוא הנהן באטיות והיא זיכתה אותו בחיוך.

"אתה בבית החולים ג'ון הופקינס בבולטימור," היא אמרה. "הגעת אלינו עם פצעי ירי בבית החזה וניתחנו אותך."

לשמע מילותיה של האחות הוא חש פתאום כאב נוסף, בחזה, שהיה שונה באופיו מהכאב הראשון. הוא לא היה עוצמתי כמו הכאב בעורף אלא עמום ומתמשך. שכבה נוספת של כאב.

האישה המשיכה לעדכן אותו במצבו הבריאותי. הוא איבד דם רב ופונה למיון כשהוא מחוסר הכרה לפני יממה. הוא נותח והרופאים השתלטו על הדימומים הפנימיים. למרבה המזל שני הקליעים שחדרו לגופו לא פגעו באיברים חיוניים.

"מים," הוא ביקש והופתע מקולו הדק. האחות הרימה ספל עם קשית מהשידה והושיטה לו אותו. ג'ון ינק בצימאון מהקשית והשתעל. האישה במדים הלבנים הספיגה את לחיו במפית.

"קשה לשתות בשכיבה. שאכוון מעט את המיטה?"

הוא הנהן.

האחות לחצה על כפתור בקיר והחלק העליון של המיטה התרומם. סוף־סוף הזדמן לו לבחון את החדר. מצד שמאל של המיטה ניצב מתקן עירוי על גלגלים עם תרופות בהזנה תוך־ורידית. ג'ון ספר שלושה צינורות שהובילו כימיקלים לגופו דרך צנתר ורידי. המוניטור שניטר את הנשימה ואת רמת החמצן בדמו צפצף בעקביות.

הווילונות שנתלו על החלונות היו דקים, וקרני שמש רבות מדי חדרו דרכם. בדלת שהובילה למסדרון היה חלון זכוכית חשוף, והוא ראה דרכו גב של שוטר. ג'ון סובב את ראשו באטיות לצד השני ולהפתעתו גילה שם עוד מיטה. גל נוסף של כאב התפוצץ באחורי ראשו למראה פניו של האיש ששכב בה.

שם, במרחק מטרים ספורים ממנו, שכב האיש שעשרים וארבע שעות קודם לכן הצמיד אקדח לעורפו.

2.
קַרלְסטָד, 2009

שוב המשיבון. היימר ידע שהיא רואה את השיחות שלו גם בחצות הלילה. הטלפון הנייד הרי היה כמו תפור ליד שלה וצפצף ללא הרף. כשיבשת אחת כבתה, אחרת התעוררה, והמפקדת תמיד היתה זמינה לפקודיה. אבל כשהוא, בעלה, מנסה לתפוס אותה, היא בוחרת לא לענות. או לסנן, כמו שנהוג לומר. לפעמים התחשק לו לשאול את הטלפון של אחד מחברי ההנהלה ולהתקשר אליה ממנו. רק כדי לראות אם תענה.

היימר השקיף דרך החלון הפנורמי הגדול והופתע מכהות המים. אמילי תשוב לסטוקהולם בקרוב, והקיץ יסתיים רשמית. הוא נזכר איך בקושי זיהה את בתו כשאסף אותה מתחנת הרכבת שבוע לפני חג אמצע הקיץ. היא נהפכה לסטודנטית מוקפדת למנהל עסקים באופן טוטאלי כל כך, עד שהוא כבר כמעט שכח איך נראתה קודם.

סיסלה כמובן רוותה נחת מכך שאמילי החלה את לימודיה בסתיו אשתקד. העבר נשכח, יורשת האימפריה המשפחתית יישרה קו עם הציפיות ואיישה את ספסל הלימודים באחד המוסדות היוקרתיים במדינה. הוא באופן אישי לא היה משוכנע בכך באותה מידה. במהלך הקיץ הוא באמת השתדל לשקם את מערכת היחסים ולזכות שוב באמונה של אמילי אחרי כל מה שקרה. אבל היא שמרה על ריחוק.

הוא שוב התקשר לסיסלה. למה לכל הרוחות היא לא עונה? היא אמורה להבין שאם הוא מתקשר שלוש פעמים בשעה מדובר בעניין חשוב. היימר צנח על כיסא ליד האי במטבח וחשב על היום המחורבן שעבר עליו. המריבה המשפחתית פרצה כבר בארוחת הבוקר. הדיווחים שהגיעו מסטוקהולם במהלך שנת הלימודים היו משביעי רצון. אמילי עצמה אמרה שעברה את הבחינות בהצלחה ושטוב לה בכיתה מבחינה חברתית. כשהיימר היה לבד עם אשתו הוא העלה בפניה ספקות באשר להישגיה האקדמיים של אמילי. בתו ירשה את הדיסלקציה שלו, והוא זכר כיצד התקשה להתמודד עם החלקים התיאורטיים בלימודי האדריכלות שלו. סיסלה נופפה בידה בביטול ושאלה מדוע הוא מטיל ספקות ביכולותיה של בתו היחידה. אבל אתמול קרסו גם המגדלים באוויר של אשתו. מכר של סיסלה שהיה מקורב לדיקן בית הספר למנהל עסקים דיווח שהנהלת בית הספר מוטרדת מהתנהלותה של אמילי. היא הרבתה להיעדר ובקושי נצפתה במסדרונות. סיסלה התקשרה לדיקן ולא ויתרה עד שהוציאה ממנו את האמת בנוגע לבתה. מתוך שישים נקודות פוטנציאליות לצבירה בשני סמסטרים, היא צברה רק עשרים וארבע. לשתי הבחינות האחרונות כלל לא טרחה לגשת. ארוחת הבוקר התפתחה לחקירה צולבת שבה סיסלה התעמתה עם בתה. היימר ניסה להרגיע את אשתו, שנראה כאילו שכחה מה עבר על בתם בשנים שלפני תחילת לימודיה. עד כמה קרובים היו לאבד אותה. הבוקר הסתיים בכך שאמילי נעלמה לחדרה ולאחר מכן יצאה מהבית עם תרמיל. כעבור רגעים ספורים יצאה גם סיסלה, והוא נשאר לבדו לאסוף את השברים, כרגיל.

הוא בילה את שעות הבוקר במרתף היינות וניסה להשליט שם מעט סדר. בחודשים האחרונים זלזל בניהול הממוחשב של הפריטים אף שידע שהביטוח לא יכסה נזקים אם לא יהיה רישום מסודר. העיסוק בבקבוקים הרגיע אותו, וכשקשר את שרוכי נעליו לקראת ריצת שנים־עשר הקילומטרים היומית שהכתיבה תוכנית האימון האישית שלו, כבר הרגיש יותר טוב. אבל התרוממות הרוח הזאת לא ארכה זמן רב. אחרי ארוחת הערב, שהוא בישל וסעד בגפו, התנפצה האשליה האחרונה בנוגע לחייה החדשים של בתו. היימר נכנס לחדרה. הוא מעולם לא התכוון לחטט. הוא בסך הכול רצה להיות שם קצת. מאז עזבה לסטוקהולם היה נכנס לשם לפעמים. כדי להזכיר לעצמו שפעם הם היו שניהם נגד כולם.

הוא שלף את המגירה העליונה מתוך גחמה. היא לא היתה סגורה והוא בעצם התכוון לדחוף אותה פנימה. אבל במקום זאת משך אותה אליו, וערימת דפי העבודה שנגלתה לעיניו עוררה את חשדו. הערימה נראתה לא קשורה בעליל. הוא הרים את הניירות ומתחתם מצא את השקית עם האבקה הלבנה. נשארו רק שאריות והוא העביר בהן את אצבעו כדי לאסוף אותן. הוא הניח את האבקה על לשונו ומיד הרגיש את טעמו הכימי המר של הקוקאין. מאז חייג לבתו שמונה פעמים לפחות, לשווא. האמת היא שהוא לא הופתע, הוא כבר שיער אך סירב להודות בכך. אמילי החדשה היתה מושלמת מדי. המטפלים במוסד הגמילה הרי ציינו שוב ושוב שהשיקום ארוך ורצוף משברים. אבל נראה שהשהייה במוסד בּיוֹרקבּאקֶן היתה תרופת פלא עבור בתם. אמילי נכנסה לשם נערה מרדנית בת תשע־עשרה עם חיבה יתרה לסמים, ויצאה משם צעירה שנרשמה לבית הספר למנהל עסקים וביקשה להיות מעורבת בעסק המשפחתי. וכל זה בתוך שישה חודשים.

היימר עזב את האי במטבח והחל לשוטט בחוסר תכלית ברחבי הבית. סוליות נעלי העור שלו חרקו על הפרקט הלבן, והוא הרגיש כאורח יחיד במסיבה נטושה, לבוש בחולצה מכופתרת ובחליפה כשבאותה מידה היה יכול לגרור רגליים בנעלי בית ובחלוק רחצה. הוא הרי לבד בכל מקרה.

הוא החליף בגדים והשתחל למכנסיים בצבע בז' ולחולצת פולו שחורה שקנה במילאנו. החולצה החמיאה לגופו, שהיה שרירי וחטוב הודות לאימוני ריצה מפרכים. הוא ידע שמעטים הם הגברים בני הארבעים ושמונה שניחנו במראה פיזי כמו שלו. נכון שהשיער החל להקליש וסביב עיניו נראו מעט קמטים, אבל הוא אהב את פניו שהתבגרו בכבוד. קרה שהוא קנה גיליון של ירחון הנשים "סוֶונסקָה דָמטידנינגן" רק כדי לעיין בו בסתר אחרי שהוא וסיסלה נכחו בפרמיירה כזאת או אחרת בסטוקהולם. הוא אהב להיות בין האנשים שהופיעו בתמונות במדורי הרכילות ונהג להשוות את עצמו ואת סיסלה לזוגות אחרים בני גילם. בכל הנוגע לכריזמה ולטוב טעם היו בני הזוג בּיוּרוָול שילוב מנצח בכל אירוע.

היימר חזר למטבח. הוא הכין לעצמו כריך, אבל לא הצליח לאכול את כולו. מחשבותיו שוב נדדו לאמילי ולמקום שהיא עשויה להיות בו. היא יצאה מהבית בכעס רב, והוא ייחל להזדמנות לדבר איתה. ברוגע, בשוך סערת הרגשות.

הוא שוב נכנס לחדרה והתיישב על המיטה. ההבדל התהומי בין אמילי של פעם לזאת החדשה צרם לו. חולצות לבנות מכופתרות וסריגי קשמיר נתלו לצד סווטשרטים שחורים וחולצות טי עם שמות של להקות. תיק הבֶּרבֶּרי ניצב ליד ארגז פלסטיק צהוב עם תקליטי ויניל. והניגוד הבולט ביותר לעין - מקבוק עדין בנרתיק עור ליד מחשב עצום ממדים בעל שלושה מסכים וסט אוזניות שהיה הולם טייס קרב. התמונה מעל שולחן הכתיבה הזכירה לו זמנים שאבדו. תמונה קבוצתית של בנות סטרייקר צ'יקס מתחרות שהתקיימה בדרִים האקס בעיר יוֹנשיוֹפּינג. אמילי עמדה בצד ימין, גבוהה בראש מיתר בנות הקבוצה. שערה הבהיר היה צבוע בזמנו בשחור ומסופר לקארה קצר. האיפור שלה היה כבד ובשפתה העליונה התנוססו שתי הטבעות שכה הסעירו את סיסלה. היימר הסב את מבטו מהתמונה. הוא רצה לצאת לרוץ שוב. לרוקן את הגוף מאנרגיות ולהרגיש את הטעם המתכתי של הדם בפה. לשכוח איזה רכרוכי חסר עמוד שדרה הוא היה רק הבוקר. ואז שמע את הדלת נפתחת בקומה התחתונה. לאחר מכן חבטה עמומה של תיק שנוחת על אריחי הרצפה וקרקוש קולבים במתלה המעילים. ואז הצעדים הלאים במדרגות.

"אולי תביא לי כוס מים, יקירי?"

היימר יצא למטבח לקראת סיסלה וראה אותה חולצת את נעלי העקב שלה ושוקעת לספה בסלון. קולה התלעלע מעט, מספיק כדי שיבין ששתתה.

"בטח," השיב והשתדל להסוות את מורת רוחו מכך שלא הצליח להשיג אותה במהלך הערב. אמילי זקוקה לתמיכתם כעת ולא כדאי לפצוח במריבה חדשה.

הוא הצמיד כוס לבר המים בדלת המקרר. בזמן שהמים המוגזים הקרים זרמו לכוס בחן את אשתו השרועה על הספה. שער הפלטינה עם הקווצה המתריסה שסירבה להישאר מאחורי האוזן. האף האריסטוקרטי למראה שידע שהיא אוהבת מאוד. והסנטר שעליו נהגה להעביר יד לעתים קרובות מדי. בהתערבות האחרונה הכירורג מתח יותר מדי את העור. היא התלוננה שזה לא נראה טבעי בהתחשב בכך שעברה את גיל ארבעים. היימר לא ענה אבל תהה בלבו אם זה לא כל העניין בכירורגיה פלסטית. הרי אם סיסלה רוצה מראה טבעי, מדוע שיפצה את הסנטר שלה מלכתחילה?

הוא הניח את הכוס על תחתית כדי להגן על שולחן הקפה.

"תודה," היא אמרה ורוקנה את הכוס בלגימה אחת. "סליחה שאיחרתי. הישיבה התארכה ושכחתי לגמרי שקבענו טעימת יינות מיד אחריה. הצלחתי להביא לך כמה בקבוקים. הבחור החדש בהנהלה שותף ביקב בדרום אפריקה, וכשסיפרתי לו על העניין שלך ביינות הוא התעקש לתת לך ארגז."

"תמסרי דרישת שלום ותודה," אמר היימר והתיישב בכורסת הטלוויזיה. הוא שנא שאשתו נוהגת בו כך. מה הביא אותה לחשוב שהבקבוקים של השרלטן הזה ראויים להיכלל באוסף היינות היוקרתי שלו? היא לא מבינה באיזו יראת קודש הוא בונה את האוסף שלו ושאת המקום המועט שעוד נותר במרתף הוא מייעד לכמה יינות בורדו שהוא מקווה לרכוש במכירה הפומבית של סותבי לקראת הסתיו?

"שמעת מאמילי הערב?" הוא שאל.

"לא," השיבה. "היא לא בבית?"

הוא הניד בראשו כשאשתו משכה אליה את רגלה והחלה לעסות את כף הרגל. היימר ניסה להיזכר מתי חדלה לבקש ממנו שיעסה את כפות רגליה אחרי ימי עבודה ארוכים בנעליים לא נוחות.

"היא לא בסדר," אמר וקם על רגליו.

הוא החווה בידו לאות שתקום ותתלווה אליו לחדרה של בתם, והם נכנסו אליו יחד. הוא שלף את המגירה והצביע על השקית עם שאריות הקוקאין.

"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה סיסלה.

הוא הנהן.

"אני מרגישה כל כך מרומה," המשיכה אחרי שתיקה קצרה.

"קודם כל השקרים על בית הספר ועכשיו זה. היא הרי הבטיחה שתפסיק."

"שנינו היינו פתאים, היינו צריכים להבין שזה לא יהיה פשוט כל כך."

"התכוונת שאני הייתי פתיה. אתה מעולם לא האמנת באמת לשינוי הזה שלה."

בדיוק לזה הוא התכוון. אבל מצא חן בעיניו שהיא הגיעה למסקנה הזאת בכוחות עצמה מבלי שנדרש להוביל אותה אליה.

"היא לא עונה בנייד," הוא אמר. "חשבתי לצאת לחפש אותה."

"אתה באמת חושב שכדאי?" מחתה סיסלה. "היא בטח תחזור בקרוב ואז עדיף ששנינו נהיה כאן. אמילי מקשיבה לך יותר מאשר לי."

טעות, הוא חשב. פעם היא היתה מקשיבה לו יותר, אבל זה היה לפני השהות בביורקבאקן.

כהרגלו הוא הניח לסיסלה להחליט, והם שתו תה קמומיל כי היא טענה שזה מרגיע ומפחית חרדה. בשעה אחת בלילה בתם עוד לא חזרה הביתה וסיסלה עברה לחדר השינה. הוא התכרבל על הספה והתכסה בשמיכה. אם אמילי תנסה להתגנב פנימה ולחלוף על פניו, הוא יתעורר. הוא הבטיח לעצמו שבאמת ינסה לדבר איתה. הרי אי־שם בפנים היא עדיין אותה אמילי של פעם. זאת שסמכה עליו, והפעם הוא לא מתכוון לאכזב אותה.