מיטב שנותיה של מיס ברודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיטב שנותיה של מיס ברודי
הוספה למועדפים

מיטב שנותיה של מיס ברודי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"תנו לי ילדה שעדיין לא עיצבו את נפשה, והיא שלי לנצח," טוענת ג'ין ברודי, מורה כריזמטית, שנויה במחלוקת ולעתים משעשעת, שמלמדת בבית הספר השמרני לבנות מרסיה בליין באדינבורו בימים שלפני מלחמת העולם השנייה. 

מיס ברודי בוחרת לה שש תלמידות מועדפות במטרה לעצב אותן ולא מסתפקת רק בהשכלתן. יש לה תוכנית לכולן, כולל איך ינהלו את חייהן, במי יתאהבו ואילו קורבנות יקריבו למען האידיאלים שלהן.

כשהנערות מגיעות לגיל בגרות ומתחילות לעצב את גורלן, השפעתה המתמשכת של ג'ין ברודי נהפכת לברכה עבור אחדות מהן, ולקללה עבור אחרות.

שנותיה היפות של מיס ברודי הוא יצירת המופת של מיוריאל ספארק. הרומן העניק לנו את אחת הדמויות האיקוניות והמורכבות ביותר בספרות האנגלית של המאה העשרים – אישה מעוררת הערצה אך גם אכזרית, טובת לב ובה בעת רוקמת מזימות. הרומן, שפורסם ב-1961, עובד להצגה, לסדרת טלוויזיה ולסרט, וב-2005 נבחר על ידי המגזין טיים לאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית במאה העשרים.

מיוריאל ספארק (2006-1918) היתה יוצרת פורה שכתבה רומנים, סיפורים קצרים ושירה. ההומור האפל שלה הפך אותה לאחת הסופרות הייחודיות במאה העשרים. היא גדלה באדינבורו ופרסמה את הרומן הראשון שלה ב־1957. ספרה הקצר מושב הנהג יצא בסדרת חוצפנית קטנה בשיתוף פעולה עם הוצאת תשע נשמות. 

"מיוריאל ספארק היא אחת הסופרות הבודדות משני צדי האוקיינוס האטלנטי אשר ניחנה בדי תושייה, תעוזה ואורך רוח לחולל שינוי בסיפורת המסורתית ובה בעת להזין אותה." – ג'ון אפדייק, ניו יורקר

"כתוב לעילא." – סאטרדיי ריוויו

"רומן יוצא מן הכלל." – ניו סטייטסמן

"דיוקן שנון ומלוטש להפליא." – טיימס ליטרארי סאפלמנט

"יוצא מן הכלל: ההפתעות מתמעטות באופן שיטתי עד שנשארת רק אחת, והיא כמו דקירה של עקב סטילטו." – ספקטייטור

"בעזרת הומור צורב ואיפוק נוקב, ספארק גורמת לנו להרגיש באופן מוחשי את עצבותה ואת כאבה של ג'ין ברודי. מגי סמית מגלמת את הדמות בסרט הידוע, אבל הספר עצמו אפילו חזק יותר." – לוס אנג'לס טיימס

"חכם, שנון... מסתמן כי לספארק יש מעיין בלתי נדלה של מקוריות." – קומונוויל

פרק ראשון

1

הבנים עמדו לצד אופניהם ואחזו בכידונים בזמן שדיברו עם הבנות מבית הספר מרסיה בְּלֵיין, ובכך הקימו גדר מגוננת של אופניים בין שני המינים ונוצר הרושם שהם יכולים להסתלק משם בכל רגע.

הבנות לא יכלו להסיר את מגבעות הפנמה שלהן היות שעמדו לא הרחק משערי בית הספר, וראש גלוי היה עבירה. סטיות מסוימות מן המנח הראוי של המגבעת על הראש זכו להתעלמות כשהיה מדובר בתלמידות כיתה י' ומעלה, כל עוד אף אחת מהן לא חבשה את מגבעתה בזווית חדה מדי. אבל היו סטיות מתונות מן התקן, ובהן הרמת השוליים מאחור והורדתם בחזית. חמש הבנות, שעמדו קרובות מאוד זו אל זו בגלל הבנים, חבשו את המגבעות כל אחת בדרכה המובהקת.

הבנות האלה היו חבורת ברודי. כך הן נקראו אפילו לפני שהמנהלת כינתה אותן בשם זה, בלגלוג, כשהיו בנות שתים־עשרה ועלו מבית הספר היסודי אל חטיבת הביניים. הן זוהו מיד כתלמידותיה של מיס ברודי, מאחר שהפגינו בקיאות נרחבת בנושאים רבים שאינם רלוונטיים לתוכנית הלימודים הרשמית, כדברי המנהלת, וחסרי תועלת לבית הספר כבית ספר. הבנות האלה, כך התברר, שמעו על קבוצת אוקספורד ועל מוסוליני, על ציירי הרנסנס האיטלקי ועל יתרונות השימוש בקרם לניקוי הפנים מצמח ההַממֶליס על פני סבון ומים פשוטים, והן הכירו את המילה "וֶסֶת". תיארו בפניהן את עיצוב הפנים בביתו של מחבר "פו הדוב" וכן את חיי האהבה של שרלוט בְּרוֹנטֶה ושל מיס ברודי עצמה. הן היו מודעות לקיומו של איינשטיין ולטיעוניהם של מי שסוברים שכתבי הקודש אינם אמת. הן הכירו את יסודות האסטרולוגיה, אבל לא את התאריך שבו נערך קרב פְלוֹדן או מהי בירת פינלנד. כל חבורת ברודי, חוץ מבת אחת, ספרו בעזרת האצבעות, כמו מיס ברודי עצמה, והתוצאות שאליהן הגיעו היו מדויקות פחות או יותר.

כאשר מלאו להן שש־עשרה, בכיתה י', והן שוטטו מעבר לשער אחרי הלימודים וכבר סיגלו לעצמן את הכללים המקובלים, עדיין נותרו בבירור "ברודי" והיו מפורסמות בבית הספר, כלומר התייחסו אליהן בחשדנות ולא חיבבו אותן במיוחד. חסרה להן רוח צוות והיה להן מעט מן המשותף זו עם זו מעבר לידידות עם מיס ג'ין ברודי, שנמשכה. היא עדיין לימדה בחטיבה הצעירה ושם התייחסו אליה בחשדנות יתרה.

בית הספר לבנות מרסיה בליין היה בית ספר ללא פנימייה, שנתרם בחלקו במחצית המאה התשע־עשרה בידי אלמנתו העשירה של כורך ספרים מאדינבורו, אשר העריצה את גָריבַּלדי לפני מותה. הדיוקן הגברי שלה היה תלוי באולם המרכזי, ובכל שנה ביום שהוקדש למייסדת כיבדו אותו בזר פרחים מן הסוג העמיד, כמו חרציות או דליות. אלה הונחו באגרטל מתחת לדיוקן, על עמוד קריאה שהונח עליו גם ספר הספרים, פתוח בפסוק המודגש בדיו אדומה, "אֵֹשֶת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ".

כל אחת מן הבנות שעמדו בחוסר מעש תחת העץ, כתף אל כתף, קרובות מאוד זו לזו בגלל הבנים, נודעה בשל דבר כלשהו. עכשיו, בגיל שש־עשרה, מוניקה דאגלס היתה תלמידה מצטיינת והיתה ידועה בעיקר בזכות החישובים שידעה לחשב בראש ובגלל הכעס, שכאשר התעורר לחיים הניע אותה להטיח עלבונות על ימין ועל שמאל. אפה היה אדום מאוד, בחורף ובקיץ, והיו לה צמות שחורות ארוכות ורגליים עבות שנראו כתותבות. לאחר שמלאו לה שש־עשרה, מוניקה חבשה את מגבעת הפנמה שלה על ראשה גבוה מהמקובל, כאילו המגבעת קטנה מדי וכאילו ידעה שהיא ממילא נראית גרוטסקית.

רוז סטנלי היתה מפורסמת בשל סקס. מגבעתה נחה על שערהּ הבלונדיני הקצר באופן חסר כל ייחוד, אבל היא מעכה אותה משני צדי הכיפה.

יוּניס גַרדינֶר הנמוכה והמסודרת, שהיתה ידועה בתרגילי ההתעמלות הנמרצים שביצעה ובשחייה המושלמת שלה, הטתה את שולי המגבעת כלפי מעלה מלפנים וכלפי מטה מאחור.

סנדי סטריינג'ר חבשה אותה כשהשוליים מוטים כלפי מעלה סביב־סביב והדפה אותה לאחור על ראשה ככל שניתן. לשם כך נעזרה ברצועת גומי שנמתחה מתחת לסנטר. לפעמים נהגה סנדי ללעוס את הרצועה הזאת, וכשהיא נלעסה לגמרי, תפרה רצועה חדשה במקומה. היא נודעה לשמצה רק בשל עיניה, שהיו קטנות כל כך עד שכמעט לא היו קיימות, אבל היתה מפורסמת בהגייה מושלמת של מילים מרובות אִמות קריאה, שאי־אז בעבר הרחוק, בחטיבה הצעירה, הלהיבו את מיס ברודי. "בואי אם כן ודקלמי לנו בבקשה, כי זה היה יום מעייף."

אָז מָאֲסָה בַּנּוּל עַד כְּלוֹת.

פָּסְעָה מִשָּׁם, צָפְתָה אֶל עֵבֶר

מָקוֹם פָּרְחוּ חֲבַצָּלוֹת,

הִבִּיטָה בְּקַסְדַּת הַגֶּבֶר,

הִתְבּוֹנְנָה בְּקָמֶלוֹט. 1

"זה מרומם את רוחנו," נהגה מיס ברודי לומר, ובה בעת שלחה את ידה מן החזה והושיטה אותה קדימה אל כיתת בנות העשר שציפו בדריכות לצלצול הגואל. "'בְּאֵין חָזוֹן'," הבטיחה להן, "'יִפָּרַע עָם'. יוניס, גשי הנה ובצעי סַלְטה, שתהיה לנו אתנחתה קומית."

אבל עכשיו, הבנים שעמדו לצד אופניהם הטיחו בעליזות עלבונות בג'ני גריי בגלל אופן הדיבור שלה, שאותו רכשה בשיעורי הגייה. היא תִכננה להיות שחקנית והיתה החברה הכי טובה של סנדי. את מגבעתה חבשה כששוליה הקדמיים מוטים בחדות כלפי מטה. היא היתה היפה והחיננית בין בנות החבורה, ובכך התפרסמה. "אל תהיה שוטה, אֶנדרוּ," אמרה בנימה המתנשאת האופיינית לה. שמם של שלושה מבין חמשת הנערים היה אנדרו, ושלושת האנדרוּאים האלה התחילו לחקות את ג'ני: "אל תהיה שוטה, אנדרו," והבנות צחקו מתחת למגבעות הפנמה שהתנודדו מעלה־מטה.

והנה באה מרי מקגרגור. היא היתה האחרונה בבנות החבורה, ותהילתה נבעה מהיותה גולם שתקן, מין אפס מאופס שאפשר להאשים בכל דבר. התלוותה אליה ג'ויס אמילי הֶמוֹנד, נטע זר. היא היתה נערה עשירה מאוד, עבריינית צעירה, שנשלחה לא מזמן אל בלֵיין כמוצא האחרון, לאחר ששום בית ספר ושום אומנת לא הצליחו להשתלט עליה. היא עדיין היתה לבושה בתלבושת הירוקה של בית הספר הקודם שלה. האחרות לבשו סגול כהה. כל מה שהספיקה לעשות עד כה היה הטחת קליעי נייר במורֶה לזִמרה. היא התעקשה להיקרא בשני שמותיה, ג'ויס אמילי. אותה ג'ויס אמילי עשתה מאמצים כבירים להתקבל לחבורה המפורסמת וסברה שהשם הכפול עשוי לבסס את מעמדה כמישהי שהיא משהו, אבל לא היה לה סיכוי, והיא לא הצליחה להבין למה.

"מורה יוצאת," אמרה ג'ויס אמילי והחוותה בראשה לעבר השער. שניים מבין האנדרוּאים גלגלו את אופניהם על השביל והסתלקו. שלושת הבנים האחרים נשארו בכוונה להכעיס, אבל הפנו את מבטם לכיוון האחר, כאילו נעצרו להתפעל מהעננים שמעל לגבעות פֶּנטלנד. הבנות התגודדו והעמידו פנים שהן דנות במשהו חשוב. "אחר צהריים טובים," אמרה מיס ברודי כשקרבה אל הקבוצה. "לא ראיתי אתכן כבר כמה ימים. אני חושבת שלא נעכב עוד את האדונים הצעירים והאופניים שלהם. אחר צהריים טובים, בנים." החבורה המפורסמת הצטרפה אליה, וג'ויס, הנערה החדשה, העבריינית, בעקבותיהן. "נדמה לי שלא פגשתי את הנערה החדשה הזאת," אמרה מיס ברודי ובחנה את ג'ויס מקרוב. ומשנערכה היכרות ביניהן, אמרה, "טוב, אנחנו צריכות לזוז, יקירתי."

סנדי הביטה לאחור וראתה את ג'ויס אמילי צועדת בכיוון ההפוך ואחר כך מדלגת, ארוכת רגליים ושלוחת רסן באופן שאינו הולם את גילה. חבורת ברודי נותרה לחיות את חייה הסודיים בדיוק כמו שש שנים קודם לכן, בילדותן.

"אני מלבישה ראשים זקנים על הכתפיים הצעירות שלכן," אמרה להן מיס ברודי באותה הזדמנות, "ותלמידותי הן הקרֶם דה לָה קרֶם."

סנדי הביטה בעיניה הקטנות השקועות ובאפה האדום עד מאוד של מוניקה ונזכרה באמירה הזאת בשעה שפסעה אחרי החבורה בעקבות מיס ברודי.

"בנות, אני מזמינה אתכן אלי מחר לארוחת ערב," אמרה מיס ברודי. "תוודאו שאתן פנויות."

"אני בחוג לדרמה..." מלמלה ג'ני.

"שלחי התנצלות," אמרה מיס ברודי. "אני צריכה להתייעץ איתכן בקשר לקנוניה חדשה שמתרקמת נגדי כדי להכריח אותי להתפטר. מיותר לומר שאני לא אתפטר." היא דיברה ברוגע כמו תמיד, למרות האמירה המטלטלת.

מיס ברודי מעולם לא דנה בענייניה עם עמיתיה, אלא רק עם אותן תלמידות לשעבר שאימנה להיות נשות סודהּ. היו ניסיונות קודמים להדיח אותה מבּליין, אך הם כשלו.

"שוב הוצע לי לנסות להתקבל למשרה באחד מבתי הספר הפרוגרסיביים, שבהם השיטות שלי מתאימות יותר למערכת מאשר בבליין. אבל אני לא אבקש להתקבל לאיזה מוסד קיקיוני. אני אשאר כאן, בבית החרושת לחינוך הזה. מוכרחים להכניס כאן קצת שְֹאוֹר לָעיסה. תנו לי ילדה שעדיין לא עיצבו את נפשה, והיא שלי לנצח." בנות ברודי חייכו בהבנה, כל אחת בדרכה.

עיניה החומות של מיס ברודי הבזיקו לרגע, כאילו ביקשה להוסיף דגש לקולה השלֵו. דמותה נראתה עוצמתית הודות לצדודית הרומית שלה, שבלטה על רקע השמש. לבנות ברודי לא היה ספק שהיא תנצח. יש יותר סיכוי שיוליוס קיסר יבקש להתקבל לבית ספר קיקיוני מאשר מיס ברודי. היא לעולם לא תתפטר. אם הרשויות ירצו להיפטר ממנה, יהיה עליהן להוציא אותה להורג.

"מי בכנופיה הפעם?" שאלה רוז, שהיתה מפורסמת בסֶקסאַפּיל שלה.

"נדבר מחר בערב על האנשים שפועלים נגדי," אמרה מיס ברודי, "אבל תסמכו עלי, הם לא יצליחו."

"הם לא יצליחו," אמרו כולן, "ברור שלא."

"הם לא יצליחו כל עוד אני במיטב שנותי," אמרה. "השנים האלה הן עדיין שנותי היפות. חשוב שנדע לזהות את מיטב שנותינו, זכרו את זה תמיד. הנה החשמלית שלי. יש להניח שלא יהיה לי מקום ישיבה. אנחנו בשנת 1936. עידן האבירות חלף מהעולם."

 

שש שנים קודם לכן הוליכה מיס ברודי את הכיתה החדשה שלה אל תוך הגן, לשיעור היסטוריה תחת עץ הבּוֹקיצה הגדול. כשצעדו במסדרונות בית הספר, הן חלפו על פני משרד המנהלת. הדלת היתה פתוחה לרווחה, החדר היה ריק.

"בנות," אמרה מיס ברודי, "בואו תראו."

הן התגודדו סביב הדלת הפתוחה בשעה שהיא הצביעה על כרזה גדולה שהוצמדה בנעצים אל הקיר ממול, בתוך החדר. הכרזה הציגה פנים גדולות של גבר. מתחתיה נכתבו המילים "ביטחון קודם לכול".

"זה סטנלי בּולדווין שנכנס למשרד ראש הממשלה ויצא ממנו כעבור זמן קצר," אמרה מיס ברודי. "מיס מֶקאַיי משאירה אותו על הקיר משום שהיא מאמינה בסיסמה 'ביטחון קודם לכול'. אבל ביטחון אינו קודם לכול. הטוֹב, האמת והיופי קודמים לכול. בואו אחרַי."

זה היה הרמז הראשון שקיבלו הבנות בנוגע לחילוקי דעות בין מיס ברודי לאנשי צוות ההוראה האחרים. למעשה לכמה מהן היתה זו הפעם הראשונה שקלטו כי בין אנשים בוגרים החולקים עמדה של סמכות תיתכן אי־הסכמה. הן חקקו זאת על לוח לבן, וניחוח קל של מריבה, שאינה מסכנת אותן עצמן, עלה באפן ורומם את רוחן. הן פסעו בעקבות מיס ברודי המסוכנת אל צלה הבטוח של הבוקיצה.

לעתים קרובות באותו סתיו שמשי, כשמזג האוויר אִפשר זאת, שיעורי הילדות התקיימו כשהן ישובות על שלושה ספסלים שהוצבו סמוך לבוקיצה.

"החזיקו את הספרים שלכן מורמים," אמרה מיס ברודי לעתים קרובות בסתיו ההוא. "החזיקו אותם בידיים, גבוה, מוסתרים ממפריעים. אם יהיו מפריעים או מפריעות, אנחנו נישאר בשלנו, בשיעור היסטוריה... שיעור שירה... דקדוק אנגלי."

הילדות הקטנות עשו כדבריה, ועיניהן לא היו נעוצות בספרים אלא במיס ברודי.

"בינתיים אספר לכן על פגרת הקיץ האחרונה שלי במצרים... אספר לכן על טיפוח העור והידיים... על הצרפתי שפגשתי ברכבת לביאריץ... ואני חייבת לספר לכן על הציורים האיטלקיים שראיתי. מיהו גדול הציירים האיטלקים?"

"ליאונרדו דה וינצ'י, מיס ברודי."

"לא נכון. התשובה היא ג'וֹטוֹ. הוא הצייר החביב עלי."

בימים מסוימים היה נדמה לסנדי שהחזה של מיס ברודי שטוח, בלי שום בליטות, שהוא ישר כמו הגב שלה. בימים אחרים היתה לחזה שלה צורת שדיים, הוא היה בולט לעין. סנדי יכלה לשבת ולהציץ בו בעיניה הזעירות, כאשר ביום של שיעורים בתוך הכיתה עמדה מיס ברודי זקופה בזמן שדיברה, ראשה החום מורם, והשקיפה החוצה מבעד לחלון כמו ז'אן ד'ארק.

"אמרתי לכן לא פעם, והחופשה שהסתיימה זה עתה שכנעה אותי, שמיטב שנותי אכן התחילו. מיטב שנותיו של אדם הן חמקמקות. כשתגדלו, בנות, אתן צריכות להיות קשובות כדי לזהות את מיטב שנותיכן, תהיה אשר תהיה התקופה בחיים שבה זה יקרה. ואז אתן צריכות לחיות אותן במלואן. מרי, מה יש לך שם מתחת לשולחן, על מה את מסתכלת?"

מרי ישבה כמו גולם, טיפשה מכדי להמציא משהו. היא היתה טיפשה מכדי לשקר, לא היה לה מושג איך יוצאים מזה.

"קומיקס, מיס ברודי," אמרה.

"את מתכוונת לקומיקאי, למצחיקן?"

כולן צחקקו.

"חוברת קומיקס," אמרה מרי.

"חוברת קומיקס, הביטו וראו. בת כמה את?"

"עשר, המורה."

"את מבוגרת מדי לחוברות קומיקס, בת עשר. תני לי את זה."

מיס ברודי בחנה את הדפים הצבעוניים. "'טייגר טים', הביטו וראו," אמרה והשליכה אותם לסל האשפה. כשהבחינה שכל העיניים מביטות בסל, הוציאה את הדפים, קרעה אותם לגזרים ללא תקנה והחזירה אותם לאשפה.

"הקשיבו, בנות. מיטב שנותיו של אדם הן הזמן שלמענו נולד. עכשיו, משהתחילו מיטב שנותי - סנדי, דעתך פזורה. על מה דיברתי?"

"על מיטב שנותייך, מיס ברודי."

"אם מישהו יבוא לכאן במהלך השיעור הקרוב," אמרה מיס ברודי, "תזכרו שאנחנו בשיער דקדוק. בינתיים אספר לכן קצת על חיי כשהייתי צעירה יותר, אם כי מבוגרת בשש שנים מהגבר עצמו."

היא נשענה על הבוקיצה. זה היה אחד מימי הסתיו האחרונים, והעלים נשרו במשבים קטנים. הם נפלו על הילדות, שהיו אסירות תודה על התירוץ להתפתל ועל התנועות המותרות כדי להבריש את העלים מהשיער ומהברכיים.

"עוֹנָה שֶׁל עַרְפִלִּים וּפוֹרִיּוֹת רַכָּה2. בתחילת המלחמה הייתי מאורסת לאיש צעיר, אבל הוא נפל בשדות פלנדריה," אמרה מיס ברודי. "את מתכוננת ליום כביסה, סנדי?"

"לא, מיס ברודי."

"כי הפשַלת שרוולים. לא מקובלות עלי ילדות שמפשילות את שרוולי החולצות שלהן, יהא מזג האוויר נאה ככל שיהא. גלגלי אותם למטה תכף ומיד. אנחנו בריות מתורבתות. הוא נפל שבוע לפני שהוכרזה שביתת הנשק. צנח כמו עלה שלכת, למרות העובדה שהיה רק בן עשרים ושתיים. כשניכנס פנימה, נסתכל על מפת פלנדריה ועל המקום שאהובי נפל בו לפני שנולדתן. הוא היה עני. הוא בא מאֵיירשר, בן כפר, אבל חרוץ ותלמיד חכם. כשהציע לי נישואים הוא אמר, 'נצטרך לשתות מים ולפסוע לאט.' זאת היתה דרך הביטוי הכפרית של יוּ. כך אמר שנחיה חיים שקטים. נשתה מים ונפסע לאט. מה משמעות האמרה, רוז?"

"שתחיו חיים שקטים, מיס ברודי," אמרה רוז סטנלי, שֶשש שנים לאחר מכן יצאו לה מוניטין בשל סקס.

הסיפור על האָרוּס של מיס ברודי שנפל בקרב היה בעיצומו כשהמנהלת, מיס מקאיי, נראתה חוצה את המדשאה בדרכה אליהן. דמעות כבר החלו זולגות מעיני החזיר הקטנות של סנדי וכעת השפיעו על חברתה ג'ני, שבחלוף השנים תתפרסם בבית הספר בזכות יופייה, והיא פלטה יפחה וגיששה בגומי התחתונים כדי למצוא את הממחטה שלה. "יוּ נהרג שבוע לפני שביתת הנשק," אמרה מיס ברודי. "אחרי זה היו בחירות כלליות ואנשים אמרו, 'לתלות את הקייזר!' יוּ היה אחד מ'פרחי היער', הוא היה טמון בקברו." רוז סטנלי פרצה בבכי, וסנדי הסיטה את עיניה הלחות וצפתה בהתקדמותה של מיס מקאיי החוצה את המדשאה, ראש וכתפיים תחילה.

"באתי לראות אתכן ואני מוכרחה לזוז," אמרה. "למה אתן בוכות, בנות?"

"הן מתרגשות מסיפור שאני מספרת להן. אנחנו בשיעור היסטוריה," אמרה מיס ברודי ובעודה מדברת לכדה בידה בזריזות עלה נושר.

"לבכות בגלל סיפור בגיל עשר!" אמרה מיס מקאיי לילדות שקמו בגמלוניות מן הספסלים, עדיין המומות מיוּ הלוחם. "באתי רק לראות אתכן ואני מוכרחה לזוז. טוב, ילדות, שנת לימודים חדשה התחילה. אני מקווה שהיתה לכן פגרת קיץ נהדרת ומצפה לראות את החיבורים הנהדרים שלכן על איך שביליתן בה. אתן לא צריכות לבכות בגלל היסטוריה בגיל עשר! בחיי!"

"עשיתן את הדבר הנכון," אמרה מיס ברודי לכיתה כשמיס מקאיי הלכה, "כשלא עניתן על השאלה שנשאלתן. כשנתקלים בקשיים, מוטב לא לומר מילה, לא שחור ולא לבן. הדיבור צִבעו כסף, אבל השתיקה - זהב. מרי, את מקשיבה? מה אמרתי?"

מרי מקגרגור המסורבלת - שניחנה בזוג עיניים, אף ופה כמו של איש שלג ולימים התפרסמה בטיפשותה ובהיותה אשמה תמיד ונספתה בשריפה בבית מלון בגיל עשרים ושלוש - ניסתה את מזלה, "זהב."

"לְמה קראתי זהב?"

מרי סובבה את עיניה מצד אל צד וכלפי מעלה. סנדי לחשה, "לעלים הנושרים."

"לעלים הנושרים," אמרה מרי.

"ברור כשמש שלא הקשבתן לי," אמרה מיס ברודי והוסיפה, "אילו רק הייתן אתן, הילדות הקטנות, מקשיבות לי, הייתי הופכת אתכן לקרֶם דֶה לָה קרֶם."

סקירות וביקורות

קסם הפשיזם וטעם האננס: מיס ג'ין ברודי חוזרת בגדול ירון פריד מעריב 05/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קסם הפשיזם וטעם האננס: מיס ג'ין ברודי חוזרת בגדול ירון פריד מעריב 05/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מיטב שנותיה של מיס ברודי מיוריאל ספארק

1

הבנים עמדו לצד אופניהם ואחזו בכידונים בזמן שדיברו עם הבנות מבית הספר מרסיה בְּלֵיין, ובכך הקימו גדר מגוננת של אופניים בין שני המינים ונוצר הרושם שהם יכולים להסתלק משם בכל רגע.

הבנות לא יכלו להסיר את מגבעות הפנמה שלהן היות שעמדו לא הרחק משערי בית הספר, וראש גלוי היה עבירה. סטיות מסוימות מן המנח הראוי של המגבעת על הראש זכו להתעלמות כשהיה מדובר בתלמידות כיתה י' ומעלה, כל עוד אף אחת מהן לא חבשה את מגבעתה בזווית חדה מדי. אבל היו סטיות מתונות מן התקן, ובהן הרמת השוליים מאחור והורדתם בחזית. חמש הבנות, שעמדו קרובות מאוד זו אל זו בגלל הבנים, חבשו את המגבעות כל אחת בדרכה המובהקת.

הבנות האלה היו חבורת ברודי. כך הן נקראו אפילו לפני שהמנהלת כינתה אותן בשם זה, בלגלוג, כשהיו בנות שתים־עשרה ועלו מבית הספר היסודי אל חטיבת הביניים. הן זוהו מיד כתלמידותיה של מיס ברודי, מאחר שהפגינו בקיאות נרחבת בנושאים רבים שאינם רלוונטיים לתוכנית הלימודים הרשמית, כדברי המנהלת, וחסרי תועלת לבית הספר כבית ספר. הבנות האלה, כך התברר, שמעו על קבוצת אוקספורד ועל מוסוליני, על ציירי הרנסנס האיטלקי ועל יתרונות השימוש בקרם לניקוי הפנים מצמח ההַממֶליס על פני סבון ומים פשוטים, והן הכירו את המילה "וֶסֶת". תיארו בפניהן את עיצוב הפנים בביתו של מחבר "פו הדוב" וכן את חיי האהבה של שרלוט בְּרוֹנטֶה ושל מיס ברודי עצמה. הן היו מודעות לקיומו של איינשטיין ולטיעוניהם של מי שסוברים שכתבי הקודש אינם אמת. הן הכירו את יסודות האסטרולוגיה, אבל לא את התאריך שבו נערך קרב פְלוֹדן או מהי בירת פינלנד. כל חבורת ברודי, חוץ מבת אחת, ספרו בעזרת האצבעות, כמו מיס ברודי עצמה, והתוצאות שאליהן הגיעו היו מדויקות פחות או יותר.

כאשר מלאו להן שש־עשרה, בכיתה י', והן שוטטו מעבר לשער אחרי הלימודים וכבר סיגלו לעצמן את הכללים המקובלים, עדיין נותרו בבירור "ברודי" והיו מפורסמות בבית הספר, כלומר התייחסו אליהן בחשדנות ולא חיבבו אותן במיוחד. חסרה להן רוח צוות והיה להן מעט מן המשותף זו עם זו מעבר לידידות עם מיס ג'ין ברודי, שנמשכה. היא עדיין לימדה בחטיבה הצעירה ושם התייחסו אליה בחשדנות יתרה.

בית הספר לבנות מרסיה בליין היה בית ספר ללא פנימייה, שנתרם בחלקו במחצית המאה התשע־עשרה בידי אלמנתו העשירה של כורך ספרים מאדינבורו, אשר העריצה את גָריבַּלדי לפני מותה. הדיוקן הגברי שלה היה תלוי באולם המרכזי, ובכל שנה ביום שהוקדש למייסדת כיבדו אותו בזר פרחים מן הסוג העמיד, כמו חרציות או דליות. אלה הונחו באגרטל מתחת לדיוקן, על עמוד קריאה שהונח עליו גם ספר הספרים, פתוח בפסוק המודגש בדיו אדומה, "אֵֹשֶת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ".

כל אחת מן הבנות שעמדו בחוסר מעש תחת העץ, כתף אל כתף, קרובות מאוד זו לזו בגלל הבנים, נודעה בשל דבר כלשהו. עכשיו, בגיל שש־עשרה, מוניקה דאגלס היתה תלמידה מצטיינת והיתה ידועה בעיקר בזכות החישובים שידעה לחשב בראש ובגלל הכעס, שכאשר התעורר לחיים הניע אותה להטיח עלבונות על ימין ועל שמאל. אפה היה אדום מאוד, בחורף ובקיץ, והיו לה צמות שחורות ארוכות ורגליים עבות שנראו כתותבות. לאחר שמלאו לה שש־עשרה, מוניקה חבשה את מגבעת הפנמה שלה על ראשה גבוה מהמקובל, כאילו המגבעת קטנה מדי וכאילו ידעה שהיא ממילא נראית גרוטסקית.

רוז סטנלי היתה מפורסמת בשל סקס. מגבעתה נחה על שערהּ הבלונדיני הקצר באופן חסר כל ייחוד, אבל היא מעכה אותה משני צדי הכיפה.

יוּניס גַרדינֶר הנמוכה והמסודרת, שהיתה ידועה בתרגילי ההתעמלות הנמרצים שביצעה ובשחייה המושלמת שלה, הטתה את שולי המגבעת כלפי מעלה מלפנים וכלפי מטה מאחור.

סנדי סטריינג'ר חבשה אותה כשהשוליים מוטים כלפי מעלה סביב־סביב והדפה אותה לאחור על ראשה ככל שניתן. לשם כך נעזרה ברצועת גומי שנמתחה מתחת לסנטר. לפעמים נהגה סנדי ללעוס את הרצועה הזאת, וכשהיא נלעסה לגמרי, תפרה רצועה חדשה במקומה. היא נודעה לשמצה רק בשל עיניה, שהיו קטנות כל כך עד שכמעט לא היו קיימות, אבל היתה מפורסמת בהגייה מושלמת של מילים מרובות אִמות קריאה, שאי־אז בעבר הרחוק, בחטיבה הצעירה, הלהיבו את מיס ברודי. "בואי אם כן ודקלמי לנו בבקשה, כי זה היה יום מעייף."

אָז מָאֲסָה בַּנּוּל עַד כְּלוֹת.

פָּסְעָה מִשָּׁם, צָפְתָה אֶל עֵבֶר

מָקוֹם פָּרְחוּ חֲבַצָּלוֹת,

הִבִּיטָה בְּקַסְדַּת הַגֶּבֶר,

הִתְבּוֹנְנָה בְּקָמֶלוֹט. 1

"זה מרומם את רוחנו," נהגה מיס ברודי לומר, ובה בעת שלחה את ידה מן החזה והושיטה אותה קדימה אל כיתת בנות העשר שציפו בדריכות לצלצול הגואל. "'בְּאֵין חָזוֹן'," הבטיחה להן, "'יִפָּרַע עָם'. יוניס, גשי הנה ובצעי סַלְטה, שתהיה לנו אתנחתה קומית."

אבל עכשיו, הבנים שעמדו לצד אופניהם הטיחו בעליזות עלבונות בג'ני גריי בגלל אופן הדיבור שלה, שאותו רכשה בשיעורי הגייה. היא תִכננה להיות שחקנית והיתה החברה הכי טובה של סנדי. את מגבעתה חבשה כששוליה הקדמיים מוטים בחדות כלפי מטה. היא היתה היפה והחיננית בין בנות החבורה, ובכך התפרסמה. "אל תהיה שוטה, אֶנדרוּ," אמרה בנימה המתנשאת האופיינית לה. שמם של שלושה מבין חמשת הנערים היה אנדרו, ושלושת האנדרוּאים האלה התחילו לחקות את ג'ני: "אל תהיה שוטה, אנדרו," והבנות צחקו מתחת למגבעות הפנמה שהתנודדו מעלה־מטה.

והנה באה מרי מקגרגור. היא היתה האחרונה בבנות החבורה, ותהילתה נבעה מהיותה גולם שתקן, מין אפס מאופס שאפשר להאשים בכל דבר. התלוותה אליה ג'ויס אמילי הֶמוֹנד, נטע זר. היא היתה נערה עשירה מאוד, עבריינית צעירה, שנשלחה לא מזמן אל בלֵיין כמוצא האחרון, לאחר ששום בית ספר ושום אומנת לא הצליחו להשתלט עליה. היא עדיין היתה לבושה בתלבושת הירוקה של בית הספר הקודם שלה. האחרות לבשו סגול כהה. כל מה שהספיקה לעשות עד כה היה הטחת קליעי נייר במורֶה לזִמרה. היא התעקשה להיקרא בשני שמותיה, ג'ויס אמילי. אותה ג'ויס אמילי עשתה מאמצים כבירים להתקבל לחבורה המפורסמת וסברה שהשם הכפול עשוי לבסס את מעמדה כמישהי שהיא משהו, אבל לא היה לה סיכוי, והיא לא הצליחה להבין למה.

"מורה יוצאת," אמרה ג'ויס אמילי והחוותה בראשה לעבר השער. שניים מבין האנדרוּאים גלגלו את אופניהם על השביל והסתלקו. שלושת הבנים האחרים נשארו בכוונה להכעיס, אבל הפנו את מבטם לכיוון האחר, כאילו נעצרו להתפעל מהעננים שמעל לגבעות פֶּנטלנד. הבנות התגודדו והעמידו פנים שהן דנות במשהו חשוב. "אחר צהריים טובים," אמרה מיס ברודי כשקרבה אל הקבוצה. "לא ראיתי אתכן כבר כמה ימים. אני חושבת שלא נעכב עוד את האדונים הצעירים והאופניים שלהם. אחר צהריים טובים, בנים." החבורה המפורסמת הצטרפה אליה, וג'ויס, הנערה החדשה, העבריינית, בעקבותיהן. "נדמה לי שלא פגשתי את הנערה החדשה הזאת," אמרה מיס ברודי ובחנה את ג'ויס מקרוב. ומשנערכה היכרות ביניהן, אמרה, "טוב, אנחנו צריכות לזוז, יקירתי."

סנדי הביטה לאחור וראתה את ג'ויס אמילי צועדת בכיוון ההפוך ואחר כך מדלגת, ארוכת רגליים ושלוחת רסן באופן שאינו הולם את גילה. חבורת ברודי נותרה לחיות את חייה הסודיים בדיוק כמו שש שנים קודם לכן, בילדותן.

"אני מלבישה ראשים זקנים על הכתפיים הצעירות שלכן," אמרה להן מיס ברודי באותה הזדמנות, "ותלמידותי הן הקרֶם דה לָה קרֶם."

סנדי הביטה בעיניה הקטנות השקועות ובאפה האדום עד מאוד של מוניקה ונזכרה באמירה הזאת בשעה שפסעה אחרי החבורה בעקבות מיס ברודי.

"בנות, אני מזמינה אתכן אלי מחר לארוחת ערב," אמרה מיס ברודי. "תוודאו שאתן פנויות."

"אני בחוג לדרמה..." מלמלה ג'ני.

"שלחי התנצלות," אמרה מיס ברודי. "אני צריכה להתייעץ איתכן בקשר לקנוניה חדשה שמתרקמת נגדי כדי להכריח אותי להתפטר. מיותר לומר שאני לא אתפטר." היא דיברה ברוגע כמו תמיד, למרות האמירה המטלטלת.

מיס ברודי מעולם לא דנה בענייניה עם עמיתיה, אלא רק עם אותן תלמידות לשעבר שאימנה להיות נשות סודהּ. היו ניסיונות קודמים להדיח אותה מבּליין, אך הם כשלו.

"שוב הוצע לי לנסות להתקבל למשרה באחד מבתי הספר הפרוגרסיביים, שבהם השיטות שלי מתאימות יותר למערכת מאשר בבליין. אבל אני לא אבקש להתקבל לאיזה מוסד קיקיוני. אני אשאר כאן, בבית החרושת לחינוך הזה. מוכרחים להכניס כאן קצת שְֹאוֹר לָעיסה. תנו לי ילדה שעדיין לא עיצבו את נפשה, והיא שלי לנצח." בנות ברודי חייכו בהבנה, כל אחת בדרכה.

עיניה החומות של מיס ברודי הבזיקו לרגע, כאילו ביקשה להוסיף דגש לקולה השלֵו. דמותה נראתה עוצמתית הודות לצדודית הרומית שלה, שבלטה על רקע השמש. לבנות ברודי לא היה ספק שהיא תנצח. יש יותר סיכוי שיוליוס קיסר יבקש להתקבל לבית ספר קיקיוני מאשר מיס ברודי. היא לעולם לא תתפטר. אם הרשויות ירצו להיפטר ממנה, יהיה עליהן להוציא אותה להורג.

"מי בכנופיה הפעם?" שאלה רוז, שהיתה מפורסמת בסֶקסאַפּיל שלה.

"נדבר מחר בערב על האנשים שפועלים נגדי," אמרה מיס ברודי, "אבל תסמכו עלי, הם לא יצליחו."

"הם לא יצליחו," אמרו כולן, "ברור שלא."

"הם לא יצליחו כל עוד אני במיטב שנותי," אמרה. "השנים האלה הן עדיין שנותי היפות. חשוב שנדע לזהות את מיטב שנותינו, זכרו את זה תמיד. הנה החשמלית שלי. יש להניח שלא יהיה לי מקום ישיבה. אנחנו בשנת 1936. עידן האבירות חלף מהעולם."

 

שש שנים קודם לכן הוליכה מיס ברודי את הכיתה החדשה שלה אל תוך הגן, לשיעור היסטוריה תחת עץ הבּוֹקיצה הגדול. כשצעדו במסדרונות בית הספר, הן חלפו על פני משרד המנהלת. הדלת היתה פתוחה לרווחה, החדר היה ריק.

"בנות," אמרה מיס ברודי, "בואו תראו."

הן התגודדו סביב הדלת הפתוחה בשעה שהיא הצביעה על כרזה גדולה שהוצמדה בנעצים אל הקיר ממול, בתוך החדר. הכרזה הציגה פנים גדולות של גבר. מתחתיה נכתבו המילים "ביטחון קודם לכול".

"זה סטנלי בּולדווין שנכנס למשרד ראש הממשלה ויצא ממנו כעבור זמן קצר," אמרה מיס ברודי. "מיס מֶקאַיי משאירה אותו על הקיר משום שהיא מאמינה בסיסמה 'ביטחון קודם לכול'. אבל ביטחון אינו קודם לכול. הטוֹב, האמת והיופי קודמים לכול. בואו אחרַי."

זה היה הרמז הראשון שקיבלו הבנות בנוגע לחילוקי דעות בין מיס ברודי לאנשי צוות ההוראה האחרים. למעשה לכמה מהן היתה זו הפעם הראשונה שקלטו כי בין אנשים בוגרים החולקים עמדה של סמכות תיתכן אי־הסכמה. הן חקקו זאת על לוח לבן, וניחוח קל של מריבה, שאינה מסכנת אותן עצמן, עלה באפן ורומם את רוחן. הן פסעו בעקבות מיס ברודי המסוכנת אל צלה הבטוח של הבוקיצה.

לעתים קרובות באותו סתיו שמשי, כשמזג האוויר אִפשר זאת, שיעורי הילדות התקיימו כשהן ישובות על שלושה ספסלים שהוצבו סמוך לבוקיצה.

"החזיקו את הספרים שלכן מורמים," אמרה מיס ברודי לעתים קרובות בסתיו ההוא. "החזיקו אותם בידיים, גבוה, מוסתרים ממפריעים. אם יהיו מפריעים או מפריעות, אנחנו נישאר בשלנו, בשיעור היסטוריה... שיעור שירה... דקדוק אנגלי."

הילדות הקטנות עשו כדבריה, ועיניהן לא היו נעוצות בספרים אלא במיס ברודי.

"בינתיים אספר לכן על פגרת הקיץ האחרונה שלי במצרים... אספר לכן על טיפוח העור והידיים... על הצרפתי שפגשתי ברכבת לביאריץ... ואני חייבת לספר לכן על הציורים האיטלקיים שראיתי. מיהו גדול הציירים האיטלקים?"

"ליאונרדו דה וינצ'י, מיס ברודי."

"לא נכון. התשובה היא ג'וֹטוֹ. הוא הצייר החביב עלי."

בימים מסוימים היה נדמה לסנדי שהחזה של מיס ברודי שטוח, בלי שום בליטות, שהוא ישר כמו הגב שלה. בימים אחרים היתה לחזה שלה צורת שדיים, הוא היה בולט לעין. סנדי יכלה לשבת ולהציץ בו בעיניה הזעירות, כאשר ביום של שיעורים בתוך הכיתה עמדה מיס ברודי זקופה בזמן שדיברה, ראשה החום מורם, והשקיפה החוצה מבעד לחלון כמו ז'אן ד'ארק.

"אמרתי לכן לא פעם, והחופשה שהסתיימה זה עתה שכנעה אותי, שמיטב שנותי אכן התחילו. מיטב שנותיו של אדם הן חמקמקות. כשתגדלו, בנות, אתן צריכות להיות קשובות כדי לזהות את מיטב שנותיכן, תהיה אשר תהיה התקופה בחיים שבה זה יקרה. ואז אתן צריכות לחיות אותן במלואן. מרי, מה יש לך שם מתחת לשולחן, על מה את מסתכלת?"

מרי ישבה כמו גולם, טיפשה מכדי להמציא משהו. היא היתה טיפשה מכדי לשקר, לא היה לה מושג איך יוצאים מזה.

"קומיקס, מיס ברודי," אמרה.

"את מתכוונת לקומיקאי, למצחיקן?"

כולן צחקקו.

"חוברת קומיקס," אמרה מרי.

"חוברת קומיקס, הביטו וראו. בת כמה את?"

"עשר, המורה."

"את מבוגרת מדי לחוברות קומיקס, בת עשר. תני לי את זה."

מיס ברודי בחנה את הדפים הצבעוניים. "'טייגר טים', הביטו וראו," אמרה והשליכה אותם לסל האשפה. כשהבחינה שכל העיניים מביטות בסל, הוציאה את הדפים, קרעה אותם לגזרים ללא תקנה והחזירה אותם לאשפה.

"הקשיבו, בנות. מיטב שנותיו של אדם הן הזמן שלמענו נולד. עכשיו, משהתחילו מיטב שנותי - סנדי, דעתך פזורה. על מה דיברתי?"

"על מיטב שנותייך, מיס ברודי."

"אם מישהו יבוא לכאן במהלך השיעור הקרוב," אמרה מיס ברודי, "תזכרו שאנחנו בשיער דקדוק. בינתיים אספר לכן קצת על חיי כשהייתי צעירה יותר, אם כי מבוגרת בשש שנים מהגבר עצמו."

היא נשענה על הבוקיצה. זה היה אחד מימי הסתיו האחרונים, והעלים נשרו במשבים קטנים. הם נפלו על הילדות, שהיו אסירות תודה על התירוץ להתפתל ועל התנועות המותרות כדי להבריש את העלים מהשיער ומהברכיים.

"עוֹנָה שֶׁל עַרְפִלִּים וּפוֹרִיּוֹת רַכָּה2. בתחילת המלחמה הייתי מאורסת לאיש צעיר, אבל הוא נפל בשדות פלנדריה," אמרה מיס ברודי. "את מתכוננת ליום כביסה, סנדי?"

"לא, מיס ברודי."

"כי הפשַלת שרוולים. לא מקובלות עלי ילדות שמפשילות את שרוולי החולצות שלהן, יהא מזג האוויר נאה ככל שיהא. גלגלי אותם למטה תכף ומיד. אנחנו בריות מתורבתות. הוא נפל שבוע לפני שהוכרזה שביתת הנשק. צנח כמו עלה שלכת, למרות העובדה שהיה רק בן עשרים ושתיים. כשניכנס פנימה, נסתכל על מפת פלנדריה ועל המקום שאהובי נפל בו לפני שנולדתן. הוא היה עני. הוא בא מאֵיירשר, בן כפר, אבל חרוץ ותלמיד חכם. כשהציע לי נישואים הוא אמר, 'נצטרך לשתות מים ולפסוע לאט.' זאת היתה דרך הביטוי הכפרית של יוּ. כך אמר שנחיה חיים שקטים. נשתה מים ונפסע לאט. מה משמעות האמרה, רוז?"

"שתחיו חיים שקטים, מיס ברודי," אמרה רוז סטנלי, שֶשש שנים לאחר מכן יצאו לה מוניטין בשל סקס.

הסיפור על האָרוּס של מיס ברודי שנפל בקרב היה בעיצומו כשהמנהלת, מיס מקאיי, נראתה חוצה את המדשאה בדרכה אליהן. דמעות כבר החלו זולגות מעיני החזיר הקטנות של סנדי וכעת השפיעו על חברתה ג'ני, שבחלוף השנים תתפרסם בבית הספר בזכות יופייה, והיא פלטה יפחה וגיששה בגומי התחתונים כדי למצוא את הממחטה שלה. "יוּ נהרג שבוע לפני שביתת הנשק," אמרה מיס ברודי. "אחרי זה היו בחירות כלליות ואנשים אמרו, 'לתלות את הקייזר!' יוּ היה אחד מ'פרחי היער', הוא היה טמון בקברו." רוז סטנלי פרצה בבכי, וסנדי הסיטה את עיניה הלחות וצפתה בהתקדמותה של מיס מקאיי החוצה את המדשאה, ראש וכתפיים תחילה.

"באתי לראות אתכן ואני מוכרחה לזוז," אמרה. "למה אתן בוכות, בנות?"

"הן מתרגשות מסיפור שאני מספרת להן. אנחנו בשיעור היסטוריה," אמרה מיס ברודי ובעודה מדברת לכדה בידה בזריזות עלה נושר.

"לבכות בגלל סיפור בגיל עשר!" אמרה מיס מקאיי לילדות שקמו בגמלוניות מן הספסלים, עדיין המומות מיוּ הלוחם. "באתי רק לראות אתכן ואני מוכרחה לזוז. טוב, ילדות, שנת לימודים חדשה התחילה. אני מקווה שהיתה לכן פגרת קיץ נהדרת ומצפה לראות את החיבורים הנהדרים שלכן על איך שביליתן בה. אתן לא צריכות לבכות בגלל היסטוריה בגיל עשר! בחיי!"

"עשיתן את הדבר הנכון," אמרה מיס ברודי לכיתה כשמיס מקאיי הלכה, "כשלא עניתן על השאלה שנשאלתן. כשנתקלים בקשיים, מוטב לא לומר מילה, לא שחור ולא לבן. הדיבור צִבעו כסף, אבל השתיקה - זהב. מרי, את מקשיבה? מה אמרתי?"

מרי מקגרגור המסורבלת - שניחנה בזוג עיניים, אף ופה כמו של איש שלג ולימים התפרסמה בטיפשותה ובהיותה אשמה תמיד ונספתה בשריפה בבית מלון בגיל עשרים ושלוש - ניסתה את מזלה, "זהב."

"לְמה קראתי זהב?"

מרי סובבה את עיניה מצד אל צד וכלפי מעלה. סנדי לחשה, "לעלים הנושרים."

"לעלים הנושרים," אמרה מרי.

"ברור כשמש שלא הקשבתן לי," אמרה מיס ברודי והוסיפה, "אילו רק הייתן אתן, הילדות הקטנות, מקשיבות לי, הייתי הופכת אתכן לקרֶם דֶה לָה קרֶם."