תשעת סיפורי החיים של רוז נפוליטנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תשעת סיפורי החיים של רוז נפוליטנו
הוספה למועדפים

תשעת סיפורי החיים של רוז נפוליטנו

2.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים

תקציר

"שיר הלל לאפשרויות שהחיים מזמנים לנו", הוושינגטון פוסט

רוז ולוק רבים. הוא רוצה ילד. היא לא. הם הסכימו ביניהם, עוד לפני החתונה, שלא יהיו להם ילדים. אבל עכשיו לוק שינה את דעתו. והנה מגיע הריב. והשתיקה. ואריזת המזוודה. כל המסלולים לשיקום הקשר מתבטלים בזה אחר זה. רוז ולוק נפרדים.

אבל מה היה קורה אם רוז היתה משנה את דעתה ונכנסת להיריון? או לא מנהלת את הריב הזה בכלל? או מתעלמת מהרומן שלוק מנהל? או נסחפת לרומן משל עצמה? מה היה קורה אז? האם היו נשארים יחד, משפחה קטנה ומאושרת. או שאולי הקשר שלהם היה מגיע לקיצו בכל מקרה?

תשעת סיפורי החיים של רוז נפוליטנו מאת דונה פרייטס בוחן את השאלות הללו בדיוק. מה היה קורה לחיים שלנו אם היינו יכולים לבדוק באיזה נתיב "נכון" ללכת. האם החיים שלנו היו משתנים באופן מהותי? או שאולי היינו מגיעים, שוב ושוב, לאותה נקודת סיום?

דונה פרייטס כתבה לוושינגטון פוסט, לניו יורק טיימס ולוול סטריט ג'ורנל. היא פרסמה מספר ספרי ילדים ונוער. תשעת סיפורי החיים של רוז נפוליטנו הוא ספרה הראשון למבוגרים.

פרק ראשון

2 במארס, 2008
רוֹז, אפשרות שלישית

היא יפהפייה.
המושלמות שלה מעוררת בי הערצה. הריח המשכר של עורה.
"אָדי," אני נאנחת. "אָדלֵייד," אני מנסה שוב, לחישה חלושה באוויר המחוטא. "אדלייד לוּז."
אני מרימה את ראשה הקטן אל אפי, שואפת שאיפה ממושכת ונזקקת ומתעלמת מהכאב החד בבטני. אני מחייכת כשאני מתפעלת מהפלומה הרכה של שערה.
כמה התנגדתי לאחוז בברייה הזעירה הזו בזרועותי! לפני ההיריון והלידה זעמתי על הלחץ להביא ילד לעולם — באוזני לוּק, באוזני אמא, באוזני ג'יל — באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב. באוזני הזר שישב לידי ברכבת התחתית, באוזני עובר אורח תמים על המדרכה. פשוט כל כך כעסתי.
אבל עכשיו?
השלג חובט עמומות בשמשות החלונות של החדר בבית החולים, והכול מסביבי נצבע בגוני אפור באור העמום. אני זזה קצת שמאלה, עוברת לתנוחה נוחה יותר. הטמפרטורות יורדות, והשלג נעשה דומה לנייר, דחוס ויבש כמו בצק. היא ישנה.
עיניה דומות לשלי.
"איך יכולתי לא לרצות אותך?" אני לוחשת לתוך אוזנה הזעירה, הסלילית, קונכייה פנינית. "איך יכולים להיות חיים שבהם את ואני לא נפגשנו? אם יש חיים כאלה, לא הייתי רוצה לחיות אותם."
עפעפיה מרפרפים, בהירים, מרושתים בנימים, שקופים. האף, הפה והמצח שלה מתכווצים.
"שמעת מה אמרתי, ילדה מתוקה? את צריכה להקשיב רק לחלק השני, שאמא שלך לא היתה רוצה לחיות חיים שבהם את לא קיימת. זה כל מה שאת צריכה לדעת."

15 באוגוסט, 2006
רוז, אפשרות ראשונה

לוּק עומד ליד הצד שלי במיטה. הוא אף פעם לא ניגש לצד שלי במיטה. הוא מחזיק בידו בקבוקון ויטמינים לנשים לפני ובמהלך היריון. הוא מרים אותו.
הוא מנער אותו. קרקוש פלסטי.
הצליל כבד ועמום כי הבקבוקון מלא.
זאת הבעיה.
"הבטחת," הוא אומר בקול שקול ואיטי.
אוהו. אני בצרות.
"לפעמים אני שוכחת לקחת אותם," אני מודה.
הוא מנער שוב את הבקבוקון, צליל של כלי הקשה בסולם מינורי. "לפעמים?" האור מהחלון יוצר הילה סביב פלג גופו העליון. ידו המונפת, האוחזת בחפץ המפליל, זוהרת ומודגשת בשמש.
אני עומדת בפתח החדר שלנו, בדרכי להוציא בגדים מהמגירות ומהארון. סתם כמה פרטי לבוש. לבנים. גרביים. חולצה וזוג מכנסי ג'ינס. כמו בכל בוקר. אני עומדת להניח את הבגדים המקופלים על זרוע אחת ולקחת אותם לחדר האמבטיה כדי שאוכל להתקלח ולהתלבש. במקום זאת אני נעצרת ומשלבת את זרועותי על חזי. הלב שבתוכו פגוע מעלבון ומזעם. "ספרת אותם, לוק?" השאלה היא גערה צוננת באוויר הלח של אוגוסט.
"ואם כן, רוז? ואם ספרתי אותם? את יכולה להאשים אותי?"
אני מפנה לו את הגב וניגשת לפתוח את המגירה המוארכת, שבה נמצאים התחתונים, החזיות, התחתוניות והקמיסולים שלי. אני מפשפשת בין הבגדים, הופכת את המגירה, והכול יוצא משליטה יותר ויותר. הלב שלי מתחיל להלום בחוזקה.
"הבטחת לי," אומר לוק.
אני שולפת זוג תחתוני סבתא. אני רוצה לצרוח. "כאילו להבטחות יש בכלל משמעות בנישואים האלה."
"זה לא הוגן."
"זה הוגן לחלוטין."
"רוז..."
"אז לא לקחתי את הוויטמינים! אני לא רוצה ילד. אף פעם לא רציתי ילד. אני לא רוצה ילד עכשיו, ואני לא ארצה ילד אף פעם, ואתה ידעת את זה לפני שהתארסנו! אמרתי לך את זה אלף פעם! אמרתי לך את זה מיליון פעם מאז!"
"אמרת שתיקחי את הוויטמינים."
"אמרתי את זה כדי שתפסיק לענות אותי." הדמעות דוקרות את עיני והדופק שלי הולם בזעם. "אמרתי את זה כדי שיהיה לנו קצת שקט בדירה הזאת."
"אז שיקרת."
אני מסתובבת. התחתונים נשמטים מידי כשאני צועדת לצד השני של המיטה כדי להתעמת עם בעלי. "אתה נשבעת שאתה לא רוצה ילדים."
"שיניתי את דעתי."
"נכון. בטח. לא עניין גדול." אני מידרדרת במדרון. אנחנו מידרדרים, ואני לא יודעת איך אמנע מאיתנו להתרסק. "אתה 'שינית את דעתך', אבל אני השקרנית."
"אמרת שתנסי."
"אמרתי שאקח את הוויטמינים. זה כל מה שאמרתי."
"לא לקחת אותם."
"לקחתי קצת."
"כמה?"
"אני לא יודעת. בניגוד אליך, לא ספרתי אותם."
לוק מנמיך את הבקבוקון ואוחז בו בשתי ידיים, כף ידו לוחצת על המכסה, מסובבת, מסירה אותו. הוא נועץ את מבטו בפתח. "הבקבוק הזה מלא, רוז." הוא מרים אלי שוב את עיניו, וראשו נע שמאלה וימינה. מורת הרוח שלו נשפכת עלי.
מיהו הגבר הזה שעומד מולי, הגבר הזה שאני אוהבת, הגבר שהתחתנתי איתו?
אני בקושי מצליחה לראות דמיון כלשהו בין האדם הזה לאדם שנהג להביט בי כאילו אני האישה היחידה בעולם, כאילו אני המשמעות של עצם קיומו. אהבתי להיות כזו בעיניו. אהבתי להיות הכול בשבילו. הוא תמיד היה הכול בשבילי, הגבר הזה שמבטו רך ומהורהר, שחיוכו ידידותי וגלוי כל כך, הגבר הזה שהייתי משוכנעת שאוהב עד יומי האחרון עלי אדמות.
המילים אבל אני אוהבת אותך, לוק הן פרפרי לילה לכודים שהולמים בכנפיהם בקרבי ולא מצליחים למצוא דרך לצאת.
במקום לנטרל את הפצצה שבינינו, אני מתפרצת, ובתנועה מהירה אחת חובטת בבקבוקון שבידו של לוק. הזרוע שלי היא כמו אלָה שמעיפה אותו לגובה בתנועה חזקה, והטבליות הגדולות והאליפטיות הופכות לקשת של סוכריות ירוקות ומכוערות שעפות על רצפת העץ ומתפזרות על הסדינים הלבנים שעל המיטה.
הפעולה הזו מקפיאה את שנינו במקומותינו.
שפתיו של לוק פשוקות מעט וחושפות את הקצוות החדים והנקיים של שיניו הקדמיות. עיניו עוקבות אחר שביל הטבליות, המסמלות לפתע את ההצלחה או את הכישלון של הנישואים האלה, מצופים זעירים שהייתי אמורה לבלוע כדי שהנישואים שלנו ימשיכו לצוף. שפכתי אותם, ולכן אנחנו שוקעים. הצליל היחיד בחדר הוא קול הנשימה שלנו. עיניו של לוק פעורות לרווחה. נבגדוֹת.
הוא חושב שאני זו שבוגדת בו, וההוכחה היא בקבוקון הוויטמינים המטופש הזה.
למה הוא לא מבין שהוא זה שבגד בי? שבכך ששינה את דעתו בנוגע לילדים הוא רק מראה לי שאני לא ראויה מספיק בזכות עצמי?
לוק שב לחיים. הוא ניגש לפינת החדר, לשם התגלגל הבקבוקון עד שנעצר, רוכן ומרים אותו. הוא מרים טבלייה אחת מהרצפה, ואחריה עוד אחת, צובט אותן בין אצבעותיו לפני שהוא שומט אותן שוב פנימה. הטבליות צונחות בקול קרקוש אל קרקעית הבקבוקון.
אני עומדת במקומי ומביטה בלוק שמתכופף ומזדקף שוב ושוב, עד שכל הוויטמינים שבים למקומם, אפילו אלה שהתגלגלו מתחת למיטה. הוא נאלץ להרים את שולי כיסוי המיטה כדי לראות אותם, נאלץ לשכב על הרצפה כדי להרים אותם, להושיט את ידו.
כשהוא מסיים הוא מביט בי בעיניים מלאות האשמה. "למה הייתי צריך להתחתן עם האישה היחידה בעולם שלא רוצה ילדים?"
אני שואפת אוויר לריאותי בשאיפה חדה.
הנה.
הנה זה. לבסוף מה שלוק חשב כל הזמן נאמר בגלוי. לא זה שאני לא רוצה ילדים — את זה הוא ידע מההתחלה. נימת החרטה הברורה בקולו היא זו שגורמת לי להירתע, האופן שבו הוא מסמן אותי כיחידה ומיוחדת במינה, אבל בצורה הגרועה ביותר.
אנחנו לוטשים עיניים זה בזה. אני ממתינה להתנצלות, שלא מגיעה. הלב שלי הולם, המחשבות שועטות במוחי בגלל שאלתו של לוק, והשאלות שלי נערמות מעליה. למה אני לא יכולה להיות כמו כל אישה אחרת שרוצה ילדים? למה אני לא כזו? למה קורצתי מחומר כזה?
האם זו תהיה בסוף התמצית של חיי?
רוז נָפּוֹליטָנוֹ: מעולם לא היתה אמא.
רוז נפוליטנו: היא לא רצתה ילדים.
לוק משפיל את עיניו אל כפות רגליו. הוא מרים את הפקק של הבקבוקון וסוגר אותו בסיבוב נוקשה.
אני מושיטה את ידי אל הבקבוקון — אני מושיטה את ידי אל לוק.

עוד על הספר

  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
תשעת סיפורי החיים של רוז נפוליטנו דונה פרייטס

2 במארס, 2008
רוֹז, אפשרות שלישית

היא יפהפייה.
המושלמות שלה מעוררת בי הערצה. הריח המשכר של עורה.
"אָדי," אני נאנחת. "אָדלֵייד," אני מנסה שוב, לחישה חלושה באוויר המחוטא. "אדלייד לוּז."
אני מרימה את ראשה הקטן אל אפי, שואפת שאיפה ממושכת ונזקקת ומתעלמת מהכאב החד בבטני. אני מחייכת כשאני מתפעלת מהפלומה הרכה של שערה.
כמה התנגדתי לאחוז בברייה הזעירה הזו בזרועותי! לפני ההיריון והלידה זעמתי על הלחץ להביא ילד לעולם — באוזני לוּק, באוזני אמא, באוזני ג'יל — באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב. באוזני הזר שישב לידי ברכבת התחתית, באוזני עובר אורח תמים על המדרכה. פשוט כל כך כעסתי.
אבל עכשיו?
השלג חובט עמומות בשמשות החלונות של החדר בבית החולים, והכול מסביבי נצבע בגוני אפור באור העמום. אני זזה קצת שמאלה, עוברת לתנוחה נוחה יותר. הטמפרטורות יורדות, והשלג נעשה דומה לנייר, דחוס ויבש כמו בצק. היא ישנה.
עיניה דומות לשלי.
"איך יכולתי לא לרצות אותך?" אני לוחשת לתוך אוזנה הזעירה, הסלילית, קונכייה פנינית. "איך יכולים להיות חיים שבהם את ואני לא נפגשנו? אם יש חיים כאלה, לא הייתי רוצה לחיות אותם."
עפעפיה מרפרפים, בהירים, מרושתים בנימים, שקופים. האף, הפה והמצח שלה מתכווצים.
"שמעת מה אמרתי, ילדה מתוקה? את צריכה להקשיב רק לחלק השני, שאמא שלך לא היתה רוצה לחיות חיים שבהם את לא קיימת. זה כל מה שאת צריכה לדעת."

15 באוגוסט, 2006
רוז, אפשרות ראשונה

לוּק עומד ליד הצד שלי במיטה. הוא אף פעם לא ניגש לצד שלי במיטה. הוא מחזיק בידו בקבוקון ויטמינים לנשים לפני ובמהלך היריון. הוא מרים אותו.
הוא מנער אותו. קרקוש פלסטי.
הצליל כבד ועמום כי הבקבוקון מלא.
זאת הבעיה.
"הבטחת," הוא אומר בקול שקול ואיטי.
אוהו. אני בצרות.
"לפעמים אני שוכחת לקחת אותם," אני מודה.
הוא מנער שוב את הבקבוקון, צליל של כלי הקשה בסולם מינורי. "לפעמים?" האור מהחלון יוצר הילה סביב פלג גופו העליון. ידו המונפת, האוחזת בחפץ המפליל, זוהרת ומודגשת בשמש.
אני עומדת בפתח החדר שלנו, בדרכי להוציא בגדים מהמגירות ומהארון. סתם כמה פרטי לבוש. לבנים. גרביים. חולצה וזוג מכנסי ג'ינס. כמו בכל בוקר. אני עומדת להניח את הבגדים המקופלים על זרוע אחת ולקחת אותם לחדר האמבטיה כדי שאוכל להתקלח ולהתלבש. במקום זאת אני נעצרת ומשלבת את זרועותי על חזי. הלב שבתוכו פגוע מעלבון ומזעם. "ספרת אותם, לוק?" השאלה היא גערה צוננת באוויר הלח של אוגוסט.
"ואם כן, רוז? ואם ספרתי אותם? את יכולה להאשים אותי?"
אני מפנה לו את הגב וניגשת לפתוח את המגירה המוארכת, שבה נמצאים התחתונים, החזיות, התחתוניות והקמיסולים שלי. אני מפשפשת בין הבגדים, הופכת את המגירה, והכול יוצא משליטה יותר ויותר. הלב שלי מתחיל להלום בחוזקה.
"הבטחת לי," אומר לוק.
אני שולפת זוג תחתוני סבתא. אני רוצה לצרוח. "כאילו להבטחות יש בכלל משמעות בנישואים האלה."
"זה לא הוגן."
"זה הוגן לחלוטין."
"רוז..."
"אז לא לקחתי את הוויטמינים! אני לא רוצה ילד. אף פעם לא רציתי ילד. אני לא רוצה ילד עכשיו, ואני לא ארצה ילד אף פעם, ואתה ידעת את זה לפני שהתארסנו! אמרתי לך את זה אלף פעם! אמרתי לך את זה מיליון פעם מאז!"
"אמרת שתיקחי את הוויטמינים."
"אמרתי את זה כדי שתפסיק לענות אותי." הדמעות דוקרות את עיני והדופק שלי הולם בזעם. "אמרתי את זה כדי שיהיה לנו קצת שקט בדירה הזאת."
"אז שיקרת."
אני מסתובבת. התחתונים נשמטים מידי כשאני צועדת לצד השני של המיטה כדי להתעמת עם בעלי. "אתה נשבעת שאתה לא רוצה ילדים."
"שיניתי את דעתי."
"נכון. בטח. לא עניין גדול." אני מידרדרת במדרון. אנחנו מידרדרים, ואני לא יודעת איך אמנע מאיתנו להתרסק. "אתה 'שינית את דעתך', אבל אני השקרנית."
"אמרת שתנסי."
"אמרתי שאקח את הוויטמינים. זה כל מה שאמרתי."
"לא לקחת אותם."
"לקחתי קצת."
"כמה?"
"אני לא יודעת. בניגוד אליך, לא ספרתי אותם."
לוק מנמיך את הבקבוקון ואוחז בו בשתי ידיים, כף ידו לוחצת על המכסה, מסובבת, מסירה אותו. הוא נועץ את מבטו בפתח. "הבקבוק הזה מלא, רוז." הוא מרים אלי שוב את עיניו, וראשו נע שמאלה וימינה. מורת הרוח שלו נשפכת עלי.
מיהו הגבר הזה שעומד מולי, הגבר הזה שאני אוהבת, הגבר שהתחתנתי איתו?
אני בקושי מצליחה לראות דמיון כלשהו בין האדם הזה לאדם שנהג להביט בי כאילו אני האישה היחידה בעולם, כאילו אני המשמעות של עצם קיומו. אהבתי להיות כזו בעיניו. אהבתי להיות הכול בשבילו. הוא תמיד היה הכול בשבילי, הגבר הזה שמבטו רך ומהורהר, שחיוכו ידידותי וגלוי כל כך, הגבר הזה שהייתי משוכנעת שאוהב עד יומי האחרון עלי אדמות.
המילים אבל אני אוהבת אותך, לוק הן פרפרי לילה לכודים שהולמים בכנפיהם בקרבי ולא מצליחים למצוא דרך לצאת.
במקום לנטרל את הפצצה שבינינו, אני מתפרצת, ובתנועה מהירה אחת חובטת בבקבוקון שבידו של לוק. הזרוע שלי היא כמו אלָה שמעיפה אותו לגובה בתנועה חזקה, והטבליות הגדולות והאליפטיות הופכות לקשת של סוכריות ירוקות ומכוערות שעפות על רצפת העץ ומתפזרות על הסדינים הלבנים שעל המיטה.
הפעולה הזו מקפיאה את שנינו במקומותינו.
שפתיו של לוק פשוקות מעט וחושפות את הקצוות החדים והנקיים של שיניו הקדמיות. עיניו עוקבות אחר שביל הטבליות, המסמלות לפתע את ההצלחה או את הכישלון של הנישואים האלה, מצופים זעירים שהייתי אמורה לבלוע כדי שהנישואים שלנו ימשיכו לצוף. שפכתי אותם, ולכן אנחנו שוקעים. הצליל היחיד בחדר הוא קול הנשימה שלנו. עיניו של לוק פעורות לרווחה. נבגדוֹת.
הוא חושב שאני זו שבוגדת בו, וההוכחה היא בקבוקון הוויטמינים המטופש הזה.
למה הוא לא מבין שהוא זה שבגד בי? שבכך ששינה את דעתו בנוגע לילדים הוא רק מראה לי שאני לא ראויה מספיק בזכות עצמי?
לוק שב לחיים. הוא ניגש לפינת החדר, לשם התגלגל הבקבוקון עד שנעצר, רוכן ומרים אותו. הוא מרים טבלייה אחת מהרצפה, ואחריה עוד אחת, צובט אותן בין אצבעותיו לפני שהוא שומט אותן שוב פנימה. הטבליות צונחות בקול קרקוש אל קרקעית הבקבוקון.
אני עומדת במקומי ומביטה בלוק שמתכופף ומזדקף שוב ושוב, עד שכל הוויטמינים שבים למקומם, אפילו אלה שהתגלגלו מתחת למיטה. הוא נאלץ להרים את שולי כיסוי המיטה כדי לראות אותם, נאלץ לשכב על הרצפה כדי להרים אותם, להושיט את ידו.
כשהוא מסיים הוא מביט בי בעיניים מלאות האשמה. "למה הייתי צריך להתחתן עם האישה היחידה בעולם שלא רוצה ילדים?"
אני שואפת אוויר לריאותי בשאיפה חדה.
הנה.
הנה זה. לבסוף מה שלוק חשב כל הזמן נאמר בגלוי. לא זה שאני לא רוצה ילדים — את זה הוא ידע מההתחלה. נימת החרטה הברורה בקולו היא זו שגורמת לי להירתע, האופן שבו הוא מסמן אותי כיחידה ומיוחדת במינה, אבל בצורה הגרועה ביותר.
אנחנו לוטשים עיניים זה בזה. אני ממתינה להתנצלות, שלא מגיעה. הלב שלי הולם, המחשבות שועטות במוחי בגלל שאלתו של לוק, והשאלות שלי נערמות מעליה. למה אני לא יכולה להיות כמו כל אישה אחרת שרוצה ילדים? למה אני לא כזו? למה קורצתי מחומר כזה?
האם זו תהיה בסוף התמצית של חיי?
רוז נָפּוֹליטָנוֹ: מעולם לא היתה אמא.
רוז נפוליטנו: היא לא רצתה ילדים.
לוק משפיל את עיניו אל כפות רגליו. הוא מרים את הפקק של הבקבוקון וסוגר אותו בסיבוב נוקשה.
אני מושיטה את ידי אל הבקבוקון — אני מושיטה את ידי אל לוק.