שולחן לארבעה

פרולוג. הביתה

קו 15 מהתחנה המרכזית. אני עולה על האוטובוס, יש בו מעט אנשים. הוא עובר דרך השוק ואני מחפשת שתי ילדות קטנות עם סלים גדולים ממתינות בתחנה. הן לא שם. כנראה גדלנו, אני מחייכת לעצמי. מביטה בחלון ומחפשת קרובים. הכול השתנה. כאן הייתה חנות הספרים המשומשים של דני, איזה ריח נפלא היה שם, מדפים מדפים של ספרים על פי נושאים ושמות סופרים. מה לא קניתי אצלו, רומן רומנטי, ספרי מתח. לשעה קלה זכיתי בהרבה אהבה; הגיבור האלמוני חיבק אותי, נישק אותי, ההתעלסות עמו הייתה נפלאה. לאחר האהבה הגיע האויב שערער את החיים השלווים, לבי הלם, ידיי רעדו, אך מניסיון ידעתי שהגיבור ינצח ואיתו האהבה. טוב, לא רק מניסיון; אחרי עשרה עמודים ראשונים דילגתי לשני העמודים האחרונים כדי לדעת מי ניצח. את הספרים האיכותיים יותר פגשתי רק כשהייתי חייבת לקרוא אותם בבית הספר, או שהמוכר בחנות המליץ לי עליהם בחום. כך הכרתי את ספריה של איין ראנד שנמצאים עד היום בספריית ביתי. את הספרים שקניתי החבאתי כדי שאימא לא תשאל מאיפה יש לי כסף. היא אף פעם לא ידעה כמה כסף יש לה בארנק.

האוטובוס עוצר בתחנה מול דני ספרים, אני יורדת, פונה ימינה לרחוב דוד המלך, מחפשת את המקום בו קנינו גלידה ופיצה ונזכרת שעוד בנעוריי היא נסגרה. איפה אפשר עוד למצוא היום פיצה עם רסק עגבניות מתובל ככה ועם גבינה טעימה כל כך? אני עוצרת לנוח מול ביתו של רפי, ששיחק כדורסל והיה חבר של מי שאהבתי כל כך. כמו ברומנים שקראתי, חשבתי שבסוף הוא ישים לב אלי, אבל טעיתי. כבר לא צעירה, אני מחייכת, איפה היו הימים שדילגתי הביתה אחרי אימון הכדורסל? מימין אני רואה בחטף את רחוב קרן הקיימת, שם עדיין עומדת הגימנסיה העברית, המקום בו הנערים והנערות נתנו לי תחושה שאני פחות שווה, פחות מהם, תחושה שליוותה אותי שנים רבות ואף מבצבצת ועולה מדי פעם גם היום. סוף סוף ירידה. אני עוברת על פני בית הכנסת הגדול ואחריו מלון המלכים, שעד היום פרחי הגרניום שקישטו אותו ממלאים את נפשי; בדרכי לבית הספר הייתי עומדת ומביטה בהם ואולי מחזקת את עצמי לקראת עוד יום במקום שבו לא הרגשתי שייכת.

ממשיכה בירידה של קרן היסוד. אני זורקת מבט אוהב אל המרפסת בקומה הראשונה שבאחד הבניינים משמאל, שם גרה חברתי עמליה. אמה המדהימה לימדה אותנו מהו מחזור, מה זה טמפון וממה צריך להישמר. מבטי חוזר מיד ימינה; הכול השתנה, הסמטה דרכה קיצרנו את הדרך הביתה מבית הספר נעלמה, נעלם גם הבניין הגבוה שהיה מכוסה פח לכל אורכו, כהגנה מכדורי הירי שנורו מהצד הירדני הקרוב לשם. במקומם הוקמו מסעדות ובתי קפה. אני פונה ימינה לרחוב ז'בוטינסקי ועומדת מול בניין מספר 6 בו התגוררתי עד הגיוס לצבא ואליו חזרתי למספר שבועות אחרי הלידה של בתי הבכורה, אך לגור בו לא חזרתי מעולם.

אני מתיישבת בתחנה של קו 15 ותוהה מה אני עושה פה. רגליי הרועדות תומכות בשאלתי. מולי נפרש גן הפעמון, אליו הייתי מגיעה עם ילדיי כשהורי עוד היו נשואים וגרו פה. קומי, אני קוראת ללא מילים, יש לך משימה למלא. אני קמה. ארבעה צעדים, חמש מדרגות והנה אני ברחבה שלפני הבניין, צועדת על השביל אל הכניסה. כאן לפני המדרגות תפס בשדיי בחור שלא הכרתי, צחק וברח. אני לא בטוחה שסיפרתי על כך אי פעם למישהו. אני עולה שמונה מדרגות ועוצרת מול הדירה הראשונה מימין, הדירה בה גרתי מאז שהייתי בת שמונה.

משאף הוונטולין כבר בידי ואני מחזירה לעצמי את הנשימה. מימין לדירה שלנו גרה משפחת סננס, שילדיה היו חברים של אחותי, ומולנו גרה אישה מבוגרת, שמדירתה בקעה תמיד מוזיקה שקטה. בקומה מעלינו גרה משפחת רעם, המשפחה שאימא חששה שתשמע את צעקותינו ולכן הייתה סוגרת מפניהם את החלונות. הם אהבו את אימא ודאגו לה. ובקומה השלישית חיה משפחת צוקר, להורים היה בית-ספר לנהיגה שאימא למדה בו, הילדים צחי וחנה היו חברים טובים שלנו. ואיפה אני? עומדת מול הדלת? אני ברחתי, את זה אני יודעת. אני תמיד בורחת אבל אני גם חוזרת. הנה אני קרובה כל כך לדלת הדירה, שומעת את הקולות שעולים מתוכה ולא יודעת אם לשמוח או להצטער. היד המאוגרפת מתקרבת לדלת ומתרחקת ממנה, ושוב מתקרבת, עד לבסוף אני נוקשת קלות ומקווה שאיש לא ישמע.

הדלת נפתחת ומולי עומדת ילדה קטנה עם שתי צמות. היא מסתכלת עלי וקוראת: "אימא, יש כאן אישה זקנה שאני לא מכירה," וסוגרת מיד את הדלת. זקנה, אני רוטנת בתוכי, בת שישים בסך הכול וכבר זקנה. אני שומעת צעדים נמרצים קרבים לדלת, שנפתחת שוב. אישה מטופחת עומדת מולי ושואלת מה רצוני. אני מציגה את עצמי ומתחילה להסביר לה שאני כותבת ספר על ילדותי ואודה לה אם תאפשר לי להיכנס ולראות את הדירה בה גרתי בכדי להיזכר. היא מהססת, אני אישה זרה, אבל לבסוף פותחת בפניי את הדלת לרווחה.

אני נכנסת ועומדת ללא נוע בפתחו של המסדרון. כאן אבא כמעט הרג את אימא, אני מהרהרת בזמן שאני מודה בחיוך לאישה שמולי. רגליי פוסעות חמישה צעדים קדימה והסלון עם המרפסת הגדולה נפרשים לפניי. הנה הספה עם ריפוד הבורדו עומדת ליד הקיר שמפריד בין הסלון למטבח, לידה השולחן הקטן שמדי פעם עמד עליו אגרטל עם פרחים וקופסת שוקולד מהודרת לצדו, מתנות הפיוס של אבא, כפי שקראנו להן אחותי ואני. מימין עומד המזנון הנמוך עם שלוש הדלתות ועליו הטלפון הראשון שלנו, כמעט הראשון בירושלים. בתוך המזנון הזה שמרה אימא את מפות השולחן וכמה מאפרות ואגרטלים, ואת המזנון הזה העביר אבא לביתו אחרי הגירושים שלהם ובו שמר את כל מה שלקח מהבית כדי שיזכירו לו אותה.

"את רוצה משהו לשתות?" שואלת אותי האישה שמזכירה לי את אימא שלי רק בתספורתה המוקפדת שאף שערה בה לא זזה ממקומה, ובאיפור העדין על פניה. "רק מים," אני מבקשת והולכת אחריה למטבח. על הקיר מימין תלוי לוח שנה צבעוני, באותו מקום בו לוח השנה שלנו היה תלוי. שלנו לא היה צבעוני, הוא היה מאיים. גם שולחן האוכל שעליו אכלנו ועליו שיחקנו קלפים ושש-בש – איננו. אני מתיישבת על כיסא ליד דלת מרפסת השירות הקטנה ורואה מול עיניי את אימא שלי עומדת על השיש ומחליפה את צלחות הפסח באלה של ימות החול.

"בבקשה, המים," מפריעה לי האישה להיזכר. אני מודה לה ושואלת אם אוכל להציץ בחדרים. היא מהנהנת ומוליכה אותי לפתח שמוביל לשלושת חדרי השינה. החדר הראשון מימין היה של אחותי, היה בו חלון אחד קטן שהשקיף למגרש החנייה, ארון בגדים ששירת את שתינו, ושולחן מרובע וגדול שעמד ליד הקיר להכנת שיעורי הבית שהיא אף פעם לא הכינה. "את יודעת," אני פונה לאישה הזרה שלרגע נדמה לי שאוכל לחבר אל זיכרונותיי, "באחד מימי הכיפור ישבתי על השולחן ודיברתי עם אחותי שהשתרעה על המיטה, מעליו היה מפסק חשמלי ובלי לשים לב הדלקתי וכיביתי את האור. מה את עושה, לגלגה אחותי שאף פעם לא צמה ואז צעקה, 'נורית חיללה את יום כיפור!' אני זוכרת שנתתי לה מכה ובכיתי ללא הפסקה." האישה הזרה מביטה בי ומהנהנת כמשתתפת בצערי.

אני עוברת לחדר שהיה שלי. הוא לא השתנה הרבה, שני חלונות, אחד פונה לרחוב ולבניין ממול, שאז היה מגרש חנייה, והחלון השני פונה למדרגות הכניסה לבניין. גם המרפסת הסגורה נותרה כפי שהיא, ואפילו מכונת הכביסה עומדת באותו המקום. נוסף אליה מייבש, מכשיר שלא היה לנו. המיטה ממוקמת באותו מקום, וכך גם שולחן הכתיבה. אך בניגוד לחדר הריק מכול, שהיה שלי, החדר של בתה של האישה המטופחת שוקק חיים וצבעוני: ספרייה עמוסת ספרים מחוברת לשולחן הכתיבה, פוסטרים של להקה וזמרת שאינני מכירה תלויים על הקירות, ווילונות לבנים עם תחרה ורודה מעטרים את שני החלונות. "חדר יפה," אני ממלמלת בראש מורכן ויוצאת.

אני חולפת במהירות ליד חדר השירותים וחדר האמבטיה, מתוכם עולים ריחות רעננים, ומגיעה לסוף המסדרון בו נמצא חדר ההורים. "תסלחי לי אם הוא מעט מבולגן," אומרת האישה, "אם הייתי יודעת שאת מגיעה הייתי מסדרת את המיטה." אני עומדת מול דלת החדר, מהססת אם להיכנס למקום הפרטי שבו החביאו הורי את כל צערם וסיוטיהם, ושואלת את עצמי על איזה בלגן היא מדברת. על המיטה הלא-מוצעת? על הספרים המונחים באי-סדר על השידה? ואולי על מעט האבק שעל החלון הנקי? שאספר לה על הבלגן האמיתי שהיה בחדר הזה? על הסכין שנחה מתחת לכרית של אימא כשישנה? על ספרי הסטאלג ופטריק קים שהייתי מוציאה ממחבואם כשאבא ואימא לא היו בבית ולומדת מהם מה תפקיד האישה והגבר במגע מיני? ואולי לספר לה על הדלת הנפתחת בזעם בשבת בבוקר ועל הצעקה 'אתן לא מסוגלות לתת לנו לישון?!', או אולי על הרעשים בלילה שחלחלו מבעד לדלת, רעשים של בכי וסיוטים שאבא השמיע כשנזכר במה שעבר באושוויץ? או הרעשים וההתנגדויות שאימא השמיעה ועד היום אני רק יכולה לדמיין ממה נבעו?

"אני יכולה לצאת החוצה למרפסת?" אני שואלת ומבלי לקבל תשובה ניגשת לפתוח את הדלת מתוך החדר החוצה ונושמת עמוק. "הכול בסדר?" שואלת אותי האישה ומביאה לי את כוס המים שנשארה במטבח. אני מהנהנת ומביטה סביבי, נזכרת איך אהבתי לשכב על הכיסא-נוח שהיה כאן. בימים שהבית לא סער נהגתי לשבת לקרוא פה. חברה של אחותי, מירה, גרה בבניין ממול והן היו מדברות ביניהן מרחוק בסימנים, פעם הן ניסו לשוחח בעזרת שתי פחיות וחוט שמשכו בין שני הבניינים. הניסיון לא צלח. מאוחר יותר מירה התחתנה, הביאה ילד והתאבדה. עד היום אני נזכרת כמה אחותי הייתה עצובה והמומה מכך. ומתחת למרפסת הזו סיפרתי לעמוס חברי על המכות ששמוליק נתן לי והראיתי לו את הסימנים הכחולים שעל רגליי. אחותי ששמעה את השיחה הזו, סיפרה לאימא, והיא פנתה להורים של שמוליק, שלא העז לנגוע בי יותר.

אני קמה מהכיסא מבלי להיזכר מתי התיישבתי עליו ופונה לאישה הזרה שעומדת לידי בשקט במרפסת ואומרת לה: "את יודעת, הזמן הכי יפה היה כשירד שלג. בלילה היה שקט ובבוקר התעוררנו מוקדם לשלג הלבן שצבע את הגינות, את הבתים ואת העצים. הכול היה בבת אחת טהור ונקי." האישה מחייכת אלי. אני לוקחת נשימה עמוקה, קמה וחוזרת לסלון, מרימה את התיק שלי מהספה ופונה לצאת. האישה מניחה יד על כתפי ומלווה אותי לדלת. "עוד לא הכרנו," היא אומרת לי, "שמי אורה." אני לוחצת את ידה, "שמי נורית," אני עונה, "ותודה שפתחת את הדלת בפניי." אני נותנת לה את חפיסת השוקולד שהבאתי, יוצאת מהדירה שהייתה לי פעם בית והולכת לדרכי.