הפילגש המהססת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפילגש המהססת
הוספה למועדפים

הפילגש המהססת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מעצבת הפנים לוסינדה אוליבר המומה לגלות שהלקוח האחרון שלה אינו אלא דן אלכסנדר רודף הנשים. היא הכירה את דן לפני זמן רב וזוכרת אותו כפלייבוי מכור לעבודה. למרות יופיו, לוסינדה נחושה בדעתה לא להפוך לעוד אחת מכיבושיו הרבים. אבל עבודתם לוקחת אותם לבית מבודד ויפהפה בקריביים, ולוסינדה מתפתה לא רק לחום ולסביבה האקזוטית, אלא גם לתשוקה האפלה והרוחשת של דן...

מהדורה ראשונה ראת אור לראשונה ב2008.

פרק ראשון

1

עיניים כחולות עשנות התבוננו בחוסר אמון מזועזע בעיניים ירוקות עדינות. השניות נקפו. דן היה הראשון שפצה את פיו.

"את!" קרא וקולו היה עמוק וצרוד ולגמרי לא מאמין, כמעט מאשים.

לוסינדה הנהנה לאט ובכוונה. "כן, זו אני ואני מופתעת בדיוק כמוך."

אלא שהפתעה היתה מילה מתונה מדי. אפילו המילה מזועזעת לא הספיקה. אולי המומה. ואם היתה יודעת למי לצפות, היא לא היתה באה היום. דן אלכסנדר לא היה ברשימת האנשים החביבים עליה. ניסיון העבודה שלה אצלו לפני כמה שנים הוכיח לה שהוא חסר רגישות, חסר עניין ובעל תכונות נוספות שיכלה להמציא לו רק היתה רוצה. אלא – שעסקים הם עסקים.

"מה את עושה כאן?" היתה השאלה הקצרה.

"אתה הזמנת אותי." עיניה אמרו תום. "יש לי פגישה."

"אבל – את מטפלת!"

לוסינדה הניחה לשפתיה להתעקל לכדי חיוך. לא שהיה בחיוך הזה משהו מענג. היא שאבה עונג אך ורק מהעובדה שהגבר הזה נראה אבוד. "הייתי מטפלת," תיקנה. "ודרך אגב, מה שלום טים?"

"בסדר גמור," הגיב.

"ועשיתי את זה רק כדי להתפרנס בזמן שהתכוננתי להיכנס לעסקים," הסבירה.

דן אלכסנדר הזעיף פנים. "אבל לא ייתכן שחלפו מאז יותר משנתיים. שלוש לכל היותר! איך ייתכן שיש לך – "

"ניסיון?" אמרה במתיקות. "תאמין לי, מר אלכסנדר, שאני מנוסה מאוד."

עיניים כחולות הצטמצמו וגבה אחת התרוממה מעלה. למרות שלוסינדה ידעה מה הוא חושב, הרי שלא הניחה למחשבותיה להתגלות. היא שמרה על חיוך צונן על שפתיה ועל שאלה בעיניה.

גבתו של דן אלכסנדר ירדה עד שעיניו נצמדו אל עיניה. "תראי לי את ההמלצות שלך."

לוסינדה הושיטה את ידה אל תיק העבודות שלה וישבה בשקט בזמן שהוא בחן אותו. בתגובה, היא בחרה לבחון אותו. הוא היה גבר יפה-תואר למדי – חבל שלא היה לו אופי תואם. במהלך השבועות הספורים בהם עבדה אצלו היא גילתה שהוא מקדיש יותר מחשבה לבילויים עם החברות הרבות שלו מאשר לבנו.

היה לו שיער בלונדי גלי מבולגן להפליא. הוא היה גזוז קצר למדי, במאמץ לשמור עליו בצורה מסודרת, אבל בלי הצלחה רבה. היא היתה בטוחה שזה היה הדבר היחיד בחייו עליו לא הצליח להשתלט.

עיניו היו בעלות צורה יפהפיה ובצבע כחול בין-ערביים, כמו עשן העולה מתוך ארובה, עם ריסים בהירים וגבות בהירות בצבע שערו. פיו היה מלא ורחב וברגע זה קפוץ. אבל זה היה פה מלא תנועה. היא ראתה אותו מחייך ואפילו צוחק, ואף מביע כעס, כמו ברגע זה. זה היה פה נחמד, הודתה בחוסר רצון.

"עלי להודות," אמר עכשיו, מנופף בתיק העבודות, "שזה מרשים מאוד. וחוץ מזה, הגעת עם המלצות חמות מאוד."

"האם זו מחמאה?" שאלה בעיניים רחבות ושואלות.

"כלל לא!" היתה תגובתו המהירה. "אני לא נוהג לחלק מחמאות לאנשים שאני בקושי מכיר. אבל אני רואה שאת מסוגלת לבצע את העבודה הדרושה לי."

"שהיא?" שאלה. כאשר העוזרת האישית שלו התקשרה כדי לקבוע פגישה עם המזכירה שלה, לא נאמר דבר מלבד האמירה שמדובר בעבודת עיצוב פנים יוקרתית עבור מר אלכסנדר מרבליישן אחזקות. השם אלכסנדר לא אמר לה דבר. היא ודאי לא קישרה אותו למר אלכסנדר שבבנו טיפלה והיא היתה סקרנית לדעת מדוע ביקש אותה.

שום-דבר כאן לא הצריך חידוש. בניין המשרדים שלו היה מודרני, מרהיב ולגמרי מעורר השראה. החומרים האיכותיים ביותר שימשו בבניה, הצבעים היו שקטים ורוגעים וההדגשים הנכונים הוספו בכל מקום. ומזכרון, ביתו היה בדיוק אותו הדבר! גדול ומרשים ומושלם.

אולי הוא עובר דירה? אולי קנה לעצמו בית שני? אולי העסקים מתרחבים? היו אינספור אפשרויות. היא חיכתה בסבלנות כדי שיגיד לה.

 

דן אלכסנדר הופתע לעתים נדירות בלבד, אבל היום הוא טולטל לגמרי כאשר לוסינדה אוליבר נכנסה למשרדו. כאשר ראה אותה בפעם האחרונה היא הציגה את עצמה כלוסי ולמרות שהיתה נערה מלבבת למראה, הרי שלא חשב עליה מאז.

היום היא נראתה בוגרת בהרבה, עם שלהבת השיער הטיציאני שלה, שנמתח לאחור וחשף את מבנה העצמות המעודן של פניה ואת צווארה הארוך והאלגנטי. איפור מעודן הדגיש את עיניה הירוקות ואת עור פניה הצח, אפה היה יפהפה וישר ועל פיה היה רק רמז לליפ-גלוס.

לפתע התחוור לו שהיא ממתינה כדי לשמוע אודות המשרה והוא אילץ את עצמו להתנער בטרם הצליח להסיר ממנה את עיניו. הוא לחץ על מתג על שולחנו והזיח את הצלונים שעל החלון, ולחץ על מתג נוסף כדי להוריד מסך ענק שתפס כמעט קיר שלם.

"מוכנה?" שאל.

ניד ראש זעיר היה תגובתה היחידה.

התמונה הראשונה הופיעה על המסך. "זה נכס שרכשתי לאחרונה," הכריז. "הכנסתי בו שינוי או שניים, אבל עכשיו אני זקוק למישהו שיוסיף לו את המגע הסופי. נאמר לי שאת הטובה ביותר."

לוסינדה הרימה גבות מעוצבות היטב. "אני מודה לכל מי שאמר זאת, למרות שאישית אני חושבת שעוד לא הגעתי לסוג זה של מעמד, אבל אני מתגאה בעבודתי וכבר זכיתי בפרס, אם זה מספיק טוב בשבילך. איפה הנכס הזה?" זה היה מבנה חד-קומתי רחב ידיים, שניצב בין עצי דקל ושמים טרופיים כחולים. "לא באנגליה, זה בטוח," הוסיפה.

"את צודקת. לא התכוונתי לגלות לך עד שתראי את שאר התמונות, אבל מאחר ששאלת – הוא סט. לוצ'יה."

"בקריביים?" עיניה הירוקות התרחבו מעט והתחוור לו עד כמה הן יפות – מרוחקות זו מזו וארוכות ריסים – הוא תהה למה מעולם לא הבחין בהן בעבר. היו לה עיניים מלאות הבעה וברגע זה הן חשפו מתח פנימי. ניכר היה שהיא חוששת. אולי בגלל זהותו? אולי בגלל שמעולם לא עבדה מחוץ לאנגליה? אולי בגלל שהוא מבקש ממנה יותר מדי?

"כן," ענה והתבונן בה בעיון.

"אתה מצפה ממני לנסוע עד שם?" חוסר אמון עמוק עוד יותר האפיל את עיניה.

"כל ההוצאות עלי, כמובן," ענה בחלקת לשון וחייך למראה הבעתה. "אני מבין שאת לא רגילה לטוס ברחבי העולם לצורך עבודתך."

"לא."

"האם יש לך התנגדות לכך?" הוא קיווה שלא. הוא נהנה מחברתה והיה רוצה לראותה יותר. לוסי המטפלת לא עשתה לו את זה. אבל לוסינדה מעצבת הפנים היתה חלומו של כל גבר.

זה היה יום לוהט והיא לבשה מכנסי משי מתרחבים בצבע שנהב ומקטורן שהגיע עד מותניה. סביב צווארה ענדה תליון בעל שלוש שכבות שכמעט נעלם לתוך המחשוף מעורר התיאבון שלה. היא ענדה עגילים תואמים לתליון ואפילו ציפורניה היו בצבע התליון.

היא היתה התגלמות האלגנטיות ולא דמתה כלל לנערה שהופיעה בביתו בג'ינס כחולים וחולצת טריקו. הבהיל אותו לגלות שייהנה מאוד לקלף מעליה את החליפה באיטיות רבה ולזון את עיניו בגוף שיתגלה לעיניו תחתיה.

"זה תלוי," אמרה תוך הזעפת פנים קלה.

דן נזף בעצמו. היה מגוחך לתת למחשבותיו לנוע בכיוון הזה. "במה?" שאל קצרות. "בתשלום שתקבלי?"

"בין השאר," אמרה ועיניה לא משו מעיניו בלי אות למתח שראה לפני כן. "היכן אתגורר, למשל? האם אפשר לגור בבית?"

"בהחלט," אמר, שמח לשמוע שהיא שוקלת בחיוב את ההצעה שלו. אולי לפתע התחוור לה שזו הזדמנות טובה.

"וכמה זמן איעדר?" שאלה. "אני לא רגילה ל – "

"האם יש לך מחויבויות משפחתיות?" קטע אותה בחדות, בוחן בסקרנות את ידה השמאלית. הוא חש הקלה מוזרה כאשר ראה שאצבעותיה חשופות מטבעות, ואז שאל את עצמו מדוע. חייה הפרטיים אינם ממין העניין כל עוד תבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר.

"כלל לא," ענתה. "אינך צריך לחשוש שמשהו יפגע בעבודתי."

"אין חבר שיתנגד להיעדרך למשך כמה שבועות?" הוא התבונן בעיון בפניה. סקרנותו התעוררה. בשלוש השנים האחרונות היא הפכה מנערה, נערה מרשימה, יש להודות, לאשה מתוחכמת ובטוחה בעצמה, שהפכה להצלחה מסחררת למדי.

חיוכה של לוסינדה היה ציני. "אין חבר."

האם שמע בקולה צער? האם היה מישהו עד לאחרונה? הוא רצה לדעת אבל היה מוקדם מדי לשאלות אישיות כאלה. והוא נאלץ לשאול את עצמו למה הוא מגלה עניין בלתי מצוי כזה בחייה הפרטיים. רק מתוך רצון להגן על עצמו, כמובן! הוא לא רוצה מישהי שלא תוכל להשקיע את עצמה בעבודה במאה אחוזים.

"אז אני חושב שכדאי שנבחן את שאר התמונות," אמר בשקט. "והערב אני אזמין אותך לארוחה כדי שנוכל לדון בפרוייקט על כל צדדיו." הוא הדף לאחור את שרוול חולצתו והציץ בשעונו.

"ולמה אנחנו לא יכולים לדון בו עכשיו?" שאלה לוסינדה, שומעת את הכעס בקולה אבל מתעלמת ממנו.

גבות התרוממו במורת רוח. "למרות שהגעת עם המלצות חמות, אני מעדיף לשפוט בעצמי."

לוסינדה הרימה את ראשה ועיניה רשפו בכעס. "חשבתי ששכנעת את עצמך שאני מספיק טובה."

"וכמובן," הוסיף, "מתעלם מהשאלה שלה, "שאני חייב לוודא שאת ואני יכולים להסתדר יחד."

עיניו נצמדו אל עיניה כאשר דיבר וכוונתו היתה ברורה ביותר. לוסינדה הרגישה כיצד שערות עורפה סומרות. זעם התלהט בתוכה ועיניה הירוקות ירקו אש. אבל כאשר דיברה לא היה בקולה רמז לכך שהיא יודעת למה הוא מתכוון.

"אתה חושב שהזמנתי לארוחת ערב היא הדרך הטובה ביותר לכך? לא נראה לי, מר אלכסנדר. כל מה שדורש דיון יכול להיעשות כאן ועכשיו. אם זה לא מתאים לך, אז אולי אני לא צריכה להיות כאן בכלל."

היא קמה ופנתה אל הדלת, אבל דן היה שם לפניה, נע במהירות מדהימה יחסית לגובהו. היא ניחשה שהוא מטר תשעים לפחות – רחב כתפיים ומוצק שרירים, כמי שמבלה במכון הכושר כמה פעמים בשבוע.

פניו היו קודרים, גבותיו מורמות. "התייחסות לא מאוד מקצועית."

"סליחה?" לוסינדה לטשה בו עיניים והזדקפה. לא שהבהיל אותה! היא היתה מטר שבעים-וחמישה בעצמה ולא הרגישה נחותה לצד גברים. "ההתייחסות שלי אינה קשורה לזה. ההתייחסות שלך היא שמעוררת שאלות," ענתה בקול מאשים. "תודה בזה, הספקות שלך התעוררו ברגע שראית מי אני." אבל זה לא שינה את העובדות שהיו לו תוכניות לגביה! היא ראתה את זה באופן בו הסתכל עליה. האם יתלווה אליה לסט. לוצ'יה? האם יגורו יחד בבית שלו? לוסינדה הבינה לפתע לאיזה מצב מסוכן היא עלולה להכניס את עצמה.

כתפיים רחבות התרוממו. "האם את יכולה להאשים אותי?" זו היתה הכרזה, לא שאלה.

"אז ההמלצות אינן מספיקות?" אלוהים, היא רצתה להחטיף לו אגרוף, למחוק מעל פניו את ההבעה הזחוחה הזו.

"אני רוצה להחליט לבד."

ולא רק במובן אחד, חשבה בכעס. השיחה הזו החלה להימאס עליה והיא הושיטה את ידה אל הידית.

"עוד לא," התנשם דן. "באת הנה למטרה מסוימת. בבקשה, תרשי לי לגמור את התצוגה." ובהתעלמות מוחלטת מרגשותיה, הוא משך אותה בחזרה אל החדר והדף אותה לתוך הכסא ללא גינונים.

דמה של לוסינדה רתח בעורקיה והיא התנשמה כמה נשימות מייצבות. מעולם בחייה לא היתה בחברת גבר מעצבן יותר מדן אלכסנדר. היא לא בטחה בו, אז איך תוכל לעבוד עבורו? היא תהיה בעצבים כל הזמן. מנגד, העסק שלו היה רווחי ביותר. יהיה מטופש לדחות את ההצעה ולו בגלל סיבה זו בלבד.

לא היה לה מושג כמה מלבבת נראתה כשפניה בוערים כמעט כמו שערה ועיניה ירוקות מבליחות מכפי שהיו קודם. היא ידעה רק שהיא זועמת ושהגבר הזה הוא הסיבה לכעסה.

"אנחנו בתוך הבית עכשיו וזהו אזור המגורים."

קולו של דן קטע את מחשבותיה והיא התבוננה במסך. החדר היה ענק.

"חיברתי שני חדרים לאחד. אני אוהב המון מקום. וזה חדר השינה המרכזי."

אלוהים, אם היא תיקח את העבודה הזו, יהיה עליה לעצב את החדר הזה. את החדר שלו! היא ראתה את החדר בצבעי פלדה וכסף וכחול-קרח. קר וקשה ונטול רגש לגמרי! "האם אתה תתלווה אלי לסט. לוצ'יה?" שאלה בקול חסר נשימה.

"כמובן."

רטט חלף בעמוד שדרתה. "ושנינו נתגורר בבית?"

"כמובן," ענה ובלי לתת לה זמן להתנגד, המשיך בתצוגה. "זה חדר השינה השני, וכפי שאת יכולה לראות, שניהם מרוהטים לגמרי. ואלה חדרי השינה מספר שלוש וארבע, חדר הרחצה המרכזי, המטבח." התחוור לו שהיא לא מקשיבה ולכן הוא המשיך להציג את שאר התמונות. "מה דעתך?"

מה דעתה? דעתה היתה שאינה רוצה לגור שם אתו. "אני חושבת שאני אעדיף לגור במלון."

עיניים כחולות עשנות ננעצו בעיניה. "אז אין עסק!" הכריז קצרות. "הבית מרוחק; אין מלון במרחק מיילים. זה יהיה לך לא נוח – "

"לעזאזל הנוחות!" קראה. "מה עם ההגינות?"

חיוך קלוש נגע בשפתיו. "מי יידע?"

לוסינדה לא ראתה מה מצחיק בזה. "זה לא אתי."

"את חושבת שאני עלול לנצל את המצב?"

הצבע הלוהט בלחייה של לוסינדה הסגיר את מחשבותיה. "האמת, כן."

אבל היא ידעה שהיא חייבת לבטוח בו – למרות שהעיניים הכחולות המרושעות האלה לא הזמינו אמון. שפתיו התעקלו. "אולי מעצמך את פוחדת. אל תחשבי שלא הבחנתי בכך שאת מאוד מודעת לקיומי."

עיניה של לוסינדה הבליחו והיא התעלמה מהבעירה בעורקיה. "מכל הגברים היהירים והשחצנים שהכרתי, אתה המלך. אתה יודע בדיוק מה דעתי עליך."

"השאלה היא, האם את יודעת?" שאל ברמז שקט.

לוסינדה עצמה את עיניה. הוויכוח היה אבוד; מוטב כבר שתרים ידיים בחן. יהיה מטופש לוותר על עבודה חלומית כזו בגלל מה שעלול לקרות. אם דן יחליט להתחיל אתה, האם לא תוכל להתמודד אתו?

דן ראה את היחלשותה והחליט לנצלה. חיוכו היה רחב ובטוח. "אז," אמר, "את באה לארוחת ערב או לא?"

עוד על הספר

הפילגש המהססת מרגרט מאיו

1

עיניים כחולות עשנות התבוננו בחוסר אמון מזועזע בעיניים ירוקות עדינות. השניות נקפו. דן היה הראשון שפצה את פיו.

"את!" קרא וקולו היה עמוק וצרוד ולגמרי לא מאמין, כמעט מאשים.

לוסינדה הנהנה לאט ובכוונה. "כן, זו אני ואני מופתעת בדיוק כמוך."

אלא שהפתעה היתה מילה מתונה מדי. אפילו המילה מזועזעת לא הספיקה. אולי המומה. ואם היתה יודעת למי לצפות, היא לא היתה באה היום. דן אלכסנדר לא היה ברשימת האנשים החביבים עליה. ניסיון העבודה שלה אצלו לפני כמה שנים הוכיח לה שהוא חסר רגישות, חסר עניין ובעל תכונות נוספות שיכלה להמציא לו רק היתה רוצה. אלא – שעסקים הם עסקים.

"מה את עושה כאן?" היתה השאלה הקצרה.

"אתה הזמנת אותי." עיניה אמרו תום. "יש לי פגישה."

"אבל – את מטפלת!"

לוסינדה הניחה לשפתיה להתעקל לכדי חיוך. לא שהיה בחיוך הזה משהו מענג. היא שאבה עונג אך ורק מהעובדה שהגבר הזה נראה אבוד. "הייתי מטפלת," תיקנה. "ודרך אגב, מה שלום טים?"

"בסדר גמור," הגיב.

"ועשיתי את זה רק כדי להתפרנס בזמן שהתכוננתי להיכנס לעסקים," הסבירה.

דן אלכסנדר הזעיף פנים. "אבל לא ייתכן שחלפו מאז יותר משנתיים. שלוש לכל היותר! איך ייתכן שיש לך – "

"ניסיון?" אמרה במתיקות. "תאמין לי, מר אלכסנדר, שאני מנוסה מאוד."

עיניים כחולות הצטמצמו וגבה אחת התרוממה מעלה. למרות שלוסינדה ידעה מה הוא חושב, הרי שלא הניחה למחשבותיה להתגלות. היא שמרה על חיוך צונן על שפתיה ועל שאלה בעיניה.

גבתו של דן אלכסנדר ירדה עד שעיניו נצמדו אל עיניה. "תראי לי את ההמלצות שלך."

לוסינדה הושיטה את ידה אל תיק העבודות שלה וישבה בשקט בזמן שהוא בחן אותו. בתגובה, היא בחרה לבחון אותו. הוא היה גבר יפה-תואר למדי – חבל שלא היה לו אופי תואם. במהלך השבועות הספורים בהם עבדה אצלו היא גילתה שהוא מקדיש יותר מחשבה לבילויים עם החברות הרבות שלו מאשר לבנו.

היה לו שיער בלונדי גלי מבולגן להפליא. הוא היה גזוז קצר למדי, במאמץ לשמור עליו בצורה מסודרת, אבל בלי הצלחה רבה. היא היתה בטוחה שזה היה הדבר היחיד בחייו עליו לא הצליח להשתלט.

עיניו היו בעלות צורה יפהפיה ובצבע כחול בין-ערביים, כמו עשן העולה מתוך ארובה, עם ריסים בהירים וגבות בהירות בצבע שערו. פיו היה מלא ורחב וברגע זה קפוץ. אבל זה היה פה מלא תנועה. היא ראתה אותו מחייך ואפילו צוחק, ואף מביע כעס, כמו ברגע זה. זה היה פה נחמד, הודתה בחוסר רצון.

"עלי להודות," אמר עכשיו, מנופף בתיק העבודות, "שזה מרשים מאוד. וחוץ מזה, הגעת עם המלצות חמות מאוד."

"האם זו מחמאה?" שאלה בעיניים רחבות ושואלות.

"כלל לא!" היתה תגובתו המהירה. "אני לא נוהג לחלק מחמאות לאנשים שאני בקושי מכיר. אבל אני רואה שאת מסוגלת לבצע את העבודה הדרושה לי."

"שהיא?" שאלה. כאשר העוזרת האישית שלו התקשרה כדי לקבוע פגישה עם המזכירה שלה, לא נאמר דבר מלבד האמירה שמדובר בעבודת עיצוב פנים יוקרתית עבור מר אלכסנדר מרבליישן אחזקות. השם אלכסנדר לא אמר לה דבר. היא ודאי לא קישרה אותו למר אלכסנדר שבבנו טיפלה והיא היתה סקרנית לדעת מדוע ביקש אותה.

שום-דבר כאן לא הצריך חידוש. בניין המשרדים שלו היה מודרני, מרהיב ולגמרי מעורר השראה. החומרים האיכותיים ביותר שימשו בבניה, הצבעים היו שקטים ורוגעים וההדגשים הנכונים הוספו בכל מקום. ומזכרון, ביתו היה בדיוק אותו הדבר! גדול ומרשים ומושלם.

אולי הוא עובר דירה? אולי קנה לעצמו בית שני? אולי העסקים מתרחבים? היו אינספור אפשרויות. היא חיכתה בסבלנות כדי שיגיד לה.

 

דן אלכסנדר הופתע לעתים נדירות בלבד, אבל היום הוא טולטל לגמרי כאשר לוסינדה אוליבר נכנסה למשרדו. כאשר ראה אותה בפעם האחרונה היא הציגה את עצמה כלוסי ולמרות שהיתה נערה מלבבת למראה, הרי שלא חשב עליה מאז.

היום היא נראתה בוגרת בהרבה, עם שלהבת השיער הטיציאני שלה, שנמתח לאחור וחשף את מבנה העצמות המעודן של פניה ואת צווארה הארוך והאלגנטי. איפור מעודן הדגיש את עיניה הירוקות ואת עור פניה הצח, אפה היה יפהפה וישר ועל פיה היה רק רמז לליפ-גלוס.

לפתע התחוור לו שהיא ממתינה כדי לשמוע אודות המשרה והוא אילץ את עצמו להתנער בטרם הצליח להסיר ממנה את עיניו. הוא לחץ על מתג על שולחנו והזיח את הצלונים שעל החלון, ולחץ על מתג נוסף כדי להוריד מסך ענק שתפס כמעט קיר שלם.

"מוכנה?" שאל.

ניד ראש זעיר היה תגובתה היחידה.

התמונה הראשונה הופיעה על המסך. "זה נכס שרכשתי לאחרונה," הכריז. "הכנסתי בו שינוי או שניים, אבל עכשיו אני זקוק למישהו שיוסיף לו את המגע הסופי. נאמר לי שאת הטובה ביותר."

לוסינדה הרימה גבות מעוצבות היטב. "אני מודה לכל מי שאמר זאת, למרות שאישית אני חושבת שעוד לא הגעתי לסוג זה של מעמד, אבל אני מתגאה בעבודתי וכבר זכיתי בפרס, אם זה מספיק טוב בשבילך. איפה הנכס הזה?" זה היה מבנה חד-קומתי רחב ידיים, שניצב בין עצי דקל ושמים טרופיים כחולים. "לא באנגליה, זה בטוח," הוסיפה.

"את צודקת. לא התכוונתי לגלות לך עד שתראי את שאר התמונות, אבל מאחר ששאלת – הוא סט. לוצ'יה."

"בקריביים?" עיניה הירוקות התרחבו מעט והתחוור לו עד כמה הן יפות – מרוחקות זו מזו וארוכות ריסים – הוא תהה למה מעולם לא הבחין בהן בעבר. היו לה עיניים מלאות הבעה וברגע זה הן חשפו מתח פנימי. ניכר היה שהיא חוששת. אולי בגלל זהותו? אולי בגלל שמעולם לא עבדה מחוץ לאנגליה? אולי בגלל שהוא מבקש ממנה יותר מדי?

"כן," ענה והתבונן בה בעיון.

"אתה מצפה ממני לנסוע עד שם?" חוסר אמון עמוק עוד יותר האפיל את עיניה.

"כל ההוצאות עלי, כמובן," ענה בחלקת לשון וחייך למראה הבעתה. "אני מבין שאת לא רגילה לטוס ברחבי העולם לצורך עבודתך."

"לא."

"האם יש לך התנגדות לכך?" הוא קיווה שלא. הוא נהנה מחברתה והיה רוצה לראותה יותר. לוסי המטפלת לא עשתה לו את זה. אבל לוסינדה מעצבת הפנים היתה חלומו של כל גבר.

זה היה יום לוהט והיא לבשה מכנסי משי מתרחבים בצבע שנהב ומקטורן שהגיע עד מותניה. סביב צווארה ענדה תליון בעל שלוש שכבות שכמעט נעלם לתוך המחשוף מעורר התיאבון שלה. היא ענדה עגילים תואמים לתליון ואפילו ציפורניה היו בצבע התליון.

היא היתה התגלמות האלגנטיות ולא דמתה כלל לנערה שהופיעה בביתו בג'ינס כחולים וחולצת טריקו. הבהיל אותו לגלות שייהנה מאוד לקלף מעליה את החליפה באיטיות רבה ולזון את עיניו בגוף שיתגלה לעיניו תחתיה.

"זה תלוי," אמרה תוך הזעפת פנים קלה.

דן נזף בעצמו. היה מגוחך לתת למחשבותיו לנוע בכיוון הזה. "במה?" שאל קצרות. "בתשלום שתקבלי?"

"בין השאר," אמרה ועיניה לא משו מעיניו בלי אות למתח שראה לפני כן. "היכן אתגורר, למשל? האם אפשר לגור בבית?"

"בהחלט," אמר, שמח לשמוע שהיא שוקלת בחיוב את ההצעה שלו. אולי לפתע התחוור לה שזו הזדמנות טובה.

"וכמה זמן איעדר?" שאלה. "אני לא רגילה ל – "

"האם יש לך מחויבויות משפחתיות?" קטע אותה בחדות, בוחן בסקרנות את ידה השמאלית. הוא חש הקלה מוזרה כאשר ראה שאצבעותיה חשופות מטבעות, ואז שאל את עצמו מדוע. חייה הפרטיים אינם ממין העניין כל עוד תבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר.

"כלל לא," ענתה. "אינך צריך לחשוש שמשהו יפגע בעבודתי."

"אין חבר שיתנגד להיעדרך למשך כמה שבועות?" הוא התבונן בעיון בפניה. סקרנותו התעוררה. בשלוש השנים האחרונות היא הפכה מנערה, נערה מרשימה, יש להודות, לאשה מתוחכמת ובטוחה בעצמה, שהפכה להצלחה מסחררת למדי.

חיוכה של לוסינדה היה ציני. "אין חבר."

האם שמע בקולה צער? האם היה מישהו עד לאחרונה? הוא רצה לדעת אבל היה מוקדם מדי לשאלות אישיות כאלה. והוא נאלץ לשאול את עצמו למה הוא מגלה עניין בלתי מצוי כזה בחייה הפרטיים. רק מתוך רצון להגן על עצמו, כמובן! הוא לא רוצה מישהי שלא תוכל להשקיע את עצמה בעבודה במאה אחוזים.

"אז אני חושב שכדאי שנבחן את שאר התמונות," אמר בשקט. "והערב אני אזמין אותך לארוחה כדי שנוכל לדון בפרוייקט על כל צדדיו." הוא הדף לאחור את שרוול חולצתו והציץ בשעונו.

"ולמה אנחנו לא יכולים לדון בו עכשיו?" שאלה לוסינדה, שומעת את הכעס בקולה אבל מתעלמת ממנו.

גבות התרוממו במורת רוח. "למרות שהגעת עם המלצות חמות, אני מעדיף לשפוט בעצמי."

לוסינדה הרימה את ראשה ועיניה רשפו בכעס. "חשבתי ששכנעת את עצמך שאני מספיק טובה."

"וכמובן," הוסיף, "מתעלם מהשאלה שלה, "שאני חייב לוודא שאת ואני יכולים להסתדר יחד."

עיניו נצמדו אל עיניה כאשר דיבר וכוונתו היתה ברורה ביותר. לוסינדה הרגישה כיצד שערות עורפה סומרות. זעם התלהט בתוכה ועיניה הירוקות ירקו אש. אבל כאשר דיברה לא היה בקולה רמז לכך שהיא יודעת למה הוא מתכוון.

"אתה חושב שהזמנתי לארוחת ערב היא הדרך הטובה ביותר לכך? לא נראה לי, מר אלכסנדר. כל מה שדורש דיון יכול להיעשות כאן ועכשיו. אם זה לא מתאים לך, אז אולי אני לא צריכה להיות כאן בכלל."

היא קמה ופנתה אל הדלת, אבל דן היה שם לפניה, נע במהירות מדהימה יחסית לגובהו. היא ניחשה שהוא מטר תשעים לפחות – רחב כתפיים ומוצק שרירים, כמי שמבלה במכון הכושר כמה פעמים בשבוע.

פניו היו קודרים, גבותיו מורמות. "התייחסות לא מאוד מקצועית."

"סליחה?" לוסינדה לטשה בו עיניים והזדקפה. לא שהבהיל אותה! היא היתה מטר שבעים-וחמישה בעצמה ולא הרגישה נחותה לצד גברים. "ההתייחסות שלי אינה קשורה לזה. ההתייחסות שלך היא שמעוררת שאלות," ענתה בקול מאשים. "תודה בזה, הספקות שלך התעוררו ברגע שראית מי אני." אבל זה לא שינה את העובדות שהיו לו תוכניות לגביה! היא ראתה את זה באופן בו הסתכל עליה. האם יתלווה אליה לסט. לוצ'יה? האם יגורו יחד בבית שלו? לוסינדה הבינה לפתע לאיזה מצב מסוכן היא עלולה להכניס את עצמה.

כתפיים רחבות התרוממו. "האם את יכולה להאשים אותי?" זו היתה הכרזה, לא שאלה.

"אז ההמלצות אינן מספיקות?" אלוהים, היא רצתה להחטיף לו אגרוף, למחוק מעל פניו את ההבעה הזחוחה הזו.

"אני רוצה להחליט לבד."

ולא רק במובן אחד, חשבה בכעס. השיחה הזו החלה להימאס עליה והיא הושיטה את ידה אל הידית.

"עוד לא," התנשם דן. "באת הנה למטרה מסוימת. בבקשה, תרשי לי לגמור את התצוגה." ובהתעלמות מוחלטת מרגשותיה, הוא משך אותה בחזרה אל החדר והדף אותה לתוך הכסא ללא גינונים.

דמה של לוסינדה רתח בעורקיה והיא התנשמה כמה נשימות מייצבות. מעולם בחייה לא היתה בחברת גבר מעצבן יותר מדן אלכסנדר. היא לא בטחה בו, אז איך תוכל לעבוד עבורו? היא תהיה בעצבים כל הזמן. מנגד, העסק שלו היה רווחי ביותר. יהיה מטופש לדחות את ההצעה ולו בגלל סיבה זו בלבד.

לא היה לה מושג כמה מלבבת נראתה כשפניה בוערים כמעט כמו שערה ועיניה ירוקות מבליחות מכפי שהיו קודם. היא ידעה רק שהיא זועמת ושהגבר הזה הוא הסיבה לכעסה.

"אנחנו בתוך הבית עכשיו וזהו אזור המגורים."

קולו של דן קטע את מחשבותיה והיא התבוננה במסך. החדר היה ענק.

"חיברתי שני חדרים לאחד. אני אוהב המון מקום. וזה חדר השינה המרכזי."

אלוהים, אם היא תיקח את העבודה הזו, יהיה עליה לעצב את החדר הזה. את החדר שלו! היא ראתה את החדר בצבעי פלדה וכסף וכחול-קרח. קר וקשה ונטול רגש לגמרי! "האם אתה תתלווה אלי לסט. לוצ'יה?" שאלה בקול חסר נשימה.

"כמובן."

רטט חלף בעמוד שדרתה. "ושנינו נתגורר בבית?"

"כמובן," ענה ובלי לתת לה זמן להתנגד, המשיך בתצוגה. "זה חדר השינה השני, וכפי שאת יכולה לראות, שניהם מרוהטים לגמרי. ואלה חדרי השינה מספר שלוש וארבע, חדר הרחצה המרכזי, המטבח." התחוור לו שהיא לא מקשיבה ולכן הוא המשיך להציג את שאר התמונות. "מה דעתך?"

מה דעתה? דעתה היתה שאינה רוצה לגור שם אתו. "אני חושבת שאני אעדיף לגור במלון."

עיניים כחולות עשנות ננעצו בעיניה. "אז אין עסק!" הכריז קצרות. "הבית מרוחק; אין מלון במרחק מיילים. זה יהיה לך לא נוח – "

"לעזאזל הנוחות!" קראה. "מה עם ההגינות?"

חיוך קלוש נגע בשפתיו. "מי יידע?"

לוסינדה לא ראתה מה מצחיק בזה. "זה לא אתי."

"את חושבת שאני עלול לנצל את המצב?"

הצבע הלוהט בלחייה של לוסינדה הסגיר את מחשבותיה. "האמת, כן."

אבל היא ידעה שהיא חייבת לבטוח בו – למרות שהעיניים הכחולות המרושעות האלה לא הזמינו אמון. שפתיו התעקלו. "אולי מעצמך את פוחדת. אל תחשבי שלא הבחנתי בכך שאת מאוד מודעת לקיומי."

עיניה של לוסינדה הבליחו והיא התעלמה מהבעירה בעורקיה. "מכל הגברים היהירים והשחצנים שהכרתי, אתה המלך. אתה יודע בדיוק מה דעתי עליך."

"השאלה היא, האם את יודעת?" שאל ברמז שקט.

לוסינדה עצמה את עיניה. הוויכוח היה אבוד; מוטב כבר שתרים ידיים בחן. יהיה מטופש לוותר על עבודה חלומית כזו בגלל מה שעלול לקרות. אם דן יחליט להתחיל אתה, האם לא תוכל להתמודד אתו?

דן ראה את היחלשותה והחליט לנצלה. חיוכו היה רחב ובטוח. "אז," אמר, "את באה לארוחת ערב או לא?"