ערימה של חבר'ה על הדשא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ערימה של חבר'ה על הדשא
הוספה למועדפים

ערימה של חבר'ה על הדשא

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"תחתינו נפרשה העיר כמניפה. עשרים ותשעה אלף אנשים גרים בסחנין, ציינה האם, ואנחנו הבענו פליאה נוכח גודלה. ברור, אישרה האחות המאורסת, סחנין יותר גדולה מתל אביב". 

בבוקר קיץ בהיר, חודשים ספורים לאחר שהשתחרר, יצא צעיר ירושלמי לטיול שאחרי צבא, ועבר לסחנין. הוא קיווה לשוחח עם ערבים, ללמוד לדבר בלשונם, ובעיקר לכתוב על קבוצת הכדורגל של העיר מתוך מסורות של ספרות ספורט לועזית – ונכשל בשתיים משלוש מטרותיו. ספר זה מתעד את כישלונו ומתאר את השנה שבילה בעיר, וכיצד היא נעשתה לו בית.

זהו סיפור על המקום היחיד בחברה הישראלית שבו ערבים פוגשים יהודים כשווים, ועל חשיבותו עבור בני העיר ומקצת בנותיה. אין זה ספר על כדורגל, גם לא על האוכלוסייה הערבית בישראל; זהו ספר על החברה הישראלית, ועל הישראליות, מנקודת מבט אחרת.

טדי פסברג גדל בירושלים כאוהד בית"ר אדוק. כיום הוא מלמד ספרות יוונית עתיקה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

פרק ראשון

פרק 1

ממעל, ממערב, היה בה להבהיל, אף את מי שביקשהּ. בין גבעות מוריקות הסתלסל הכביש מזרחה, התפתל בערוצים צרים, טיפס וצנח ולסירוגין חשף נופים רחוקים והסתירם מאחורי מסכי צמחייה שאננה, קימוריו מערסלים את הרכב המשייט על גביו עד אשר התיישר כשמצדו האחד פארק תעשייה המתגאה בדאגתו לסביבה ומוכר כאזור עדיפות לאומית א', מצדו האחר בסיס צבאי רחב ידיים שפנסיו דולקים לאור יום, ולפתע נשמטה הקרקע תחת גלגליו ולפניו נפרשה עיר, בליל צבעים וצורות, פירמידות רעפים כתומים כיפות ירוקות צהובות אדומות קוביות צהובות תכולות לבנות ורודות סגולות מוקרמות צריחים זקורים משטחים אפורים מגובבים יחדיו באקראי, ואל תוכם צלל הכביש התלול. כבר הייתה מי שחצתה את המפתן וסבה מיד על עקבותיה ואמנם, אנשי המקום גילו הבנה לפחד שתקפה.

יוצא היה, גברים רבים נסעו מדי בוקר ליישובי הסביבה בבקשם פרנסה, אבל כמעט ולא היה בא. מעטים היו השלטים שכיוונו אליה, מועטים מאלו שהפנו לשלומי הקטנה פי שלושה, ונדירים מהם האוטובוסים של אגד הנכנסים בשעריה, אף הקו שטרח להיכנס לקריית טבעון ומיד הסתובב לא עצר אלא בפאתיה הנידחים ביותר של העיר שאוכלוסייתה הייתה כפולה. וכך גם מעט המבקרים היהודים בה בהתהלכם ברחובותיה השתאו על כי בחוץ לארץ — הודו, למשל — הרגישו, ובבואם להשוות בינה לבין ערים יהודיות פתחו בלי משים את השוואתם על דרך הניגוד: בישראל...

סוללות של חומרי בניין ריפדו את הדרך פנימה, כמו מגנים עליה מפלישה, מונחות זה שנים בצדי הדרכים של עיר שהבנייה בה הייתה מתמדת ולעולם לא נשלמת. את הדרך מטה ליוו גם פגרי חיות מרקיבים, אולם ריח אחר עמד באוויר, תלוי מעל העיר, ריח בעירה: משהו בה תמיד נחרך. חמש פעמים ביום הֵפֵרה את לחישת הגחלים קריאת מואזין הבוקעת כיללה משבעה מסגדים, והדרכים רצופות היו שלטים לבנים מלבניים, מסודרים בקו ישר זה אחר זה במרחקים קבועים, נושאים כתובות ירוקות מתחלפות: אללה אכבר / תבאלי אללה / סבחאן אללה / אתק אללה / תוכלת עלא אללה / אד'כר אללה / אלחמד ללה / אסתע'פר אללה / אחפט' אללה יחפט'כ / אקמ צלאתכ תנעמ בחיאתכ / צל עלא א־נבי / יא רב ע'פראנכ / א־צדק מנג'אה אלכד'ב מהלכה / מנ ע'שנא פליס מנא / כן מן א־צאברין, כלומר הֱיוּ סבלניים. דרכים רבות הסתעפו מזו המובילה פנימה, לשתיים מהן שמות ושתיהן על שם שהידים, הראשונה חבקה את בית הקברות הגדול שבו אנדרטה לחללי יום האדמה, השנייה עלתה מן הכיכר שבמרכז העיר, ובה אנדרטה לזכר ההרוגים באירועי אוקטובר. הדרך הראשית, שהובילה מזרחה את הבא ממערב, שוליה החצציים זרועים אשפה מתגלגלת, חצתה את הכפר לשתיים, שדיים שמוטים וביניהם בקעה. ככה זה ערבים, הסביר העיתונאי והמחנך ופקיד העירייה עלי ביושבו ברכב, מחכה לחבר שאיחר (ערבים לא מדייקים בזמנים). מהרכב החונה בסמוך יצאה אישה, האיש לצדה נסע לדרכו מבלי לברכו לשלום. עלי צחק ופירש: זוג אחרי זיון; שניהם נשואים.

סע לאט, סע לאט, הזהיר מאיר את נהגו, אין כאן חוקים. רושם זה היה משותף לרבים מאלו שפקדוה תכופות, והיו שנתנו לו ביטוי נרגש יותר: מה שאני אוהב בסחנין הוא שאין שום חוקים מזדיינים! צהל ליאו שעה שניסה להידחק ולחנות בתוך תפזורת מכוניות. את העיר תחמו זגוגיות מנופצות של בקבוקי בירה מופקרים, ובתחומיה למעשה נאסר לחגור חגורות בטיחות. את קריאות המואזין המנסרות לא כולם סבלו, אף מי שגר בקרבת מסגדים ובלית ברירה שירך אליהם רגליו להתפלל. הצפירות שבהן מלאה העיר היו מקובלות כברכת שלום, ומי שלא היה בידו צופר בשעה שישב במעדניית הצ'יקן השמנונית על רחוב שוהדאא' אלאקצא ועל פניו עבר ברכבו מכר, בכפר זה שבו הכירו הכול את כולם, לחשו שפתיו מאליהן אהלן. מדרכות לרוב לא היו, וכשהיו תדיר נתפסו על ידי מכוניות חונות, לעתים גם נוסעות, ואף אם היו פנויות העדיפו המקומיים להלך בכבישים הפצועים הרצופים מהמורות. גם מרמזורים הייתה חופשייה, ואף כי מעגלי תנועה היו להקשות על הדהרה דוגרי, באשר לכיוון הנסיעה בהם היו האנשים חלוקים.

סביב דבר אחד רווחה בסחנין הסכמה. השלטים המוצבים לאורך הכביש הראשי כיוונו כולם לעבר אצטדיון דוחא, הגם שלא היה בהם צורך: הדרכים כולן הובילו אליו בסופו של דבר, כפי שעתיד היה לגלות גם מי שביקש לעצמו דרכים צדדיות, נסתרות, בלתי סלולות, ובכולן שיחקו ילדים כדורגל, בכל שעות היממה, כשהפחים הירוקים המתגלגלים העולים על גדותיהם משמשים להם שערים. לא היה בארץ יישוב שהתחרה ביחס שבין מספר האוהדים במגרשים למספר התושבים בסחנין. אצטדיון הכדורגל, אף שנדחק בקצה המערבי של העיר, בין אזור תעשייה לבין בתי תושבים שבחצרותיהם גרו סוסים ותרנגולות וטווסים, היה מרכז חייה, והמגרש הסינתטי שלצדו מבוקר עד ערב המה אדם ועדיין לא ענה ההיצע על הביקוש. על כן נהגו לומר אנשי העיר בהציגם אותה בפני זרים, בסחנין יש רק כדורגל.

אילו השיב להם בן שיחם לאמור, למה? מחר בערב יש בתיאטרון מופע של מוזיקה סוּפית — כי אז היו מתרצים, טוב, כדורגל ומוזיקה סופית. אבל גם במאי המופע, חאלד, היה מאמן כדורגל בזמנו הפנוי וגם הוא רק על כדורגל רצה לדבר וממילא קבע את שעת ההופעה על פי מועד המשחק. בסחנין יכול אדם להיות איש תיאטרון, איש דת או עיתונאי, יכול להיות דברים הרבה, ואמנם רבים מאנשיה אנשי אשכולות רבי עיסוקים, אולם היות סחניני עבור בני המקום פירושו היות אוהד הקבוצה. הכומר המקומי אבונא ביקש לשחק בה עם הקמתה, אבל היה בן יחיד, נצר לשושלת של שישה כמרים, ואביו הטיל וטו; תחת זאת שימש כמנהל הקבוצה במשך 20 שנה וגם עתה, משהחליף את אביו ושימש כמנהיג העדה האורתודוקסית המקומית בת 700 הנפשות, ידע מי החרים את האימון עוד בטרם נודע הדבר לתקשורת, והוא כבר הביע בפני מאזן את דעתו כי הקנס שהוטל נמוך מדי. אצל השייח' אבו פלסטין, שעמד בראש קהילת הסוּפים הגדולה בארץ, היה מאזן בן בית, ולטענת השייח' הצליחה הקבוצה בזכות האהבה שהאציל על מאזן שהעבירה בתורו לשחקנים; בהציגו את הסופים בפני זרים היה ממשיל אותם לקבוצת כדורגל, כמו גם את כדור הארץ עצמו. כך גם סיפר העיתונאי והמורה להיסטוריה זידאן את תולדות משפחתו: בראשית ילדו הוא ואשתו בת, אחר כך השוו את התוצאה עם בן, אבל אז באו שתי בנות ומשום שלא יכלו לתת להן לנצח ילדו שני בנים כדי לסיים, לבסוף, בתיקו שלוש (לצעיר שבהם קראו זינאדין, זינאדין זידאן, אבל בקיצור זִין). הכדורגל בסחנין היה אפוא לא רק מציאות מוחשית או מונופול תרבותי כי אם יסוד מוּסד בזהות המקומית, בשפה, בצורת המחשבה. בין השאר, משום ששימש כשפה משותפת בין העיר המבודדת והעולם מחוצה לה: soccer is bridge to co-exestence, הצהיר שלט באצטדיון.

ברם סחנין בקיץ 2006 לא הייתה מקום לשחק כדורגל. בשעה שחמודי וסלאח, אוהדיה הצעירים של הקבוצה, צפו מן הגגות בקטיושות הנורות מלבנון נופלות בהרים מצפון, השחקנים ואנשי הצוות תפסו מחסה בחורשת עצי הזיתים (פיקוד העורף יעץ לא לקיים אימונים, אולם סחנין לא יכלה לעמוד בעלויות הנסיעה והלינה במרכז ולא הוזמנה להתארח אצל קבוצות אחרות כשכנותיה הצפוניות). מאזן מצדו סירב לשעות לאזעקות וחלף על פני המכוניות העוצרות בצדי הכביש כשלצדו אביו הישיש, גוסס מסרטן ריאות, בדרכו לחיפה להקרנות. לא רק את מקומה בליגת העל, ידע מאזן, איבדה סחנין, כשבמשחק האחרון הביט ליציע ולצד האוהדים הבוכים חזה בשמחתם לאיד של אחרים. נוסף על קהלה אבד לה גם חלק גדול משחקניה, ובראשם הקפטן הוותיק, הסמל הגדול, עבאס סואן שנטש את סחנין לטובת מכבי חיפה, ואחרים לא מיהרו להצטרף. לליאו קרופניק האמריקאי הציעה סחנין משכורת גבוהה מזו שהציעה מכבי הרצליה, אולם כשהמלחמה פרצה התקשר אליו אחיו וצעק:

Get the hell out of there! Pack your shit and go home!

גם זרים אחרים חששו, ובשעה שהוריו של עוזר המאמן, גיורגי דרסיליה, ביקשו אף ממנו לחזור לגיאורגיה, קשה היה לצוות האימון להרגיעם. למוטי אזולאי, מאמן השוערים שגם על ביתו במעלות ירדו קטיושות, הציע מאזן כי יבוא עם משפחתו להתארח בסחנין.

עוד טרם החלה המלחמה, מאזן התקשה למצוא מאמן. מוטי איווניר, לו הוצע התפקיד ראשון, חזר בו והעדיף להרחיק לקפריסין מתוך חשש, חש מאזן, שסחנין תמשיך לשקוע ותוריד גם אותו לתהום נשייה. כך — אתה יודע, פרש ידיו לצדדיו, אין מבחר גדול של מאמנים — הגיע מאזן אל אלישע לוי, שמאז פיטוריו באמצע העונה הקודמת מכפר סבא היה מובטל.

אַלישע, הזמינו מאזן, תבוא לסחנין, תראה.

אני אבוא לראות, ענה אלישע, למה לא?

לוי, שמעולם לא היה בסחנין והוכה הלם למראהָּ — כל כך שונה מצאה, מוזרה, השלטים המוצבים ברחובותיה והירידה התלולה המוליכה אליה — נקלע לתאונה בנסיעה אליה ורכבו נחבל.

ארוכה הייתה דרכו של לוי לסחנין. הוא גדל בבית שאן כצעיר מבין חמישה, אמו הייתה עקרת בית ואביו ניהל מפעל טקסטיל. בית שאן הייתה מקום קטן, מאוד מאוד קטן, אבל חם. כך גם משפחתו, שחייתה בצניעות אבל דבר לה לא חסר. בגיל 16, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הפועל בית שאן. בהנהגתו, תוך כדי שירותו הצבאי, עלתה בית שאן מליגה ב' עד לליגה השנייה בטיבה ואז, זמן קצר לאחר שהתחתן עם בת עירו נאוה, שאותה הכיר בהיותה בת 16, נרכש על ידי מכבי חיפה. עם פרישתו שב לבית שאן כמאמן ושוב העלה אותה שתי ליגות, עד לליגה הראשונה, ובזכות ניצחון מהמם במחזור האחרון על מכבי חיפה הצליח להבטיח את הישארותה בה, דרמה גדולה שהונצחה בסרט "בית שאן: סרט מלחמה", שבעקבותיה נעשתה הקבוצה ליקירת הכדורגל הישראלי. כך גם לוי, ששיערו החום המקליש סורק בפשטות קדימה, לא נמשח בג'ל אחורה, לא הוסט באלגנטיות הצדה, אלא נפל בקווים ישרים על מצחו הרחב, יותר משהתפרסם בזכות הישגיו המקצועיים היה ידוע, במידה שהיה ידוע, בזכות אופיו הנוח ונועם הליכותיו. שום דבר אופנתי לא היה בו, ודאי לא הצבעים הבוהקים של החולצות שלבש, אף גינון או מניירה לא היו לו, ואם שמץ מלאכותיות דבק בדמותו היה זה רק משום שלחייו העבות, שכה נוחות היו להתעגל בחיוך, חשפו מה רב המאמץ שנדרש להשקיע כדי להזעיף פנים כדרך מאמנים אחרים. רק קלישאות ריקות ידע לוי לומר בהתייצבו מול כתבים, אבל פניו אמרו תום, ולשאלותיהם ענה בכובד ראש אף על פי ששום עניין לא היה לו בכתבות או בכותרות, ודאי שלא בקומבינות או בהדלפות. הוא היה מושקע בכדורגל כל כולו, ואם לא ניסה לשווק או למתג או לקדם את עצמו, היה זה לא רק משום שלא האמין אלא בעבודה קשה, אלא בעיקר משום שלא היה יכול, הדבר לא היה מטבעו. בן 50, לוי היה רץ עם שחקניו בעת האימונים ובסופם, בשעה שהללו ביצעו תרגילי שחרור, ירד לשכיבות סמיכה וכפיפות בטן. הוא היה מתייעץ עמם לגבי האימונים ובסופם היה מתקשר אליהם ושואל, למשל את הזרים: "אתה צריך משהו? חברה שלך מסתדרת? המשפחה בסדר? הדירה בסדר? אם אתה צריך משהו אז תגיד לי, טוב?" מה שייחדוֹ בעיניהם ממאמנים אחרים היה הכבוד שנהג בהם; היו שראו בו דמות אב. הוא היה חלק מדור ביניים של המאמנים הישראלים, לא מעודכן ומקושר כמו הצעירים, אבל גם לא מרוחק וקשוח ונרגן כמבוגרים, חניכי אסכולת המאמנים הגרמניים. לוי היה איש צנוע ופשוט עם לב טוב, שבא ממקום קטן והתעקש להישאר נאמן לדרכו, סמל לארץ ישראל הטובה והיפה.

ואמנם, אלישע היה הראשון במשפחתו שנולד בה ב־1957, זמן קצר לאחר עלייתם ארצה. שאר אחיו ואחיותיו, כמו הוריו, נולדו במרוקו. בבית, אף כי ההורים ידעו גם מרוקאית, דיברו לצד העברית ספרדית, שהותירה עקבות מבטא בחיתוך דיבורו של אלישע, בעיקר ברי"ש שהתגלגלה כחבית במורד הר. את מרוקו עזבו ממניעים ציוניים כמו — גיחך — כל יהודי טוב, במסע ארוך שעבר דרך מחנה עולים בצרפת והפריד בינם לבין קרוביהם. עם הגיעם ארצה פנו הללו לבית שאן, ואילו הורי אלישע שוכנו במעברה בקסטל, שם נולד. כשהיה בן ארבע, לאחר מספר חורפים עמוסי שלגים בבתי פחונים דולפים, נעתרו להפצרות קרוביהם שהבטיחו להם שבבקעה חם. שם היו מתעוררים לקטיושות, הם שמעו את היציאות, מהמגרש אף ראו אותן, ותכופות רצו למקלטים. משך שלוש־ארבע שנים היו ההפצצות שגרת יומם, מלחמת התשה. גם התרעות על חדירות מחבלים היו, ובדלת ביתם המרוחק שניים־שלושה קילומטר מהגבול התקינו בריח פנימי. בנובמבר 1974 ראה אלישע את חיילי סיירת מטכ"ל נערכים לפרוץ לבית שהשתלטו עליו שלושה מחבלים פלסטינים; חיילי הסיירת הרגו את שלושת המחבלים, אז פרצו לזירה התושבים המקומיים, שהשליכו את גופות המחבלים מהחלון והציתום (שמעון פרס והרב הראשי שלמה גורן גינו את התנהגותם). להוריו לא היו חרטות. מי זה בן אדם עשיר? היה שואל אביו. אחד שהוא שמח בחלקו; אני עשיר, נהג לומר, אני לא צריך כלום.

בבית שאן היה בית ספר רגיל ולצדו בית ספר מקצועי, אורט מקיף דתי בית שאן, ובו למד אלישע מכניקה. בצאתו מבית הספר הסיר את הכיפה, ואביו ומוריו העלימו עין מכך ששיחק בשבת. עם שִחרורו מהצבא החל לעבוד כקצין ביקור בבית ספר לחינוך מיוחד. בגיל 24 זכה במבוקשו ועבר מבית שאן הקטנה למכבי חיפה, שם מונה על ידי מאמנה הבריטי ג'ק מנסל לקפטן. מנסל לא שרד זמן רב, במקומו בא שלמה שרף ובעקבותיו האליפויות המרשימות של חיפה באמצע שנות ה־80, אותן העביר אלישע כקפטן מכבי פתח תקווה. שודד רעול פנים גרם לו לנטוש את מלטשת היהלומים שבה החל לעבוד לשם השלמת הכנסה בשלהי הקריירה, ובגיל 33 נענה להצעה לשוב לבית שאן כמאמן־שחקן. מדי יום נסע לבית שאן — לאחר 13 מעברי דירות קבע את ביתו בכפר סבא שממנה, ידע, יוכל לנסוע לאן שיצטרך מבלי לטלטל עמו את משפחתו — ואימן את השחקנים שלצדם שיחק. בחורף 1990 נרצח כהנא ומקצת השחקנים ביקשו לעמוד לזכרו דקת דומייה במשחק הבא, נגד אום אל־פחם; התקשורת סערה, פעמיים המשחק נדחה והקבוצה לאיטה דעכה. בתום העונה פרש אלישע ממשחק ודרש לבנות קבוצה חדשה, בלי משפחת קפלן — הלל החלוץ, צביקה הבלם, עמוס השוער — ושאר הוותיקים. הוא החליפם בשחקנים צעירים שהעלה מהנוער כמאיר כהן, איתן טייב ואחרים. התקשורת המקומית רעשה, אבל בית שאן עלתה שתי ליגות בשלוש שנים ואז שרדה בליגה העליונה. לאחר "סרט מלחמה", ככלות שש שנים בבית שאן, ביקש שוב להוכיח שגם מחוצה לה הוא יכול להצליח. מכבי הרצליה פיטרה אותו לאחר שבעה מחזורים בלבד, בזמן ששהה בחו"ל (לימים יאמר עליו מי שפיטרו, שטעה). אלישע לקח פסק זמן וטס להשתלמות אצל יוהאן קרויף בברצלונה. כשחזר מונה למאמן צפרירים חולון והצילה מירידה אולם בשנה שלאחריה חזר לבית שאן, שבהדרכתו שרדה שנתיים נוספות. שוב ניסה את מזלו בחוץ והוליך את ראשון לציון למקום השביעי, אולם כעבור שנה פוטר (יושב הראש התנצל בפניו). בהמשך העונה ירד עם כפר סבא ליגה, אולם את אשדוד בעונה שאחריה הצליח להציל ובזו שבעקבותיה הובילה למקום הרביעי ולגמר גביע הטוטו. בהמשך הגיעו חיים רביבו ויוסי אבוקסיס והושק פרויקט "גלקטיקוס" ולאלישע, משהוכיח כי הוא יכול להצליח גם מחוץ לבית שאן, נקרתה ההזדמנות להוכיח שביכולתו להצליח לא רק בקבוצות קטנות אלא גם בקבוצות בעלות שאיפות ובכך להתנער מהדימוי שדבק בו, כאילו מזגו הנוח אינו מוכשר להתמודד עם כוכבים נפוחי אגו. אלישע נחשב נחמד, וגם השחקנים שדיברו בשבחו ובשבח גישתו, שהעריכו את ההתייחסות הרגועה שלו אליהם לאחר שהפסידו, שלא צעק ולא צרח, לא קרע אותם אלא התמקד בטעויות שנעשו ובתיקונן, אפילו הם אמרו: השחקנים הישראלים צריכים יותר את השיטה של הצעקות. ככל שכפר אלישע בזיהוי בין שקט לבין חולשה, ככל שהתעקש שמנהיגות יכולה להיות צנועה ושכריזמה לא חסרה לו, ככל שעמד על כך שיצליח בדרכו בלא היזקקות לקשרים — הוא הצביע על ההחלטות הקשות שקיבל, על הלחצים שבהם עמד עם קבוצות התחתית, ועל הקבוצות שלקח עמן אליפות בליגה השנייה — כך התחזקה האמונה בנאיביות שלו. אשדוד נכשלה, אלישע התפטר והודה שטעה. הוא חזר לליגה השנייה, שממנה העלה את כפר סבא רק כדי להיכשל שוב בליגת העל: הוא התפטר לפני אותו משחק חוץ של הקבוצה בסחנין, והוחלף באלי אוחנה שהובילה, כאמור, למסע הינצלות הרואי (בפיו של הבעלים לא היו אלא שבחים). כעת הגיעה ההצעה של מאזן שוב לשוב לליגה השנייה.

אלישע ראה את סחנין כמקום מאוד מסוכן. אם ייכשל בסחנין, ידע, בליגה השנייה, אפשר שכבר לא יחזור לראשונה. בליגה הראשונה שימש כמאמן מי שהיה או שחקן עבר מפורסם או שחקן בית בקבוצה שבה אימן, או חניך באחת משתי אסכולות המאמנים היריבים, שלמה שרף ואברם גרנט. שרף, מאמן הנבחרת בשנות ה־90, האמין ב"שפיץ של הנעל", אמונה שייתרה חשיבה אסטרטגית מעמיקה, והוא נודע בחספוסו: שוער אחד הדיח מהנבחרת בשידור חי בתום משחק; על קודמו אמר שלא היה נותן לו להיות שוער של בית מלון; וכשתואר אחד משחקניו כשחקן מוביל נחר — מוביל? מוביל ירקות. גרנט, מאמן הנבחרת בשנות האלפיים, היה חלקלק ומתוחכם, פניו חמוצות ואשתו סלבריטי. בתחילת שנות ה־90 הצליח במכבי תל אביב וכונה "קוסם", בסופן דשדש ואף אחד לא הבין כיצד אינו מפוטר. אולם דבר לא יכול היה להכין אותה, אף לא את שאר העולם, לכך שבסתיו 2007 התמנה למאמן צ'לסי, קבוצת הפאר האנגלית, בזכות חברותו עם אוליגרך רוסי. Avram who?! התפלצה התקשורת האנגלית, שמעולם לא שמעה על יליד פתח תקווה זה. אף שחקניו החדשים, מהכוכבים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי, לא ממש הבינו מניין הגיע הישראלי האלמוני (איזה חיים קשים יש לו, נשף אלישע בהתפעלות, כששמע ברדיו דברי ביקורת שהטיח בגרנט אחד משחקניו, אתה מבין?). הייתה רק דרך אחת נוספת להשתלב בליגת העל כמאמן: להעלות לשם קבוצה, כפי שעשה אלישע פעמים מספר. ב־2006 היה רק מאמן אחד נוסף מסוג זה, אלי כהן, "השריף", שעלה לליגת העל בתחילת שנות ה־90 עם מכבי הרצליה, אחר כך התקדם לקבוצות בכירות, ואז נעלם; לטענתו, היה זה משום שבשוק המאמנים שלטו מקורבים, עסקנים, סוכנים, ובעיקר התקשורת.

משפחתו של אלישע הגיעה למלייה שלחופי מרוקו ככל הנראה בעקבות גירוש ספרד. לאחר נפילת גרנדה, המעוז האחרון של אלאנדלוס, בידי הנוצרים ב־1492, לטשו הספרדים בברכת האפיפיור עיניים מעבר לים והגיעו למלייה, ועמם גם מקצת יהודי ספרד המגורשים. הם פגשו שם קהילה יהודית עירונית שגיבורה אלכאהן — על פי המסורת נצר לכהנים שברחו מירושלים לאחר חורבן בית ראשון — הדף בגבורה את הפלישה הערבית, לפני שנכנע. ריבונותה של ספרד שם נשמרה למעלה מ־500 שנה, חרף תביעותיה של מרוקו להשיב לה את המובלעת שהחשיבה ככבושה, שלטענת ספרד הייתה שייכת לה הרבה לפני שזו קמה. בעיני השתיים היוותה חיץ בין תרבות וברבריות, אלא שממבצר צבאי ברבות השנים הפכה לעיר נמל בעלת מסחר ענף. מוסלמים מקומיים, קתולים קולוניאליסטים, יהודים ספרדים, הינדים וצוענים התגוררו אלו לצד אלו, ואף כי רבה הייתה האלימות הן בין החברות הן בתוכן, במימונה היו קתולים ומוסלמים מניחים על מפתן דלתם של היהודים צמחים שהיו משמשים לקישוט הכניסה ופנים הבית. לעת ערב היו היהודים מזמינים פנימה את מכריהם הנוכריים להשתתף בסעודה.

יהודים אחרים מחצי האי האיברי הגיעו לאמסטרדם, שם חזרו ליהדות לאחר שנים שחיו כאנוסים. אחת מצאצאי משפחת היהלומנים קוסטר נישאה ליוהאן קרויף, כוכבה הגדול של אייאקס אמסטרדם, סמל האנטי־ממסדיות באמסטרדם של שנות ה־60. קרויף היה הרוח החיה מאחורי מהפכת הטוטל פוטבול, שתמציתה הייתה ביטול חלוקת התפקידים המסורתית על המגרש והענקת חופש לשחקנים לעבור ביניהם. קרויף ראה את עצמו כאמן והנוער המקומי, שנקבץ סביב פסל של נער רחוב שנראה כמותו כדי למחות נגד חברות הטבק ותרבות הצרכנות ולחולל מהפכה תרבותית, ראה בו ג'ון לנון הולנדי. בשנות ה־70 הביא את בשורת הכדורגל ההולנדי לברצלונה, קבוצת הדגל של המיעוט הקטלוני בספרד, שסיסמתה הייתה: "יותר ממועדון". הוא שבה את לב המקומיים כשהכריז שלא יכול היה לשחק בריאל מדריד משום זיהויה עם פרנקו, וביתר שאת כשקרא לבנו על שם הקדוש הקטלוני ג'ורדי, וטס במיוחד להולנד כדי לרשום את שמו, שהיה אסור בספרד. היה זה עם שובו לברצלונה כמאמן בשנות ה־90, שאלישע פגשו במהלך אותה השתלמות שהותירה בו חותם עמוק, לא כמודל למאמן זר של קבוצת הדגל של מיעוט לאומי, כמובן, אלא מקצועית.

בסוף הירידה המשיך ישר, חולף על פני בית הקפה של אבו עבדו מימינו ומשרדיה הארעיים של העירייה משמאלו, ואחרי בית הקברות המרכזי ואנדרטת יום האדמה הגיע לאנדרטה לזכר חללי אוקטובר 2000 שבמרכז העיר, מעליה התגורר מאזן, בן גילו. מאזן הכיר לו את הישובים בסלון ביתו, חיבדו במאכל ובמשקה ואז ערך לו ברכבו סיור בעיר ולקחו — הלאה מביתו, שמאלה בדרך הצרה המשתפלת מהכיכר השנייה שעל הכביש הראשי, שמימינה שלד מבנה גדול, בניין העירייה המיועד שבנייתו עוכבה זה עשור — למגרש. אז ישבו לאכול במסעדה ולדבר ביזנס. מאוחר יותר הכיר לו את חברי ההנהלה. אלישע ביקש להתייעץ עם אשתו. האתגר דיבר אליו, גם התשוקה, ובעיקר שכנעה אותו קבלת הפנים (סאמי וסלאח הפחח תיקנו את רכבו, סידרו אותו מאל"ף עד תי"ו).

אלישע לא ידע לאן הוא מגיע, אבל ידע שאינו רוצה לדעת, ובייחוד שאינו רוצה לשמוע רשמים של אחרים מחשש שיחרצו בו דעות קדומות, הטיות, התניות. הוא רצה לגשת לסחנין חופשי מכל אלו, הוא ביקש לראות את המציאות נכוחה, להביט בדברים כמות שהם, כשלעצמם, באופן ניטרלי, אובייקטיבי. הוא מצא שאנשי העיר אומרים מה שהם חושבים. הוא רצה לגבש לכדה את תשומת לבי בבוקר הראשון בסחנין חנות בשם מכתבת אלבהאא' (ספריית היופי) הסמוכה לביתי, נכנסתי ואמרתי אהלן, חשבתי כי אתרשם ממבחר הספרים אולם רק ציוד משרדי מצאתי וכששאל המוכר, בעברית, אם אני צריך עזרה עניתי, בערבית, לַא, שוּכְּרן, והוא שאל, מה? וכשעניתי בעברית, סימן לי מאחורי הדלפק בידו את הדרך החוצה ועלבון נורא צרב בי לגבש את הרשמים שלו עצמו.

את הקבוצה מצא אלישע מרוסקת. נוסף לקפטן סואן עזבו כל הזרים, כמעט כל היהודים, ורבים מהשחקנים הערבים. נותרו השוער מאיר כהן, הבלם גבע ברקאי, צמד המגִנים בסאם רנאים ועבד רבאח, הקשר חאלד חלאילה, ומספר צעירים חסרי ניסיון. אולם הבעיה החמורה ביותר, זיהה אלישע, הייתה היעדר המשכתי ללכת ברחוב שבו שכן ביתי עד למרכז העיר, שם נכנסתי למכולת אחת וניסיתי לקשור שיחה ערבית עם בעליה אלא שהיא הייתה מהירה מדי ואני נואשתי, אז עברנו לעברית והוא הראה לי שהלחם שביקשתי לקנות עבש והסלמי שהורדתי מהמדף כבר פתוח, וכששבתי הביתה גיליתי כי החומוס הוא למעשה טחינה ואף על פי כן חשתי הכרת תודה גדולה היעדר הנורמות. הוא ידע איך הם רגילים שמה — זה קרוב משפחה של זה, ההוא... — אבל מבחינת אלישע הוא בא, לא מכיר אף אחד, לא מעניין אותו בן משפחה, לא מעניין אותו זה, לא מעניין אותו כלום, לא דובים ולא יער. הוא דרש שבאוטובוס למשחקים ייסעו אנשי הקבוצה בלי מקורבים למיניהם ומצד שני, בניגוד למאמנים אחרים שעברו בסחנין וקבעו שכל השחקנים יעלו לאוטובוס במועדון, לא התערב במסלול של מוג'יב הנהג שהמשיך לעבור בעיר ולאסוף את השחקנים במקומות הנוחים להם. הוא גילה גמישות בכל הנוגע לשעות האימונים בימי שישי, שהאילוצים הדתיים שהיו כרוכים בהם הוציאו מאמנים אחרים מדעתם, ובמהלך הרמדאן קבע את האימונים לשעות הסמוכות לצאת הצום. אמנם הגביל את מספר האירועים החברתיים בהם השתתפה הקבוצה, שאמנם הוזמנה לארוחות הרבה (יאללה חומוס, יאללה זה), אבל עשה זאת במידה; כשלעצמו שמר על מרחק מה ונמנע מלהתערבב באנשי העיר, ככל שידע להבחין בינם לבין אנשי הקבוצה. אנשים היו רגילים למשהו מסוים אבל בסופו של דבר, ידע, כולם משוועים לסדר, בסוף, אף כי לא הייתה שמה סבלנות יותר מדי. את הביטחון, ששחקני הקבוצה הרגישו שהשיב להם בקיץ 2006, הקנה להם אלישע בזכות הַסדר שגיבש, בכך שנתן להם שקט ולא שיגע את המערכת כל הזמן, בכך שלא היו שרויים בחוסר ודאות.

המשחק הראשון, בבאר שבע, הסתיים בתיקו אפס. כשבעים אוהדים הגיעו לעודד את הקבוצה, כולם מהנגב; מסחנין הגיע רק עלאא', שמבעד לדמעות האכזבה משאר האוהדים נשבע — לא שכחנו ולא סלחנו! — להמשיך לקלל את השחקנים. עבד הזהיר אותו שישלח אנשים להכותו ומאיר שלח את מוטי, מאמנו, שיאמר לו שהם יוצאים לדרך חדשה, שרוצים לעלות ליגה. במחזור השישי, אחרי שלושה משחקים ללא ניצחון, התחברה הקבוצה, שִרשרה תשעה ניצחונות ברצף שהעלו אותה עד למקום הראשון וברחה יחד עם קריית שמונה משאר הליגה. באחר צהריים אביבי באמצע עלי, שבוע לאחר בריחת בשארה מהארץ, צחק כשראה אותי אוכל בסכין ומזלג את הבשר שדחק בי כי אקח ממנו עוד ועוד ועוד ואמר שהוא אוכל עם היד אבל הוא ליברל ואינו כופה דבר על אף אחד, וכשנכנסה נאדיה עם מגש בשר נוסף לא יכלה לכבוש את צחוקה למראה בעלה שבהדרגה עבר בעצמו לחתוך בסכין ומזלג את הבשר בצלחתו באמצע אפריל צבאו האוהדים על הפתחים, לקראת משחק נגד הפועל אשקלון שבו יכלו להבטיח את העלייה. ביציעים היו קרחות, ועל הדשא שׂוּחק משחק נרפה. בדקה ה־85 כבשה סחנין שער שוויון ועם שריקת הסיום נהרו אוהדים לכר הדשא וחגגו את עלייתה של סחנין חזרה לליגת העל אחרי הפסקה בת שנה, חמישה מחזורים לתום העונה. בגביע הדיחה את המדורגות שתיים ושלוש בליגה הבכירה, ראשית את מכבי נתניה בחוץ, אחר כך את מכבי תל אביב בהפתעה מרעישה, ורק ברבע הגמר נכנעה, אולם אלישע הזהיר שאף כי הטיול בלאומית היה קצר ההתבססות בליגת העל תהיה קשה. השחקנים הביעו ביטחון כי לקחי העבר נלמדו, ואנשי הקבוצה החלו כבר להיערך לשיבה לליגת העל. מאזן הכריז: בני סחנין תהווה מודל לכולם, היא רכושו של המגזר והיא תהיה מאוחדת עבור כל תושבי העיר, לא נרשה לפוליטיקה ולחמולות לפגוע בהישג! ראש העיר מוחמד בשיר הבטיח: לא תיחסך תמיכה כספית מהקבוצה כדי להשיג את המטרה, שהיא הישארות בליגת העל ושמירה על תואר מלכת המגזר.

שבוע לאחר העלייה פגש מאיר את עלאא' ואמר לו: כל הכבוד, באמת כל הכבוד, אבל אל תשכח שאם אתה רוצה לקלל, תקלל את מי שהוריד אותך ליגה ועזב אותך; אתה צריך לכבד מי שירד ליגה ונשאר, וחיבקו. באירוע הרשמי לציון העלייה, במסעדת אלאנדלוס, הרים עלאא' את מאיר על כתפיו. אלישע, בכניסתו לאולם, לא ידע היכן הוא נמצא, ואשתו הייתה בשוק טוטאלי. השמחה הייתה אחרת.

בקיץ 2007 אלישע כבר לא נסע לסחנין ושחקניו שוב לא התאמנו תחת איום הקטיושות או בין עצי הזית, אבל גם לא במגרשה הביתי בן השנתיים, ואף לא במגרש האימונים שנבנה לצדו בכספי תרומות קטאריים ונחנך אך מספר חודשים קודם. מידותיו היו קצרות, וחסרו חדרי הלבשה; מהנדס העיר הסביר שלא הייתה די קרקע, התנצל והבטיח, לשווא, שהליקויים יתוקנו. יתר על כן היה כר הדשא סינתטי, קשה זידאן נכנס לחדרי מלווה בנגר נמוך קומה שניגש לארון, שיחק עם המסילה ומיד יישר את המגירה למבוכתי הרבה, ותוך שפירק את הדלת מציריה שיחק זידאן בַּשַׁלָּט ותיקן את הטלוויזיה שהותירה אותי חסר אונים, ולאחר שניסר הנגר מהדלת והִתקינה במסגרתה כשהמנעול השמיע קליק הכרזתי שהכול כשורה אלא שבתוך מספר שעות גיליתי כי נחפזתי למסקנה האמורה ובמזיגה של צער על כי התקלה לא תוקנה והקלה שהבעיה אינה פשוטה עד כדי כך שיכולתי אני לפותרה, קראתי לזידאן שהבטיח מיוגע כי מחר יוסדר העניין אלא שלמחרת נעלם כלא היה עד שהגיע בעל מלאכה אחר, סובב את המפתח שלא עלה בידי זידאן להניע — מה הוא יודע?, גיחך — החליף את הצילינדר ולראשונה אִפשר לי לנעול את דלתי קשה כאבן, ושימוש תכוף בו היה חושף את השחקנים לפציעות. על כך סירב חמיד, מנהל מחלקת הספורט בעירייה, להתנצל: המגרש נועד לשימושן של כל הקבוצות העירוניות, ובשל השימוש האינטנסיבי בו לא הייתה ברירה אלא להתקין דשא סינתטי. בכר הדשא הטבעי בדוחא לא ניתן היה להשתמש משום שלא יכול היה לעמוד ביותר מאשר אימון או שניים בשבוע נוסף על המשחקים. כך נאלצה סחנין, הקבוצה היחידה בליגת העל בלא מגרש אימונים משלה, מאחר שאלישע לא היה מוכן שהקבוצה תמשיך לנדוד בין מגרשים שונים באזור ודרש מתקן אימונים קבוע, לשכור את מגרש האימונים בירכא, כפר דרוזי המרוחק ממנה כשלושים קילומטר שמרבית תושביו היו אוהדי חיפה, ומקצתם בית"ר. הללו היו באים לאימוני סחנין ומציקים, תולים שלטים בגנות הקבוצה וזוממים להעלות פרות על כר הדשא (הם טענו שבבית"ר רק המיעוט גזעני ובסחנין הרוב, והיו מתגאים בגיוס הדרוזי ואילו במתגייסים מסחנין הטילו דופי; בסחנין סיפרו שירכא הייתה לכפר העשיר באזור לאחר שבזזו את דרום לבנון במלחמת לבנון הראשונה). ראית את התנאים, אמר אלישע — חדר ההלבשה של המאמנים צר מלהכיל את הצוות כולו, בחדר הטיפולים של השחקנים חלק מהכיורים חסרו ברזים, אף האסלות לא היו תקינות — אבל זה שלנו. בקבוצה כעסו על העירייה ובעירייה על הקבוצה, וכשזו איימה להעביר גם את משחקיה לחיפה העירייה לא במיוחד התרגשה, אולי משום שהמשטרה ממילא סירבה לאשר את האצטדיון המקומי, בגלל רשימת ליקויים שמאזן העריך את עלות תיקונם ב־200,000 שקלים.

אמנם העיר כבר לא דורגה בעשירון התחתון במדד החברתי־כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שכן לאחרונה העפילה אל העשירון הלפני האחרון, אף שיעור האבטלה בה כבר לא היה הגבוה בישראל, אף כי כמעט מחצית מהמשפחות המקומיות היו נתמכות סעד, אולם העירייה עודה נתונה הייתה בגירעון בן למעלה ממאה מיליון שקל. על כן טענה כי היא מנועה מלתמוך בקבוצה כספית, אפילו הייתה רוצה, בבחינת אם אין לחם תאכלו זִין עם שניים מאחיו הקטנים החייכניים התיישב על אדן חלוני והחל לפטפט אבל אני אבדתי בשטף דיבורו אז יצאנו החוצה ושיחקנו בכדור, כשלמחרת חזרו נכנסו לחדרי, שאלו אם ברשותי קלפים ומשנענו בשלילה עברו לעלעל בעיתונים, באלימות מה, כמעט וקרעום, וכשפשפש זין בתיק ומצא כיפה הניחה על ראשו והביט בעצמו במראה וכל אותם צהריים נדרכתי לקראת שובו הצפוי וכשחזר ונגע בכל חפץ וחפץ בחדרי לא ידעתי מה אעשה, להתפרץ כלפיו לא יכולתי ובאותה מידה ביקשתי שלא לעודדו בשום אופן, אלא שבחלוף מספר ימים שוב לא ביקש את קרבתי ואני חששתי כי דבר מה אירע תאכלו ביסקוויט, בגין תוכנית ההבראה שהוחלה עליה. אף קבוצות שהיו להן בעלים פרטיים יכלו לסמוך על סיועה של העירייה המקומית, ואילו סחנין לא זו בלבד שהייתה היחידה שפסחה עליה מהפכת ההפרטה והדה־פוליטיזציה, שהחלה בתחילת שנות ה־90 — כשהוחלט כי הקצבות הטוטו לא יועברו אל אגודות הספורט דרך המרכזים הפוליטיים כי אם ישירות — והושלמה בתוך 15 שנה כאשר כל קבוצות ליגת העל היו בידיים פרטיות, אלא שבעוד שקבוצות שלא מצאו להן קונים עברו לידי הרשויות המקומיות, סחנין אף לחסות העירייה לא זכתה: היא הייתה עמותה עצמאית, תוצאת איחוד בין הפועל ומכבי המקומיות בשנות ה־90 המוקדמות. כפי שהיה בזמן העלייה הראשונה גם עתה כעסו על אנשי עסקים ערבים שלא התגייסו לעזרתה, והתאכזבו מאלו היהודים שלא הכירו בפוטנציאל שבפרסום אצל קבוצה שהחברה הערבית כולה עמדה מאחוריה (על מבצע "הקש בדלת" שערכו מספר שנים קודם לכן לא חזרו). אף לגביר הזר שנחלץ בעבר לעזרתה, ארקדי גאידמק בעלי בית"ר, שתרם לקבוצה בשם הדו־קיום כל זמן שהייתה בליגה השנייה, עתה משעלתה לבכירה מנועה הייתה מלפנות בניסיונה לקושש את תקציב המינימום הנדרש להעמיד קבוצה בליגת העל, 10 מיליון שקלים. מה קרה, צחק הרב רפאל מאמו שליט"א כשבאו בתחילת הקיץ אנשי הקבוצה לישיבת שער יהודה שבקרית אתא לבקש את ברכתו, נגמר לו הכסף? הבעיה הייתה הפוכה: בעקבות הכספים שהזרים בלא חשבון נוצר מה שכונה "אפקט גאידמק", שבמסגרתו קפצו משכורות השחקנים ב־42% ותקציבי הקבוצות ב־35%. אף קבוצה אחרת בליגה לא נאבקה כדי לעמוד ברף המינימלי, למעשה כולן הגדילו את תקציבן לבד ממכבי חיפה.

בסוף יוני, בצל הסכסוך עם העירייה והמצוקה התקציבית, כשלא ברור אם בכלל תוכל לפתוח את העונה וסגל השחקנים שלה ממילא חסר, החלה הקבוצה באימונים בירכא. שיהיה לך ברור, ביקש אלישע להרגיע את הקשר הקולומביאני קולמה, מאזן אמר שהוא ימכור אדמות אם הוא יצטרך, אבל בסופו של דבר הוא יעמיד כאן קבוצה ראויה לליגת העל. כעבור שבוע וחצי יצאה למשחק אימון במגרש האימונים של מכבי תל אביב בקריית שלום. על המגרש קרא קפטן מכבי תל אביב אבי נמני לקוון חוצפן ואפס, ואיים כי ידאג שיותר לא ישפוט. מחוצה לו קיללו אוהדי מכבי את שחקניהם שלהם ונהמו לעבר שחקניה השחורים של היריבה, קראו מוות לערבים ומוחמד כמו סיכות ננעצו בי מבטי האנשים בעוברי על פניהם, ובדרך כלל די היה שאומר אהלן כדי שירימו הזקנים את ידם ויברכוני לשלום אולם עיניהם הקרועות לרווחה של הילדים הקטנים, משתאות, מהופנטות למראי, לא בקלות התאחו, יום אחד בתור אצל הירקן הביטה בי ילדה בת 4-3 ממושכות, גם כשחייכתי לעברה נותרו פניה קפואות במבען החשדני, גם כשהסטתי את מבטי, כפי שראיתי בכל פעם שפניתי לעברה בחיוכי הנואש ומוחמד מת, זרקו נפצים ובקבוקים ואבנים לתוך המגרש. השופט נאלץ לשרוק לסיום המשחק 15 דקות לפני סיומו המתוכנן. אז רגמו האוהדים את האוטובוס של סחנין וניפצו את השמשות.

כעבור חודש, לקראת משחקה הרשמי הראשון של סחנין, הצליח מאזן להעביר את התקציב: חציו התבסס על הקצבות מועצת ההימורים, הטלוויזיה ומרכז הפועל; חציו האחר על הסכמי חסות עם ספונסרים ועל ההכנסות הצפויות ממשחקיה הביתיים (בהנחה שהמשטרה תאשר את מגרשה). את 600 אלף השקלים החסרים השלים מאזן בצ'ק, שלדבריו עלה לו במריבה עם האישה. התקציב שהתקבל היה הנמוך בליגה, גודלו כרבע משל מכבי והפועל תל אביב ומכבי במבה עלתה שקל, משולש פיצה רק חמישה ומכבי חיפה, ואילו תקציבה של בית"ר ירושלים האלופה היה גדול פי שנים עשר. באמצעותו הטליאה סחנין הרכב פותח המבוסס על גרעין הקבוצה שעלתה. בשער נותר, אף כי בקיץ ביקשו, שוב, להחליפו בשוער זר, מאיר בן ה־36. חוליית ההגנה הורכבה משני המגִנים המקומיים, עבד ובסאם, וצמד בלמים זרים, תמירים וחסונים, פליטי מכבי הרצליה: ליאו האמריקאי שהגיע בחורף הקודם, לאחר שוך הקטיושות, ויא־יא פטי הקונגולי, שחתם בקיץ. בקישור נותר קולמה הקולומביאני יחד עם חאלד המקומי, ואליהם יועד להצטרף קשר נוסף. גם בהתקפה שיחקו שלושה: איליה יברויאן, החלוץ הרוסי גדול הגוף, ומצדדיו שיחקו באגפים שני צעירים. אל חמד רנאים המקומי הצטרף בתחילת אוגוסט מאור בוזגלו, שבעונה הקודמת ירד ליגה עם הפועל פתח תקווה, שאליה הושאל ממכבי חיפה, שמאמנה ויתר עליו מפני שעם בוזגלו, כך אמר ברדיו, יש כל מיני דברים נלווים שצריך תוכנית ארוכה כדי לדבר עליהם. לאימון הראשון בירכא הגיע החייל הצנום בלוויית אביו יעקב, והפריח יונה לבנה.

שני המשחקים הרשמיים הראשונים היו בגביע הטוטו. איזו קבוצה בנית לי פה? התריס בסיום הראשון בעלי מכבי פתח תקווה כלפי מאמן קבוצתו, 90 דקות וכמעט לא נגענו בכדור! מה אתה רוצה, השיב האחרון, שאני אכנס לשחק? ראית איך שחקני סכנין נלחמו. הבעלים הנהן ונכנס לרכבו. במשחק השני שבה סחנין לתל אביב, שאירחה אותה בלא קהל — עונש על התנהגות אוהדיה חודש קודם — והפסידה לה 2-1. אולם יותר משהעידה הצלחתה של סחנין על יכולתה, הייתה עדות למצוקתה: קבוצות אחרות ראו את משחקי גביע הטוטו לכל היותר כמשחקי אימון, לפעמים כאמצעי לשכך את מרמורם של שחקנים שמיעטו לשחק בליגה. עבור סחנין היו הזדמנות להרוויח כסף. ואמנם, חרף ההצלחה המוקדמת הציפיות נותרו נמוכות. אוסאמה הפיזיותרפיסט בשעה שצפה באימון הקבוצה היה מסופק אם המשחקים בגביע הטוטו משקפים את בנו הבכור של זידאן, שהיה צעיר ממני בשנה או שנתיים, גר בצימר הצמוד, דלת חדרו מול דלתי ומבעדה בקעו קולות רמים, לעתים זה של יורם ארבל משדר את ריאל מדריד — יש! זעק הבן כשכבשה הקבוצה — ולרוב מוזיקה מזרחית, וכבל האינטרנט שהשתלשל מדירת הוריו למעלה נתחב לסירוגין מתחת לדלתי או דלתו ואם האחר רצה בו היה דופק על דלת שכנו ומבקשו, לעתים היה בא ובקבוק בירה בידו ואומר כי ברצונו לדבר עם חברו בחו"ל, יש שהיה נוקש על דלתי בתוקפנות כשואל באיזו זכות נמצא הכבל אצלי, פעמים היה שולח את זין להביאו ומבעד לדלת הפתוחה הייתה נכנסת חתולה מטונפת, ואילו יום אחד חיכה בסבלנות עד שניגשתי לפתוח את הדלת ובזמן שהבאתי לו את הכבל הציץ פנימה ושאל אם אני מתפלל ואני עניתי לא, מופתע, וכשהבנתי במה הבחין הסברתי, זה סתם שטיח, ולאחר שפנה לדרכו לפתע הסתובב ושאל, אתה יהודי? הייתי בטוח שאתה מחו"ל, ועל פניו שלרוב רגנו וזעפו פשט חיוך נבוך משקפים את יכולתה באמת. מבין השחקנים רק מקצת הזרים ומאור הכניסו לחוזיהם מענק על התברגות בצמרת; היתר הסתפקו במענק הישארות. מוספי פתיחת העונה של העיתונים חזו שסחנין תרד חזרה לליגה הלאומית, ובערוץ הספורט אמרו הפרשנים שהם מתים על אלישע ושסכנין מאוד מאוד טובה לליגה אבל בתשובה לשאלה אם יישארו אמרו רק, הלוואי.

פסימי היה יחסה של התקשורת אל הכדורגל הישראלי בכלל. מוסף פתיחת העונה של "הארץ" הוקדש ברובו לתמונות נוסטלגיות מהעבר. ב"שם המשחק" התנחמו שלנוכח הציפיות הנמוכות, הליגה אינה יכולה לאכזב. עליית התקציבים עמדה בניגוד לירידה במספר הצופים ואווירה של דכדוך ליוותה את ההכנות לעונה החדשה, שעיקרה היה ההכרה כי עם הכסף של בית"ר לא ניתן להתחרות ומה שהיה גם יהיה.

חיוכו העקום של גאידמק, פרוש לרוחב הקיר, קידם את פני הבאים ביום שישי בבוקר לבית הקפה של אבו עבדו, שם התאספו השחקנים המקומיים בטרם נסעו לירכא, לאימון האחרון שלפני תחילת העונה. למחרת ציפתה להם במשחקם הראשון חזרה בליגה הבכירה מכבי חיפה, יריבתם האחרונה בליגת העל בקיץ 2006, הקבוצה הדומיננטית של העשור, אלופת חמש משבע העונות האחרונות. "חיפה תנצח את סכנין המרוששת", צפתה התקשורת, "השאלה בכמה. זה יכול להתפתח לנוק־אאוט הראשון של העונה. ממלאים טוטו? משחק קל".

הרכב מלפנים נסע לאט אבל לעקוף לא ניתן, ולנהג בתסכולו לא נותר אלא לנווט את רכבו באיטיות בפיתולי הכביש המסתלסל בין הגבעות בדרך המובילה מערבה. האחרים מכונסים היו בעצמם, אבזמי החגורות מונחים רפויים לצדם. ברקע פירות לא היו אצל החנווני, על כן הלכתי לירקן קרוב יותר לביתי ובחצותי את הכביש הבחנתי במכונית המתקרבת מרחוק ובהיותי כבר באמצע הדרך הנחתי כי יאט בכניסתו לפנייה אלא שהוא התמיד במהירותו ואני בבהלה הגברתי את קצב ההליכה עד שנעצר בחריקה צורמת ואני קפצתי הצדה כשידי המכופפת מושטת לעבר המכונית, שמתוכה הביטו בתימהון שני זקנים חבושי ראש, וכששאלתי את הנהג מדוע לא האט ענה שהשמש סִנוורה אותו, והשתיקה המשתוממת התחדשה עד שאשתו הפטירה, אלחמדללה, והם נסעו לדרכם ואילו נהג צעיר שעצר בצד וצפה במתרחש שאל מה קרה, צחק ונופף לשלום ברקע התנגנה מוזיקה ערבית שקטה, שנקטעה על ידי החדשות. אחד קרא בעיתון "בנורמה" על התקרית שאירעה שבוע קודם, שבה איש כפר מנדא נורה על ידי מאבטחים בשער יפו בבירה. אחר רִפרף בעמודי הספורט, שבהם היו שקועים גם השחקנים הישובים בכיסאות פלסטיק בצל העץ הגדול שבקצה מגרש האימונים בירכא. כתב "מעריב" מחמוד, אחיו של עלי, ביקש מבנו הצעיר שיביא למאור את העיתון ותיקן את השחקן ששאל את מאור, אתה בא לצומת שפרעם? (עובר בצומת שפרעם). מאור לא ידע לומר, הוא סומך על ה־GPS, כך הסביר, וגם את ירכא איתר המכשיר בקושי. הילד רץ חזרה לאביו בפנים מאירות.

צחנת צואה היכתה בנחיריים. לפרקים קהתה, אבל כל אימת שהרוח נשבה מכיוון מפעל העופות המזמזם, מבדרת דגל ישראל קרוע תקוע בגדר, לשווא מנסה להשתחרר, שבה גם הצחנה וביתר שאת. המגרש שכן באזור תעשייתי כעור, אולם דבר מחוצה לו לא נראה מתוכו: מלפנים ומשמאל סגרו עליו חומות בטון גדולות ומימין טריבונה, ומעליהן נמתחה יריעת שמיים תכולים שהשתרעה עד לאופק. מאחור חצצה גדר בין המגרש לבין המועדון, אליו נכנסו לאיטם השחקנים. כשכולם היו בפנים נכנס גם צוות המאמנים, ואילו שאר בעלי תפקידים ומקורבים נקבצו לצפות פנימה מבעד לחלונות המסורגים. בפנים ניצב לוח מחיק על סל כביסה, שעון כנגד כיסא, ולצדו עמדה טלוויזיה קטנה בה צפו השחקנים בעצמם, משחקים שבוע קודם נגד מכבי תל אביב. חשוב ללמוד, אמר אלישע. כשהסתיים הקטע קם והעביר תדרוך טקטי על היריבה הצפויה בשבת. אני לא מאמין בהוקוס פוקוס, בנִסים. הם בני אדם, אמר על קינן וקייסי וחרזי. אני תמיד אמרתי, חתם, אם נותנים לשחקן לשחק, הוא משחק; אם לא נותנים לו לשחק, הוא לא משחק. הוא הורה לסגור את החלונות, הראה לשחקניו סרטון אחר שבעקבותיו קם לתדרוך נוסף, ושלח את השחקנים למגרש.

סבאח אלחיר, בירך מחמוד את הצעירה שצעדה, משקפי שמש מסתירים את עיניה ולמותניה חצאית קצרה שמתחתיה מכנסיים צמודים, אל תוך המגרש, סבאח אלחיר, סבאח אלחיר. חבורת הגברים שעמדה בסמוך צחקה וגערה בה: שומה עליה להשיב לו כברכתו, סבאח א־נור. משנתפנתה מן העיסוק במצלמתה הפטירה בוקר טוב, אחר כך סבאח אלחיר. מחמוד שאל לשמה, הדס גרינברג ענתה. השחקנים, כולם נמוכי קומה זולת ליאו, רגליהם עמוסות שרירים, הקיפו את המגרש בריצה לאה בעקבות מאמן הכושר יורם, שלימד חינוך גופני בקריות (כשהיה מלמד בבוקר היו האימונים נדחים לצהריים). יחד עמם רץ אלישע שעבר בין השחקנים, בעיקר הזרים, והחליף איתם דברים קצרים. ג'ורג'י, שעל פניו נסוך היה תמיד חיוך אילם, הניח קונוסים בקצה המגרש. עשור קודם לכן הגיע לארץ, להפועל תל אביב, ובמשך שבע שנים עבר בין קבוצות ישראליות שונות, שעם אוהדי כולן קשר קשרים שנמשכו גם לאחר שעזבן (אוהדי כפר סבא אף איימו בחרם מנויים כשהקבוצה שחררה אותו; אלמלא היו רק 133 כאלו, המהלך אולי היה נושא פרי). עם פרישתו הציע לו אלישע, שהיה מאמנו בכפר סבא, לשמש כעוזרו ושותפו לנסיעות הארוכות. הוא התחתן עם ורה, עולה רוסייה, שיחד עמו גידלה את בניו מנישואיו הראשונים, ואף כי ראה את עתידו בארץ ואת עצמו ישראלי, גם לאחר עשור לא היה אלא תושב ארעי ותוקף מעמדו הוארך מדי שנה. קשרים לא היו לו, ומעיתונאים בעקביות נמנע. כשגילה אחד שג'ורג'י בעל השכלה משפטית ושאלוֹ מדוע אינו עוסק בעריכת דין ענה לו, כי אלישע לא צריך עורך דין. השחקנים נחלקו לשלוש קבוצות, שעה שאלישע חבש כובע ובאמצע המגרש ביצע תרגילי קפיצה וכפיפות בטן, והתחרו זה בזה כשביניהם רשת שמעליה העבירו את הכדור, עד שפרץ ויכוח קולני על החוקים וג'ורג'י נדרש להתערב ולהכריע. גרינברג התמידה בהתעלמותה מהגברים.

בזמן שהקבוצה המנצחת חגגה עבדו השוערים בנפרד עם מוטי, שבעיניו התכולות האישונים אבדו כטובעים בלב ים. מוטי עצמו עמד בשערה של סחנין מספר שנים קודם לכן, הוא לא אחד שלא היה שוער ובא לאמן שוערים, שזה די עצוב אבל לצערנו יש בארץ, למשל המאמן הקודם ויש עוד הרבה דוגמאות (בלי לנקוב שמות, בלי לפגוע). זה מה שנקרא גניבת דעת, כמו מאמני כושר שרוצים להיות מאמנים, הם באים גונבים את הדעת של המאמנים, באים עם לפטופים, כמו המכשיר הזה בטלוויזיה, זה לא גניבת דעת? היה משחק יצא שהשוער, השוער, רץ יותר מאחד השחקנים: הוא רץ 5 ק"מ וההוא רץ 4. אמר לו מוטי, תגיד לי, השוער רץ 5 ק"מ? אתה בטוח? כן, המכשיר מראה את התנועה. זה לא גניבת דעת? על מי הם עובדים? זה יענו גניבת דעת עולמית, זה הגניבת דעת של המאמני כושר, הם באים עם לייזר ויושבים ככה, הפכו להיות משטרת התנועה, סופרים כמה הוא רץ. עזבו אתכם, תבואו תעבדו. עבודה, עבודה קשה, לא יעזור בית דין, מאמני שוערים עכשיו אומרים, היום אני עובד אימון כניסה, מחר אני עושה אימון רגליים, מחרתיים אני עושה לו זריזות. אמר לו מוטי, תגיד, ביום שאתה עושה לו רגליים, הוא עובד עם הרגליים, נכון? ולמחרת שאתה עושה לו את הזריזות, הוא לא עובד עם הרגליים? אז הוא אומר פשוט: אנחנו באים, באימון הראשון נכנסים לקצב גבוה, מתחילים, עובדים, ובאימון השני עובדים, ובשלישי עובדים, וברביעי, יום חמישי מתחיל לרדת, עובדים אבל פחות קשה, יום שישי נותן להם אינסטינקטים והגבהות. למה אתה מחכה? רדה מאיר בשאדי, מחליפו הצעיר, שבעיטה של מוטי חדרה לשערו, אתה צופה בסרט? בשער הבא הרים ידיים ופלט אנחה. צלֵם, צלם טוב, סנט בו מוטי. בצד גיחך עלאא' האפסנאי. (כעבור חודשיים יאמר מוטי, עכשיו אני מבין למה כל היום שאדי שקט ולא צוחק; מופיד אמר לי, תשמור עליו, הוא משכונת העצובים). גם כשעמד מוטי בשערם של אחרים תמיד התקשרו אליו בחגים.

בסיום התאחדו השוערים עם יתר השחקנים, שביצעו סדרות של התקפות מסודרות, ראשית במסירות עומק על הקרקע ואחר כך בהגבהות מהאגפים, וכל העת הדהד קולו של אלישע ברחבי המגרש. בעת מתיחות השחרור שהעביר יורם, קרא מחמוד לשחקנים כדי לצלמם לאתר הקבוצה, שאותו ערך. הוא כופף את גופו הצדה כדי לצלמם תוך העוויית פניו. אחר ניגשו השחקנים לבחון את תמונותיהם, ובמתחם פשטה הוא תושב סחנין, הציג אותי מחמוד בפני אלישע, שרוצה לכתוב סִפְר, סִפְר? שאל אלישע, סִפְר, ענה מחמוד, אהה, סֶפֶר, ענה אלישע פשטה תכונה לקראת הגעתו של מאזן. הוא התהלך לאורך המגרש, חיוכו קורן, ידו כרוכה סביב חאלד. אלישע נשק לו שלוש פעמים, אז דיבר מאזן עם השחקנים הישובים על הדשא מולו.

באותו ערב הגיע מאזן לזמן קצר גם לחתונה שערכו בני משפחתו של מחמוד. שתי עונות היו בסחנין, עונת הכדורגל ועונת החתונות, וביניהן הייתה חפיפה מסוימת. מאזן עבר בין האנשים כאילו היה הוא החתן וכל העיניים נישאו אליו, אל עורו השזוף הבוהק באור הפנסים, אל שיערו המלבין העשוי תלמים חרושים, והכריזמה זלפה ממנו כבושם. ריבוי החתונות בתקופה זו, כתב מחמוד ב"מעריב", הוא הסיבה להיעדר התכונה בעיר סביב חזרתה לליגת העל. גם לפני עונתה הראשונה היו חתונות רבות, אולם אז מיהרו האנשים לברוח מהחתונה שהתקיימה ביום המשחק אל האצטדיון. ואילו כעת בשיר במכולתו הוא לקח אותי באחד הימים לטקס ד'כר במסגד של אבו פלסטין, אליו הגיע גם אוטובוס מלא שכנים יהודים שעלו על כיסאות כדי לצלם את המוסלמים מחזיקים ידיים, מזמרים, מתנועעים כמטוטלות במעגל ומתופפים עד שהתפרץ אחד מעוטי הגלימות פנימה וריקד ולאחר מכן פינה את מקומו לחברו, אחד דילג אחר הקיף את המעגל, כל אחד בסגנונו הוא, על פי קצבו, זקנים צעירים ואף ילד קטן שאביו אחז בידו, ובעוד היהודים מצלמים מצאתי אני את עצמי בתוך המעגל, מחוצה לו, צופה בהם ומנסה לחקותם, מנסה להבין את אשר צופנת תנועתם, רוחם, מחשבתם ושם לב כי פני בשיר מאדימות ונוטפות וידו נשלחת לחזהו במכולתו באותו אחר צהריים כלל לא ידע אם המשחק מתקיים בסחנין, או לא. בני משפחת ראליה עברו בין האנשים וחילקו משקה, ממתקים, פירות, והאנשים השליכו את האשפה, את הכוסות החד־פעמיות וגם אוכל, אל עבר הגינה הסמוכה. אני ישבתי בין האנשים, ביום שישי הראשון שלי בעיר, דיברתי עמם על הקבוצה כשלפתע החל גועה בצחוק איש שקרב אלינו, איש גדל גוף וזקנו שיבה, והוא מחווה לעבר רגליי. במבוכה קיפלתי אותן תחתיי, הסתרתי אותן בין רגלי הכיסא, תוהה אם סנדלי שורש אינם יאים לחתונה. (שעה שהרהרתי בחלוף הימים בביקור במכתבת אלבהאא' עלה בדעתי כי כוונת המוכר הייתה שאין בחנות, שאני חשבתיה לחנות ספרים, שירות עצמי). לא בסנדלים הָאָשָׁם, הסתבר, כי אם בזווית הישרה שבין הרגליים המשוכלות ובכף הרגל הפונה לעבר פני הזולת.

בסמ אללה בסמ אללה בסמ אללה בסמ אללה, בדק מישהו את המיקרופון. דגלי התנועה האסלאמית התנוססו מעל הבמה, מולה היו ערוכות שורות של כיסאות, והחתן ישב בכיסא לצדה. עליה עמדה להקה דתית, צעירים חנוטים בחליפות ומבוגר בעל זקן עבות, שנאמה נאומים ארוכים. לעתים הוסיפו להם מוזיקה, לעתים ליוום בתנועות ידיים, מדי פעם נצעקה ברכה וכל הקהל חזר מספר פעמים אחריה. בקצה העין, בחצר הפנימית, ניתן היה להבחין בנשים, בהן הכלה.

למחרת, שבת, השמיים היו אפורים והאוויר מלא חול הנישא על גבי רוח צוננה, ובשעה שנערכה חתונה נוספת של חמולת ראליה חיכה חמודי בן ה־16 ביציאה המערבית מסחנין, מקווה לטרמפ בשיירת המכוניות שעשתה דרכה לחיפה, שובל של צעיפים ודגלים מתוחים ברוח מצליפים בחלונותיהן. לסוף נאסף על ידי רכב נושא מדבקה: שרוף על סכנין. אני תפסתי טרמפ עם סמיר, יושב ראש חוג האוהדים, שכעס עליי. תרגמתי את דבריו לרגל פתיחת העונה עבור הגרסה העברית וכן האנגלית של אתר הקבוצה והתרגום, משום שהיה מדויק, לא היה לשביעות רצונו. (לו ידע שדבריו יתורגמו היה מכוון את דבריו לקוראי העברית וכותב, למשל, על דו־קיום). מאחור נדחקו שלושה צעירים, אחד מהם פינה את המושב הקדמי עם הגיעי, ואחר שרק בהתפעלות כשעל פנינו דהרה מכונית אחרת, עם גג נפתח. סמיר נחר בבוז והסביר: גם הוא רוצה כזה. מהרדיו בקעו צלילי "שירים ושערים", ואחרי "יום שישי את יודעת" דווח כי קריית שמונה, במשחק הבכורה שלה בליגה הבכירה, ניצחה 0-3 את מכבי הרצליה. קריית שמונה הייתה יריבתה הבאה של סחנין ובעיר כבר עסקו במפגש הצפוי עם הקפטן לשעבר, עבאס סואן, שבמהלך הקיץ דחה את ההזדמנות לחזור הביתה או לחלופין לא באמת זכה לה, ובין כך ובין כך היו שני הצדדים מרירים. הרכב לפנים התקדם מעט וסמיר, תוך שלחץ על הדוושה בחושבו כי האור ירוק, פנה אליי ואמר, רק לאלוהים אין מחליף, וכמעט התנגש ברכב העומד לפנים.

מלחמה, קראו האוהדים המרוכזים ביציע המרוחק שמאחורי השער, באצטדיון נמוך ושטוח שרק זרקוריו המיתמרים בידלו אותו מהנוף העירוני, ומאור בוזגלו נשמה. מולם עמד שוטר ועל פניו מבע של בוז וסלידה. כוס אמכ, הם צעקו, פאק מכבי. ילד קטן בחולצה כתומה צפה בהם בפליאה, לסתו שמוטה. בשעת בין ערביים פתחה סחנין בחיפה את העונה הראשונה שלה חזרה בליגת העל, ובחלוף 48 שניות הגביה עבד כדור מהאגף, וחמד נגחוֹ פנימה.

עוד על הספר

ערימה של חבר'ה על הדשא טדי פסברג

פרק 1

ממעל, ממערב, היה בה להבהיל, אף את מי שביקשהּ. בין גבעות מוריקות הסתלסל הכביש מזרחה, התפתל בערוצים צרים, טיפס וצנח ולסירוגין חשף נופים רחוקים והסתירם מאחורי מסכי צמחייה שאננה, קימוריו מערסלים את הרכב המשייט על גביו עד אשר התיישר כשמצדו האחד פארק תעשייה המתגאה בדאגתו לסביבה ומוכר כאזור עדיפות לאומית א', מצדו האחר בסיס צבאי רחב ידיים שפנסיו דולקים לאור יום, ולפתע נשמטה הקרקע תחת גלגליו ולפניו נפרשה עיר, בליל צבעים וצורות, פירמידות רעפים כתומים כיפות ירוקות צהובות אדומות קוביות צהובות תכולות לבנות ורודות סגולות מוקרמות צריחים זקורים משטחים אפורים מגובבים יחדיו באקראי, ואל תוכם צלל הכביש התלול. כבר הייתה מי שחצתה את המפתן וסבה מיד על עקבותיה ואמנם, אנשי המקום גילו הבנה לפחד שתקפה.

יוצא היה, גברים רבים נסעו מדי בוקר ליישובי הסביבה בבקשם פרנסה, אבל כמעט ולא היה בא. מעטים היו השלטים שכיוונו אליה, מועטים מאלו שהפנו לשלומי הקטנה פי שלושה, ונדירים מהם האוטובוסים של אגד הנכנסים בשעריה, אף הקו שטרח להיכנס לקריית טבעון ומיד הסתובב לא עצר אלא בפאתיה הנידחים ביותר של העיר שאוכלוסייתה הייתה כפולה. וכך גם מעט המבקרים היהודים בה בהתהלכם ברחובותיה השתאו על כי בחוץ לארץ — הודו, למשל — הרגישו, ובבואם להשוות בינה לבין ערים יהודיות פתחו בלי משים את השוואתם על דרך הניגוד: בישראל...

סוללות של חומרי בניין ריפדו את הדרך פנימה, כמו מגנים עליה מפלישה, מונחות זה שנים בצדי הדרכים של עיר שהבנייה בה הייתה מתמדת ולעולם לא נשלמת. את הדרך מטה ליוו גם פגרי חיות מרקיבים, אולם ריח אחר עמד באוויר, תלוי מעל העיר, ריח בעירה: משהו בה תמיד נחרך. חמש פעמים ביום הֵפֵרה את לחישת הגחלים קריאת מואזין הבוקעת כיללה משבעה מסגדים, והדרכים רצופות היו שלטים לבנים מלבניים, מסודרים בקו ישר זה אחר זה במרחקים קבועים, נושאים כתובות ירוקות מתחלפות: אללה אכבר / תבאלי אללה / סבחאן אללה / אתק אללה / תוכלת עלא אללה / אד'כר אללה / אלחמד ללה / אסתע'פר אללה / אחפט' אללה יחפט'כ / אקמ צלאתכ תנעמ בחיאתכ / צל עלא א־נבי / יא רב ע'פראנכ / א־צדק מנג'אה אלכד'ב מהלכה / מנ ע'שנא פליס מנא / כן מן א־צאברין, כלומר הֱיוּ סבלניים. דרכים רבות הסתעפו מזו המובילה פנימה, לשתיים מהן שמות ושתיהן על שם שהידים, הראשונה חבקה את בית הקברות הגדול שבו אנדרטה לחללי יום האדמה, השנייה עלתה מן הכיכר שבמרכז העיר, ובה אנדרטה לזכר ההרוגים באירועי אוקטובר. הדרך הראשית, שהובילה מזרחה את הבא ממערב, שוליה החצציים זרועים אשפה מתגלגלת, חצתה את הכפר לשתיים, שדיים שמוטים וביניהם בקעה. ככה זה ערבים, הסביר העיתונאי והמחנך ופקיד העירייה עלי ביושבו ברכב, מחכה לחבר שאיחר (ערבים לא מדייקים בזמנים). מהרכב החונה בסמוך יצאה אישה, האיש לצדה נסע לדרכו מבלי לברכו לשלום. עלי צחק ופירש: זוג אחרי זיון; שניהם נשואים.

סע לאט, סע לאט, הזהיר מאיר את נהגו, אין כאן חוקים. רושם זה היה משותף לרבים מאלו שפקדוה תכופות, והיו שנתנו לו ביטוי נרגש יותר: מה שאני אוהב בסחנין הוא שאין שום חוקים מזדיינים! צהל ליאו שעה שניסה להידחק ולחנות בתוך תפזורת מכוניות. את העיר תחמו זגוגיות מנופצות של בקבוקי בירה מופקרים, ובתחומיה למעשה נאסר לחגור חגורות בטיחות. את קריאות המואזין המנסרות לא כולם סבלו, אף מי שגר בקרבת מסגדים ובלית ברירה שירך אליהם רגליו להתפלל. הצפירות שבהן מלאה העיר היו מקובלות כברכת שלום, ומי שלא היה בידו צופר בשעה שישב במעדניית הצ'יקן השמנונית על רחוב שוהדאא' אלאקצא ועל פניו עבר ברכבו מכר, בכפר זה שבו הכירו הכול את כולם, לחשו שפתיו מאליהן אהלן. מדרכות לרוב לא היו, וכשהיו תדיר נתפסו על ידי מכוניות חונות, לעתים גם נוסעות, ואף אם היו פנויות העדיפו המקומיים להלך בכבישים הפצועים הרצופים מהמורות. גם מרמזורים הייתה חופשייה, ואף כי מעגלי תנועה היו להקשות על הדהרה דוגרי, באשר לכיוון הנסיעה בהם היו האנשים חלוקים.

סביב דבר אחד רווחה בסחנין הסכמה. השלטים המוצבים לאורך הכביש הראשי כיוונו כולם לעבר אצטדיון דוחא, הגם שלא היה בהם צורך: הדרכים כולן הובילו אליו בסופו של דבר, כפי שעתיד היה לגלות גם מי שביקש לעצמו דרכים צדדיות, נסתרות, בלתי סלולות, ובכולן שיחקו ילדים כדורגל, בכל שעות היממה, כשהפחים הירוקים המתגלגלים העולים על גדותיהם משמשים להם שערים. לא היה בארץ יישוב שהתחרה ביחס שבין מספר האוהדים במגרשים למספר התושבים בסחנין. אצטדיון הכדורגל, אף שנדחק בקצה המערבי של העיר, בין אזור תעשייה לבין בתי תושבים שבחצרותיהם גרו סוסים ותרנגולות וטווסים, היה מרכז חייה, והמגרש הסינתטי שלצדו מבוקר עד ערב המה אדם ועדיין לא ענה ההיצע על הביקוש. על כן נהגו לומר אנשי העיר בהציגם אותה בפני זרים, בסחנין יש רק כדורגל.

אילו השיב להם בן שיחם לאמור, למה? מחר בערב יש בתיאטרון מופע של מוזיקה סוּפית — כי אז היו מתרצים, טוב, כדורגל ומוזיקה סופית. אבל גם במאי המופע, חאלד, היה מאמן כדורגל בזמנו הפנוי וגם הוא רק על כדורגל רצה לדבר וממילא קבע את שעת ההופעה על פי מועד המשחק. בסחנין יכול אדם להיות איש תיאטרון, איש דת או עיתונאי, יכול להיות דברים הרבה, ואמנם רבים מאנשיה אנשי אשכולות רבי עיסוקים, אולם היות סחניני עבור בני המקום פירושו היות אוהד הקבוצה. הכומר המקומי אבונא ביקש לשחק בה עם הקמתה, אבל היה בן יחיד, נצר לשושלת של שישה כמרים, ואביו הטיל וטו; תחת זאת שימש כמנהל הקבוצה במשך 20 שנה וגם עתה, משהחליף את אביו ושימש כמנהיג העדה האורתודוקסית המקומית בת 700 הנפשות, ידע מי החרים את האימון עוד בטרם נודע הדבר לתקשורת, והוא כבר הביע בפני מאזן את דעתו כי הקנס שהוטל נמוך מדי. אצל השייח' אבו פלסטין, שעמד בראש קהילת הסוּפים הגדולה בארץ, היה מאזן בן בית, ולטענת השייח' הצליחה הקבוצה בזכות האהבה שהאציל על מאזן שהעבירה בתורו לשחקנים; בהציגו את הסופים בפני זרים היה ממשיל אותם לקבוצת כדורגל, כמו גם את כדור הארץ עצמו. כך גם סיפר העיתונאי והמורה להיסטוריה זידאן את תולדות משפחתו: בראשית ילדו הוא ואשתו בת, אחר כך השוו את התוצאה עם בן, אבל אז באו שתי בנות ומשום שלא יכלו לתת להן לנצח ילדו שני בנים כדי לסיים, לבסוף, בתיקו שלוש (לצעיר שבהם קראו זינאדין, זינאדין זידאן, אבל בקיצור זִין). הכדורגל בסחנין היה אפוא לא רק מציאות מוחשית או מונופול תרבותי כי אם יסוד מוּסד בזהות המקומית, בשפה, בצורת המחשבה. בין השאר, משום ששימש כשפה משותפת בין העיר המבודדת והעולם מחוצה לה: soccer is bridge to co-exestence, הצהיר שלט באצטדיון.

ברם סחנין בקיץ 2006 לא הייתה מקום לשחק כדורגל. בשעה שחמודי וסלאח, אוהדיה הצעירים של הקבוצה, צפו מן הגגות בקטיושות הנורות מלבנון נופלות בהרים מצפון, השחקנים ואנשי הצוות תפסו מחסה בחורשת עצי הזיתים (פיקוד העורף יעץ לא לקיים אימונים, אולם סחנין לא יכלה לעמוד בעלויות הנסיעה והלינה במרכז ולא הוזמנה להתארח אצל קבוצות אחרות כשכנותיה הצפוניות). מאזן מצדו סירב לשעות לאזעקות וחלף על פני המכוניות העוצרות בצדי הכביש כשלצדו אביו הישיש, גוסס מסרטן ריאות, בדרכו לחיפה להקרנות. לא רק את מקומה בליגת העל, ידע מאזן, איבדה סחנין, כשבמשחק האחרון הביט ליציע ולצד האוהדים הבוכים חזה בשמחתם לאיד של אחרים. נוסף על קהלה אבד לה גם חלק גדול משחקניה, ובראשם הקפטן הוותיק, הסמל הגדול, עבאס סואן שנטש את סחנין לטובת מכבי חיפה, ואחרים לא מיהרו להצטרף. לליאו קרופניק האמריקאי הציעה סחנין משכורת גבוהה מזו שהציעה מכבי הרצליה, אולם כשהמלחמה פרצה התקשר אליו אחיו וצעק:

Get the hell out of there! Pack your shit and go home!

גם זרים אחרים חששו, ובשעה שהוריו של עוזר המאמן, גיורגי דרסיליה, ביקשו אף ממנו לחזור לגיאורגיה, קשה היה לצוות האימון להרגיעם. למוטי אזולאי, מאמן השוערים שגם על ביתו במעלות ירדו קטיושות, הציע מאזן כי יבוא עם משפחתו להתארח בסחנין.

עוד טרם החלה המלחמה, מאזן התקשה למצוא מאמן. מוטי איווניר, לו הוצע התפקיד ראשון, חזר בו והעדיף להרחיק לקפריסין מתוך חשש, חש מאזן, שסחנין תמשיך לשקוע ותוריד גם אותו לתהום נשייה. כך — אתה יודע, פרש ידיו לצדדיו, אין מבחר גדול של מאמנים — הגיע מאזן אל אלישע לוי, שמאז פיטוריו באמצע העונה הקודמת מכפר סבא היה מובטל.

אַלישע, הזמינו מאזן, תבוא לסחנין, תראה.

אני אבוא לראות, ענה אלישע, למה לא?

לוי, שמעולם לא היה בסחנין והוכה הלם למראהָּ — כל כך שונה מצאה, מוזרה, השלטים המוצבים ברחובותיה והירידה התלולה המוליכה אליה — נקלע לתאונה בנסיעה אליה ורכבו נחבל.

ארוכה הייתה דרכו של לוי לסחנין. הוא גדל בבית שאן כצעיר מבין חמישה, אמו הייתה עקרת בית ואביו ניהל מפעל טקסטיל. בית שאן הייתה מקום קטן, מאוד מאוד קטן, אבל חם. כך גם משפחתו, שחייתה בצניעות אבל דבר לה לא חסר. בגיל 16, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הפועל בית שאן. בהנהגתו, תוך כדי שירותו הצבאי, עלתה בית שאן מליגה ב' עד לליגה השנייה בטיבה ואז, זמן קצר לאחר שהתחתן עם בת עירו נאוה, שאותה הכיר בהיותה בת 16, נרכש על ידי מכבי חיפה. עם פרישתו שב לבית שאן כמאמן ושוב העלה אותה שתי ליגות, עד לליגה הראשונה, ובזכות ניצחון מהמם במחזור האחרון על מכבי חיפה הצליח להבטיח את הישארותה בה, דרמה גדולה שהונצחה בסרט "בית שאן: סרט מלחמה", שבעקבותיה נעשתה הקבוצה ליקירת הכדורגל הישראלי. כך גם לוי, ששיערו החום המקליש סורק בפשטות קדימה, לא נמשח בג'ל אחורה, לא הוסט באלגנטיות הצדה, אלא נפל בקווים ישרים על מצחו הרחב, יותר משהתפרסם בזכות הישגיו המקצועיים היה ידוע, במידה שהיה ידוע, בזכות אופיו הנוח ונועם הליכותיו. שום דבר אופנתי לא היה בו, ודאי לא הצבעים הבוהקים של החולצות שלבש, אף גינון או מניירה לא היו לו, ואם שמץ מלאכותיות דבק בדמותו היה זה רק משום שלחייו העבות, שכה נוחות היו להתעגל בחיוך, חשפו מה רב המאמץ שנדרש להשקיע כדי להזעיף פנים כדרך מאמנים אחרים. רק קלישאות ריקות ידע לוי לומר בהתייצבו מול כתבים, אבל פניו אמרו תום, ולשאלותיהם ענה בכובד ראש אף על פי ששום עניין לא היה לו בכתבות או בכותרות, ודאי שלא בקומבינות או בהדלפות. הוא היה מושקע בכדורגל כל כולו, ואם לא ניסה לשווק או למתג או לקדם את עצמו, היה זה לא רק משום שלא האמין אלא בעבודה קשה, אלא בעיקר משום שלא היה יכול, הדבר לא היה מטבעו. בן 50, לוי היה רץ עם שחקניו בעת האימונים ובסופם, בשעה שהללו ביצעו תרגילי שחרור, ירד לשכיבות סמיכה וכפיפות בטן. הוא היה מתייעץ עמם לגבי האימונים ובסופם היה מתקשר אליהם ושואל, למשל את הזרים: "אתה צריך משהו? חברה שלך מסתדרת? המשפחה בסדר? הדירה בסדר? אם אתה צריך משהו אז תגיד לי, טוב?" מה שייחדוֹ בעיניהם ממאמנים אחרים היה הכבוד שנהג בהם; היו שראו בו דמות אב. הוא היה חלק מדור ביניים של המאמנים הישראלים, לא מעודכן ומקושר כמו הצעירים, אבל גם לא מרוחק וקשוח ונרגן כמבוגרים, חניכי אסכולת המאמנים הגרמניים. לוי היה איש צנוע ופשוט עם לב טוב, שבא ממקום קטן והתעקש להישאר נאמן לדרכו, סמל לארץ ישראל הטובה והיפה.

ואמנם, אלישע היה הראשון במשפחתו שנולד בה ב־1957, זמן קצר לאחר עלייתם ארצה. שאר אחיו ואחיותיו, כמו הוריו, נולדו במרוקו. בבית, אף כי ההורים ידעו גם מרוקאית, דיברו לצד העברית ספרדית, שהותירה עקבות מבטא בחיתוך דיבורו של אלישע, בעיקר ברי"ש שהתגלגלה כחבית במורד הר. את מרוקו עזבו ממניעים ציוניים כמו — גיחך — כל יהודי טוב, במסע ארוך שעבר דרך מחנה עולים בצרפת והפריד בינם לבין קרוביהם. עם הגיעם ארצה פנו הללו לבית שאן, ואילו הורי אלישע שוכנו במעברה בקסטל, שם נולד. כשהיה בן ארבע, לאחר מספר חורפים עמוסי שלגים בבתי פחונים דולפים, נעתרו להפצרות קרוביהם שהבטיחו להם שבבקעה חם. שם היו מתעוררים לקטיושות, הם שמעו את היציאות, מהמגרש אף ראו אותן, ותכופות רצו למקלטים. משך שלוש־ארבע שנים היו ההפצצות שגרת יומם, מלחמת התשה. גם התרעות על חדירות מחבלים היו, ובדלת ביתם המרוחק שניים־שלושה קילומטר מהגבול התקינו בריח פנימי. בנובמבר 1974 ראה אלישע את חיילי סיירת מטכ"ל נערכים לפרוץ לבית שהשתלטו עליו שלושה מחבלים פלסטינים; חיילי הסיירת הרגו את שלושת המחבלים, אז פרצו לזירה התושבים המקומיים, שהשליכו את גופות המחבלים מהחלון והציתום (שמעון פרס והרב הראשי שלמה גורן גינו את התנהגותם). להוריו לא היו חרטות. מי זה בן אדם עשיר? היה שואל אביו. אחד שהוא שמח בחלקו; אני עשיר, נהג לומר, אני לא צריך כלום.

בבית שאן היה בית ספר רגיל ולצדו בית ספר מקצועי, אורט מקיף דתי בית שאן, ובו למד אלישע מכניקה. בצאתו מבית הספר הסיר את הכיפה, ואביו ומוריו העלימו עין מכך ששיחק בשבת. עם שִחרורו מהצבא החל לעבוד כקצין ביקור בבית ספר לחינוך מיוחד. בגיל 24 זכה במבוקשו ועבר מבית שאן הקטנה למכבי חיפה, שם מונה על ידי מאמנה הבריטי ג'ק מנסל לקפטן. מנסל לא שרד זמן רב, במקומו בא שלמה שרף ובעקבותיו האליפויות המרשימות של חיפה באמצע שנות ה־80, אותן העביר אלישע כקפטן מכבי פתח תקווה. שודד רעול פנים גרם לו לנטוש את מלטשת היהלומים שבה החל לעבוד לשם השלמת הכנסה בשלהי הקריירה, ובגיל 33 נענה להצעה לשוב לבית שאן כמאמן־שחקן. מדי יום נסע לבית שאן — לאחר 13 מעברי דירות קבע את ביתו בכפר סבא שממנה, ידע, יוכל לנסוע לאן שיצטרך מבלי לטלטל עמו את משפחתו — ואימן את השחקנים שלצדם שיחק. בחורף 1990 נרצח כהנא ומקצת השחקנים ביקשו לעמוד לזכרו דקת דומייה במשחק הבא, נגד אום אל־פחם; התקשורת סערה, פעמיים המשחק נדחה והקבוצה לאיטה דעכה. בתום העונה פרש אלישע ממשחק ודרש לבנות קבוצה חדשה, בלי משפחת קפלן — הלל החלוץ, צביקה הבלם, עמוס השוער — ושאר הוותיקים. הוא החליפם בשחקנים צעירים שהעלה מהנוער כמאיר כהן, איתן טייב ואחרים. התקשורת המקומית רעשה, אבל בית שאן עלתה שתי ליגות בשלוש שנים ואז שרדה בליגה העליונה. לאחר "סרט מלחמה", ככלות שש שנים בבית שאן, ביקש שוב להוכיח שגם מחוצה לה הוא יכול להצליח. מכבי הרצליה פיטרה אותו לאחר שבעה מחזורים בלבד, בזמן ששהה בחו"ל (לימים יאמר עליו מי שפיטרו, שטעה). אלישע לקח פסק זמן וטס להשתלמות אצל יוהאן קרויף בברצלונה. כשחזר מונה למאמן צפרירים חולון והצילה מירידה אולם בשנה שלאחריה חזר לבית שאן, שבהדרכתו שרדה שנתיים נוספות. שוב ניסה את מזלו בחוץ והוליך את ראשון לציון למקום השביעי, אולם כעבור שנה פוטר (יושב הראש התנצל בפניו). בהמשך העונה ירד עם כפר סבא ליגה, אולם את אשדוד בעונה שאחריה הצליח להציל ובזו שבעקבותיה הובילה למקום הרביעי ולגמר גביע הטוטו. בהמשך הגיעו חיים רביבו ויוסי אבוקסיס והושק פרויקט "גלקטיקוס" ולאלישע, משהוכיח כי הוא יכול להצליח גם מחוץ לבית שאן, נקרתה ההזדמנות להוכיח שביכולתו להצליח לא רק בקבוצות קטנות אלא גם בקבוצות בעלות שאיפות ובכך להתנער מהדימוי שדבק בו, כאילו מזגו הנוח אינו מוכשר להתמודד עם כוכבים נפוחי אגו. אלישע נחשב נחמד, וגם השחקנים שדיברו בשבחו ובשבח גישתו, שהעריכו את ההתייחסות הרגועה שלו אליהם לאחר שהפסידו, שלא צעק ולא צרח, לא קרע אותם אלא התמקד בטעויות שנעשו ובתיקונן, אפילו הם אמרו: השחקנים הישראלים צריכים יותר את השיטה של הצעקות. ככל שכפר אלישע בזיהוי בין שקט לבין חולשה, ככל שהתעקש שמנהיגות יכולה להיות צנועה ושכריזמה לא חסרה לו, ככל שעמד על כך שיצליח בדרכו בלא היזקקות לקשרים — הוא הצביע על ההחלטות הקשות שקיבל, על הלחצים שבהם עמד עם קבוצות התחתית, ועל הקבוצות שלקח עמן אליפות בליגה השנייה — כך התחזקה האמונה בנאיביות שלו. אשדוד נכשלה, אלישע התפטר והודה שטעה. הוא חזר לליגה השנייה, שממנה העלה את כפר סבא רק כדי להיכשל שוב בליגת העל: הוא התפטר לפני אותו משחק חוץ של הקבוצה בסחנין, והוחלף באלי אוחנה שהובילה, כאמור, למסע הינצלות הרואי (בפיו של הבעלים לא היו אלא שבחים). כעת הגיעה ההצעה של מאזן שוב לשוב לליגה השנייה.

אלישע ראה את סחנין כמקום מאוד מסוכן. אם ייכשל בסחנין, ידע, בליגה השנייה, אפשר שכבר לא יחזור לראשונה. בליגה הראשונה שימש כמאמן מי שהיה או שחקן עבר מפורסם או שחקן בית בקבוצה שבה אימן, או חניך באחת משתי אסכולות המאמנים היריבים, שלמה שרף ואברם גרנט. שרף, מאמן הנבחרת בשנות ה־90, האמין ב"שפיץ של הנעל", אמונה שייתרה חשיבה אסטרטגית מעמיקה, והוא נודע בחספוסו: שוער אחד הדיח מהנבחרת בשידור חי בתום משחק; על קודמו אמר שלא היה נותן לו להיות שוער של בית מלון; וכשתואר אחד משחקניו כשחקן מוביל נחר — מוביל? מוביל ירקות. גרנט, מאמן הנבחרת בשנות האלפיים, היה חלקלק ומתוחכם, פניו חמוצות ואשתו סלבריטי. בתחילת שנות ה־90 הצליח במכבי תל אביב וכונה "קוסם", בסופן דשדש ואף אחד לא הבין כיצד אינו מפוטר. אולם דבר לא יכול היה להכין אותה, אף לא את שאר העולם, לכך שבסתיו 2007 התמנה למאמן צ'לסי, קבוצת הפאר האנגלית, בזכות חברותו עם אוליגרך רוסי. Avram who?! התפלצה התקשורת האנגלית, שמעולם לא שמעה על יליד פתח תקווה זה. אף שחקניו החדשים, מהכוכבים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי, לא ממש הבינו מניין הגיע הישראלי האלמוני (איזה חיים קשים יש לו, נשף אלישע בהתפעלות, כששמע ברדיו דברי ביקורת שהטיח בגרנט אחד משחקניו, אתה מבין?). הייתה רק דרך אחת נוספת להשתלב בליגת העל כמאמן: להעלות לשם קבוצה, כפי שעשה אלישע פעמים מספר. ב־2006 היה רק מאמן אחד נוסף מסוג זה, אלי כהן, "השריף", שעלה לליגת העל בתחילת שנות ה־90 עם מכבי הרצליה, אחר כך התקדם לקבוצות בכירות, ואז נעלם; לטענתו, היה זה משום שבשוק המאמנים שלטו מקורבים, עסקנים, סוכנים, ובעיקר התקשורת.

משפחתו של אלישע הגיעה למלייה שלחופי מרוקו ככל הנראה בעקבות גירוש ספרד. לאחר נפילת גרנדה, המעוז האחרון של אלאנדלוס, בידי הנוצרים ב־1492, לטשו הספרדים בברכת האפיפיור עיניים מעבר לים והגיעו למלייה, ועמם גם מקצת יהודי ספרד המגורשים. הם פגשו שם קהילה יהודית עירונית שגיבורה אלכאהן — על פי המסורת נצר לכהנים שברחו מירושלים לאחר חורבן בית ראשון — הדף בגבורה את הפלישה הערבית, לפני שנכנע. ריבונותה של ספרד שם נשמרה למעלה מ־500 שנה, חרף תביעותיה של מרוקו להשיב לה את המובלעת שהחשיבה ככבושה, שלטענת ספרד הייתה שייכת לה הרבה לפני שזו קמה. בעיני השתיים היוותה חיץ בין תרבות וברבריות, אלא שממבצר צבאי ברבות השנים הפכה לעיר נמל בעלת מסחר ענף. מוסלמים מקומיים, קתולים קולוניאליסטים, יהודים ספרדים, הינדים וצוענים התגוררו אלו לצד אלו, ואף כי רבה הייתה האלימות הן בין החברות הן בתוכן, במימונה היו קתולים ומוסלמים מניחים על מפתן דלתם של היהודים צמחים שהיו משמשים לקישוט הכניסה ופנים הבית. לעת ערב היו היהודים מזמינים פנימה את מכריהם הנוכריים להשתתף בסעודה.

יהודים אחרים מחצי האי האיברי הגיעו לאמסטרדם, שם חזרו ליהדות לאחר שנים שחיו כאנוסים. אחת מצאצאי משפחת היהלומנים קוסטר נישאה ליוהאן קרויף, כוכבה הגדול של אייאקס אמסטרדם, סמל האנטי־ממסדיות באמסטרדם של שנות ה־60. קרויף היה הרוח החיה מאחורי מהפכת הטוטל פוטבול, שתמציתה הייתה ביטול חלוקת התפקידים המסורתית על המגרש והענקת חופש לשחקנים לעבור ביניהם. קרויף ראה את עצמו כאמן והנוער המקומי, שנקבץ סביב פסל של נער רחוב שנראה כמותו כדי למחות נגד חברות הטבק ותרבות הצרכנות ולחולל מהפכה תרבותית, ראה בו ג'ון לנון הולנדי. בשנות ה־70 הביא את בשורת הכדורגל ההולנדי לברצלונה, קבוצת הדגל של המיעוט הקטלוני בספרד, שסיסמתה הייתה: "יותר ממועדון". הוא שבה את לב המקומיים כשהכריז שלא יכול היה לשחק בריאל מדריד משום זיהויה עם פרנקו, וביתר שאת כשקרא לבנו על שם הקדוש הקטלוני ג'ורדי, וטס במיוחד להולנד כדי לרשום את שמו, שהיה אסור בספרד. היה זה עם שובו לברצלונה כמאמן בשנות ה־90, שאלישע פגשו במהלך אותה השתלמות שהותירה בו חותם עמוק, לא כמודל למאמן זר של קבוצת הדגל של מיעוט לאומי, כמובן, אלא מקצועית.

בסוף הירידה המשיך ישר, חולף על פני בית הקפה של אבו עבדו מימינו ומשרדיה הארעיים של העירייה משמאלו, ואחרי בית הקברות המרכזי ואנדרטת יום האדמה הגיע לאנדרטה לזכר חללי אוקטובר 2000 שבמרכז העיר, מעליה התגורר מאזן, בן גילו. מאזן הכיר לו את הישובים בסלון ביתו, חיבדו במאכל ובמשקה ואז ערך לו ברכבו סיור בעיר ולקחו — הלאה מביתו, שמאלה בדרך הצרה המשתפלת מהכיכר השנייה שעל הכביש הראשי, שמימינה שלד מבנה גדול, בניין העירייה המיועד שבנייתו עוכבה זה עשור — למגרש. אז ישבו לאכול במסעדה ולדבר ביזנס. מאוחר יותר הכיר לו את חברי ההנהלה. אלישע ביקש להתייעץ עם אשתו. האתגר דיבר אליו, גם התשוקה, ובעיקר שכנעה אותו קבלת הפנים (סאמי וסלאח הפחח תיקנו את רכבו, סידרו אותו מאל"ף עד תי"ו).

אלישע לא ידע לאן הוא מגיע, אבל ידע שאינו רוצה לדעת, ובייחוד שאינו רוצה לשמוע רשמים של אחרים מחשש שיחרצו בו דעות קדומות, הטיות, התניות. הוא רצה לגשת לסחנין חופשי מכל אלו, הוא ביקש לראות את המציאות נכוחה, להביט בדברים כמות שהם, כשלעצמם, באופן ניטרלי, אובייקטיבי. הוא מצא שאנשי העיר אומרים מה שהם חושבים. הוא רצה לגבש לכדה את תשומת לבי בבוקר הראשון בסחנין חנות בשם מכתבת אלבהאא' (ספריית היופי) הסמוכה לביתי, נכנסתי ואמרתי אהלן, חשבתי כי אתרשם ממבחר הספרים אולם רק ציוד משרדי מצאתי וכששאל המוכר, בעברית, אם אני צריך עזרה עניתי, בערבית, לַא, שוּכְּרן, והוא שאל, מה? וכשעניתי בעברית, סימן לי מאחורי הדלפק בידו את הדרך החוצה ועלבון נורא צרב בי לגבש את הרשמים שלו עצמו.

את הקבוצה מצא אלישע מרוסקת. נוסף לקפטן סואן עזבו כל הזרים, כמעט כל היהודים, ורבים מהשחקנים הערבים. נותרו השוער מאיר כהן, הבלם גבע ברקאי, צמד המגִנים בסאם רנאים ועבד רבאח, הקשר חאלד חלאילה, ומספר צעירים חסרי ניסיון. אולם הבעיה החמורה ביותר, זיהה אלישע, הייתה היעדר המשכתי ללכת ברחוב שבו שכן ביתי עד למרכז העיר, שם נכנסתי למכולת אחת וניסיתי לקשור שיחה ערבית עם בעליה אלא שהיא הייתה מהירה מדי ואני נואשתי, אז עברנו לעברית והוא הראה לי שהלחם שביקשתי לקנות עבש והסלמי שהורדתי מהמדף כבר פתוח, וכששבתי הביתה גיליתי כי החומוס הוא למעשה טחינה ואף על פי כן חשתי הכרת תודה גדולה היעדר הנורמות. הוא ידע איך הם רגילים שמה — זה קרוב משפחה של זה, ההוא... — אבל מבחינת אלישע הוא בא, לא מכיר אף אחד, לא מעניין אותו בן משפחה, לא מעניין אותו זה, לא מעניין אותו כלום, לא דובים ולא יער. הוא דרש שבאוטובוס למשחקים ייסעו אנשי הקבוצה בלי מקורבים למיניהם ומצד שני, בניגוד למאמנים אחרים שעברו בסחנין וקבעו שכל השחקנים יעלו לאוטובוס במועדון, לא התערב במסלול של מוג'יב הנהג שהמשיך לעבור בעיר ולאסוף את השחקנים במקומות הנוחים להם. הוא גילה גמישות בכל הנוגע לשעות האימונים בימי שישי, שהאילוצים הדתיים שהיו כרוכים בהם הוציאו מאמנים אחרים מדעתם, ובמהלך הרמדאן קבע את האימונים לשעות הסמוכות לצאת הצום. אמנם הגביל את מספר האירועים החברתיים בהם השתתפה הקבוצה, שאמנם הוזמנה לארוחות הרבה (יאללה חומוס, יאללה זה), אבל עשה זאת במידה; כשלעצמו שמר על מרחק מה ונמנע מלהתערבב באנשי העיר, ככל שידע להבחין בינם לבין אנשי הקבוצה. אנשים היו רגילים למשהו מסוים אבל בסופו של דבר, ידע, כולם משוועים לסדר, בסוף, אף כי לא הייתה שמה סבלנות יותר מדי. את הביטחון, ששחקני הקבוצה הרגישו שהשיב להם בקיץ 2006, הקנה להם אלישע בזכות הַסדר שגיבש, בכך שנתן להם שקט ולא שיגע את המערכת כל הזמן, בכך שלא היו שרויים בחוסר ודאות.

המשחק הראשון, בבאר שבע, הסתיים בתיקו אפס. כשבעים אוהדים הגיעו לעודד את הקבוצה, כולם מהנגב; מסחנין הגיע רק עלאא', שמבעד לדמעות האכזבה משאר האוהדים נשבע — לא שכחנו ולא סלחנו! — להמשיך לקלל את השחקנים. עבד הזהיר אותו שישלח אנשים להכותו ומאיר שלח את מוטי, מאמנו, שיאמר לו שהם יוצאים לדרך חדשה, שרוצים לעלות ליגה. במחזור השישי, אחרי שלושה משחקים ללא ניצחון, התחברה הקבוצה, שִרשרה תשעה ניצחונות ברצף שהעלו אותה עד למקום הראשון וברחה יחד עם קריית שמונה משאר הליגה. באחר צהריים אביבי באמצע עלי, שבוע לאחר בריחת בשארה מהארץ, צחק כשראה אותי אוכל בסכין ומזלג את הבשר שדחק בי כי אקח ממנו עוד ועוד ועוד ואמר שהוא אוכל עם היד אבל הוא ליברל ואינו כופה דבר על אף אחד, וכשנכנסה נאדיה עם מגש בשר נוסף לא יכלה לכבוש את צחוקה למראה בעלה שבהדרגה עבר בעצמו לחתוך בסכין ומזלג את הבשר בצלחתו באמצע אפריל צבאו האוהדים על הפתחים, לקראת משחק נגד הפועל אשקלון שבו יכלו להבטיח את העלייה. ביציעים היו קרחות, ועל הדשא שׂוּחק משחק נרפה. בדקה ה־85 כבשה סחנין שער שוויון ועם שריקת הסיום נהרו אוהדים לכר הדשא וחגגו את עלייתה של סחנין חזרה לליגת העל אחרי הפסקה בת שנה, חמישה מחזורים לתום העונה. בגביע הדיחה את המדורגות שתיים ושלוש בליגה הבכירה, ראשית את מכבי נתניה בחוץ, אחר כך את מכבי תל אביב בהפתעה מרעישה, ורק ברבע הגמר נכנעה, אולם אלישע הזהיר שאף כי הטיול בלאומית היה קצר ההתבססות בליגת העל תהיה קשה. השחקנים הביעו ביטחון כי לקחי העבר נלמדו, ואנשי הקבוצה החלו כבר להיערך לשיבה לליגת העל. מאזן הכריז: בני סחנין תהווה מודל לכולם, היא רכושו של המגזר והיא תהיה מאוחדת עבור כל תושבי העיר, לא נרשה לפוליטיקה ולחמולות לפגוע בהישג! ראש העיר מוחמד בשיר הבטיח: לא תיחסך תמיכה כספית מהקבוצה כדי להשיג את המטרה, שהיא הישארות בליגת העל ושמירה על תואר מלכת המגזר.

שבוע לאחר העלייה פגש מאיר את עלאא' ואמר לו: כל הכבוד, באמת כל הכבוד, אבל אל תשכח שאם אתה רוצה לקלל, תקלל את מי שהוריד אותך ליגה ועזב אותך; אתה צריך לכבד מי שירד ליגה ונשאר, וחיבקו. באירוע הרשמי לציון העלייה, במסעדת אלאנדלוס, הרים עלאא' את מאיר על כתפיו. אלישע, בכניסתו לאולם, לא ידע היכן הוא נמצא, ואשתו הייתה בשוק טוטאלי. השמחה הייתה אחרת.

בקיץ 2007 אלישע כבר לא נסע לסחנין ושחקניו שוב לא התאמנו תחת איום הקטיושות או בין עצי הזית, אבל גם לא במגרשה הביתי בן השנתיים, ואף לא במגרש האימונים שנבנה לצדו בכספי תרומות קטאריים ונחנך אך מספר חודשים קודם. מידותיו היו קצרות, וחסרו חדרי הלבשה; מהנדס העיר הסביר שלא הייתה די קרקע, התנצל והבטיח, לשווא, שהליקויים יתוקנו. יתר על כן היה כר הדשא סינתטי, קשה זידאן נכנס לחדרי מלווה בנגר נמוך קומה שניגש לארון, שיחק עם המסילה ומיד יישר את המגירה למבוכתי הרבה, ותוך שפירק את הדלת מציריה שיחק זידאן בַּשַׁלָּט ותיקן את הטלוויזיה שהותירה אותי חסר אונים, ולאחר שניסר הנגר מהדלת והִתקינה במסגרתה כשהמנעול השמיע קליק הכרזתי שהכול כשורה אלא שבתוך מספר שעות גיליתי כי נחפזתי למסקנה האמורה ובמזיגה של צער על כי התקלה לא תוקנה והקלה שהבעיה אינה פשוטה עד כדי כך שיכולתי אני לפותרה, קראתי לזידאן שהבטיח מיוגע כי מחר יוסדר העניין אלא שלמחרת נעלם כלא היה עד שהגיע בעל מלאכה אחר, סובב את המפתח שלא עלה בידי זידאן להניע — מה הוא יודע?, גיחך — החליף את הצילינדר ולראשונה אִפשר לי לנעול את דלתי קשה כאבן, ושימוש תכוף בו היה חושף את השחקנים לפציעות. על כך סירב חמיד, מנהל מחלקת הספורט בעירייה, להתנצל: המגרש נועד לשימושן של כל הקבוצות העירוניות, ובשל השימוש האינטנסיבי בו לא הייתה ברירה אלא להתקין דשא סינתטי. בכר הדשא הטבעי בדוחא לא ניתן היה להשתמש משום שלא יכול היה לעמוד ביותר מאשר אימון או שניים בשבוע נוסף על המשחקים. כך נאלצה סחנין, הקבוצה היחידה בליגת העל בלא מגרש אימונים משלה, מאחר שאלישע לא היה מוכן שהקבוצה תמשיך לנדוד בין מגרשים שונים באזור ודרש מתקן אימונים קבוע, לשכור את מגרש האימונים בירכא, כפר דרוזי המרוחק ממנה כשלושים קילומטר שמרבית תושביו היו אוהדי חיפה, ומקצתם בית"ר. הללו היו באים לאימוני סחנין ומציקים, תולים שלטים בגנות הקבוצה וזוממים להעלות פרות על כר הדשא (הם טענו שבבית"ר רק המיעוט גזעני ובסחנין הרוב, והיו מתגאים בגיוס הדרוזי ואילו במתגייסים מסחנין הטילו דופי; בסחנין סיפרו שירכא הייתה לכפר העשיר באזור לאחר שבזזו את דרום לבנון במלחמת לבנון הראשונה). ראית את התנאים, אמר אלישע — חדר ההלבשה של המאמנים צר מלהכיל את הצוות כולו, בחדר הטיפולים של השחקנים חלק מהכיורים חסרו ברזים, אף האסלות לא היו תקינות — אבל זה שלנו. בקבוצה כעסו על העירייה ובעירייה על הקבוצה, וכשזו איימה להעביר גם את משחקיה לחיפה העירייה לא במיוחד התרגשה, אולי משום שהמשטרה ממילא סירבה לאשר את האצטדיון המקומי, בגלל רשימת ליקויים שמאזן העריך את עלות תיקונם ב־200,000 שקלים.

אמנם העיר כבר לא דורגה בעשירון התחתון במדד החברתי־כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שכן לאחרונה העפילה אל העשירון הלפני האחרון, אף שיעור האבטלה בה כבר לא היה הגבוה בישראל, אף כי כמעט מחצית מהמשפחות המקומיות היו נתמכות סעד, אולם העירייה עודה נתונה הייתה בגירעון בן למעלה ממאה מיליון שקל. על כן טענה כי היא מנועה מלתמוך בקבוצה כספית, אפילו הייתה רוצה, בבחינת אם אין לחם תאכלו זִין עם שניים מאחיו הקטנים החייכניים התיישב על אדן חלוני והחל לפטפט אבל אני אבדתי בשטף דיבורו אז יצאנו החוצה ושיחקנו בכדור, כשלמחרת חזרו נכנסו לחדרי, שאלו אם ברשותי קלפים ומשנענו בשלילה עברו לעלעל בעיתונים, באלימות מה, כמעט וקרעום, וכשפשפש זין בתיק ומצא כיפה הניחה על ראשו והביט בעצמו במראה וכל אותם צהריים נדרכתי לקראת שובו הצפוי וכשחזר ונגע בכל חפץ וחפץ בחדרי לא ידעתי מה אעשה, להתפרץ כלפיו לא יכולתי ובאותה מידה ביקשתי שלא לעודדו בשום אופן, אלא שבחלוף מספר ימים שוב לא ביקש את קרבתי ואני חששתי כי דבר מה אירע תאכלו ביסקוויט, בגין תוכנית ההבראה שהוחלה עליה. אף קבוצות שהיו להן בעלים פרטיים יכלו לסמוך על סיועה של העירייה המקומית, ואילו סחנין לא זו בלבד שהייתה היחידה שפסחה עליה מהפכת ההפרטה והדה־פוליטיזציה, שהחלה בתחילת שנות ה־90 — כשהוחלט כי הקצבות הטוטו לא יועברו אל אגודות הספורט דרך המרכזים הפוליטיים כי אם ישירות — והושלמה בתוך 15 שנה כאשר כל קבוצות ליגת העל היו בידיים פרטיות, אלא שבעוד שקבוצות שלא מצאו להן קונים עברו לידי הרשויות המקומיות, סחנין אף לחסות העירייה לא זכתה: היא הייתה עמותה עצמאית, תוצאת איחוד בין הפועל ומכבי המקומיות בשנות ה־90 המוקדמות. כפי שהיה בזמן העלייה הראשונה גם עתה כעסו על אנשי עסקים ערבים שלא התגייסו לעזרתה, והתאכזבו מאלו היהודים שלא הכירו בפוטנציאל שבפרסום אצל קבוצה שהחברה הערבית כולה עמדה מאחוריה (על מבצע "הקש בדלת" שערכו מספר שנים קודם לכן לא חזרו). אף לגביר הזר שנחלץ בעבר לעזרתה, ארקדי גאידמק בעלי בית"ר, שתרם לקבוצה בשם הדו־קיום כל זמן שהייתה בליגה השנייה, עתה משעלתה לבכירה מנועה הייתה מלפנות בניסיונה לקושש את תקציב המינימום הנדרש להעמיד קבוצה בליגת העל, 10 מיליון שקלים. מה קרה, צחק הרב רפאל מאמו שליט"א כשבאו בתחילת הקיץ אנשי הקבוצה לישיבת שער יהודה שבקרית אתא לבקש את ברכתו, נגמר לו הכסף? הבעיה הייתה הפוכה: בעקבות הכספים שהזרים בלא חשבון נוצר מה שכונה "אפקט גאידמק", שבמסגרתו קפצו משכורות השחקנים ב־42% ותקציבי הקבוצות ב־35%. אף קבוצה אחרת בליגה לא נאבקה כדי לעמוד ברף המינימלי, למעשה כולן הגדילו את תקציבן לבד ממכבי חיפה.

בסוף יוני, בצל הסכסוך עם העירייה והמצוקה התקציבית, כשלא ברור אם בכלל תוכל לפתוח את העונה וסגל השחקנים שלה ממילא חסר, החלה הקבוצה באימונים בירכא. שיהיה לך ברור, ביקש אלישע להרגיע את הקשר הקולומביאני קולמה, מאזן אמר שהוא ימכור אדמות אם הוא יצטרך, אבל בסופו של דבר הוא יעמיד כאן קבוצה ראויה לליגת העל. כעבור שבוע וחצי יצאה למשחק אימון במגרש האימונים של מכבי תל אביב בקריית שלום. על המגרש קרא קפטן מכבי תל אביב אבי נמני לקוון חוצפן ואפס, ואיים כי ידאג שיותר לא ישפוט. מחוצה לו קיללו אוהדי מכבי את שחקניהם שלהם ונהמו לעבר שחקניה השחורים של היריבה, קראו מוות לערבים ומוחמד כמו סיכות ננעצו בי מבטי האנשים בעוברי על פניהם, ובדרך כלל די היה שאומר אהלן כדי שירימו הזקנים את ידם ויברכוני לשלום אולם עיניהם הקרועות לרווחה של הילדים הקטנים, משתאות, מהופנטות למראי, לא בקלות התאחו, יום אחד בתור אצל הירקן הביטה בי ילדה בת 4-3 ממושכות, גם כשחייכתי לעברה נותרו פניה קפואות במבען החשדני, גם כשהסטתי את מבטי, כפי שראיתי בכל פעם שפניתי לעברה בחיוכי הנואש ומוחמד מת, זרקו נפצים ובקבוקים ואבנים לתוך המגרש. השופט נאלץ לשרוק לסיום המשחק 15 דקות לפני סיומו המתוכנן. אז רגמו האוהדים את האוטובוס של סחנין וניפצו את השמשות.

כעבור חודש, לקראת משחקה הרשמי הראשון של סחנין, הצליח מאזן להעביר את התקציב: חציו התבסס על הקצבות מועצת ההימורים, הטלוויזיה ומרכז הפועל; חציו האחר על הסכמי חסות עם ספונסרים ועל ההכנסות הצפויות ממשחקיה הביתיים (בהנחה שהמשטרה תאשר את מגרשה). את 600 אלף השקלים החסרים השלים מאזן בצ'ק, שלדבריו עלה לו במריבה עם האישה. התקציב שהתקבל היה הנמוך בליגה, גודלו כרבע משל מכבי והפועל תל אביב ומכבי במבה עלתה שקל, משולש פיצה רק חמישה ומכבי חיפה, ואילו תקציבה של בית"ר ירושלים האלופה היה גדול פי שנים עשר. באמצעותו הטליאה סחנין הרכב פותח המבוסס על גרעין הקבוצה שעלתה. בשער נותר, אף כי בקיץ ביקשו, שוב, להחליפו בשוער זר, מאיר בן ה־36. חוליית ההגנה הורכבה משני המגִנים המקומיים, עבד ובסאם, וצמד בלמים זרים, תמירים וחסונים, פליטי מכבי הרצליה: ליאו האמריקאי שהגיע בחורף הקודם, לאחר שוך הקטיושות, ויא־יא פטי הקונגולי, שחתם בקיץ. בקישור נותר קולמה הקולומביאני יחד עם חאלד המקומי, ואליהם יועד להצטרף קשר נוסף. גם בהתקפה שיחקו שלושה: איליה יברויאן, החלוץ הרוסי גדול הגוף, ומצדדיו שיחקו באגפים שני צעירים. אל חמד רנאים המקומי הצטרף בתחילת אוגוסט מאור בוזגלו, שבעונה הקודמת ירד ליגה עם הפועל פתח תקווה, שאליה הושאל ממכבי חיפה, שמאמנה ויתר עליו מפני שעם בוזגלו, כך אמר ברדיו, יש כל מיני דברים נלווים שצריך תוכנית ארוכה כדי לדבר עליהם. לאימון הראשון בירכא הגיע החייל הצנום בלוויית אביו יעקב, והפריח יונה לבנה.

שני המשחקים הרשמיים הראשונים היו בגביע הטוטו. איזו קבוצה בנית לי פה? התריס בסיום הראשון בעלי מכבי פתח תקווה כלפי מאמן קבוצתו, 90 דקות וכמעט לא נגענו בכדור! מה אתה רוצה, השיב האחרון, שאני אכנס לשחק? ראית איך שחקני סכנין נלחמו. הבעלים הנהן ונכנס לרכבו. במשחק השני שבה סחנין לתל אביב, שאירחה אותה בלא קהל — עונש על התנהגות אוהדיה חודש קודם — והפסידה לה 2-1. אולם יותר משהעידה הצלחתה של סחנין על יכולתה, הייתה עדות למצוקתה: קבוצות אחרות ראו את משחקי גביע הטוטו לכל היותר כמשחקי אימון, לפעמים כאמצעי לשכך את מרמורם של שחקנים שמיעטו לשחק בליגה. עבור סחנין היו הזדמנות להרוויח כסף. ואמנם, חרף ההצלחה המוקדמת הציפיות נותרו נמוכות. אוסאמה הפיזיותרפיסט בשעה שצפה באימון הקבוצה היה מסופק אם המשחקים בגביע הטוטו משקפים את בנו הבכור של זידאן, שהיה צעיר ממני בשנה או שנתיים, גר בצימר הצמוד, דלת חדרו מול דלתי ומבעדה בקעו קולות רמים, לעתים זה של יורם ארבל משדר את ריאל מדריד — יש! זעק הבן כשכבשה הקבוצה — ולרוב מוזיקה מזרחית, וכבל האינטרנט שהשתלשל מדירת הוריו למעלה נתחב לסירוגין מתחת לדלתי או דלתו ואם האחר רצה בו היה דופק על דלת שכנו ומבקשו, לעתים היה בא ובקבוק בירה בידו ואומר כי ברצונו לדבר עם חברו בחו"ל, יש שהיה נוקש על דלתי בתוקפנות כשואל באיזו זכות נמצא הכבל אצלי, פעמים היה שולח את זין להביאו ומבעד לדלת הפתוחה הייתה נכנסת חתולה מטונפת, ואילו יום אחד חיכה בסבלנות עד שניגשתי לפתוח את הדלת ובזמן שהבאתי לו את הכבל הציץ פנימה ושאל אם אני מתפלל ואני עניתי לא, מופתע, וכשהבנתי במה הבחין הסברתי, זה סתם שטיח, ולאחר שפנה לדרכו לפתע הסתובב ושאל, אתה יהודי? הייתי בטוח שאתה מחו"ל, ועל פניו שלרוב רגנו וזעפו פשט חיוך נבוך משקפים את יכולתה באמת. מבין השחקנים רק מקצת הזרים ומאור הכניסו לחוזיהם מענק על התברגות בצמרת; היתר הסתפקו במענק הישארות. מוספי פתיחת העונה של העיתונים חזו שסחנין תרד חזרה לליגה הלאומית, ובערוץ הספורט אמרו הפרשנים שהם מתים על אלישע ושסכנין מאוד מאוד טובה לליגה אבל בתשובה לשאלה אם יישארו אמרו רק, הלוואי.

פסימי היה יחסה של התקשורת אל הכדורגל הישראלי בכלל. מוסף פתיחת העונה של "הארץ" הוקדש ברובו לתמונות נוסטלגיות מהעבר. ב"שם המשחק" התנחמו שלנוכח הציפיות הנמוכות, הליגה אינה יכולה לאכזב. עליית התקציבים עמדה בניגוד לירידה במספר הצופים ואווירה של דכדוך ליוותה את ההכנות לעונה החדשה, שעיקרה היה ההכרה כי עם הכסף של בית"ר לא ניתן להתחרות ומה שהיה גם יהיה.

חיוכו העקום של גאידמק, פרוש לרוחב הקיר, קידם את פני הבאים ביום שישי בבוקר לבית הקפה של אבו עבדו, שם התאספו השחקנים המקומיים בטרם נסעו לירכא, לאימון האחרון שלפני תחילת העונה. למחרת ציפתה להם במשחקם הראשון חזרה בליגה הבכירה מכבי חיפה, יריבתם האחרונה בליגת העל בקיץ 2006, הקבוצה הדומיננטית של העשור, אלופת חמש משבע העונות האחרונות. "חיפה תנצח את סכנין המרוששת", צפתה התקשורת, "השאלה בכמה. זה יכול להתפתח לנוק־אאוט הראשון של העונה. ממלאים טוטו? משחק קל".

הרכב מלפנים נסע לאט אבל לעקוף לא ניתן, ולנהג בתסכולו לא נותר אלא לנווט את רכבו באיטיות בפיתולי הכביש המסתלסל בין הגבעות בדרך המובילה מערבה. האחרים מכונסים היו בעצמם, אבזמי החגורות מונחים רפויים לצדם. ברקע פירות לא היו אצל החנווני, על כן הלכתי לירקן קרוב יותר לביתי ובחצותי את הכביש הבחנתי במכונית המתקרבת מרחוק ובהיותי כבר באמצע הדרך הנחתי כי יאט בכניסתו לפנייה אלא שהוא התמיד במהירותו ואני בבהלה הגברתי את קצב ההליכה עד שנעצר בחריקה צורמת ואני קפצתי הצדה כשידי המכופפת מושטת לעבר המכונית, שמתוכה הביטו בתימהון שני זקנים חבושי ראש, וכששאלתי את הנהג מדוע לא האט ענה שהשמש סִנוורה אותו, והשתיקה המשתוממת התחדשה עד שאשתו הפטירה, אלחמדללה, והם נסעו לדרכם ואילו נהג צעיר שעצר בצד וצפה במתרחש שאל מה קרה, צחק ונופף לשלום ברקע התנגנה מוזיקה ערבית שקטה, שנקטעה על ידי החדשות. אחד קרא בעיתון "בנורמה" על התקרית שאירעה שבוע קודם, שבה איש כפר מנדא נורה על ידי מאבטחים בשער יפו בבירה. אחר רִפרף בעמודי הספורט, שבהם היו שקועים גם השחקנים הישובים בכיסאות פלסטיק בצל העץ הגדול שבקצה מגרש האימונים בירכא. כתב "מעריב" מחמוד, אחיו של עלי, ביקש מבנו הצעיר שיביא למאור את העיתון ותיקן את השחקן ששאל את מאור, אתה בא לצומת שפרעם? (עובר בצומת שפרעם). מאור לא ידע לומר, הוא סומך על ה־GPS, כך הסביר, וגם את ירכא איתר המכשיר בקושי. הילד רץ חזרה לאביו בפנים מאירות.

צחנת צואה היכתה בנחיריים. לפרקים קהתה, אבל כל אימת שהרוח נשבה מכיוון מפעל העופות המזמזם, מבדרת דגל ישראל קרוע תקוע בגדר, לשווא מנסה להשתחרר, שבה גם הצחנה וביתר שאת. המגרש שכן באזור תעשייתי כעור, אולם דבר מחוצה לו לא נראה מתוכו: מלפנים ומשמאל סגרו עליו חומות בטון גדולות ומימין טריבונה, ומעליהן נמתחה יריעת שמיים תכולים שהשתרעה עד לאופק. מאחור חצצה גדר בין המגרש לבין המועדון, אליו נכנסו לאיטם השחקנים. כשכולם היו בפנים נכנס גם צוות המאמנים, ואילו שאר בעלי תפקידים ומקורבים נקבצו לצפות פנימה מבעד לחלונות המסורגים. בפנים ניצב לוח מחיק על סל כביסה, שעון כנגד כיסא, ולצדו עמדה טלוויזיה קטנה בה צפו השחקנים בעצמם, משחקים שבוע קודם נגד מכבי תל אביב. חשוב ללמוד, אמר אלישע. כשהסתיים הקטע קם והעביר תדרוך טקטי על היריבה הצפויה בשבת. אני לא מאמין בהוקוס פוקוס, בנִסים. הם בני אדם, אמר על קינן וקייסי וחרזי. אני תמיד אמרתי, חתם, אם נותנים לשחקן לשחק, הוא משחק; אם לא נותנים לו לשחק, הוא לא משחק. הוא הורה לסגור את החלונות, הראה לשחקניו סרטון אחר שבעקבותיו קם לתדרוך נוסף, ושלח את השחקנים למגרש.

סבאח אלחיר, בירך מחמוד את הצעירה שצעדה, משקפי שמש מסתירים את עיניה ולמותניה חצאית קצרה שמתחתיה מכנסיים צמודים, אל תוך המגרש, סבאח אלחיר, סבאח אלחיר. חבורת הגברים שעמדה בסמוך צחקה וגערה בה: שומה עליה להשיב לו כברכתו, סבאח א־נור. משנתפנתה מן העיסוק במצלמתה הפטירה בוקר טוב, אחר כך סבאח אלחיר. מחמוד שאל לשמה, הדס גרינברג ענתה. השחקנים, כולם נמוכי קומה זולת ליאו, רגליהם עמוסות שרירים, הקיפו את המגרש בריצה לאה בעקבות מאמן הכושר יורם, שלימד חינוך גופני בקריות (כשהיה מלמד בבוקר היו האימונים נדחים לצהריים). יחד עמם רץ אלישע שעבר בין השחקנים, בעיקר הזרים, והחליף איתם דברים קצרים. ג'ורג'י, שעל פניו נסוך היה תמיד חיוך אילם, הניח קונוסים בקצה המגרש. עשור קודם לכן הגיע לארץ, להפועל תל אביב, ובמשך שבע שנים עבר בין קבוצות ישראליות שונות, שעם אוהדי כולן קשר קשרים שנמשכו גם לאחר שעזבן (אוהדי כפר סבא אף איימו בחרם מנויים כשהקבוצה שחררה אותו; אלמלא היו רק 133 כאלו, המהלך אולי היה נושא פרי). עם פרישתו הציע לו אלישע, שהיה מאמנו בכפר סבא, לשמש כעוזרו ושותפו לנסיעות הארוכות. הוא התחתן עם ורה, עולה רוסייה, שיחד עמו גידלה את בניו מנישואיו הראשונים, ואף כי ראה את עתידו בארץ ואת עצמו ישראלי, גם לאחר עשור לא היה אלא תושב ארעי ותוקף מעמדו הוארך מדי שנה. קשרים לא היו לו, ומעיתונאים בעקביות נמנע. כשגילה אחד שג'ורג'י בעל השכלה משפטית ושאלוֹ מדוע אינו עוסק בעריכת דין ענה לו, כי אלישע לא צריך עורך דין. השחקנים נחלקו לשלוש קבוצות, שעה שאלישע חבש כובע ובאמצע המגרש ביצע תרגילי קפיצה וכפיפות בטן, והתחרו זה בזה כשביניהם רשת שמעליה העבירו את הכדור, עד שפרץ ויכוח קולני על החוקים וג'ורג'י נדרש להתערב ולהכריע. גרינברג התמידה בהתעלמותה מהגברים.

בזמן שהקבוצה המנצחת חגגה עבדו השוערים בנפרד עם מוטי, שבעיניו התכולות האישונים אבדו כטובעים בלב ים. מוטי עצמו עמד בשערה של סחנין מספר שנים קודם לכן, הוא לא אחד שלא היה שוער ובא לאמן שוערים, שזה די עצוב אבל לצערנו יש בארץ, למשל המאמן הקודם ויש עוד הרבה דוגמאות (בלי לנקוב שמות, בלי לפגוע). זה מה שנקרא גניבת דעת, כמו מאמני כושר שרוצים להיות מאמנים, הם באים גונבים את הדעת של המאמנים, באים עם לפטופים, כמו המכשיר הזה בטלוויזיה, זה לא גניבת דעת? היה משחק יצא שהשוער, השוער, רץ יותר מאחד השחקנים: הוא רץ 5 ק"מ וההוא רץ 4. אמר לו מוטי, תגיד לי, השוער רץ 5 ק"מ? אתה בטוח? כן, המכשיר מראה את התנועה. זה לא גניבת דעת? על מי הם עובדים? זה יענו גניבת דעת עולמית, זה הגניבת דעת של המאמני כושר, הם באים עם לייזר ויושבים ככה, הפכו להיות משטרת התנועה, סופרים כמה הוא רץ. עזבו אתכם, תבואו תעבדו. עבודה, עבודה קשה, לא יעזור בית דין, מאמני שוערים עכשיו אומרים, היום אני עובד אימון כניסה, מחר אני עושה אימון רגליים, מחרתיים אני עושה לו זריזות. אמר לו מוטי, תגיד, ביום שאתה עושה לו רגליים, הוא עובד עם הרגליים, נכון? ולמחרת שאתה עושה לו את הזריזות, הוא לא עובד עם הרגליים? אז הוא אומר פשוט: אנחנו באים, באימון הראשון נכנסים לקצב גבוה, מתחילים, עובדים, ובאימון השני עובדים, ובשלישי עובדים, וברביעי, יום חמישי מתחיל לרדת, עובדים אבל פחות קשה, יום שישי נותן להם אינסטינקטים והגבהות. למה אתה מחכה? רדה מאיר בשאדי, מחליפו הצעיר, שבעיטה של מוטי חדרה לשערו, אתה צופה בסרט? בשער הבא הרים ידיים ופלט אנחה. צלֵם, צלם טוב, סנט בו מוטי. בצד גיחך עלאא' האפסנאי. (כעבור חודשיים יאמר מוטי, עכשיו אני מבין למה כל היום שאדי שקט ולא צוחק; מופיד אמר לי, תשמור עליו, הוא משכונת העצובים). גם כשעמד מוטי בשערם של אחרים תמיד התקשרו אליו בחגים.

בסיום התאחדו השוערים עם יתר השחקנים, שביצעו סדרות של התקפות מסודרות, ראשית במסירות עומק על הקרקע ואחר כך בהגבהות מהאגפים, וכל העת הדהד קולו של אלישע ברחבי המגרש. בעת מתיחות השחרור שהעביר יורם, קרא מחמוד לשחקנים כדי לצלמם לאתר הקבוצה, שאותו ערך. הוא כופף את גופו הצדה כדי לצלמם תוך העוויית פניו. אחר ניגשו השחקנים לבחון את תמונותיהם, ובמתחם פשטה הוא תושב סחנין, הציג אותי מחמוד בפני אלישע, שרוצה לכתוב סִפְר, סִפְר? שאל אלישע, סִפְר, ענה מחמוד, אהה, סֶפֶר, ענה אלישע פשטה תכונה לקראת הגעתו של מאזן. הוא התהלך לאורך המגרש, חיוכו קורן, ידו כרוכה סביב חאלד. אלישע נשק לו שלוש פעמים, אז דיבר מאזן עם השחקנים הישובים על הדשא מולו.

באותו ערב הגיע מאזן לזמן קצר גם לחתונה שערכו בני משפחתו של מחמוד. שתי עונות היו בסחנין, עונת הכדורגל ועונת החתונות, וביניהן הייתה חפיפה מסוימת. מאזן עבר בין האנשים כאילו היה הוא החתן וכל העיניים נישאו אליו, אל עורו השזוף הבוהק באור הפנסים, אל שיערו המלבין העשוי תלמים חרושים, והכריזמה זלפה ממנו כבושם. ריבוי החתונות בתקופה זו, כתב מחמוד ב"מעריב", הוא הסיבה להיעדר התכונה בעיר סביב חזרתה לליגת העל. גם לפני עונתה הראשונה היו חתונות רבות, אולם אז מיהרו האנשים לברוח מהחתונה שהתקיימה ביום המשחק אל האצטדיון. ואילו כעת בשיר במכולתו הוא לקח אותי באחד הימים לטקס ד'כר במסגד של אבו פלסטין, אליו הגיע גם אוטובוס מלא שכנים יהודים שעלו על כיסאות כדי לצלם את המוסלמים מחזיקים ידיים, מזמרים, מתנועעים כמטוטלות במעגל ומתופפים עד שהתפרץ אחד מעוטי הגלימות פנימה וריקד ולאחר מכן פינה את מקומו לחברו, אחד דילג אחר הקיף את המעגל, כל אחד בסגנונו הוא, על פי קצבו, זקנים צעירים ואף ילד קטן שאביו אחז בידו, ובעוד היהודים מצלמים מצאתי אני את עצמי בתוך המעגל, מחוצה לו, צופה בהם ומנסה לחקותם, מנסה להבין את אשר צופנת תנועתם, רוחם, מחשבתם ושם לב כי פני בשיר מאדימות ונוטפות וידו נשלחת לחזהו במכולתו באותו אחר צהריים כלל לא ידע אם המשחק מתקיים בסחנין, או לא. בני משפחת ראליה עברו בין האנשים וחילקו משקה, ממתקים, פירות, והאנשים השליכו את האשפה, את הכוסות החד־פעמיות וגם אוכל, אל עבר הגינה הסמוכה. אני ישבתי בין האנשים, ביום שישי הראשון שלי בעיר, דיברתי עמם על הקבוצה כשלפתע החל גועה בצחוק איש שקרב אלינו, איש גדל גוף וזקנו שיבה, והוא מחווה לעבר רגליי. במבוכה קיפלתי אותן תחתיי, הסתרתי אותן בין רגלי הכיסא, תוהה אם סנדלי שורש אינם יאים לחתונה. (שעה שהרהרתי בחלוף הימים בביקור במכתבת אלבהאא' עלה בדעתי כי כוונת המוכר הייתה שאין בחנות, שאני חשבתיה לחנות ספרים, שירות עצמי). לא בסנדלים הָאָשָׁם, הסתבר, כי אם בזווית הישרה שבין הרגליים המשוכלות ובכף הרגל הפונה לעבר פני הזולת.

בסמ אללה בסמ אללה בסמ אללה בסמ אללה, בדק מישהו את המיקרופון. דגלי התנועה האסלאמית התנוססו מעל הבמה, מולה היו ערוכות שורות של כיסאות, והחתן ישב בכיסא לצדה. עליה עמדה להקה דתית, צעירים חנוטים בחליפות ומבוגר בעל זקן עבות, שנאמה נאומים ארוכים. לעתים הוסיפו להם מוזיקה, לעתים ליוום בתנועות ידיים, מדי פעם נצעקה ברכה וכל הקהל חזר מספר פעמים אחריה. בקצה העין, בחצר הפנימית, ניתן היה להבחין בנשים, בהן הכלה.

למחרת, שבת, השמיים היו אפורים והאוויר מלא חול הנישא על גבי רוח צוננה, ובשעה שנערכה חתונה נוספת של חמולת ראליה חיכה חמודי בן ה־16 ביציאה המערבית מסחנין, מקווה לטרמפ בשיירת המכוניות שעשתה דרכה לחיפה, שובל של צעיפים ודגלים מתוחים ברוח מצליפים בחלונותיהן. לסוף נאסף על ידי רכב נושא מדבקה: שרוף על סכנין. אני תפסתי טרמפ עם סמיר, יושב ראש חוג האוהדים, שכעס עליי. תרגמתי את דבריו לרגל פתיחת העונה עבור הגרסה העברית וכן האנגלית של אתר הקבוצה והתרגום, משום שהיה מדויק, לא היה לשביעות רצונו. (לו ידע שדבריו יתורגמו היה מכוון את דבריו לקוראי העברית וכותב, למשל, על דו־קיום). מאחור נדחקו שלושה צעירים, אחד מהם פינה את המושב הקדמי עם הגיעי, ואחר שרק בהתפעלות כשעל פנינו דהרה מכונית אחרת, עם גג נפתח. סמיר נחר בבוז והסביר: גם הוא רוצה כזה. מהרדיו בקעו צלילי "שירים ושערים", ואחרי "יום שישי את יודעת" דווח כי קריית שמונה, במשחק הבכורה שלה בליגה הבכירה, ניצחה 0-3 את מכבי הרצליה. קריית שמונה הייתה יריבתה הבאה של סחנין ובעיר כבר עסקו במפגש הצפוי עם הקפטן לשעבר, עבאס סואן, שבמהלך הקיץ דחה את ההזדמנות לחזור הביתה או לחלופין לא באמת זכה לה, ובין כך ובין כך היו שני הצדדים מרירים. הרכב לפנים התקדם מעט וסמיר, תוך שלחץ על הדוושה בחושבו כי האור ירוק, פנה אליי ואמר, רק לאלוהים אין מחליף, וכמעט התנגש ברכב העומד לפנים.

מלחמה, קראו האוהדים המרוכזים ביציע המרוחק שמאחורי השער, באצטדיון נמוך ושטוח שרק זרקוריו המיתמרים בידלו אותו מהנוף העירוני, ומאור בוזגלו נשמה. מולם עמד שוטר ועל פניו מבע של בוז וסלידה. כוס אמכ, הם צעקו, פאק מכבי. ילד קטן בחולצה כתומה צפה בהם בפליאה, לסתו שמוטה. בשעת בין ערביים פתחה סחנין בחיפה את העונה הראשונה שלה חזרה בליגת העל, ובחלוף 48 שניות הגביה עבד כדור מהאגף, וחמד נגחוֹ פנימה.