אגדה של אושר - כרך ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אגדה של אושר - כרך ב'
מכר
מאות
עותקים
אגדה של אושר - כרך ב'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אגדה של אושר - כרך ב'

4.6 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פפר וינטרס

פפר וינטרס היא מחברת רבי־מכר רבים וספריה כבשו את רשימות הנמכרים ביותר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו. אס. איי. טודיי.
 
היא ממלאת תפקידים רבים, בין השאר היא סופרת, קוראת ולעיתים גם רעיה. היא אוהבת לטייל ויש לה בעל מדהים ונפלא שסובל את הרומנים שיש לה עם החברים שלה בספרים. היא אוהבת סיפורים אפלים, שיש בהם טאבו והם מסחררים את הראש. ככל שהגיבורים מעונים יותר, כך טוב יותר, והיא אינה מפסיקה להמציא דרכים לשבור ולתקן את הדמויות שלה. הו, וסקס... יש בספרים שלה סקס. היא שואפת לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראים שלה להשתוקק לכל מה שהם אינם אמורים לרצות, וסיפוריה הם בעלי עלילות מורכבות ודמויות בלתי נשכחות.
 
אחרי שהגשימה את חלומה להיות סופרת במשרה מלאה, פפר קיבלה הכרה וזכתה בפרסים לרומן האפל הטוב ביותר, סדרת ה־ BDSMהטובה ביותר והגיבור האפל הטוב ביותר. היא עומדת בראש רשימת רבי־המכר של iBooks וגם בראש רשימת רבי־המכר הארוטיים, ספרי האימה הארוטיים וספרי המתח הרומנטיים. היא גם גאה לענוד את תג ה-IndieReader שהוענק לה על מקומה ברשימת עשרת רבי־המכר העצמאיים ולאחרונה, היא חתמה על חוזה לכתיבת שני ספרים בהוצאת. Hachette ספריה מתורגמים בימים אלה לשפות רבות.
 
היא אוהבת לקבל דואר מכל סוג בכתובת:

תקציר

סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס פפר וינטרס, חוזרת עם הספר השני ברומן הסוער של קאס וג'ם.
***
עמק גדוש סודות.
עבר גדוש סיוטים.
גבר שאין לו גאולה.
ואישה שגורלו מונח בידיה.

מוזר איך הנבל בסיפור הופך בקלות לקורבן. 
טירוף מוחלט לחשוב שהשבויה עשויה להפוך למטפלת.

ג'מה צריכה לקבל החלטה.
חייה או חייו.
ללכת אחרי הלב, גם כשהוא זועק אליה שתברח?
או להפנות עורף לגבר שהפך לכל עולמה?

***
"חמישה כוכבים! לקוראות שמחפשות ספר שכולו תשוקה ותאווה, שנאה ואהבה, אופל ואור, וכימיה מהממת – הספר הזה בשבילכן!"
Ash Chases Romance

פרק ראשון

פרולוג

ג'מה

מי היה מאמין שהקורבן יהפוך לנבל?

שבחירה אחת תסיט ממסלולם לא חיי אדם אחד, אלא שניים.

ולא רק תסיט, אלא תמוטט מהיסוד — התמוטטות שאיש מהמעורבים בה לא ישרוד.

כל מה שרציתי היה לחזור הביתה.

נלחמתי עבור זה. רקמתי מזימות.

וכשזכיתי בכך סוף־סוף... נאלצתי לבחור בחירה בלתי אפשרית.

אני הייתי הסיבה לכך שהוא נפל מהצוק.

הוא היה הסיבה לכך שוויתרתי על החופש.

1

קאסן

מישהו אמר פעם שכשאדם עומד למות חייו חולפים מול עיניו.

יש לי חדשות בשבילו.

זה לא קרה.

חיי לא חלפו מול עיניי כשנמנע ממני חמצן במשחק מין חולני. הם לא חלפו כשהוכיתי עד אובדן הכרה על ידי המְסַפֵּּר.

ושום זיכרונות טובים לא חלפו מול עיניי כשאיבדתי שיווי משקל ונפלתי מהצוק.

אולי כי לא היו לי זיכרונות טובים.

אולי התאמצתי כל כך למחוק את הזיכרון שלי, עד שהוא כיבד את רצוני לשמור על השכחה גם ברגעיי האחרונים.

או אולי... אולי, לא היו אמורים בכלל להיות לי חיים.

המוות ארב לי כמו צל מרגע שנולדתי.

בגללו לא הייתה לי ילדות, בגללו שועבדתי, ובגללו, כשסוף־סוף מצאתי מישהי שהיה בכוחה להשפיע עליי, עמדתי למות.

מלאך המוות מצא אותי סוף־סוף.

למטה.

למטה.

למטה.

עצים הצליפו בי, סלעים נחבטו בי, האוויר נשא אותי אל קיצי.

התעופפתי והסתחררתי כמו בובת סמרטוטים אבודה.

לא התנגדתי. נותרתי שמוט, מקבל, מוכן.

נתתי לכאב להתפשט ולחבורות לפרוח.

עצמתי עיניים בערפל הנפילה.

על שלושה דברים חשבתי לפני שהאדמה תפסה אותי.

הראשון, שעמדתי בהבטחה שלי ושמרתי על שלומה של משפחת אגדה שלי.

השני, שאני שמח. שמח שלא אצטרך יותר להילחם.

והשלישי...

טוב, הדבר השלישי היה הפגם היחיד בכל חוויית המוות שלי.

הוא היה קשור אליה.

ג'מה.

אמיצה, נועזת, יפהפייה וחזקה.

היא זו שהביאה עליי את קיצי.

היא קיללה אותי, ועכשיו השתחררה לחופשי.

שררו בינינו שנאה, תשוקה, צורך, בלבול, פחד...

אבל אי אפשר היה להתכחש לעובדה שאם החיים שלי היו טובים יותר, אם הייתי פחות מה שאני ויותר מה שהגיע לה, דברים היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי.

אם הייתי אמיץ יותר.

אם הייתי שפוי יותר.

אם לא הייתי כולא אותה או משתמש בה או חושב שהיא הרכוש שלי כמו שאני הייתי רכושם של אחרים, אולי היא הייתה נשארת.

אולי היה לה אכפת.

ואולי הייתי מתאהב בה נואשות.

2

ג'מה

קרסתי על הברכיים.

משותקת מהלם.

המוח שלי לא הצליח לעכל את מה שקרה עכשיו. רחש נוראי החריש את אוזניי, רעש רקע קבוע שפעפע אל תוך מחזור הדם שלי ועקצץ בעצמותיי.

הוא... איננו.

טלטלתי את ראשי. פערתי את הפה. הדופק שלי השתולל.

הוא לא... זה לא יכול להיות.

מצמצתי בציפייה לראות אותו מולי עדיין. מגחך בלעג, שערו הארוך גולש על כתפיו וזיכרונות אפלים מקדירים את עיניו עד שאיבדו צבע מוגדר.

אבל הוא לא הופיע.

לא היה שם כלום.

רק אני והאנרגיה ההולכת ודועכת של הגבר שכלא אותי.

הגבר שהרגתי עכשיו.

אלוהים אדירים.

בלב נחמץ הצמדתי אגרופים לבטן.

אף אחד לא יכול לשרוד כזו נפילה.

מה עשיתי?

כן, הוא גזל ממני את הגוף שלי ואת החופש, אבל אני עשיתי משהו גרוע פי מיליון... גזלתי ממנו את חייו.

אני —

ההלם והזעזוע התחלפו בניתוח שכלתני קר.

רגע, יכול להיות שהוא שרד.

אולי הוא —

קמתי במהירות, תפסתי ענף לתמיכה והצצתי למטה.

למטה.

ניסיתי לראות אותו.

לאמוד את הגובה שממנו נפל.

שלוש מאות מטרים, אולי?

יותר? פחות?

אני לא יודעת.

את חייבת לדעת.

הזמזום באוזניי ובעצמותיי הפך קדחתני.

אולי הוא בחיים.

זה אפשרי...

בהלה ורוגע נלחמו בתוכי כשהתרחקתי משפת הצוק וטמנתי את הידיים בשערי המלוכלך מבוץ.

את חייבת לברר, ג'ם.

את לא יכולה לעזוב אותו ככה.

בבטן מתהפכת דמיינתי אותו מפורק לחתיכות למרגלות הצוק. עם עצמות מרוסקות, עיניים בוהות, וגוף מצולק שלא נותרו בו חיים.

מספיק.

לחצתי על העיניים בשורשי כפות ידיי וניסיתי למחות את התמונה.

בלעתי את הרוק במאמץ.

אני עשיתי את זה. הוא שם למטה בגללי.

אם לא הייתי מתנפלת עליו, הוא עדיין היה בריא ושלם.

לא יכולתי לברוח. לא בשלב הזה. לא אוכל לחיות עם עצמי בשום אופן אם אפנה גב לאדם סובל.

אדם פצוע ומדמם ו —

״תתמקדי. תהיי חזקה,״ אמרתי לעצמי.

לא היה לי אכפת איך הוא התייחס אליי. לא היה לי אכפת שוויתרתי על הסיכוי האחרון שלי לחופש כשירדתי אחריו. אם הוא מת, אני אקבור אותו. אתעלם מהכאב הצובט בנשמתי ואכבד את זכרו כמו אדם אהוב.

זה המינימום שיכולתי לעשות.

לא היה לו אף אחד.

הגיע לו מישהו.

אלוהים, הגיע לו כל כך הרבה יותר ממה שקיבל.

ומה אם הוא בחיים?

לא יכולתי לענות על השאלה הזו.

כי אם הוא היה בחיים, אם הוא ניצל, זה אומר שבחרתי בהישרדות שלו על פני ההצלה שלי. בחיים לא אזכה בהזדמנות נוספת. הפניתי את הגב למשפחתי בשביל גבר שאפילו לא ידעתי מה שמו. הודיתי בפני עצמי שלמרות כל האומץ והשחצנות שלי, משהו אכן צמח בתוכי.

משהו שלא יכולתי להודות בו בלי לקלל את הלב הטיפש שלי.

מהר.

נכנסתי לפעולה.

קמתי בזינוק, לקחתי את התרמיל הגדוש שהמתין בסבלנות ליד העץ והעמסתי אותו על כתפיי. הידקתי את הכתפיות בחוזקה, חגרתי את רצועת התמיכה הנוספת סביב המותניים והתחלתי לרדת משפת הצוק.

אם הוא שרד, אצטרך ציוד. אזדקק לכל הכלים והידע שהיו ברשותי כדי לרפא אותו.

גם עם התרמיל ששיבש את שיווי המשקל שלי, ירדתי מהר יותר משירדתי אי פעם. אטמתי את עצמי בפני המחשבות והתמקדתי.

הצבת בוהן, סיבוב, אחיזת יד, ירידה.

שוב ושוב.

כל הדרך למטה צעקתי על ליבי שהלם בבהלה והכרחתי את עצמי לא לחשוב עליו, לא לפקפק ולא להסס. לא לדאוג לשום דבר עד שרגליי יגיעו לקרקע בטוחה.

אם גם אני אפול, שנינו נמות.

צד בצד, קבורים בעמק שלו לעד.

ברכיי איימו לקרוס ככל שהצטמצם המרחק לקרקעית העמק. זיעה זלגה במורד גבי וידיי החליקו מהאבנים.

אל תמהרי!

טעיתי והסתכלתי למטה. שם, מוסתרת על ידי עלוות עלים וענפים סבוכים, נחה רגל.

רגל מלוכלכת ומחוספסת של גבר, שלוחה הצידה בלי תנועה.

אוי, לא.

הבטן שלי התהפכה.

תפסתי בענף והמשכתי לרדת.

ירדתי עד שהגעתי לקרקעית העמק, ואז התחלתי לרוץ.

רצתי אליו, הורדתי את התיק וכרעתי על ברכיי.

הצמדתי אצבע לגרון שלו.

וחיכיתי.

קדימה.

קדימה!

מגע עורו צרב את אצבעי. התפללתי לכל כוח עליון שקיים בעולם המעוות הזה שהוא יפקח עיניים ויחייך אליי את החיוך הזדוני שלו. השחצנות האכזרית שהסתירה מאחוריה כל כך הרבה.

כלום.

התכופפתי אליו.

הצמדתי את האוזן לחזהו העירום והמצולק.

הקשבתי.

שמעתי רק את הדופק שלי, שפעם באוזניי במקצב רועם.

הנה!

זה היה...?

עצרתי את הנשימה ופקדתי על מערכת העצבים שלי להירגע. הצמדתי את האוזן חזק יותר ולחצתי את אצבעותיי על עורק הצוואר שלו.

ואז שמעתי את זה...

לאט וכמעט בחוסר רצון, ליבו פעם חרש.

הזדקפתי וטלטלתי אותו. ״היי. אתה שומע אותי?״ טפחתי על לחיו המטונפת והסטתי את השיער הסבוך בעלים. ״תפקח את העיניים.״

שיט, איך קוראים לו?

הייתי צריכה שם שאוכל לצעוק, לצרוח אותו באוזניו ולהכריח אותו להישאר בחיים.

טלטלתי אותו בכעס גובר. ״קדימה, סיימון, אנדרו, קולין, איך שלא קוראים לך... תפקח כבר את העיניים המזוינות שלך.״

כלום.

אפילו לא תנועה קלה.

המשכתי לנסות. צבטתי בלחיים שלו, דפקתי על החזה, חיפשתי שוב את הדופק כדי לראות אם הוא התגבר או נחלש.

עדיין קלוש.

עדיין מתנגד.

אבל עדיין שם.

שמש בין הערביים הסתתרה מאחורי העננים כשהזדקפתי ובחנתי את גופו.

עם הלכלוך מאתמול בלילה והפצעים שגרמתי לו עם המפתחות, היה קשה לקבוע מה בוץ ומה דם יבש. שריטות טריות וכמה חתכים רציניים הגירו דם ארגמני מצד גופו, אבל לא נראה שנשברו לו צלעות או שנוצר דימום פנימי.

לא ראיתי חבורות כהות שיעידו על שטפי דם מתחת לעור.

השפתיים שלו לא הכחילו.

פניו נראו חתומות ושלוות.

אם לא הייתי ממשיכה לבדוק את הדופק שלו, הייתי בטוחה שהוא מת.

הוא שכב כמו גופה, ברגליים פשוטות ובכפות ידיים מופנות כלפי מעלה, שרוע על הגב כאילו לא התנגד בכלל לנפילה. כאילו נשאר גמיש ורפוי, משלים עם סופו כמו שאדם מאושר לא היה משלים לעולם.

התרמיל —

חיפשתי אותו סביבי. התיק הרזרבי שלי היה על הגב שלו כשצנח. הוא בטח נפל —

הנה הוא.

כמה מטרים משם, מכוסה עלים, נח התיק שהוא גנב מהג'יפ שלי. גדוש ממתקים ושוקולדים מתרבות שאליה לא השתייך יותר. הוא היה פרא, בלי כלום ואף אחד, זנוח על קרקעית היער.

שוב נשבר לי הלב.

מה אם זה מה שהוא רצה?

מה אם בשניות האחרונות בחר לא להילחם והניח לאדמה לקבל אותו אליה באיזה חיבוק שתרצה.

במובן מסוים, בהחלטה הזו הוא הציל את חייו.

מומחי הישרדות טוענים שהדרך הטובה ביותר ליפול היא בגוף נטול מתח או ציפייה להתנגשות. ככל שדרוכים יותר, נפגעים יותר. ובמקרה שלו, הוא לא נדרך כלל.

דמעות צורבות וחמות טיפסו במעלה עמוד השדרה שלי ונקוו בעיניי.

לא ידעתי למה, אבל העובדה הפשוטה הזאת סיפרה לי כל כך הרבה דברים שריסקו את נשמתי. היא חשפה יותר מורכבוּת ופגיעוּת משהיה יכול להפגין בפניי כשהיה ער.

ושנאתי אותו עוד יותר, כי זה אמר שלא אוכל לעזוב.

לא עכשיו.

לא לפני שיתעורר או ימות.

ואם הוא יתעורר, איך אוכל להסתכל לו בעיניים כשאני יודעת עליו דברים שלא הציגו אותו באור של נבל, אלא כקורבן שמעולם לא ניתנה לו הזדמנות?

בדקתי שוב את הדופק שלו ואז מיששתי את כל גופו. את הזרועות, את מפרקי הידיים, את הצוואר, את החזה ואת המותניים. את הרגליים, את הברכיים והקרסוליים. כמה אזורים בערו בחום והתנפחו במהירות מהחבטות שספגו. היה לי קשה לקבוע מה שבור או נקוע. לא הייתי רופאה ולא עברתי הכשרה מעבר להדרכת עזרה ראשונה לפציעות בשטח.

הוא צריך בית חולים.

הרמתי את העפעף השמאלי שלו ובחנתי את העין. האישון התכווץ, אבל לא מעבר. לא היו סימנים נוספים להכרה.

נזק מוחי?

זעזוע מוח.

למה הוא לא מתעורר?

״היי... אתה...״ אמרתי במבוכה.

היי, אתה?

שיט, בחיים לא הרגשתי מתוסכלת כל כך שלא ידעתי את שמו של מישהו. איך יכולתי להעביר בחברתו שבוע — באמת עבר שבוע? — ועדיין לא לדעת איך קוראים לו?

תני לו כינוי.

שם שתוכלי לקרוא לו בו.

משהו לצעוק כשהוא יתחיל לשקוע.

סטרתי קלות על הלחי שלו ופקדתי, ״זמן לקום... מניאק.״

אולי משהו פחות מעליב?

״מפלצת?״

משהו שבאמת נכון, לא כינוי שאת מנסה לשכנע את עצמך שזה מה שהוא?

״רוברט, צ'רלס, פאקינג ג'ון סנואו?״

לא סביר שג'ורג' ר. ר. מרטין יתלהב אם תגנבי לו את אחת הדמויות הכי אייקוניות שלו.

הצמדתי את ידי למצח שלו וחיכיתי, כשאני מנסה להשקיט את הבהלה שזרמה בעורקיי. הייתי צריכה להשלים עם העובדה שקרוב לוודאי שהוא לא ישרוד. המשימה היחידה שלי כרגע הייתה להיות לצידו כדי שלא יהיה לבד כשימות.

דמעות החלו לזלוג על פניי.

אני כל כך מצטערת.

זה קרה בגללי.

באיזו דרך מעוותת, אני זו שגרמה לכל הסיפור הזה.

אני זו שפלשה לשטח שלו. זו שהסיטה את חייו הפשוטים ממסלולם. זו שהתנפלה עליו בזמן שעמד כל כך קרוב לשפת הצוק.

״אני כל כך מצטערת... איך שלא קוראים לך,״ בכיתי. ״הלוואי שהייתי יודעת מה השם שלך. הלוואי שהייתי יכולה להתנצל על כל מה שעשיתי.״

אוף, איך קוראים לו?

הוא נשכח על ידי החברה, מעולם לא זכה לטוב לב, נמנעו ממנו אהבה או קשר אנושי. גם האושר וגם החופש היו זרים לו.

אנונימי.

הוא נשכח מלב כל אדם.

אבל לא מליבי.

הפורום האינטרנטי שבו נכתב על הצוק שחיפשתי נקרא מטפסים אנונימיים. בגללם הגעתי הנה. גם אם רק כדי להחריב באופן סופי את שפיותו של האיש הזה ולהחזיק לו את היד על ערש דווי.

אנון.

זה יתאים.

חפנתי את הלחי שלו ורכנתי אליו. ״אתה יכול לפקוח עיניים... אנון? רק תן לי סימן שאתה שומע אותי.״

חיכיתי.

נרעדתי.

כלום.

״קדימה. רק תפקח עיניים, ואני אעשה כל מה שצריך. אני לא יודעת איך לעזור לך בלי שתגיד לי.״

שקט.

דממה.

יער ריק מנוכחותו.

״אנון, בבקשה...״

כלום.

במשך שעה כרעתי לידו וקיוויתי.

דיברתי אליו שוב ושוב. בדקתי את הדופק ואת גופו הפצוע. הודיתי לסערת הגשם מאתמול בלילה, שריככה את האדמה והפכה את הבוץ הקשה למצע לח ונעים יותר.

שחזרתי בראשי את כל אימוני העזרה הראשונה שעברתי, בניסיון לחשוב מה אוכל לעשות כדי לגרום לו להתעורר, אבל לשווא. היו לי רק ערכת מחטים, חוט לתפירת פצעים, אֶפּי־פֶּן — למרות שלא הייתי אלרגית — חומרי חיטוי, אנטיביוטיקה לעשרה ימים, גזה, תחבושות ומשככי כאבים.

דברים שלא יעזרו במקרה של פציעת ראש.

לא תוכלי להישאר פה כל הלילה, ג'ם.

הרמתי את מבטי ורק אז שמתי לב כמה החשיך.

השמש הלכה לישון בשקט ונתנה לחושך לשלוח אצבעות צללים מתוך העצים סביבנו.

הכול נראה הרבה יותר נורא בדמדומים.

אם הוא לא מת עד עכשיו, אולי...

ניצוץ של תקווה.

שהפחד כיבה.

הרגשתי משותקת.

לא ידעתי מה לעשות.

לא יכולתי לשאת אותו במעלה הצוק אל הציוויליזציה.

לא הייתה לי דרך להזעיק עזרה שלא יידרשו לה ימים.

הוא היה זקוק לטיפול מיידי שלא ידעתי איך להעניק לו.

יכולתי לספק לו רק נחמה.

לקחת אותו הביתה.

איך?

מחיתי את הדמעות והתאמצתי להתמקד במשימה. תמיד הייתי טיפוס של עשייה ולא של דאגה. אם איכשהו אמצא דרך לקחת את אנון... אליו הביתה, אולי אוכל לפתור עוד בעיות תוך כדי.

השפלתי את מבטי אליו והעברתי את ידיי על עורו שהתקרר. עוד חבורות הסתמנו מעל הצלקות הישנות, אבל נדמה שהנשימה שלו התייצבה, אף על פי שעדיין לא פקח עיניים.

לא ניתן היה להתעלם מהעובדה שהוא היה גדול וכבד מכדי שאוכל לסחוב אותו.

אני אצטרך ל —

הפניתי את ראשי בתנועה מהירה אל העצים.

רעיון הבזיק במוחי. פטנט שראיתי בסרטון יו־טיוב שהעלו מטפסים.

התרוממתי לכריעה, פתחתי את התא הצדדי בתיק וחיפשתי בציוד החירום שלי. אולר שווייצרי, סכין ציידים ומסורית.

בחרתי במסורית ונעמדתי.

הערב היורד הביא איתו תחושת תשישות, אבל התעלמתי מהכבדות ברגליי וצעדתי לעבר עץ צעיר שצמח ממעל. בלי להוריד את מבטי מהאיש השרוע כמת, הנעתי את להב המסורית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, וניסרתי את העץ הגמיש עד שנשבר ונפל.

חזרתי שוב על הפעולה, והקפדתי לבחור עץ צעיר וגמיש שאוכל לכרות. קוטר הגזעים הרכים היה פחות מעשרים סנטימטרים, אבל הם היו חזקים. הם יתאימו למשימה ולא יהיו כבדים מדי.

חתכתי זרדים שצמחו מהגזעים ואחרי שהיו חלקים מספיק, סחבתי אותם אליו.

עדיין ישן.

עדיין מנסה למות.

הנחתי את הגזעים משני צידיו, מדדתי את רוחב גופו, ובעזרת חבל הטיפוס התקנתי אלונקה. קשרתי את העצים זה לזה ויצרתי ביניהם מעין ערסל.

עד שסיימתי כבר שרר חושך מוחלט. כשהתרחקתי כדי להתרשם ממלאכת ידי, נאלצתי לצמצם עיניים באפלולית ולהשתמש בפנס כדי להבחין בפרטים.

הצמא אילץ אותי לשתות והרעב כפה עליי לאכול.

טרפתי במהירות שני חטיפי גרנולה כדי לגייס כוחות לשלב הבא.

הרמתי את הראש שלו וניסיתי לשפוך לו קצת מים לתוך הפה, בתקווה שלא ייחנק או ישאף אותם, אבל כלום לא קרה. המים פשוט ניגרו משפתיו, נזלו במורד לחייו והותירו נתיבים של לכלוך סביב צווארו.

או־קיי.

אדאג שיאכל וישתה אחרי שנגיע למחסה.

אחרי שיתעורר.

אם יתעורר.

כרגע... צריכים לזוז.

רכנתי מעליו, נעצתי את בהונותיי באדמה הבוצית הרכה, ואז תפסתי אותו בכתף ובמותן, משכתי את גופו באנקה וסובבתי אותו על הבטן.

הגב שלו נראה מחריד כל כך ופניי התכווצו.

צלקות ישנות וחתכים חדשים. חבורות השחירו על השכמות שלו. קיוויתי שזה רק מהנפילה ולא מפציעה איומה שהורגת אותו מבפנים.

במשיכה חזקה נוספת, הפכתי אותו על האלונקה והשכבתי אותו על הגב במרכז הערסל העשוי חבלים.

ראשו התגלגל הצידה. הזרועות שלו היו שמוטות והרגליים שלובות.

הדחקתי את העייפות ואת הפחד, מיקמתי אותו כך ששום דבר לא ייתפס או יידבק בו, ולקחתי את התרמיל שלי. הרמתי גם את התיק הקטן יותר שהביא וחיברתי אותו לגדול.

עצרתי לרגע.

לאסוף כוחות.

להתכונן.

המסע הזה ירוקן ממני כל מה שנותר בי, אבל אעשה אותו בלי להתלונן. אדאג לו, כי לא נראה שהיה מישהו שדאג לו אי פעם.

העמסתי את שני התיקים על כתפיי והתמקמתי בין הגזעים הדקים. תפסתי אחד בכל יד, כופפתי את ברכיי ומשכתי.

שיט!

כפות הידיים שלי השתפשפו בקליפת העץ והתקשיתי להחזיק בגזעים.

אלוהים, הוא כבד.

אף על פי שחילקתי את המשקל שלו לאורך האלונקה, זה עדיין דרש מאמץ. משכתי אותו קצת יותר למעלה, השתדלתי כמיטב יכולתי לתפוס עמדה טובה, והתחלתי לצעוד לפנים ולגרור אותו אחריי.

גררתי וסחבתי.

בשלב מסוים הוא נאנק.

נהמה גרונית רוויית כאב.

כמעט הפלתי אותו. בתערובת מצמיתה של תקווה וחרדה, חשתי מחויבות לבדוק מה שלומו.

אבל הוא השתתק ברגע שהשמיע את הקול ולכן התקדמתי הלאה.

המשכתי לסחוב אותו בחשכה, עוצרת למנוחה, מועדת, נאבקת... וכך כל הדרך בחזרה אל האחוזה עטורת הקיסוס ואפופת הסודות שלו.

פפר וינטרס

פפר וינטרס היא מחברת רבי־מכר רבים וספריה כבשו את רשימות הנמכרים ביותר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו. אס. איי. טודיי.
 
היא ממלאת תפקידים רבים, בין השאר היא סופרת, קוראת ולעיתים גם רעיה. היא אוהבת לטייל ויש לה בעל מדהים ונפלא שסובל את הרומנים שיש לה עם החברים שלה בספרים. היא אוהבת סיפורים אפלים, שיש בהם טאבו והם מסחררים את הראש. ככל שהגיבורים מעונים יותר, כך טוב יותר, והיא אינה מפסיקה להמציא דרכים לשבור ולתקן את הדמויות שלה. הו, וסקס... יש בספרים שלה סקס. היא שואפת לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראים שלה להשתוקק לכל מה שהם אינם אמורים לרצות, וסיפוריה הם בעלי עלילות מורכבות ודמויות בלתי נשכחות.
 
אחרי שהגשימה את חלומה להיות סופרת במשרה מלאה, פפר קיבלה הכרה וזכתה בפרסים לרומן האפל הטוב ביותר, סדרת ה־ BDSMהטובה ביותר והגיבור האפל הטוב ביותר. היא עומדת בראש רשימת רבי־המכר של iBooks וגם בראש רשימת רבי־המכר הארוטיים, ספרי האימה הארוטיים וספרי המתח הרומנטיים. היא גם גאה לענוד את תג ה-IndieReader שהוענק לה על מקומה ברשימת עשרת רבי־המכר העצמאיים ולאחרונה, היא חתמה על חוזה לכתיבת שני ספרים בהוצאת. Hachette ספריה מתורגמים בימים אלה לשפות רבות.
 
היא אוהבת לקבל דואר מכל סוג בכתובת:

עוד על הספר

אגדה של אושר - כרך ב' פפר וינטרס

פרולוג

ג'מה

מי היה מאמין שהקורבן יהפוך לנבל?

שבחירה אחת תסיט ממסלולם לא חיי אדם אחד, אלא שניים.

ולא רק תסיט, אלא תמוטט מהיסוד — התמוטטות שאיש מהמעורבים בה לא ישרוד.

כל מה שרציתי היה לחזור הביתה.

נלחמתי עבור זה. רקמתי מזימות.

וכשזכיתי בכך סוף־סוף... נאלצתי לבחור בחירה בלתי אפשרית.

אני הייתי הסיבה לכך שהוא נפל מהצוק.

הוא היה הסיבה לכך שוויתרתי על החופש.

1

קאסן

מישהו אמר פעם שכשאדם עומד למות חייו חולפים מול עיניו.

יש לי חדשות בשבילו.

זה לא קרה.

חיי לא חלפו מול עיניי כשנמנע ממני חמצן במשחק מין חולני. הם לא חלפו כשהוכיתי עד אובדן הכרה על ידי המְסַפֵּּר.

ושום זיכרונות טובים לא חלפו מול עיניי כשאיבדתי שיווי משקל ונפלתי מהצוק.

אולי כי לא היו לי זיכרונות טובים.

אולי התאמצתי כל כך למחוק את הזיכרון שלי, עד שהוא כיבד את רצוני לשמור על השכחה גם ברגעיי האחרונים.

או אולי... אולי, לא היו אמורים בכלל להיות לי חיים.

המוות ארב לי כמו צל מרגע שנולדתי.

בגללו לא הייתה לי ילדות, בגללו שועבדתי, ובגללו, כשסוף־סוף מצאתי מישהי שהיה בכוחה להשפיע עליי, עמדתי למות.

מלאך המוות מצא אותי סוף־סוף.

למטה.

למטה.

למטה.

עצים הצליפו בי, סלעים נחבטו בי, האוויר נשא אותי אל קיצי.

התעופפתי והסתחררתי כמו בובת סמרטוטים אבודה.

לא התנגדתי. נותרתי שמוט, מקבל, מוכן.

נתתי לכאב להתפשט ולחבורות לפרוח.

עצמתי עיניים בערפל הנפילה.

על שלושה דברים חשבתי לפני שהאדמה תפסה אותי.

הראשון, שעמדתי בהבטחה שלי ושמרתי על שלומה של משפחת אגדה שלי.

השני, שאני שמח. שמח שלא אצטרך יותר להילחם.

והשלישי...

טוב, הדבר השלישי היה הפגם היחיד בכל חוויית המוות שלי.

הוא היה קשור אליה.

ג'מה.

אמיצה, נועזת, יפהפייה וחזקה.

היא זו שהביאה עליי את קיצי.

היא קיללה אותי, ועכשיו השתחררה לחופשי.

שררו בינינו שנאה, תשוקה, צורך, בלבול, פחד...

אבל אי אפשר היה להתכחש לעובדה שאם החיים שלי היו טובים יותר, אם הייתי פחות מה שאני ויותר מה שהגיע לה, דברים היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי.

אם הייתי אמיץ יותר.

אם הייתי שפוי יותר.

אם לא הייתי כולא אותה או משתמש בה או חושב שהיא הרכוש שלי כמו שאני הייתי רכושם של אחרים, אולי היא הייתה נשארת.

אולי היה לה אכפת.

ואולי הייתי מתאהב בה נואשות.

2

ג'מה

קרסתי על הברכיים.

משותקת מהלם.

המוח שלי לא הצליח לעכל את מה שקרה עכשיו. רחש נוראי החריש את אוזניי, רעש רקע קבוע שפעפע אל תוך מחזור הדם שלי ועקצץ בעצמותיי.

הוא... איננו.

טלטלתי את ראשי. פערתי את הפה. הדופק שלי השתולל.

הוא לא... זה לא יכול להיות.

מצמצתי בציפייה לראות אותו מולי עדיין. מגחך בלעג, שערו הארוך גולש על כתפיו וזיכרונות אפלים מקדירים את עיניו עד שאיבדו צבע מוגדר.

אבל הוא לא הופיע.

לא היה שם כלום.

רק אני והאנרגיה ההולכת ודועכת של הגבר שכלא אותי.

הגבר שהרגתי עכשיו.

אלוהים אדירים.

בלב נחמץ הצמדתי אגרופים לבטן.

אף אחד לא יכול לשרוד כזו נפילה.

מה עשיתי?

כן, הוא גזל ממני את הגוף שלי ואת החופש, אבל אני עשיתי משהו גרוע פי מיליון... גזלתי ממנו את חייו.

אני —

ההלם והזעזוע התחלפו בניתוח שכלתני קר.

רגע, יכול להיות שהוא שרד.

אולי הוא —

קמתי במהירות, תפסתי ענף לתמיכה והצצתי למטה.

למטה.

ניסיתי לראות אותו.

לאמוד את הגובה שממנו נפל.

שלוש מאות מטרים, אולי?

יותר? פחות?

אני לא יודעת.

את חייבת לדעת.

הזמזום באוזניי ובעצמותיי הפך קדחתני.

אולי הוא בחיים.

זה אפשרי...

בהלה ורוגע נלחמו בתוכי כשהתרחקתי משפת הצוק וטמנתי את הידיים בשערי המלוכלך מבוץ.

את חייבת לברר, ג'ם.

את לא יכולה לעזוב אותו ככה.

בבטן מתהפכת דמיינתי אותו מפורק לחתיכות למרגלות הצוק. עם עצמות מרוסקות, עיניים בוהות, וגוף מצולק שלא נותרו בו חיים.

מספיק.

לחצתי על העיניים בשורשי כפות ידיי וניסיתי למחות את התמונה.

בלעתי את הרוק במאמץ.

אני עשיתי את זה. הוא שם למטה בגללי.

אם לא הייתי מתנפלת עליו, הוא עדיין היה בריא ושלם.

לא יכולתי לברוח. לא בשלב הזה. לא אוכל לחיות עם עצמי בשום אופן אם אפנה גב לאדם סובל.

אדם פצוע ומדמם ו —

״תתמקדי. תהיי חזקה,״ אמרתי לעצמי.

לא היה לי אכפת איך הוא התייחס אליי. לא היה לי אכפת שוויתרתי על הסיכוי האחרון שלי לחופש כשירדתי אחריו. אם הוא מת, אני אקבור אותו. אתעלם מהכאב הצובט בנשמתי ואכבד את זכרו כמו אדם אהוב.

זה המינימום שיכולתי לעשות.

לא היה לו אף אחד.

הגיע לו מישהו.

אלוהים, הגיע לו כל כך הרבה יותר ממה שקיבל.

ומה אם הוא בחיים?

לא יכולתי לענות על השאלה הזו.

כי אם הוא היה בחיים, אם הוא ניצל, זה אומר שבחרתי בהישרדות שלו על פני ההצלה שלי. בחיים לא אזכה בהזדמנות נוספת. הפניתי את הגב למשפחתי בשביל גבר שאפילו לא ידעתי מה שמו. הודיתי בפני עצמי שלמרות כל האומץ והשחצנות שלי, משהו אכן צמח בתוכי.

משהו שלא יכולתי להודות בו בלי לקלל את הלב הטיפש שלי.

מהר.

נכנסתי לפעולה.

קמתי בזינוק, לקחתי את התרמיל הגדוש שהמתין בסבלנות ליד העץ והעמסתי אותו על כתפיי. הידקתי את הכתפיות בחוזקה, חגרתי את רצועת התמיכה הנוספת סביב המותניים והתחלתי לרדת משפת הצוק.

אם הוא שרד, אצטרך ציוד. אזדקק לכל הכלים והידע שהיו ברשותי כדי לרפא אותו.

גם עם התרמיל ששיבש את שיווי המשקל שלי, ירדתי מהר יותר משירדתי אי פעם. אטמתי את עצמי בפני המחשבות והתמקדתי.

הצבת בוהן, סיבוב, אחיזת יד, ירידה.

שוב ושוב.

כל הדרך למטה צעקתי על ליבי שהלם בבהלה והכרחתי את עצמי לא לחשוב עליו, לא לפקפק ולא להסס. לא לדאוג לשום דבר עד שרגליי יגיעו לקרקע בטוחה.

אם גם אני אפול, שנינו נמות.

צד בצד, קבורים בעמק שלו לעד.

ברכיי איימו לקרוס ככל שהצטמצם המרחק לקרקעית העמק. זיעה זלגה במורד גבי וידיי החליקו מהאבנים.

אל תמהרי!

טעיתי והסתכלתי למטה. שם, מוסתרת על ידי עלוות עלים וענפים סבוכים, נחה רגל.

רגל מלוכלכת ומחוספסת של גבר, שלוחה הצידה בלי תנועה.

אוי, לא.

הבטן שלי התהפכה.

תפסתי בענף והמשכתי לרדת.

ירדתי עד שהגעתי לקרקעית העמק, ואז התחלתי לרוץ.

רצתי אליו, הורדתי את התיק וכרעתי על ברכיי.

הצמדתי אצבע לגרון שלו.

וחיכיתי.

קדימה.

קדימה!

מגע עורו צרב את אצבעי. התפללתי לכל כוח עליון שקיים בעולם המעוות הזה שהוא יפקח עיניים ויחייך אליי את החיוך הזדוני שלו. השחצנות האכזרית שהסתירה מאחוריה כל כך הרבה.

כלום.

התכופפתי אליו.

הצמדתי את האוזן לחזהו העירום והמצולק.

הקשבתי.

שמעתי רק את הדופק שלי, שפעם באוזניי במקצב רועם.

הנה!

זה היה...?

עצרתי את הנשימה ופקדתי על מערכת העצבים שלי להירגע. הצמדתי את האוזן חזק יותר ולחצתי את אצבעותיי על עורק הצוואר שלו.

ואז שמעתי את זה...

לאט וכמעט בחוסר רצון, ליבו פעם חרש.

הזדקפתי וטלטלתי אותו. ״היי. אתה שומע אותי?״ טפחתי על לחיו המטונפת והסטתי את השיער הסבוך בעלים. ״תפקח את העיניים.״

שיט, איך קוראים לו?

הייתי צריכה שם שאוכל לצעוק, לצרוח אותו באוזניו ולהכריח אותו להישאר בחיים.

טלטלתי אותו בכעס גובר. ״קדימה, סיימון, אנדרו, קולין, איך שלא קוראים לך... תפקח כבר את העיניים המזוינות שלך.״

כלום.

אפילו לא תנועה קלה.

המשכתי לנסות. צבטתי בלחיים שלו, דפקתי על החזה, חיפשתי שוב את הדופק כדי לראות אם הוא התגבר או נחלש.

עדיין קלוש.

עדיין מתנגד.

אבל עדיין שם.

שמש בין הערביים הסתתרה מאחורי העננים כשהזדקפתי ובחנתי את גופו.

עם הלכלוך מאתמול בלילה והפצעים שגרמתי לו עם המפתחות, היה קשה לקבוע מה בוץ ומה דם יבש. שריטות טריות וכמה חתכים רציניים הגירו דם ארגמני מצד גופו, אבל לא נראה שנשברו לו צלעות או שנוצר דימום פנימי.

לא ראיתי חבורות כהות שיעידו על שטפי דם מתחת לעור.

השפתיים שלו לא הכחילו.

פניו נראו חתומות ושלוות.

אם לא הייתי ממשיכה לבדוק את הדופק שלו, הייתי בטוחה שהוא מת.

הוא שכב כמו גופה, ברגליים פשוטות ובכפות ידיים מופנות כלפי מעלה, שרוע על הגב כאילו לא התנגד בכלל לנפילה. כאילו נשאר גמיש ורפוי, משלים עם סופו כמו שאדם מאושר לא היה משלים לעולם.

התרמיל —

חיפשתי אותו סביבי. התיק הרזרבי שלי היה על הגב שלו כשצנח. הוא בטח נפל —

הנה הוא.

כמה מטרים משם, מכוסה עלים, נח התיק שהוא גנב מהג'יפ שלי. גדוש ממתקים ושוקולדים מתרבות שאליה לא השתייך יותר. הוא היה פרא, בלי כלום ואף אחד, זנוח על קרקעית היער.

שוב נשבר לי הלב.

מה אם זה מה שהוא רצה?

מה אם בשניות האחרונות בחר לא להילחם והניח לאדמה לקבל אותו אליה באיזה חיבוק שתרצה.

במובן מסוים, בהחלטה הזו הוא הציל את חייו.

מומחי הישרדות טוענים שהדרך הטובה ביותר ליפול היא בגוף נטול מתח או ציפייה להתנגשות. ככל שדרוכים יותר, נפגעים יותר. ובמקרה שלו, הוא לא נדרך כלל.

דמעות צורבות וחמות טיפסו במעלה עמוד השדרה שלי ונקוו בעיניי.

לא ידעתי למה, אבל העובדה הפשוטה הזאת סיפרה לי כל כך הרבה דברים שריסקו את נשמתי. היא חשפה יותר מורכבוּת ופגיעוּת משהיה יכול להפגין בפניי כשהיה ער.

ושנאתי אותו עוד יותר, כי זה אמר שלא אוכל לעזוב.

לא עכשיו.

לא לפני שיתעורר או ימות.

ואם הוא יתעורר, איך אוכל להסתכל לו בעיניים כשאני יודעת עליו דברים שלא הציגו אותו באור של נבל, אלא כקורבן שמעולם לא ניתנה לו הזדמנות?

בדקתי שוב את הדופק שלו ואז מיששתי את כל גופו. את הזרועות, את מפרקי הידיים, את הצוואר, את החזה ואת המותניים. את הרגליים, את הברכיים והקרסוליים. כמה אזורים בערו בחום והתנפחו במהירות מהחבטות שספגו. היה לי קשה לקבוע מה שבור או נקוע. לא הייתי רופאה ולא עברתי הכשרה מעבר להדרכת עזרה ראשונה לפציעות בשטח.

הוא צריך בית חולים.

הרמתי את העפעף השמאלי שלו ובחנתי את העין. האישון התכווץ, אבל לא מעבר. לא היו סימנים נוספים להכרה.

נזק מוחי?

זעזוע מוח.

למה הוא לא מתעורר?

״היי... אתה...״ אמרתי במבוכה.

היי, אתה?

שיט, בחיים לא הרגשתי מתוסכלת כל כך שלא ידעתי את שמו של מישהו. איך יכולתי להעביר בחברתו שבוע — באמת עבר שבוע? — ועדיין לא לדעת איך קוראים לו?

תני לו כינוי.

שם שתוכלי לקרוא לו בו.

משהו לצעוק כשהוא יתחיל לשקוע.

סטרתי קלות על הלחי שלו ופקדתי, ״זמן לקום... מניאק.״

אולי משהו פחות מעליב?

״מפלצת?״

משהו שבאמת נכון, לא כינוי שאת מנסה לשכנע את עצמך שזה מה שהוא?

״רוברט, צ'רלס, פאקינג ג'ון סנואו?״

לא סביר שג'ורג' ר. ר. מרטין יתלהב אם תגנבי לו את אחת הדמויות הכי אייקוניות שלו.

הצמדתי את ידי למצח שלו וחיכיתי, כשאני מנסה להשקיט את הבהלה שזרמה בעורקיי. הייתי צריכה להשלים עם העובדה שקרוב לוודאי שהוא לא ישרוד. המשימה היחידה שלי כרגע הייתה להיות לצידו כדי שלא יהיה לבד כשימות.

דמעות החלו לזלוג על פניי.

אני כל כך מצטערת.

זה קרה בגללי.

באיזו דרך מעוותת, אני זו שגרמה לכל הסיפור הזה.

אני זו שפלשה לשטח שלו. זו שהסיטה את חייו הפשוטים ממסלולם. זו שהתנפלה עליו בזמן שעמד כל כך קרוב לשפת הצוק.

״אני כל כך מצטערת... איך שלא קוראים לך,״ בכיתי. ״הלוואי שהייתי יודעת מה השם שלך. הלוואי שהייתי יכולה להתנצל על כל מה שעשיתי.״

אוף, איך קוראים לו?

הוא נשכח על ידי החברה, מעולם לא זכה לטוב לב, נמנעו ממנו אהבה או קשר אנושי. גם האושר וגם החופש היו זרים לו.

אנונימי.

הוא נשכח מלב כל אדם.

אבל לא מליבי.

הפורום האינטרנטי שבו נכתב על הצוק שחיפשתי נקרא מטפסים אנונימיים. בגללם הגעתי הנה. גם אם רק כדי להחריב באופן סופי את שפיותו של האיש הזה ולהחזיק לו את היד על ערש דווי.

אנון.

זה יתאים.

חפנתי את הלחי שלו ורכנתי אליו. ״אתה יכול לפקוח עיניים... אנון? רק תן לי סימן שאתה שומע אותי.״

חיכיתי.

נרעדתי.

כלום.

״קדימה. רק תפקח עיניים, ואני אעשה כל מה שצריך. אני לא יודעת איך לעזור לך בלי שתגיד לי.״

שקט.

דממה.

יער ריק מנוכחותו.

״אנון, בבקשה...״

כלום.

במשך שעה כרעתי לידו וקיוויתי.

דיברתי אליו שוב ושוב. בדקתי את הדופק ואת גופו הפצוע. הודיתי לסערת הגשם מאתמול בלילה, שריככה את האדמה והפכה את הבוץ הקשה למצע לח ונעים יותר.

שחזרתי בראשי את כל אימוני העזרה הראשונה שעברתי, בניסיון לחשוב מה אוכל לעשות כדי לגרום לו להתעורר, אבל לשווא. היו לי רק ערכת מחטים, חוט לתפירת פצעים, אֶפּי־פֶּן — למרות שלא הייתי אלרגית — חומרי חיטוי, אנטיביוטיקה לעשרה ימים, גזה, תחבושות ומשככי כאבים.

דברים שלא יעזרו במקרה של פציעת ראש.

לא תוכלי להישאר פה כל הלילה, ג'ם.

הרמתי את מבטי ורק אז שמתי לב כמה החשיך.

השמש הלכה לישון בשקט ונתנה לחושך לשלוח אצבעות צללים מתוך העצים סביבנו.

הכול נראה הרבה יותר נורא בדמדומים.

אם הוא לא מת עד עכשיו, אולי...

ניצוץ של תקווה.

שהפחד כיבה.

הרגשתי משותקת.

לא ידעתי מה לעשות.

לא יכולתי לשאת אותו במעלה הצוק אל הציוויליזציה.

לא הייתה לי דרך להזעיק עזרה שלא יידרשו לה ימים.

הוא היה זקוק לטיפול מיידי שלא ידעתי איך להעניק לו.

יכולתי לספק לו רק נחמה.

לקחת אותו הביתה.

איך?

מחיתי את הדמעות והתאמצתי להתמקד במשימה. תמיד הייתי טיפוס של עשייה ולא של דאגה. אם איכשהו אמצא דרך לקחת את אנון... אליו הביתה, אולי אוכל לפתור עוד בעיות תוך כדי.

השפלתי את מבטי אליו והעברתי את ידיי על עורו שהתקרר. עוד חבורות הסתמנו מעל הצלקות הישנות, אבל נדמה שהנשימה שלו התייצבה, אף על פי שעדיין לא פקח עיניים.

לא ניתן היה להתעלם מהעובדה שהוא היה גדול וכבד מכדי שאוכל לסחוב אותו.

אני אצטרך ל —

הפניתי את ראשי בתנועה מהירה אל העצים.

רעיון הבזיק במוחי. פטנט שראיתי בסרטון יו־טיוב שהעלו מטפסים.

התרוממתי לכריעה, פתחתי את התא הצדדי בתיק וחיפשתי בציוד החירום שלי. אולר שווייצרי, סכין ציידים ומסורית.

בחרתי במסורית ונעמדתי.

הערב היורד הביא איתו תחושת תשישות, אבל התעלמתי מהכבדות ברגליי וצעדתי לעבר עץ צעיר שצמח ממעל. בלי להוריד את מבטי מהאיש השרוע כמת, הנעתי את להב המסורית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, וניסרתי את העץ הגמיש עד שנשבר ונפל.

חזרתי שוב על הפעולה, והקפדתי לבחור עץ צעיר וגמיש שאוכל לכרות. קוטר הגזעים הרכים היה פחות מעשרים סנטימטרים, אבל הם היו חזקים. הם יתאימו למשימה ולא יהיו כבדים מדי.

חתכתי זרדים שצמחו מהגזעים ואחרי שהיו חלקים מספיק, סחבתי אותם אליו.

עדיין ישן.

עדיין מנסה למות.

הנחתי את הגזעים משני צידיו, מדדתי את רוחב גופו, ובעזרת חבל הטיפוס התקנתי אלונקה. קשרתי את העצים זה לזה ויצרתי ביניהם מעין ערסל.

עד שסיימתי כבר שרר חושך מוחלט. כשהתרחקתי כדי להתרשם ממלאכת ידי, נאלצתי לצמצם עיניים באפלולית ולהשתמש בפנס כדי להבחין בפרטים.

הצמא אילץ אותי לשתות והרעב כפה עליי לאכול.

טרפתי במהירות שני חטיפי גרנולה כדי לגייס כוחות לשלב הבא.

הרמתי את הראש שלו וניסיתי לשפוך לו קצת מים לתוך הפה, בתקווה שלא ייחנק או ישאף אותם, אבל כלום לא קרה. המים פשוט ניגרו משפתיו, נזלו במורד לחייו והותירו נתיבים של לכלוך סביב צווארו.

או־קיי.

אדאג שיאכל וישתה אחרי שנגיע למחסה.

אחרי שיתעורר.

אם יתעורר.

כרגע... צריכים לזוז.

רכנתי מעליו, נעצתי את בהונותיי באדמה הבוצית הרכה, ואז תפסתי אותו בכתף ובמותן, משכתי את גופו באנקה וסובבתי אותו על הבטן.

הגב שלו נראה מחריד כל כך ופניי התכווצו.

צלקות ישנות וחתכים חדשים. חבורות השחירו על השכמות שלו. קיוויתי שזה רק מהנפילה ולא מפציעה איומה שהורגת אותו מבפנים.

במשיכה חזקה נוספת, הפכתי אותו על האלונקה והשכבתי אותו על הגב במרכז הערסל העשוי חבלים.

ראשו התגלגל הצידה. הזרועות שלו היו שמוטות והרגליים שלובות.

הדחקתי את העייפות ואת הפחד, מיקמתי אותו כך ששום דבר לא ייתפס או יידבק בו, ולקחתי את התרמיל שלי. הרמתי גם את התיק הקטן יותר שהביא וחיברתי אותו לגדול.

עצרתי לרגע.

לאסוף כוחות.

להתכונן.

המסע הזה ירוקן ממני כל מה שנותר בי, אבל אעשה אותו בלי להתלונן. אדאג לו, כי לא נראה שהיה מישהו שדאג לו אי פעם.

העמסתי את שני התיקים על כתפיי והתמקמתי בין הגזעים הדקים. תפסתי אחד בכל יד, כופפתי את ברכיי ומשכתי.

שיט!

כפות הידיים שלי השתפשפו בקליפת העץ והתקשיתי להחזיק בגזעים.

אלוהים, הוא כבד.

אף על פי שחילקתי את המשקל שלו לאורך האלונקה, זה עדיין דרש מאמץ. משכתי אותו קצת יותר למעלה, השתדלתי כמיטב יכולתי לתפוס עמדה טובה, והתחלתי לצעוד לפנים ולגרור אותו אחריי.

גררתי וסחבתי.

בשלב מסוים הוא נאנק.

נהמה גרונית רוויית כאב.

כמעט הפלתי אותו. בתערובת מצמיתה של תקווה וחרדה, חשתי מחויבות לבדוק מה שלומו.

אבל הוא השתתק ברגע שהשמיע את הקול ולכן התקדמתי הלאה.

המשכתי לסחוב אותו בחשכה, עוצרת למנוחה, מועדת, נאבקת... וכך כל הדרך בחזרה אל האחוזה עטורת הקיסוס ואפופת הסודות שלו.