מתחשקת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתחשקת
מכר
מאות
עותקים
מתחשקת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מתחשקת

4.6 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אסתי היא אמא של, בת של ואשתו הכשרה של. כבר שנים שהיא מנסה לתפקד בכל הכובעים (וכיסויי הראש), אבל בדרך המפרכת הזו היא איבדה את עצמה. הזוגיות הפכה לאכזבה, וחיי האישות – ללא יותר ממטלה.

ואז היא נדרשת להשגיח, כמורה, בסדנה לחינוך מיני. 
היא מתנגדת, והיא לא רוצה, וזה לא מתאים לה, אבל… זה גם משנה את חייה.
אחרי שנים של תקיעות יש לה לבחור מחדש באושר ולחולל מהפך תפיסתי מול המראה, בזוגיות ובחדר המיטות – מהפך שכל אישה ראויה לו. 

 סיון דרשן, חוזרת בתשובה, מטפלת רגשית ומחנכת למיניות, התבקשה לכתוב למטופלותיה ן את "50 גוונים של אישות" באופן הקשוב לאורח החיים של האישה היהודייה המאמינה, ונענתה לאתגר. מהלכות נידה ועד אורגזמת סיידר תפוחים, דרשן מספרת בקלילות ובחושניות את סיפורן של אין־ספור נשים נשואות, אותן פגשה לאורך דרכה המקצועית, ונותנת תקווה לחשק, לתשוקה ולאהבה. 


(ספר זה מיועד לנשים בלבד)

פרק ראשון

פרק 1


"כ־שר." 
קולה המתנגן של הבלנית מלווה אותי כשאני מוציאה את ראשי מהמים. 
"כ־שר." 
מי המקווה החמימים סוגרים עליי. 
"כ־שר." 
הדמעות חונקות את גרוני. סוף־סוף נגמר הסיוט הזה.
אני מנסה להתעלם מהשערות הצפות ומהאריחים השבורים ומטפסת באיטיות במדרגות.
הבלנית צופה בי יוצאת מהמים ומכינה עבורי את חלוק הרחצה הבלוי, "טבלת כדין ואת כשרה וטהורה לבעלך." 
בשביל זה אני פה, בשביל להיות כשרה לבעלי. ושאלוקים יעזור לי. 
טיפות המים נוטפות מגופי הכבד כשאני מתעטפת בחלוק בזריזות. 
עם כיסוי ראש מהודר, איפור מרוח ועיניים עייפות, מושיטה הבלנית יד עמוסה טבעות זהב. "שתזכו לזרע קודש בר־קיימה, לשלום בית, לשפע ולברכת השם יתברך."
אני לוחצת את ידה ולוחשת "תודה." יותר מזה אני לא יכולה להגיד. הדמעות מאיימות לצאת. היא הראשונה שנוגעת בי היום. 
"את בחדר שלוש," היא אומרת בלי להביט בי, מסתובבת ומשאירה אותי לבד. 
למזלי היא כאן בשעות כאלה, מפעילה את המקווה התורן רק כדי לעזור לנשים חסרות אחריות כמוני לטבול בשעות מאוחרות. אישה נורמלית שיש לה בן זוג נורמלי טובלת בשעות מוקדמות יותר. 
אדי הכלור מתערבבים בדמעות החונקות, ובחמישה צעדים מהירים אני חוזרת לחדר. החלוק קצת צפוף עליי כשאני מתיישבת על האסלה, בוהה בקיר ובשלט התלוי עליו, ובו רשימת הדברים שיש לעשות לפני הטבילה, והדמעות פורצות מעיניי. 
לא טוב לי. ממש לא טוב לי. קיבלתי היום דוח כשהורדתי את הקטן בגן, היה לי יום עמוס עם תלמידי י"א הלחוצים לקראת הבגרות, ובבית שלי אני לבד. לגמרי לבד. 
בשביל מה בכלל אני פה? 
לעשות מצווה שאני שונאת?
לשכב עם בעלי המעצבן?
אם הוא היה יודע כמה מתח יש לי בגוף רק מהמחשבה שהוא ייגע בי, שהוא ייכנס אליי. אבל איכשהו, עם כל החוכמה שלו, את כל מה שקשור אליי קשה לו להבין. וכמובן אני נדפקת. אבל מה כבר אפשר לעשות? 
נמאס לי ואני עייפה.
אני חייבת חופש מהחיים האלה. מנתי. מעצמי. 
פעם הייתי אסתי החמודה, אסתי היפה, היו לי המון חברות. כולם אהבו אותי. היו לי חלומות להגיע רחוק. רציתי להתחתן, פנטזתי על לילות הטבילה המהנים והמחברים בין בני הזוג. והיום אני אמא, מורה או אסתי המכוערת שרק מחכה להגיע למיטה בערב, ועדיף לבד. 
אני מתייפחת וגופי מטלטל. מה שלא יוצא מהעיניים יוצא מהאף, וכשאני מחפשת נייר טואלט, אני מבינה שהשתמשתי בריבוע האחרון לפני הטבילה. ממש מתאים למזל שלי היום.
בתמימותי חשבתי שהיום הזה לא יכול להידרדר עוד. אני מקנחת את האף בחלוק. גם ככה צריך לכבס אותו. כואבת לי הבטן, גוש יושב לי על הריאות ומקשה עליי לנשום. 
אני קולטת את השעה ונבהלת. תכף חצות. איך הזמן עבר מהר כל כך? שנים אני מדחיקה את העצב והכאב בהצלחה. מה שבר אותי היום? מה גורם לי לבכות ככה? 
הכל בגלל נתי. הוא הבטיח לחזור הביתה מוקדם מהעבודה כדי שאוכל ללכת לטבול מוקדם. אבל כרגיל, הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בפועל הוא נסחף בעבודה, לא הצליח לצאת וכל התירוצים הרגילים. כשבסופו של דבר הוא הגיע, ברחתי מהבית והשארתי אותו עם הבלגן. שיסדר, מגיע לו. אולי זה ילמד אותו לעמוד בהבטחות שלו.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו שטהרת המשפחה זו מצווה של שנינו. שציפיתי ממנו שיתגעגע אליי, שירצה להתפנות ולהגיע מוקדם כדי להיות איתי. אבל ברור לי שחבל על הכוחות ועל המאמץ. 
הוא לא רוצה להיות איתי. 
ואני לא רוצה להיות איתו. 
אני מנסה לאסוף את עצמי ואת הדברים שלי. אני פושטת את החלוק, נעמדת מול המראה הגדולה ומסתכלת בהשתקפותי. הגוף כולו נראה עצוב. השדיים הנפולים, סימני המתיחה, הפצעים על הפנים.
טוב, מאוחר. תפסיקי למרוח את הזמן. את חייבת לצאת. אין ברירה.
אני מתלבשת בזריזות, מזל שבשעות האלה אני יכולה ללבוש מכנסי פיג'מה שיחממו אותי בדרך ועליהם חצאית ענקית וקצת מוכתמת. אמא שלי הייתה הורגת אותי אם הייתה רואה אותי ככה. אני עוטפת את השיער בכיסוי הראש בצבעי חום־ורוד, שוטפת פנים ומאפרת את העיניים, מנסה להסתיר את הנפיחות מהבכי. לא מתאים לי שהבלנית תשאל אותי, "למה?" הדאגה שלה לנשים גדולה מהרצון שלה ללכת הביתה, ואני לא יכולה להתעכב יותר.
קר לי. הרוח מקפיאה והגשם מעצבן. אני שונאת לנהוג במזג אוויר כזה, אבל זה חלק מהחיים כשגרים בירושלים. הייתי משלמת הרבה כדי להיות בבית, ועדיף מתחת לפוך עם ספר טוב. 
אני נכנסת לרכב וממלמלת, "אלוקים, אתה שומע אותי?" אני נאנחת. "אני יודעת שאתה שומע, אני צריכה עזרה. בבקשה, תעזור לי לשפר את המצב. אין לי מושג איך אבל לך בטח יש תוכנית. ובבקשה בבקשה שנתי יחכה לי במיטה אחרי שהוא סידר את הבית."
המגבים זזים במהירות, העיניים שלי נעשות כבדות ואני מפהקת בלי סוף. צריך לתקתק את היחסים כדי שאוכל ללכת לישון. אולי הוא בכלל יישן ולא יחכה לי? ככה לא אצטרך להתמודד איתו שוב. כבר היו פעמים כאלה, למרות שלרוב הוא כן נשאר ער בליל המקווה כדי לקיים את המצווה.
הפעם האחרונה הייתה נוראית. הוא רק נגע בי והתחלתי לפהק. לא הצלחתי להשתלט על זה והוא ממש נעלב. "מה, אני עד כדי כך משעמם אותך?" הוא שאל במבט מסכן ובטון שנשמע שהוא ממש פגוע. 
אוי, אלוקים, מה הייתי אמורה להגיד? כן? או שאולי הייתי צריכה להגיד לו שיש לו ריח רע מהפה וזה דוחה אותי? וזה עוד אחרי שהוא התקלח. 
רמזור לפני הבית. ברכב לידי שני צעירים שמעשנים, שומעים מוזיקת טראנס בקול וחושבים שהעולם שלהם. מעניין אם גם בת הזוג שלהם נגעלת מריח הפה שלהם. 
אוף, אני כזאת עלובה. איזו אישה רעה אני. מה יש לי? למה אני לא נהנית איתו? אני יודעת שהוא בסך הכל גבר טוב. הוא איש טוב, אבא טוב ובעל טוב. או לפחות כשהוא איתנו הוא כזה. הוא לא מחסיר ממני ומהילדים כלום. אז מה אני רוצה ממנו, למה אין לי חשק אליו?
המחשבה הזו מלווה אותי כשאני נכנסת לחניה שלנו. 
אני פותחת את הדלת והבלגן נשאר במקומו, בדיוק כמו שהשארתי אותו. צלילי השירה של נתי מהמקלחת מלווים במים זורמים. העיקר שלעצמו הוא דואג. במטבח הברז מטפטף על הכלים המלוכלכים שמחכים גם הם לתשומת הלב שלי.
לעזאזל, הוא לא היה יכול לשטוף אותם? זו המשימה היחידה שיש לו בבית. מה הוא עשה בכל הזמן הזה שהייתי במקווה? בטח ישב מול המחשב, זה הרי הדבר היחיד שמעניין אותו.
תפילותיי לא נענו הלילה, או שאולי התפללתי מאוחר מדי. אין מצב שאני נכנסת ככה למיטה. 
אני אוספת את המשחקים והצעצועים, מארגנת ומסדרת את הסלון ומחזירה כל דבר למקום, ושדון הזעם שבי מתעורר לחיים, מספר לי שוב כמה נתי לא מתחשב בי ובבית, איך אפילו הלילה, אחרי שבועיים בלי מגע, אני בכלל לא מעניינת אותו. כל כלי שאני שוטפת מגדיל את הסערה, ואני מרגישה שתכף יצא לי עשן מהאוזניים מרוב זעם.
נתי מסיים את המקלחת, יוצא לבוש פיג'מה, מחייך ומתקרב אליי.
"מה עשית עד עכשיו?" אני צורחת עליו בשקט, "אני לא מבינה, לא יכולת להגדיל ראש ולאסוף את המשחקים? לארגן קצת את הבית? אפילו כלים לא שטפת."
החיוך נמחק לו מהפנים, הלחיים שלו שהיו ורודות מהמקלחת מאדימות, והווריד במצח שלו בולט ופועם. אבל אני לא מצליחה לעצור.
"אחרי חצות. לעזאזל, למה אני צריכה לעמוד על הרגליים ולשטוף כלים כשזה הדבר היחיד, היחיד! שסיכמנו שאתה עושה? אתה יודע שזה לילה רגיש אצלי. שאני צריכה שתחזור מוקדם. גם הגעת מאוחר וגם לא שטפת כלים, למה? למה אתה לא עוזר לי?"
"למה את חייבת לעשות דרמה מכל דבר?" הוא מחזיר לי בצעקות. 
"אל תצעק," אני לוחשת בקול רם, "שהילדים לא יתעוררו." ושלא ישמעו אותנו רבים. 
"את אל תצעקי," הוא לא מוריד את הטון. "את כל פעם מחפשת אותי. הילדים ישנו גם אם יעבור פה טנק." 
הוא לוקח כוס מהארון ומוזג לעצמו מים.
"מה את לא מבינה? היה לי יום ארוך וקשה, הייתה תקלה שהייתי חייב לפתור ובגלל זה איחרתי." הוא לוגם בקולניות. "אף אחד לא עושה לך בכוונה. הגעתי מותש והייתי חייב להתקלח ולהירגע. תכננתי לשטוף את הכלים אחרי המקלחת והקדמת אותי." 
ברור. "תנמיך את הקול, הילדים." אני מגלגלת את העיניים. 
"את יכולה לגלגל עיניים עד מחר." הוא עומד עם הידיים על המותניים ויורד באוקטבה. "אם את בוחרת לשטוף אותם זו בעיה שלך, לא שלי, ואם שטפת אל תבכי לי. אני אמרתי לך שאשטוף כלים ואני אשטוף. מתי בדיוק? זו כבר החלטה שלי."
"תעשה לי טובה, לפחות אל תשקר, בסדר?" נחיריי מתרחבים. אני שוטפת את הכלי האחרון ומנגבת את ידיי. 
נתי מסיים את הכוס, מניח אותה על השיש ונאנח ארוכות. "אסתי, אני לא משקר." טון הדיבור שלו מעיד על ייאוש, "נשבע לך שהתכוונתי לשטוף," הוא נאנח שוב, והקול שלו נהיה רך יותר. "את מוכנה להירגע?"
"תן לי רגע," אני מסננת ונכנסת לחדר שלנו. המיטות מחוברות. את זה הוא כן זכר לעשות. 
על המיטה שלו יש שמיכה אפורה ואני מתיישבת עליה. החלק ההגיוני שבי נכנס לפעולה. תירגעי, את חייבת להירגע. זה יום המקווה, יום שאת אמורה להיות שמחה בו, שאת צריכה להיות איתו. מחר יש יום ארוך בבית הספר, את חייבת לתפקד. העצבים והכעס לא יעזרו לך עכשיו, אז תנתקי את הרגשות, תעשי מה שצריך לעשות ותלכי לישון. חוץ מזה אולי הוא באמת התכוון לעזור ולא הספיק. קצת עין טובה.
נרגעת? יופי. החיים ממשיכים.
אני נושמת עמוק. יאללה, עוד מטלה אחת קטנה. כאשר אבדתי אבדתי.
הוא מקיש על הדלת בעדינות ועומד בפתח.
"תיכנס, זה בסדר, נרגעתי. סליחה שצעקתי, היה לי יום קשה."
"תקשיבי, נראה לי ששנינו עייפים. בואי נעשה את זה מהר ונלך לישון. נדבר על זה מחר."
פעם האמנתי שבאמת נדבר על דברים מחר. היום אני כבר יודעת שזה לא יקרה.
"אתה צודק," אני מהנהנת, מתה לסיים את היום ולסמן וי על המטלה הזו. 
נתי נכנס לחדר, "את רוצה להוריד את כל הבגדים או רק את המכנסיים?"
"רק את המכנסיים." 
הוא סוגר את הדלת ונועל אותה. 
"בטוח? את יודעת שעדיף לפי ההלכה להיות בלי בגדים בכלל, שלא יהיה חוצץ."
"נתי, עזוב אותי," אני נאנחת בייאוש, "גם ככה היה לי יום ארוך."
"בסדר, רק מכנסיים." הוא מושך בכתפיו. 
אני מסירה את החצאית ומכנסי הפיג'מה בזמן שהוא מחשיך את החדר ומתפשט.
פעם הוא היה גבר יפה. אהבתי את עיני השקד שלו, את הבלורית שהייתה לו ואת העור בצבע חום שוקולד. אהבתי גם את זה שהוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים ואת ההרגשה שאני יכולה להישען עליו. 
היום יש לו מפרצים או קרחת, תלוי את מי שואלים, שער ראשו שאבד עם הזמן, צמח במקומות אחרים – באף, באוזניים ובכתפיים. פניו מחורצות בקמטי הבעה, וגופו מלא, בעיקר הכרס שגולשת לו מעבר לחגורה. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנשענתי עליו או אפילו הסתכלתי לו בעיניים.
הוא נכנס למיטה. "התגעגעתי אלייך." 
מדריך החתנים אמר לו לפני החתונה שזה מה שצריך להגיד, וזה מה שהוא עושה מאז בכל ליל טבילה. 
אני יודעת מה יקרה עכשיו. זה כל כך צפוי שזה משעמם. 
אני שוכבת על הגב והוא עליי. הוא מנשק אותי על השפתיים. 
אני לא מצליחה להיפתח אליו. 
הוא שולח יד לחזה שלי.
זה ממש מעצבן אותי. 
הוא מלטף אותי קצת שם למטה.
הכל קורה בדיוק לפי הסדר הקבוע. 
"אפשר להיכנס?" הוא שואל.
אני פותחת את הרגליים בשבילו, והוא מתמקם ביניהן. הוא קשה, זקוף ומוכן לחדור. 
נראה לי שאני לא מוכנה עדיין שהוא ייכנס אליי. מצד שני אין לי מושג מה זה באמת להיות מוכנה. הוא כמובן לא יודע את זה, ולי אין שום כוונה להגיד לו. בשביל מה? אני רק רוצה שזה ייגמר.
הוא נכנס ומתחיל לזוז בשקט האופייני לו. 
אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע,
ח...
נתי נאנח וקורס עליי. 
"הייתי צריך את זה, תודה." הוא יוצא מתוכי והולך להתנקות בשירותים. 
ברוך שפטרנו.
"רוצה נייר?" הוא קורא מהשירותים. הוא יודע שכן ובכל זאת שואל בכל פעם.
"כן, תודה."
הוא מביא שוב רק ארבעה ריבועים. למה? רק אלוקים יודע על מה הוא מתקמצן. 
"אפשר עוד?" אני מתרוממת מהמיטה, "בעצם לא משנה. אני אקום לשירותים."
אני מתיישבת על האסלה, מרגישה את השתן ואת הזרע מתנקזים מתוכי יחד עם התקווה שמשהו יכול להשתנות.
בכל פעם מחדש מדהים אותי איך שנינו יכולים להיות באותה סיטואציה ולחוות דברים שונים לחלוטין, ואיך הוא לא קולט אותי. 
זה לא אמור להיות ככה, זה ברור לי. אבל אני לא יודעת איך זה כן צריך להיות. אף אחד אף פעם לא הסביר לי, ואין לי באמת את מי לשאול. לאמא שלי אני לא יכולה לפנות. היא אמרה לי מראש שעל מה שקורה בחדרי חדרים לא מדברים עם אף אחד.
מדריכת הכלות לימדה אותי את ההלכות על שמירת נידה ואמרה לי שאולי אצטרך להכניס אותו פנימה, אבל שהוא ידע מה לעשות. כשפניתי אליה אחרי החתונה כי כאב לי ולא נהניתי, היא אמרה שאלמד ליהנות מזה עם הזמן. 
הזמן עבר, אני כבר בת שלושים וחמש, יש לי שלושה ילדים ועדיין מחכה להנאה שלא מגיעה. כנראה משהו בי דפוק. אישה נורמלית בטוח כבר הייתה מבינה מה צריך לעשות. 
לפחות עכשיו אני פטורה מהמצווה הזו לכמה ימים, אם לא שבועות, עד שהוא ירצה שוב.
נתי מנמנם כשאני נכנסת למיטה. מתוך שינה הוא מבקש שאכבה את האור.
"נהנית?" הוא מתעניין כרגיל.
"כן, כן. תישן, לילה טוב."
 

עוד על הספר

מתחשקת סיון דרשן

פרק 1


"כ־שר." 
קולה המתנגן של הבלנית מלווה אותי כשאני מוציאה את ראשי מהמים. 
"כ־שר." 
מי המקווה החמימים סוגרים עליי. 
"כ־שר." 
הדמעות חונקות את גרוני. סוף־סוף נגמר הסיוט הזה.
אני מנסה להתעלם מהשערות הצפות ומהאריחים השבורים ומטפסת באיטיות במדרגות.
הבלנית צופה בי יוצאת מהמים ומכינה עבורי את חלוק הרחצה הבלוי, "טבלת כדין ואת כשרה וטהורה לבעלך." 
בשביל זה אני פה, בשביל להיות כשרה לבעלי. ושאלוקים יעזור לי. 
טיפות המים נוטפות מגופי הכבד כשאני מתעטפת בחלוק בזריזות. 
עם כיסוי ראש מהודר, איפור מרוח ועיניים עייפות, מושיטה הבלנית יד עמוסה טבעות זהב. "שתזכו לזרע קודש בר־קיימה, לשלום בית, לשפע ולברכת השם יתברך."
אני לוחצת את ידה ולוחשת "תודה." יותר מזה אני לא יכולה להגיד. הדמעות מאיימות לצאת. היא הראשונה שנוגעת בי היום. 
"את בחדר שלוש," היא אומרת בלי להביט בי, מסתובבת ומשאירה אותי לבד. 
למזלי היא כאן בשעות כאלה, מפעילה את המקווה התורן רק כדי לעזור לנשים חסרות אחריות כמוני לטבול בשעות מאוחרות. אישה נורמלית שיש לה בן זוג נורמלי טובלת בשעות מוקדמות יותר. 
אדי הכלור מתערבבים בדמעות החונקות, ובחמישה צעדים מהירים אני חוזרת לחדר. החלוק קצת צפוף עליי כשאני מתיישבת על האסלה, בוהה בקיר ובשלט התלוי עליו, ובו רשימת הדברים שיש לעשות לפני הטבילה, והדמעות פורצות מעיניי. 
לא טוב לי. ממש לא טוב לי. קיבלתי היום דוח כשהורדתי את הקטן בגן, היה לי יום עמוס עם תלמידי י"א הלחוצים לקראת הבגרות, ובבית שלי אני לבד. לגמרי לבד. 
בשביל מה בכלל אני פה? 
לעשות מצווה שאני שונאת?
לשכב עם בעלי המעצבן?
אם הוא היה יודע כמה מתח יש לי בגוף רק מהמחשבה שהוא ייגע בי, שהוא ייכנס אליי. אבל איכשהו, עם כל החוכמה שלו, את כל מה שקשור אליי קשה לו להבין. וכמובן אני נדפקת. אבל מה כבר אפשר לעשות? 
נמאס לי ואני עייפה.
אני חייבת חופש מהחיים האלה. מנתי. מעצמי. 
פעם הייתי אסתי החמודה, אסתי היפה, היו לי המון חברות. כולם אהבו אותי. היו לי חלומות להגיע רחוק. רציתי להתחתן, פנטזתי על לילות הטבילה המהנים והמחברים בין בני הזוג. והיום אני אמא, מורה או אסתי המכוערת שרק מחכה להגיע למיטה בערב, ועדיף לבד. 
אני מתייפחת וגופי מטלטל. מה שלא יוצא מהעיניים יוצא מהאף, וכשאני מחפשת נייר טואלט, אני מבינה שהשתמשתי בריבוע האחרון לפני הטבילה. ממש מתאים למזל שלי היום.
בתמימותי חשבתי שהיום הזה לא יכול להידרדר עוד. אני מקנחת את האף בחלוק. גם ככה צריך לכבס אותו. כואבת לי הבטן, גוש יושב לי על הריאות ומקשה עליי לנשום. 
אני קולטת את השעה ונבהלת. תכף חצות. איך הזמן עבר מהר כל כך? שנים אני מדחיקה את העצב והכאב בהצלחה. מה שבר אותי היום? מה גורם לי לבכות ככה? 
הכל בגלל נתי. הוא הבטיח לחזור הביתה מוקדם מהעבודה כדי שאוכל ללכת לטבול מוקדם. אבל כרגיל, הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בפועל הוא נסחף בעבודה, לא הצליח לצאת וכל התירוצים הרגילים. כשבסופו של דבר הוא הגיע, ברחתי מהבית והשארתי אותו עם הבלגן. שיסדר, מגיע לו. אולי זה ילמד אותו לעמוד בהבטחות שלו.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו שטהרת המשפחה זו מצווה של שנינו. שציפיתי ממנו שיתגעגע אליי, שירצה להתפנות ולהגיע מוקדם כדי להיות איתי. אבל ברור לי שחבל על הכוחות ועל המאמץ. 
הוא לא רוצה להיות איתי. 
ואני לא רוצה להיות איתו. 
אני מנסה לאסוף את עצמי ואת הדברים שלי. אני פושטת את החלוק, נעמדת מול המראה הגדולה ומסתכלת בהשתקפותי. הגוף כולו נראה עצוב. השדיים הנפולים, סימני המתיחה, הפצעים על הפנים.
טוב, מאוחר. תפסיקי למרוח את הזמן. את חייבת לצאת. אין ברירה.
אני מתלבשת בזריזות, מזל שבשעות האלה אני יכולה ללבוש מכנסי פיג'מה שיחממו אותי בדרך ועליהם חצאית ענקית וקצת מוכתמת. אמא שלי הייתה הורגת אותי אם הייתה רואה אותי ככה. אני עוטפת את השיער בכיסוי הראש בצבעי חום־ורוד, שוטפת פנים ומאפרת את העיניים, מנסה להסתיר את הנפיחות מהבכי. לא מתאים לי שהבלנית תשאל אותי, "למה?" הדאגה שלה לנשים גדולה מהרצון שלה ללכת הביתה, ואני לא יכולה להתעכב יותר.
קר לי. הרוח מקפיאה והגשם מעצבן. אני שונאת לנהוג במזג אוויר כזה, אבל זה חלק מהחיים כשגרים בירושלים. הייתי משלמת הרבה כדי להיות בבית, ועדיף מתחת לפוך עם ספר טוב. 
אני נכנסת לרכב וממלמלת, "אלוקים, אתה שומע אותי?" אני נאנחת. "אני יודעת שאתה שומע, אני צריכה עזרה. בבקשה, תעזור לי לשפר את המצב. אין לי מושג איך אבל לך בטח יש תוכנית. ובבקשה בבקשה שנתי יחכה לי במיטה אחרי שהוא סידר את הבית."
המגבים זזים במהירות, העיניים שלי נעשות כבדות ואני מפהקת בלי סוף. צריך לתקתק את היחסים כדי שאוכל ללכת לישון. אולי הוא בכלל יישן ולא יחכה לי? ככה לא אצטרך להתמודד איתו שוב. כבר היו פעמים כאלה, למרות שלרוב הוא כן נשאר ער בליל המקווה כדי לקיים את המצווה.
הפעם האחרונה הייתה נוראית. הוא רק נגע בי והתחלתי לפהק. לא הצלחתי להשתלט על זה והוא ממש נעלב. "מה, אני עד כדי כך משעמם אותך?" הוא שאל במבט מסכן ובטון שנשמע שהוא ממש פגוע. 
אוי, אלוקים, מה הייתי אמורה להגיד? כן? או שאולי הייתי צריכה להגיד לו שיש לו ריח רע מהפה וזה דוחה אותי? וזה עוד אחרי שהוא התקלח. 
רמזור לפני הבית. ברכב לידי שני צעירים שמעשנים, שומעים מוזיקת טראנס בקול וחושבים שהעולם שלהם. מעניין אם גם בת הזוג שלהם נגעלת מריח הפה שלהם. 
אוף, אני כזאת עלובה. איזו אישה רעה אני. מה יש לי? למה אני לא נהנית איתו? אני יודעת שהוא בסך הכל גבר טוב. הוא איש טוב, אבא טוב ובעל טוב. או לפחות כשהוא איתנו הוא כזה. הוא לא מחסיר ממני ומהילדים כלום. אז מה אני רוצה ממנו, למה אין לי חשק אליו?
המחשבה הזו מלווה אותי כשאני נכנסת לחניה שלנו. 
אני פותחת את הדלת והבלגן נשאר במקומו, בדיוק כמו שהשארתי אותו. צלילי השירה של נתי מהמקלחת מלווים במים זורמים. העיקר שלעצמו הוא דואג. במטבח הברז מטפטף על הכלים המלוכלכים שמחכים גם הם לתשומת הלב שלי.
לעזאזל, הוא לא היה יכול לשטוף אותם? זו המשימה היחידה שיש לו בבית. מה הוא עשה בכל הזמן הזה שהייתי במקווה? בטח ישב מול המחשב, זה הרי הדבר היחיד שמעניין אותו.
תפילותיי לא נענו הלילה, או שאולי התפללתי מאוחר מדי. אין מצב שאני נכנסת ככה למיטה. 
אני אוספת את המשחקים והצעצועים, מארגנת ומסדרת את הסלון ומחזירה כל דבר למקום, ושדון הזעם שבי מתעורר לחיים, מספר לי שוב כמה נתי לא מתחשב בי ובבית, איך אפילו הלילה, אחרי שבועיים בלי מגע, אני בכלל לא מעניינת אותו. כל כלי שאני שוטפת מגדיל את הסערה, ואני מרגישה שתכף יצא לי עשן מהאוזניים מרוב זעם.
נתי מסיים את המקלחת, יוצא לבוש פיג'מה, מחייך ומתקרב אליי.
"מה עשית עד עכשיו?" אני צורחת עליו בשקט, "אני לא מבינה, לא יכולת להגדיל ראש ולאסוף את המשחקים? לארגן קצת את הבית? אפילו כלים לא שטפת."
החיוך נמחק לו מהפנים, הלחיים שלו שהיו ורודות מהמקלחת מאדימות, והווריד במצח שלו בולט ופועם. אבל אני לא מצליחה לעצור.
"אחרי חצות. לעזאזל, למה אני צריכה לעמוד על הרגליים ולשטוף כלים כשזה הדבר היחיד, היחיד! שסיכמנו שאתה עושה? אתה יודע שזה לילה רגיש אצלי. שאני צריכה שתחזור מוקדם. גם הגעת מאוחר וגם לא שטפת כלים, למה? למה אתה לא עוזר לי?"
"למה את חייבת לעשות דרמה מכל דבר?" הוא מחזיר לי בצעקות. 
"אל תצעק," אני לוחשת בקול רם, "שהילדים לא יתעוררו." ושלא ישמעו אותנו רבים. 
"את אל תצעקי," הוא לא מוריד את הטון. "את כל פעם מחפשת אותי. הילדים ישנו גם אם יעבור פה טנק." 
הוא לוקח כוס מהארון ומוזג לעצמו מים.
"מה את לא מבינה? היה לי יום ארוך וקשה, הייתה תקלה שהייתי חייב לפתור ובגלל זה איחרתי." הוא לוגם בקולניות. "אף אחד לא עושה לך בכוונה. הגעתי מותש והייתי חייב להתקלח ולהירגע. תכננתי לשטוף את הכלים אחרי המקלחת והקדמת אותי." 
ברור. "תנמיך את הקול, הילדים." אני מגלגלת את העיניים. 
"את יכולה לגלגל עיניים עד מחר." הוא עומד עם הידיים על המותניים ויורד באוקטבה. "אם את בוחרת לשטוף אותם זו בעיה שלך, לא שלי, ואם שטפת אל תבכי לי. אני אמרתי לך שאשטוף כלים ואני אשטוף. מתי בדיוק? זו כבר החלטה שלי."
"תעשה לי טובה, לפחות אל תשקר, בסדר?" נחיריי מתרחבים. אני שוטפת את הכלי האחרון ומנגבת את ידיי. 
נתי מסיים את הכוס, מניח אותה על השיש ונאנח ארוכות. "אסתי, אני לא משקר." טון הדיבור שלו מעיד על ייאוש, "נשבע לך שהתכוונתי לשטוף," הוא נאנח שוב, והקול שלו נהיה רך יותר. "את מוכנה להירגע?"
"תן לי רגע," אני מסננת ונכנסת לחדר שלנו. המיטות מחוברות. את זה הוא כן זכר לעשות. 
על המיטה שלו יש שמיכה אפורה ואני מתיישבת עליה. החלק ההגיוני שבי נכנס לפעולה. תירגעי, את חייבת להירגע. זה יום המקווה, יום שאת אמורה להיות שמחה בו, שאת צריכה להיות איתו. מחר יש יום ארוך בבית הספר, את חייבת לתפקד. העצבים והכעס לא יעזרו לך עכשיו, אז תנתקי את הרגשות, תעשי מה שצריך לעשות ותלכי לישון. חוץ מזה אולי הוא באמת התכוון לעזור ולא הספיק. קצת עין טובה.
נרגעת? יופי. החיים ממשיכים.
אני נושמת עמוק. יאללה, עוד מטלה אחת קטנה. כאשר אבדתי אבדתי.
הוא מקיש על הדלת בעדינות ועומד בפתח.
"תיכנס, זה בסדר, נרגעתי. סליחה שצעקתי, היה לי יום קשה."
"תקשיבי, נראה לי ששנינו עייפים. בואי נעשה את זה מהר ונלך לישון. נדבר על זה מחר."
פעם האמנתי שבאמת נדבר על דברים מחר. היום אני כבר יודעת שזה לא יקרה.
"אתה צודק," אני מהנהנת, מתה לסיים את היום ולסמן וי על המטלה הזו. 
נתי נכנס לחדר, "את רוצה להוריד את כל הבגדים או רק את המכנסיים?"
"רק את המכנסיים." 
הוא סוגר את הדלת ונועל אותה. 
"בטוח? את יודעת שעדיף לפי ההלכה להיות בלי בגדים בכלל, שלא יהיה חוצץ."
"נתי, עזוב אותי," אני נאנחת בייאוש, "גם ככה היה לי יום ארוך."
"בסדר, רק מכנסיים." הוא מושך בכתפיו. 
אני מסירה את החצאית ומכנסי הפיג'מה בזמן שהוא מחשיך את החדר ומתפשט.
פעם הוא היה גבר יפה. אהבתי את עיני השקד שלו, את הבלורית שהייתה לו ואת העור בצבע חום שוקולד. אהבתי גם את זה שהוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים ואת ההרגשה שאני יכולה להישען עליו. 
היום יש לו מפרצים או קרחת, תלוי את מי שואלים, שער ראשו שאבד עם הזמן, צמח במקומות אחרים – באף, באוזניים ובכתפיים. פניו מחורצות בקמטי הבעה, וגופו מלא, בעיקר הכרס שגולשת לו מעבר לחגורה. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנשענתי עליו או אפילו הסתכלתי לו בעיניים.
הוא נכנס למיטה. "התגעגעתי אלייך." 
מדריך החתנים אמר לו לפני החתונה שזה מה שצריך להגיד, וזה מה שהוא עושה מאז בכל ליל טבילה. 
אני יודעת מה יקרה עכשיו. זה כל כך צפוי שזה משעמם. 
אני שוכבת על הגב והוא עליי. הוא מנשק אותי על השפתיים. 
אני לא מצליחה להיפתח אליו. 
הוא שולח יד לחזה שלי.
זה ממש מעצבן אותי. 
הוא מלטף אותי קצת שם למטה.
הכל קורה בדיוק לפי הסדר הקבוע. 
"אפשר להיכנס?" הוא שואל.
אני פותחת את הרגליים בשבילו, והוא מתמקם ביניהן. הוא קשה, זקוף ומוכן לחדור. 
נראה לי שאני לא מוכנה עדיין שהוא ייכנס אליי. מצד שני אין לי מושג מה זה באמת להיות מוכנה. הוא כמובן לא יודע את זה, ולי אין שום כוונה להגיד לו. בשביל מה? אני רק רוצה שזה ייגמר.
הוא נכנס ומתחיל לזוז בשקט האופייני לו. 
אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע,
ח...
נתי נאנח וקורס עליי. 
"הייתי צריך את זה, תודה." הוא יוצא מתוכי והולך להתנקות בשירותים. 
ברוך שפטרנו.
"רוצה נייר?" הוא קורא מהשירותים. הוא יודע שכן ובכל זאת שואל בכל פעם.
"כן, תודה."
הוא מביא שוב רק ארבעה ריבועים. למה? רק אלוקים יודע על מה הוא מתקמצן. 
"אפשר עוד?" אני מתרוממת מהמיטה, "בעצם לא משנה. אני אקום לשירותים."
אני מתיישבת על האסלה, מרגישה את השתן ואת הזרע מתנקזים מתוכי יחד עם התקווה שמשהו יכול להשתנות.
בכל פעם מחדש מדהים אותי איך שנינו יכולים להיות באותה סיטואציה ולחוות דברים שונים לחלוטין, ואיך הוא לא קולט אותי. 
זה לא אמור להיות ככה, זה ברור לי. אבל אני לא יודעת איך זה כן צריך להיות. אף אחד אף פעם לא הסביר לי, ואין לי באמת את מי לשאול. לאמא שלי אני לא יכולה לפנות. היא אמרה לי מראש שעל מה שקורה בחדרי חדרים לא מדברים עם אף אחד.
מדריכת הכלות לימדה אותי את ההלכות על שמירת נידה ואמרה לי שאולי אצטרך להכניס אותו פנימה, אבל שהוא ידע מה לעשות. כשפניתי אליה אחרי החתונה כי כאב לי ולא נהניתי, היא אמרה שאלמד ליהנות מזה עם הזמן. 
הזמן עבר, אני כבר בת שלושים וחמש, יש לי שלושה ילדים ועדיין מחכה להנאה שלא מגיעה. כנראה משהו בי דפוק. אישה נורמלית בטוח כבר הייתה מבינה מה צריך לעשות. 
לפחות עכשיו אני פטורה מהמצווה הזו לכמה ימים, אם לא שבועות, עד שהוא ירצה שוב.
נתי מנמנם כשאני נכנסת למיטה. מתוך שינה הוא מבקש שאכבה את האור.
"נהנית?" הוא מתעניין כרגיל.
"כן, כן. תישן, לילה טוב."