עולם אחר 1 - טקס האש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עולם אחר 1 - טקס האש
הוספה למועדפים

עולם אחר 1 - טקס האש

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"תחת ידו של דניאל רימון, עולם חדש ומעניין נוצר בגבולות מדינת ישראל שכולנו מכירים, עולם שמצליח למשוך ולהפתיע את הקוראים"
- נועם בן חיים, מבקרת ספרות
  
במדינת ישראל החדשה, המקדשת את החוזק ואת הכוח, חי חניך קיבוץ בשם קונלי, המחכה בקוצר רוח לאתגר טקס האש – מבחן חניכה לקראת עזיבת הקיבוץ וגיוס לצבא. בכל שנות חייו למד כי כל אחד צריך להיות אמיץ ובטוח, ולהאמין בחוקי המדינה ובדת היהודית החדשה. עוד לימדו אותו כי המורדים הם רעים ואנשי צי"ח הם טובים. רק בשבוע האחרון לפני הטקס קונלי מגלה כי מה שלמד על העולם לאורך כל חייו אינו נכון, וכי למעשה העולם אחר לגמרי. טקס האש הוא הספר הראשון בסדרת המדע־בדיוני־פנטזיה "עולם אחר", המספרת על מדינת ישראל הדיסטופית אלטרנטיבית בעתיד הרחוק־קרוב. זהו ספר הביכורים של דניאל רימון, ויצא לאור גם ספר ההמשך, החול זוכר. דניאל רימון הוא מחבר סדרת הספרים "עולם אחר", יוצר ומרצה על תרבות הקולנוע, הספרות והמדיה. בעל תואר ראשון בקולנוע. יצירותיו בתחום הספרות והקולנוע עוסקות בפנטזיה ובמדע־בדיוני.   

פרק ראשון


קוֹנְלִי לא האמין שהשבוע האחרון שלו בקיבוץ הגיע סוף סוף. הוא חיכה לו בקוצר רוח במשך כל חייו, כשראה מהצד חניכים בוגרים שעברו את טקס ההתבגרות. בוקר אביבי וקריר פתח את אותו שבוע, לקראת אתגר החניכה שחיכה לו כל כך.

כך היה נהוג בקיבוץ – החניכים התכוננו לעבור את טקס האש ביום הולדתם ה־18. הייתה זו דרך מתוקה לסיים את תקופת שהותם שם, שאותה כינה קונלי “תקופת השעבוד”. כל מחשבותיו ורצונותיו היו לסיים את הפרק הזה בחייו ולפתוח בפרק הבא – התגייסות לצבא כלוחם בצי”ח (צבא ישראלי חזק) – ככל החניכים הבוגרים שעברו את האתגר.

לילה קודם לכן, כשנרדם קונלי בחדרו בבניין החניכים של בני מחזורו, הוא היה מוטרד: שוב התלקחה תגרה נוראית בינו ובין עידן. עידן היה נער גבוה, ג’ינג’י בהיר עור, חסון ואלים. קונלי שמח שלא יצטרך לראותו שוב, עידן יעבור את טקס האש בתחילת השבוע, לפניו. מחשבה נקמנית קיננה במוחו זה זמן מה, להשאיר לו מתנת פרֵדה שלא ישכח לעולם. תמיד בשיעורי מטווחי הירי היה עידן צוחק על קונלי ברבים, ומשפיל אותו על חוסר יכולתו לפגוע במטרות. כלי הנשק היו כבדים ומסורבלים עבור קונלי, והוא לא ידע לתפעלם בצורה נכונה. קונלי זמם לחבל לעידן בנשק, ולגרום לו להרגיש את אותה הרגשה מבזה בשיעור ירי באזור המטווחים. הוא התנחם במחשבה הנקמנית – דרך מצוינת להיפרד מאויב מושבע שרצה תמיד ברעתו. בינתיים, בלית ברירה, שכב במיטה ממש מול מיטתו של עידן. לא פעם העיר לו על הנחירות בלילות, אבל חרף כל האזהרות, כשרק היה מנסה לזרוק לעברו כרית כדי שיתהפך ויפסיק להעיר אותו, היה עידן דואג להחזיר לו, כאילו תקף אותו בנשק חם.

במשך כל השנים נהג חברו הטוב והממשוקף, ג’וֹנַָה, לומר משפטי חוכמה יומרניים, וקצת מתנשאים:

“אל תעיר את החזק בחדר משנתו”, היה מזהיר בלחש.

היה לו אוסף שלם של משפטים שנהג לומר, כשהיה בדילמות מוסריות שונות. קונלי מעולם לא הקשיב, ובסוף התוודה תמיד שג’ונה צדק. קונלי שאל את ג’ונה על המשפטים הללו, אך חברו לא השיב. קונלי היה סקרן מטבעו, והחליט לחקור את הסוד. הוא גילה כי ג’ונה נהג לפקוד את הספרייה הקטנה שבקיבוץ לעיתים קרובות, ועיין בספרים רבים שהמורה שלהם, אלישע בָּארְדִין, המליץ לו.

ג’ונה היה ישר כמו סרגל. לא פעם ניסה קונלי להסביר לו, שהימנעות מפעולה עלולה להתפרש כפחד. זהו חטא חמור באמונה היהודית החדשה, שלפיה הערכים המרכזיים הם אומץ וביטחון, הבאים לידי ביטוי בהסתכנות או ביצירת אתגרים – שני דברים שמהם נמנע ג’ונה כמעט לחלוטין. קונלי היה משוכנע כי לוּ היה ג’ונה מגלה על הנקמה שזמם, היה מנסה לעצור בעדו בכל דרך אפשרית. ג’ונה נמנע מכל סכסוך או עבירה על חוקי הקיבוץ.

באותו לילה חלם קונלי שוב על טקס האש. הוא חש לחץ וחרדה מפני הטקס המתקרב. הטקסים נערכו תמיד במרכז הקיבוץ, והם היו אחידים. כל קיבוץ התגאה בסגנון אחר של אתגר, שהיה בעיקר מסלול מכשולים שעשוי מגזעי עץ בוערים. בחלומותיו האתגרים היו שונים. תחילה, הוא שמע ברקע קולות תופים חלשים שהולכים ומתחזקים, ואז את קולות הקהל שהביט בו בזמן שביצע את האתגר. הקהל היה מורכב כולו מחניכי הקיבוץ.

אחדים אחזו בלפידים בוערים, אלו שחגגו יום הולדת והיו עתידים לעבור את טקס האש באותו יום, כעבור כמה שנים. המסלול היה רחב, ועליו מוקשי אש שהתפוצצו בנגיעה קלה וחדה, לאחר שניות אחדות. הוא הלך מהר על הקורה, חשש ליפול אך השתדל להפיג את חששותיו, ובוודאי לא לחשוף זאת לעיני הקהל שהביט בו והריע. בכל כוחו מיהר אל עבר טבעות האש, קפץ דרכן ושב למצוא את יציבותו על גזעי העץ שהתלקחו. מולו קלט קורת עץ דקה יותר, שמתחתיה להבות גבוהות בצבעים שונים, וקיר טיפוס גדול מעץ, שאת קצהו התקשה לראות. הוא הזיע מכף רגל ועד ראש, וחש מחנק קל בגרונו היבש. רמת הלחץ וההתרגשות גברה בתוכו. הוא התנשם, עצם עיניים ובלי לחשוב קפץ קפיצה גדולה, אך נפל היישר אל תוך להבות האש הצבעוניות. חושך פשט סביבו. קול נשמע כהד מכיוון הלפידים המורמים, וגיצי אש התעופפו ברוח אל מעבר לקהל שעמד בצפיפות וצפה המום. הוא שמע קול חלש מהדהד, קול ששמע כבר בעבר: “תקווה!” לאט לאט הקול דעך ונעלם. ואז... בוקר, הוא התעורר.

קונלי לא שיתף איש בחלומותיו, אפילו לא את ג’ונה.

בקיבוץ עין־נחלים השכימו את החניכים בכל יום בשש בבוקר, בנגינת חצוצרה של ההמנון הלאומי. זה היה הדבר הראשון ששמעו מדי יום, דבר שעצבן תמיד את קונלי. ילדים בני 13 בערך נדרשו למלא את התפקיד בתורנות. גם קונלי ביצע זאת כשהיה צעיר יותר. באותו בוקר היה תורו של אביעד, ילד נמוך מאוד יחסית לחניכים במחזור שלו. הוא תקע בחצוצרה בצורה מוגזמת ומגוחכת, בזיוף שהזכיר לקונלי את הטבח השמן והמסריח, סִיאָן, שהיה צועק במטבח כאילו נתקע לו משהו בגרון.

כל החניכים קמו בבת אחת. בדרך כלל, שישה בנים ישנו בחדר אחד צפוף ולא מאוורר, במיטות נפרדות, לרוב ללא חולצה. לעיתים בלילות החמים הריח שנדף היה מצחין כל כך, שאפילו חלון פתוח לא הצליח להבריח את הסירחון.

לפי חוקי הקיבוץ, החניכים נכנסו למסגרות הלימודים כבר משעה מוקדמת בבוקר. לרוב, עוד לפני ההשכמה, חדרו קרני השמש לחדר וסנוורו את קונלי. המיטה שלו הייתה בדיוק מול החלון, בפינה המרוחקת של החדר, ואף אחד לא רצה לישון בה. למרות הקור והעייפות, התעורר קונלי וקם בלי שהפסיק לפהק. הוא הצליח לקלוט בזווית עינו את עידן מביט בו בזעף. גם הוא התעורר לא טוב, לקולות החצוצרה הנוראיים.

החניכים כהרגלם הלכו לשירותים שבקצה המסדרון, ושטפו את פניהם לקול קריאות מדריך שכבת הגיל של קונלי, רפאל, שצעק כאילו היה ער כבר שעות.

“קדימה, מסדר חדרים בעוד עשר דקות, אני לא אגיד שוב!”.

רפאל היה בחור שמנמן, בהיר עור ששערו שחור, ועל צווארו צלקת קטנה בצורת איקס. הוא היה בן 18 וחודשיים, אך עדיין נשאר בקיבוץ, שכן נכשל באתגר טקס האש שלו כבר שלוש פעמים. יש כאלה שנדרש להם תרגול נוסף כדי לעבור את האתגר, ובינתיים הם סייעו להדריך את החניכים הצעירים יותר. באותה עת קונלי הביט בו לפעמים וריחם עליו. רק לרגע קט, וזה עבר מהר, כשנזכר שרפאל לא מחבב אותו במיוחד, כמו יתר החניכים בקיבוץ, בעיקר בגלל סקרנותו שגרמה לו להרבה מאוד הסתבכויות.

קונלי הביט לצדדים ולא ראה את ג’ונה בשום מקום. אולי לא התעורר בזמן? ואז נזכר שזהו תורו להרים את דגל הבוקר לראש התורן ברחבת הקיבוץ. תורני הדגל היו רשאים לאחר לארוחת הבוקר. הדגל שהניף ג’ונה, שיתנופף בטקס גם בערב, היה דגל המדינה החדשה – יריעה לבנה, שעליה שני קווים אלכסוניים ירוקים בצד שמאל, להזכיר לכול את התקופה הקודמת ואת הנוכחית, ובצד ימין סמל המדינה – כף יד קמוצה לאגרוף, המחזיקה ענף עלי זית, כדי לסמל את כוח המדינה שכופה את השלום.

זו ישראל החדשה, המכונה גם ישראל השנייה או ישראל החזקה. הלוחמים לפעמים מכנים אותה כך, ככוח התקפה נגד המורדים, אבל קונלי לא השתמש בכינוי הזה.

אחרי שטיפת פנים מהירה שלח קונלי את ידו למגבת, ורק כשסיים לנגב את פניו, שם לב שזו לא הייתה המגבת שלו. דחיפה כואבת הבהירה לו למי היא השתייכה. קונלי הוטח בחוזקה אל הקיר, ומשם צנח לרצפה. עידן וכמה מחבריו נעצו בו מבט זועף ועצבני.

“בשם הרוח, למה אתה מעצבן אותי על הבוקר?” שאל אותו עידן, עיניו נפוחות כאילו לא ישן כלל, כנראה מההתרגשות לקראת הטקס שלו.

קונלי דימם מהשפה. אילו ידע שהפציעה חמורה יותר מחתך קטן, אולי לא היה מגיב ומוותר מראש. הוא המשיך להביט בעידן, התגרה בו בגיחוך קל ושובב בזמן שנעמד על רגליו בהתנשפות קלה.

“בוקר טוב גם לך”, השיב.

עידן התקרב, התאמץ מאוד להשאיר את עיניו פקוחות, ועדיין פיהק. קונלי הבחין במבטו הכועס והנקמני.

“אתה יודע איזה יום היום?” שאל. קונלי הופתע מהשאלה ושתק. עדיין היה עייף, כואב בגלל המכה, ונתן רושם שלא ידע את התשובה. “היום זה הטקס שלי. דווקא היום בחרת לקחת לי את המגבת?”

קונלי הביט בו ובחבריו הכעוסים לידו, ואז במגבת. הוא נאנח.

“מה, זו? האמת, בכלל לא שמתי לב שזו המגבת שלך”.

עידן חטף מידו את הבד האפור הבלוי שעליו צורת איקס מפסים שחורים ואמר:

“גבע הוריש לי את המגבת הזאת לפני שעזב”. הוא הסתכל עליה ואז שוב בקונלי, וזעמו גבר. “הה, רצית לגנוב לי אותה!” קבע בקול רם, “או אולי בטיפשותך חשבת שאוריש לך אותה?”

“דווקא לא תזיק לי מגבת נוספת”.

גבע היה חניך שעבר את טקס האש שלו כמה חודשים קודם לכן. הוא ועידן היו יריבים במשך זמן רב, אך הם השלימו בחודש האחרון לפני עזיבתו. קונלי מעולם לא חיבב את גבע, היו פעמים שזה המציא שמועות על קונלי, לעיתים כינה אותו “גנב”, אך גם היה ממציא שמועות על עידן. הוא לא היה חברותי או אמין, וקונלי העדיף לשמור ממנו מרחק. הוא שמח מאוד כשעזב את הקיבוץ לאחר טקס האש, וידע שכך גם ירגיש כלפי עידן עד סוף הערב.

עידן סימן באצבעותיו ושני חבריו תפסו בקונלי והחלו להכות אותו בבטנו, עד שהפסיק אותם.

“אני כל כך שמח שעד מחר אצא מכאן ולעולם לא אראה אותך עוד, קונלי. אני אנופף לך היום כשאסיים את האתגר, ואצא מהשער. תחפש אותי! אני בטוח אחפש אותך...” איים בלעג, ויצא עם חבריו מהשירותים.

האחרון שבהם נתן בעיטה קטנה ברגלו של קונלי.

לבסוף עמד קונלי על רגליו, נאנח ונשען על הכיור. הוא ניסה להסדיר את נשימתו, ואט אט נרגע. שפתו ואפו דיממו, וכל נשימה הכאיבה לו. הוא התנחם במחשבה על מתנת הסיום שזמם להעניק לעידן, לאחר ארוחת הצוהריים. הוא שטף את הדם מפניו, הביט במראה שמעל לכיור וראה בחור צנום ובהיר. הוא נגע בראשו, שם הרגיש כאב עז, ליטף את שערו השמנוני החום והביט בעיניו הירוקות. הוא לא רצה שהמדריך יראה אותו כך, אחרת יסתבך בצרות שוב, ויגיע לשיחה עם מרדכי, ראש הקיבוץ. אם ישאלו אותו, החליט כבר על תירוץ – “נשכתי את השפה”.

קול הבהיל את קונלי. הוא לא שם לב שג’ונה הגיח לידו לשטוף גם הוא את פניו. הוא היה נמוך וצנום, ושערו הקצר שחור. ג’ונה חייך אליו כשהביט בפניו.

“בוקר טוב, קונלי”, אמר וירק לכיור.

“חשבתי לשנייה שאתה רפאל...”

ג’ונה צחק, ניגב את עדשות משקפיו והרכיב אותם בחזרה. רק אז שם לב לפציעות בפניו של קונלי. הוא שתק. קונלי שם לב לכך.

“זה לא היה בכוונה”, לחש קונלי, והמשיך לשטוף את אפו.

“מה... שוב? מה לקחת לו?”

קונלי סגר את הברז וניסה לנקז את שאריות הדם מאפו בקינוח קולני.

“נשבע לך ברוח, זה היה בטעות”.

ג’ונה נאנח בקול, גם הוא נראה עייף.

“באמת?” שאל בדאגה.

קונלי הסתובב וצעד אל היציאה מהשירותים, אך ג’ונה תפס בזרועו וחסם את המעבר.

“למה אתה חייב תמיד לעשות את מה שאתה יודע שיסבך אותך?” שאל.

“אתה תהיה לוחם צי”ח למופת”, גיחך קונלי ומשך את זרועו.

“אני רציני, קונלי. אני דואג לך”.

קונלי השפיל את מבטו והתרחק כמה צעדים.

“אתה דואג יותר מדי, ג’ונה. זאת הבעיה שלך, לא שלי. אני בסדר”.

“לא”, ענה ג’ונה בביטחון, “הבעיה שלי היא שאתה לא רק מסבך את עצמך בצרות, בדרך כלל אתה מסבך גם אותי”.

ג’ונה שחרר את אחיזתו. קונלי נותר אדיש ויצא כרוח סערה מהשירותים. ג’ונה המשיך לנאום אחריו:

“ואתה בדרך כלל מזהה כל כך טוב בעיות, קונלי, חבל שבבעיה שלך אתה עדיין לא מכיר”.

הם היו חברים טובים מגיל שמונה, עשר שנים כמעט, אבל שונים מאוד זה מזה – קונלי היה סקרן וג’ונה היה חשדן. בתכונות אחרות היו הפכים גמורים, כמו שמן ומים, אך בזכות זאת התקרבו. זה קרה כשהשאירו את השניים לרעוב לילה שלם, כעונש על איחור לשיעור טבע. עונש אכזרי זה הוטל מדי פעם על ילדים צעירים, כדי שילמדו לקח בצורה נוקבת וחדה. ג’ונה הצליח להתגנב למזווה ולסחוב לשניהם אוכל שיכול היה להספיק לשלושה ימים. הוא הצליח להעביר את הרוב מבעד לפרצה בדלת המטבח הצמוד לחדר האוכל, אבל אז תפסו אותו שומרי הקיבוץ. אף שנתפס בשעת מעשה ולא הספיק ליהנות מהיבול, לא הלשין על קונלי, חרף הענישה המשמעתית הקשה. קונלי, השותף שנהנה מדבר העבירה, לא יכול היה לעשות דבר כדי לעזור לו, וג’ונה לקח על עצמו את כל האחריות. מאז לא שכח קונלי את מה שג’ונה עשה עבורו. מאותו רגע היו אחד עבור האחר, תמיד ביחד, למרות השמועות שנאמרו בקיבוץ על קונלי והבידוד החברתי שלו. הוא לא ידע מדוע העז ג’ונה לעזור לו. עד אותו אירוע לא החליפו ביניהם יותר משתי מילים. קונלי למד להעריך את ג’ונה, ואפילו לאהוב אותו, כמו אח.

בהתחלה לא העז קונלי לדבר איתו על המקרה. בהמשך ניסה, אבל בכל פעם שהתחיל להזכיר את האירוע, היה ג’ונה מבקש ממנו להפסיק. הוא מעולם לא סיפר לו מה קרה כשתפסו אותו. קונלי לא יכול היה אפילו לשער, כנראה קרה משהו... משהו רע. לאחר המקרה, לא היו יותר הסתבכויות ועבירות על חוקי הקיבוץ עבור ג’ונה. הוא כבר לא נטה להפר חוק או לערער עליו.

השניים למדו עם בני המחזור שלהם מגיל צעיר. כל מחזור היה מורכב מקבוצה של כ־40-20 חניכים שנולדו באותה עונה. הם השתתפו בתורנויות, וכשהגיע הזמן לטקס האש התמודדו בהפרש של שבועות ספורים זה מזה. קונלי היה במחזור האביב ביחד עם ג’ונה, עידן וגולן, בין היתר.

קונלי נזכר שבשיעורים הראשונים למדו את השיר “צליל, צליל, צלצולים”, שנועד להכין אותם לשגרת החיים בקיבוץ, וללמד אותם את משמעות מספרי הצלצולים שנשמעו מראש בניין הקיבוץ:

צלצול אחד להפסקה.

שני צלצולים לארוחה.

שלושה צלצולים – מייד לכיתה,

ארבעה צלצולים – לעבודה!

חמישה צלצולים – זהירות התקפה, כולם למקלט רצים בקבוצה.

והכול מהתחלה!

למעשה היו גם שישה צלצולים – עוצר בקיבוץ – אבל זה היה נדיר מאוד. כמה פעמים בעבר חוו עוצר. קונלי היה בן שש בפעם הראשונה ששמע שישה צלצולים, צעיר מכדי לזכור פרטים. היה חשד לבריחה של שלושה חניכים מהקיבוץ. הפעם האחרונה הייתה שנתיים קודם לכן, כשחניך בשם דביר נכנס למפעל האסור שבצפון מזרח הקיבוץ, אזור שהכניסה אליו מותרת רק לצוות הקיבוץ ולשומריו. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו של דביר, איש לא ראה אותו לאחר מכן. לפי השמועות, ראש הקיבוץ העביר אותו לקיבוץ עין־גבעות שבמחוז דרום, אבל קונלי מעולם לא השתכנע בכך. בראשו התרוצצו השערות וקונספירציות סביב המקרה.

צלצול רם קרא לארוחת הבוקר. מי שאיחר לא הורשה להיכנס. ג’ונה היה בתורנות, וקונלי החליט להשתרך אחריו, בתקווה שהמדריך התורן בכניסה לא יבחין בו ולא ישאל שאלות על פניו הפצועות. התחבולה הצליחה.

חדר האוכל היה מבנה מרכזי גדול ומאורך, שיכול היה להכיל יותר מ־600 איש. הוא נבנה במרחק של שבע דקות הליכה מחדרי המגורים של החניכים הבוגרים. הצעירים לנו קרוב יותר לחדר האוכל ולמקלטים. בדרך כלל חדר האוכל היה מלא עד אפס מקום. לעיתים היו מגיעים החניכים בהפרשי זמן אלו מאלו, כדי שהם וחברי הצוות ייכנסו בצורה בטוחה.

כשקונלי היה בן תשע הוא כעס על כמה חניכים גדולים יותר בני 16 שהחלו במשחק שנקרא “ראיתי ברק אדום” – משחק דחיפות שבו חניך היה מכריז בקול כי ראה ברק אדום, והיה מצביע על חניך אחר שהפך ברגע אחד למטרה. כל מי ששמע את הקריאה היה חייב לתת לחניך המטרה מכה או דחיפה. המשחק הזה נולד מתוך האמונה ברוח. ידוע כי ברק אדום שמופיע בשמיים הוא סימן לבואו של ליל הסער – לילה אחד בעונת האביב, מאיים ובלתי צפוי. בלילה הזה הרוח מראה את כוחה ומאיימת באסונות טבע. תמיד בלילה הזה נדרשו החניכים לישון במקלטים שהיו פזורים בקיבוץ. כאשר חניך קרא בקול “ראיתי ברק אדום”, היה זה כאילו התריע מפני הלילה המסוכן הזה, שחוזר אחת לשנה. המכות והדחיפות הן נגד עין הרע, שרוח לא תפגע בהם בליל הסער. היה מקובל שמי שספג את המכות ואת הדחיפות היה הקורבן הסמלי של המשחק.

החניכים החלו להכות ולדחוף את קונלי בחדר האוכל. בתגובה, הוא החליט לפתוח במלחמת אוכל, שסחפה הרבה מהנוכחים באותו בוקר. בתוך רגע החלו קערות וצלחות לעוף באוויר מכיוון אחד לאחר, בלי רסן או משמעת. לרגע אחד פרקו החניכים כל עול והתנהגו בילדותיות ובחוסר אחריות. ההמולה הזו שקונלי יצר הובילה לתגובות משמעתיות. מרדכי זִילְבֵּרְבָּךְ, ראש הקיבוץ, לא היה איש סלחן, וכשהבין את גודל המהומה הצליח להרגיע את הרוחות, בעזרת אנשי צוות הקיבוץ. הוא החליט לעניש בחומרה את כל המעורבים, ומאוחר יותר גילה קונלי שאלישע הצליח להרגיע את זעמו של מרדכי, והתגובה הייתה קלה יותר מזו שתוכננה. החניכים בני ה־16 קיבלו יותר עבודות מטבח ותורנויות שמירה על מחסני התבואה.

קונלי קיבל עונש לא פשוט – הוא התלווה לכובס של הקיבוץ לאורך כל היום. ליד חומת האבן, בקרבת הנחל, היה ביתן כביסה שאליו היה לוקח הכובס מדי יום כמויות גדולות של בגדים לכביסה. קונלי עזר לו ככל שהצליח. הוא לא ידע כיצד לכבס, ונדרש ממנו ללמוד מהר כדי לסייע. הם שפשפו וניקו את הבגדים בגיגית גדולה, ואז תלו אותם לייבוש בשמש. לרוב זו הייתה תורנות של חניכים גדולים יותר, בני 15-14, אבל מרדכי הרגיש שזו התגובה ההולמת ביותר למה שקונלי עשה.

מדי פעם נזכר קונלי באירוע הזה, שכן אז החל הבידוד החברתי שלו. מאז אף חניך לא הסכים לשתף אותו במשחק. הוא סומן באותו יום, והרבה מהחניכים שהיה מדבר איתם התרחקו ממנו. עידן וגבע אף החלו מאז להציק לו ולהקניט אותו באופן קבוע.

החניכים נכנסו לחדר האוכל, לבושים בסרבלי עבודה ירוקים. הם עברו בין דוכני המזון, לקחו אוכל לצלחת שהניחו על מגש והתיישבו סביב שולחן עץ ארוך, שגודלו התאים למספר החניכים בני אותו מחזור. השולחנות הקרובים ביותר לכניסה היו של החניכים הצעירים ביותר, והמרוחקים היו קרובים לשולחן של ראש הקיבוץ ושל הצוות, אשר ניצב על במה בקצה המבנה. הבמה הייתה מעוטרת בדגלי המדינה, ובפרחי אש צבעוניים שהאירו את חדר האוכל בערבים, בכל פעם שעלי הכותרת באו במגע עם משהו אחר. בבקרים סגרו עליהם צנצנות זכוכית.

חלוקה זו של מקומות הישיבה נבעה מחשש להתקפה על הקיבוץ, כפי שקרה בעבר. במקרה כזה, היה נוהל ברור – לצלצל חמישה צלצולים, ולפנות את כל החניכים למקלטים. החניכים הצעירים ראשונים, כי היו איטיים יותר, והבוגרים ביותר אחרונים. נהגו לספר בקיבוץ על חניך צעיר שנרמס על ידי חניך בוגר בזמן פינוי למקלטים, בגלל הבהלה. איש לא הבין זאת, עד שכבר היה מאוחר מדי. תמיד הדגישו שהמקרה לא התרחש בעין־נחלים אלא בקיבוץ אחר. חלוקת השולחנות בצורה זו הייתה נהוגה בכל הקיבוצים בארץ, כך קונלי שמע מהרכילויות שגולן נהג לספר.

קונלי וג’ונה מיהרו להתיישב במקומם לצד יתר חניכי המחזור שלהם, קרוב ביותר לבמה. הם הניחו את המגשים על השולחנות. בצלחתם היה כל טוב. בארוחות הבוקר הגישו בעיקר פירות וירקות העונה, ממרחים טבעיים ולחמים שהגיעו מקיבוצים אחרים, ולשתייה היו מיצי פירות תפוח ותפוז שהכינו בקיבוץ. בקיבוץ עין־נחלים עסקו בעיקר בחקלאות. חלק מהתוצרת היה נשאר בקיבוץ וחלק גדול יותר היה נשלח לכל חלקי מחוז מערב, בעיקר לעיר הנמל, תל־אביב.

החניכים כבר החלו לאכול, אך הרימו את מבטם ובהו בפניו הפצועות של קונלי. למרות רצונו להתרכז באכילת המטעמים, מבטיו המאיימים של עידן מקצה השולחן הסיחו את דעתו. קונלי הרגיש שעידן מחכה להזדמנות להתנכל לו שוב. הוא ניסה להתעלם, להתנתק מהמחשבה הזו, ולהתרכז במחשבה מעודדת אחרת – תגובת המתח והבלבול שתהיה לעידן לאחר ההפתעה שקונלי תכנן להכין לו. ואז... זו תהיה הנקמה המושלמת. קונלי לא ראה את עצמו כטיפוס נקמן, אבל במקרה של עידן וחניכים אחרים, שבאורח קבע היו מציקים לו ונוהגים בו בבריונות, הנקמנות צצה בו, דבר שיכול להתפרש כפעולה של כוח או של אומץ, בוודאי של ביטחון. אלו היו כמה מהערכים שעליהם חונך במשך כל חייו.

בקיבוץ עין־נחלים התחנכו רק חניכים בנים. הייתה הפרדה ברורה בין המינים בקיבוצים – כל קיבוץ בארץ התמחה בגידול מחזורים שלמים מאותו מין. כל חברי הצוות בעין־נחלים היו גברים, מרביתם אנשי משפחה שראו את משפחותיהם לעיתים רחוקות, והתקשורת ביניהם בשגרה הייתה בעיקר בהתכתבות. לפעמים יצאו אנשי הצוות לחופשה קצרה בת שבוע.

רק לאחר טקס האש היה בוגר הקיבוץ יכול לבחור בת זוג, שאיתה יוכל להתאחד לפני גיוסו לצבא, במטרה לשמר את ההמשכיות בקיבוצים. קונלי מעולם לא ראה חניכות. היו לחניכים שיחות על הנושא הזה, הם ניסו תמיד לדמיין כיצד בנות נראות. חלק מהמחשבות היו מעוותות מאוד, כי באף שיעור לא הסבירו את הנושא, וגם לא הסבירו מה אמור לקרות בין החניך לחניכה באיחוד הזה, לאחר הטקס. הטענה תמיד הייתה שהמעשה יוסבר רק לבוגרים ולבוגרות לפני האיחוד, כאשר יעבירו את הבוגרים לקיבוץ אחר שבו נמצאות הבוגרות, ושם בחלקת האיחוד שנמצאת תמיד בהפרדה, יוכלו לקיים את המסורת הקיבוצית.

היו שמועות של חניכים שראו בנות קיבוצים, כשיצאו לפינוי רפואי בקיבוץ אחר או במהלך ביקורים רשמיים של נציגים או נציגות מהערים, אבל קונלי לא הצליח להבין את מהות השוני, ומדוע מפרידים ביניהם ומפגישים אותם רק לאחר טקס האש. דבר אחד בלבד נאמר להם בעניין במהלך כמה שיעורים, בקצרה ובצורה לא ברורה, בתחילת גיל ההתבגרות. הסבירו שכדי שתתקיים המשכיות בקיבוצים, חובה על הבוגרים לממש את האיחוד בין בנים ובנות רק בהגיעם לגיל 18, אחרי טקס האש, כשהם בשלים ובוגרים מספיק. לאחר יצירת ההמשכיות, יוכלו הבנות גם הן להתגייס, אך מעטות מגיעות ללוחמה. קונלי שמע על יחידה קרבית בשם לילך, יחידת אליטה לוחמת המורכבת רק מבנות. לפעמים הוא שאל את אלישע על כך, אבל הבחין תמיד בהבעתו המהוססת. המורה הבהיר לו שברגע שיתקרב מועד הטקס, דברים יתחילו להיות ברורים יותר. אלו מסוג התשובות שהיו משאירות כל אחד בעלטה, תשובות שרק גרמו לתהיות נוספות. בשלב מסוים הפסיק קונלי לשאול.

בתום ארוחת הבוקר, לאחר שמרדכי נאם שוב על משמעות טקס האש, ועל כך שעל החניכים לצפות בשקידה לטקס ולפרגן באהדה לבוגרים ממחזור האביב שיחוו אותו בערב, פרש כל חניך לשיעוריו. למחזור של קונלי היה שיעור עם אלישע, בנושאי אזרחות, מדיניות והיסטוריה. השיעור התקיים על גבעת האביב שהשקיפה על רחבת הקיבוץ ועל האתגר, שכבר היה בנוי ומוכן לאותו ערב.

מרדכי היה איש מבוגר, גובהו ממוצע, עיניו אדומות־ורודות ושערו יבש ודליל בצבע אפור. תמיד היה עסוק במשהו, אף שמעולם לא היה ברור במה. קונלי הניח כי אולי היו ענייני קיבוץ חשובים שהיה עליו לטפל בהם, כמו אבטחת גבולות הקיבוץ ומעקב אחר חברי הצוות שלו. לפעמים קונלי הרגיש שהוא נמנע מכך בכוונה, והשאיר את המגע עם החניכים למורים ולמדריכים.

לפעמים היה מעביר שיעורי התעמלות, כהכנה לקראת טקס האש, או מבקר חניך שנפגע והגיע למרפאה. ברוב המקרים, אם כבר שוחח עם חניך, זה קרה במשרדו, ורק אם החניך עשה משהו באמת חמור. קונלי הכיר זאת היטב.

“חשבת פעם מה מרדכי בעצם עושה בקיבוץ?” שאל קונלי את ג’ונה, כשיצאו מחדר האוכל.

ג’ונה היה עדיין עייף, ולא פנוי לשיחות כאלה.

“מה אכפת לך מה ראש הקיבוץ עושה?” שאל בפיהוק.

“שום דבר לא מעניין אותך?” שאל קונלי והביט בג’ונה בהתנשאות, “שום דבר מהנושאים שהם לא מלמדים אותנו?”

“סקרנות זו תכונה רעה, קונלי, היא עוד תהרוג אותך”.

קונלי שלל את דבריו.

“בטח רוב היום הוא במשרד שלו או אולי במפעל האסור”, אמר לג’ונה לבסוף. “חשבת פעם מה זה המפעל הזה, ולמה אסור לנו להיכנס לשם?”

“כי הוא ישן, ויש סכנת קריסה. זוכר מה קרה לדביר?” נאנח ג’ונה.

קונלי הנהן והמשיך לפשפש בזיכרונו ולדלות ממנו פרטים.

“שמעתי ששלושה חניכים ניסו לשרוף את המפעל, לפני 14 שנה בערך, ובטעות שרפו את עצמם”, אמר ג’ונה.

גם קונלי שמע את השמועה הזו, אבל לא היו הוכחות שהיא נכונה. אולי זה היה סתם ניסיון הפחדה של הבוגרים, אלה שכבר אינם בקיבוץ.

השניים המשיכו ללכת בשתיקה, עד שהגיעו לגבעה גדולה וירוקה, מרוחקת ממבני הקיבוץ. על הגבעה היה נטוע עץ ערבה בוכייה גדול ועתיק. לצד הגבעה היה נחל שנקרא נחל מעיינות, שחצה את הקיבוץ באלכסון דרך מרכזו. הנחל נחסם על ידי סכר בצד המזרחי של הקיבוץ. 23 חניכים התיישבו על הגבעה במעגל, למרגלות העץ, לבושים בתלבושת אחידה, ובידיהם מחברות ועפרונות. הם ישבו בשקט מוחלט. אלישע היה קשיש, שערותיו לבנות ושיניו הצהובות כבר החלו לנשור, ובאופן קבע הוא עישן מקטרת עץ עתיקה כמוהו. קונלי שם לב שלאורך השנים החל לעשן יותר ויותר. תמיד התייחס בצורה מכבדת וטובה לכל חניך, וקונלי העריך אותו מאוד על כך.

“בוקר טוב לכולם!”

החניכים השיבו לאלישע ברכת בבוקר טוב. הוא נשען על העץ הזקן ואמר שוב, כפי שנהג תמיד:

“השראה יש לשאוב מיֶדע, מזקנה ומניסיון. ראו את העץ הזה, ששרד לאחר המלחמה הגדולה. הוא עודנו כאן, כי השכיל ללמוד כיצד לשרוד, והידע שלו עובר אליכם מעברו שלו. השכילו, למדו, הקשיבו, ואולי גם אתם תשרדו”.

כולם הביטו בו בשקידה, ואפילו עידן וחבורת המושפעים שלו התנהגו בכבוד. כנראה לכל אחד יש את הגבולות שלו, קונלי שם לב שעידן התייחס בכבוד במיוחד לאלישע, המבוגר מבין המורים ואולי המורה הוותיק ביותר בקיבוץ, שלימד וחינך 18 שנה.

לאחר שאלישע סיים את דבריו, נפלט לעידן פיהוק גדול וקולני. אלישע ראה זאת.

“השיעור רק התחיל, עידן. אני כבר משעמם אותך?” שאל בחיוך.

כל החניכים הביטו בעידן. הוא הרים את ראשו לאלישע, ובאופן לא מפתיע הרגיש בטוח בעצמו, הן זה היה מהשיעורים האחרונים שלו בקיבוץ, וענה בצורה חריגה ולא מכבדת כלל:

“אתה אומר את המשפט הזה בכל שיעור, אבל אין פה חוכמה גדולה. העץ שרד כי הוא נמצא קרוב לנחל המעיינות, נחל שמקורו ממעיין. הוא כנראה ישרוד גם הרבה אחרינו”, הסביר עידן בפסקנות.

“אתה טועה ומטעה!” כל המבטים הופנו לצד השני, אל גולן, שהמשיך בשצף: “המעיין של הנחל נמצא בכלל בצד השני של הקיבוץ. הוא חסום בסכר שנבנה לפני שני עשורים”.

גולן היה חניך נמוך, בערך בגובהו של ג’ונה, והוא תמיד דיבר במהירות. לעיתים בלע חלק מהמילים, כך שהיה קשה להבין אותו. כולם ידעו שאם יש מישהו שבקיא בשמועות שרצו בקיבוץ, זה היה גולן. היה חשוב לברור היטב את המילים כשמדברים איתו, ולדעת ממה להימנע, כי כל שיחה פרטית איתו הייתה יכולה בקלות להפוך לשיחת היום בקיבוץ.

“אם ככה, אז למה בכלל יש את הסכר הזה?” שאל עידן בזלזול.

ג’ונה התפרץ לדיון, והסביר בקולו השקט, כמתאמץ להישמע צודק וחכם לפני אלישע:

“הסכר הזה, ששמו בכלל הסכר השפיר, שומר על מי הגשמים בקיבוץ. את מים שהוא מנקז אנחנו שותים, ומתקלחים בהם. הנחל עצמו עובר דרך הקיבוץ בערך בין אזור המגורים, דרך הגבעה ורחבת הקיבוץ וממשיך הלאה, אבל רובו יבש, בגלל הסכר השפיר”.

“יפה מאוד, ג’ונה”, אמר אלישע בחיוך.

ג’ונה היה מרוצה מעצמו על ההישג. אלישע הפנה את מבטו לעידן:

“כבר דיברנו על זה בשיעורים הקודמים. אני יודע כמה אתה בטח מתרגש לקראת טקס האש, כנראה לא היית מרוכז בשבועות האחרונים”.

מהצד, קונלי הקשיב אך לא הסכים אם הדברים שנאמרו. הוא הניד את ראשו לשלילה והעלה טענה:

“איך המידע הזה יעזור לנו? כולנו הרי נעזוב את הקיבוץ ונתגייס בסוף לצבא”.

אלישע הביט בקונלי. אדם אחר היה עונה כנראה בצורה חד־משמעית ובאטימות לכל חניך שמתחכם ולא מכבד, אך לא אלישע. הוא היה נחוש יותר להדריך, ובחיוך הסביר:

“כל מידע חשוב. כמו שאומרים ביחידת אפיק, יחידת המודיעין, ‘ידע הוא כוח’. כל מה שתוכל ללמוד כאן, יכול אולי יום אחד להציל את חייך”.

קונלי לא הסכים, זה נראה לו מופרך מדי, אבל הוא שמר את דעתו לעצמו.

“היום נדבר עוד על תחום מעניין ואקטואלי – סוגי משטר, חוק וממסד”, הכריז אלישע.

החניכים לא הגיבו, הם כתבו במחברות שלהם את כותרת השיעור, וקונלי היה משוכנע שמה שהוא הרגיש כלפי הנושא הייתה ההרגשה הרווחת בקרב כולם – משעמם!

“מי מהיושבים יכול לומר לי איזה משטר יש במדינה?”

כולם שתקו.

“שלטון חזק?” התפרץ עידן.

אלישע נבוך מתשובתו, אך חייך ואמר:

“זו דעתך האישית, עידן, על חוסן הממשל, ובהחלט אפשרית. אבל ככלל, מהו המשטר שלנו?”

“אנרכיה?” שאל גולן.

“מתחמם. מהי אנרכיה?”

גולן היה צעיר מקונלי בשבועיים בסך הכול, והיה מהחכמים במחזור שלהם. תמיד נהג להשתתף בשיעורים. הוא נשם עמוקות, כשראה את כולם מביטים בו וממתינים לתשובתו.

“קדימה, אל תתבייש”, אמר אלישע.

“אנרכיה היא כשאין שלטון מרכזי. למשל אחרי מלחמה, כשיש ירידה תפקודית של שלטון אחד ועליית אחר”.

אלישע הנהן.

“יפה. והאם זה עומד בקנה אחד עם המציאות שלנו?” שאל בחיוך.

גולן חשב לרגע, ראה את כל המבטים שהופנו לעברו והחל לגמגם מעט.

“אולי, לגבי חלקים מהמדינה?”

“אולי”, השיב אלישע, “אחרי התופת שהמדינה עברה, קשה לאחד את כל האוכלוסייה תחת האמונה החדשה, ואכן קמו לנו מתנגדים. אבל אנרכיה היא לא שיטת הממשל הרשמית. מהי?”

כולם שתקו. קונלי הצביע, ואלישע נתן לו את רשות הדיבור.

“טוטליטרית או מונרכית”.

כולם הסבו את מבטם לעברו, גם אלישע.

“תסביר”, ביקש.

קונלי נשען מעט לאחור וחשב כיצד להעביר בצורה בהירה ומובנת את מה שרצה לומר:

“יש לנו נשיא שעומד בראש המדינה, והוא שקובע את החוקים. יש אנשי צי”ח ואזרחים נוספים שגרים בתל־חורף, בתל־סתיו ובתל־אביב”, נימק בקול את תשובתו.

אלישע חייך לעברו והנהן, וסימן לו בידו להמשיך.

“וכמובן, יש את אלו שמשגיחים על המדינה מלמעלה: כל הפוליטיקאים, השגרירים והאליטה. הם גרים בעיר העננים, תל־משווה”.

“ואנחנו?” שאל אלישע.

קונלי הרים את מבטו. הוא לא היה בטוח במה שעמד לומר, אך המשיך בכל זאת:

“גם אנחנו אזרחים. אבל כדי לקבל זכויות אנחנו צריכים לדעת את החובות, ולהתגייס לצי”ח. אנחנו למטה”, אמר בזמן שמבטו התגלגל מטה.

“אנחנו לא למטה”, התפרץ עידן שוב, כשהבחין במבטו של קונלי ובנימת דיבורו. כולם הביטו בו. “יש לנו תפקיד בכל זה, גם אם לא הרבה זכויות. עדיין, יש לנו משהו”.

“לא הרבה”, אמר גולן, “במדינה שלנו השלטון לא מתחלף, אלא עובר בירושה. כלומר, מונרכיה. הנשיא הראשון, סמואל זהב, הוא הסבא־רבא של הנשיא היום, ינון זהב”, הסביר.

“אבל על זה המורדים נלחמים עכשיו, נכון?” שאל קונלי.

כולם היו בהלם מהשאלה, הוא נגע בטאבו. אלישע נשם עמוק וענה:

“המורדים בהחלט נלחמים על זכויות, והם חושבים שזה לטובתנו. אבל הסיבה שבגללה הגענו עד הלום, הסיבה למלחמה הגדולה, היא בדיוק כי לכולם היו זכויות. היינו אז מדינה דמוקרטית, שבה כל אחד יכול היה להשמיע את קולו, ותראו למה זה הוביל אותנו”.

כולם צחקו, גם קונלי. נשמע להם מוזר שכל אחד יכול להשמיע את קולו, נשמע כמו בלגן. מוזר לחיות במדינה שבה לכולם יש זכות להביע ולהשמיע את דעתם על כל נושא, בלי מישהו שיוביל, בלי מישהו שיחליט בשביל כולם.

אלישע המשיך:

“אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל ככה אנשים חיו פעם במדינה. אנחנו נלחמים כדי לשמור על הרמוניה. הרבה דעות זה דבר מזיק. לכן אצלנו, כיום, רק דעה אחת היא חוקית, והיא הדעה של הנשיא. מייעצים לו הפוליטיקאים. התפקיד של כולנו הוא לשמור על מה שחשוב, הכוח של המדינה, הוא מושתת על הביטחון ועל הסדר החברתי והכלכלי שלה”.

אלישע שמח לראות שכולם קשובים לו.

“בעולם שבו מנהיג אחד נבחר על ידי הציבור ומתחלף, דעות ואידיאולוגיות קמות ומשתנות. בסופו של דבר, ריבוי הדעות מכרסם ביסודות המדינה – המשאבים, הכלכלה והפוליטיקה. מה כבר יכול לומר אזרח פשוט מול מי שבקיא ומוסמך לנהל ולהוביל?” הסביר אלישע. “מי שנבחר על ידי הרוח בעצמה”.

“זה מוזר שהמורדים לא לומדים מהטעויות שעשינו בעבר”, תמה גולן.

אלישע הנהן.

“אכן, הם לא משכילים לראות את זה. המורדים לא למדו כמוכם לאהוב את המדינה ולקבל אותה. הם מגיעים ממצוקה, מרעב ומחולי. אתם ברי מזל שאתם גדלים כאן, בריאים ומשכילים. לכן כל אחד מכם יקבל על עצמו את האחריות של אזרח בוגר, בטקס האש”.

קונלי הבחין בחיוכו של עידן לעברו. הוא בחר להסב את מבטו ולהתעלם. הוא הבין משהו חדש על טקס האש, שיעור שהגדיל עוד יותר את הציפייה לטקס שלו.

“ולכל אלו שעומדים לעבור היום את הטקס, אני מודה לכם באופן אישי על התרומה שתיתנו לשמירה על ההרמוניה במדינה. אין לי ספק שגם אתם תהיו גאים בעצמכם, כשתבינו יותר את משמעות התרומה שלכם. בלעדיכם לא תהיה לנו מדינה חזקה לתפארת. אתם תשמרו את המדינה שלנו חזקה”.

קונלי הרגיש גאווה כשאלישע אמר זאת. לא נותרה בו עוד סבלנות, הוא רצה שהשבוע יעבור כבר, ויגיע הרגע המיוחל. כשהביט סביבו ראה שכולם נרגשים, בייחוד החניכים שעמדו לפני האתגר. הוא הבחין בג’ונה, היחיד שלא נראה שמח במיוחד. ואז העביר את מבטו לאלישע. הוא אומנם חייך, אך קונלי הרגיש שהוא עצוב, כנראה בגלל הפרֵדה הקרבה מחניכים שלמד להכיר מקרוב, מאז החל ללמד בקיבוץ. היה זה המחזור הראשון שסיים ללמד במסלול שלם – מינקות לבגרות.

השיעור עם אלישע הסתיים.

לאחר מכן היה להם שיעור התעמלות קצר, כהכנה לטקס האש ברחבת הקיבוץ, ואז הפסקה. זו הייתה הפוגת הבוקר, קצת זמן לנשום אוויר צח לפני המטלות – עבודה במטעים ובשדות, במטבח ובנשקייה. לאחר התורנות התקיימו מטווחים, כהכנה לגיוס לצבא, ולאחר ארוחת הצוהריים הייתה הפסקה נוספת, ארוכה יותר. בני המחזור הבוגרים אהבו לנצל את זמני ההפסקות למנוחה, לקריאה ולשיחות. מחזורים צעירים יותר הלכו לשחק במגרש הדשא הקטן שליד אזור המגורים במשחקי כדור.

לאחר ההפסקה התקיים שיעור תרבות עם אֶלְּהָדַר בֵּרִי. אלהדר לימד שיעורי טבע והישרדות. הוא היה מורה מצחיק, בסוף שנות הארבעים לחייו. הוא הגיע מתל־סתיו, ופעם שיתף את החניכים בכך שיש לו בת, ושהיא קיבלה עבודה חשובה בתל־משווה.

“קוראים לה הוֹדָיָה והיא מדענית מתחילה”, כך הגדיר, “היא אחראית על תפעול רכבות האנרגיה הסולרית בתל־משווה”.

קונלי כלל לא ידע מה זה אומר, אבל זה נשמע לו תפקיד חשוב.

לאחר השיעורים עם אלהדר התקיים בדרך כלל שיעור מתמטיקה עם אלישע, ואז, לקראת ארוחת הערב, שיעור תפילה ודת עם איש הרוח הקיבוצי. אנשי הרוח היו חסרי שם, הם החליטו לוותר על שמם ואימצו לעצמם את השם “רוח”. בשיעורי הרוח למדו החניכים את נושאי הדת והאמונה ברוח, ונשאו תפילת ערב, להודות על היום שעבר עליהם.

“מדוע היא שלחה אלינו מנהיג חזק ורב־עוצמה?” נשא תפילה איש הרוח בכל תחילת שיעור, “כי היינו חלשים ואבודים בחושך העולם, וגיששנו את דרכנו בעלטה ובעיוורון מוחלט. הרוח נשאה את מנהיגנו אלינו, להושיענו ולהובילנו בדרך האור”.

אנשי הרוח היו עטופים בלבוש צנוע ודל – בגדים אפורים או חומים ארוכים מסוג קרדיגן, שיש להם שרוולים ארוכים וברדס. לעיתים אף היו להם גם כיסים עמוקים, לא חגיגיים או מהודרים בזהב או בנחושת, אלא מלוכלכים וקרועים.

“לעולם לא נתהדר בחוצות”, השיב הרוח לשאלתו של קונלי על הבגדים, “למה? כי בכוחנו טמונה אחריות גדולה, אך אורב לנו גם חטא, חטא הגאווה. בכוח נחיה, בכוח ובאמונה שלמה של קדושים, אך נזכור – למרות כוחנו, כולנו חלשים לעומת הרוח. לעולם לא נשתווה לכוחה. לכן נשתחווה לה”.

אנשי צוות הקיבוץ דיברו תמיד ברהיטות, ומעולם לא ניבלו את הפה. דיבור במשלב שפה נמוך לא היה מקובל, הוא התאים לאנשים נחותים וחלשים. שימוש בשפה גבוהה ורהוטה נחשב מחזק. איש הרוח הרבה לדון על כך בשיעוריו, הוא חזר ואמר:

“שמירה על שפה נאותה ונקייה מציבה את האדם במקום חזק ובטוח בעיני הרוח”.

כשקונלי היה בן 11, כבר נשא עליו את התווית “עושה צרות”. אפילו איש הרוח שוחח איתו על כך, ואמר לו כי עליו להיות צייתן וחזק. מעשיו מעידים על חולשה, ולכן עליו לדבוק באמונה ולהתפלל יותר לרוח שתעזור לו. לקונלי היו הרבה שאלות על הדת, אבל הוא בחר לשאול אותן דווקא בזמן תפילות או באמצע הסבר חשוב של איש הרוח, ובכל פעם קיבל התעלמות או תשובה קרה:

“אין מקום לשאלות טיפשיות. זה לא הזמן!”

הידע שהחניכים רכשו היה רק במהלך השיעורים, ותשובות לשאלות ניתנו בסופם.

ביום קיצי חם במיוחד מעד קונלי על כד חרס, שבתוכו היו מים טהורים מהמקדש הצף בתל־אביב. בעת תפילה היה איש הרוח זורק פנימה פרחי לילית, ומשתמש במים כדי להתיז על החניכים המתפללים, כפי שהיה נהוג.

כד החרס נשבר על הרצפה בהיכל האמונה. איש הרוח כעס מאוד על קונלי, כמעט איבד את סבלנותו וסטר לו, דבר שהיה אסור בקיבוץ, אך כשהרגיש את הבריזה מלטפת את עור פניו החלק הוא נרגע, וסבר כי הרוח בעצמה ניסתה למנוע ממנו להכות את הילד. הוא נתן לו תגובת משמעת הולמת: קונלי נצמד אל איש הרוח במהלך אותו יום, התפלל, ניקה את היכל האמונה וסידר את הספרים ואת המגילות הקדושות.

לאחר שיעורי התפילה היה זמן לארוחת ערב, ובסיום כל יום ראשון – היה זה זמן להכנות לקראת טקס האש. ביתר ימי השבוע הלכו לישון מוקדם.

בהפסקה הראשונה באותו יום הלכו ג’ונה, קונלי וגולן ליד נחל חלוקי האש האדומים־צהובים, שהיו מסוכנים כשהם יבשים. אם הם נזרקים ופוגעים בעוצמה בחומר יבש ומוצק, הם עלולים להתלקח. מדי חודש היו מגיעים חניכים צעירים למרפאה כדי לקבל טיפול נגד כוויות.

כשהיו בני 12, קונלי מצא חלוק אש משולש. ג'ונה התלהב למראהו, מאחר שכל חלוקי האש היו באותה צורה עגולה משעממת. קונלי נתן אותו לג'ונה, ודאג להזהיר אותו לשמור עליו במקום בטוח ולח, שלא יתלקח. ג'ונה הבטיח שינצור את המתנה לנצח.

נחל חלוקי האש היה קרוב לגבעה אחרת, גדולה ומרוחקת מעט מלב הקיבוץ, בצד הדרומי מזרחי. הנחל זרם כל השנה דרך מערת הביעותים שעל גבול הקיבוץ – חומת אבן גדולה הקיפה את הקיבוץ ועברה ממש מעל המערה. קונלי תהה רבות על המערה הזו. לא היה בה דבר מלבד הנחל שעבר דרכה.

בוודאי יש פתח נוסף למערה, אחרת איך הנחל עובר דרכה? למערה קראו כך, כי 16 שנים קודם לכן נכנסו לתוכה שני חניכים, ונמצאו מאוחר יותר, מתים. מאז אסרו על החניכים להיכנס למערה זו. מדי פעם היו אוטמים את הכניסה, אך זה לא היה מחזיק זמן רב – זרימת הנחל הייתה חזקה מדי. צמחייה כיסתה את הכניסה, כך שכמעט נעלמה מהעין. קונלי התקרב לשם פעמים אחדות, הביט פנימה, וראה דרך הצמחייה כי חשוך מאוד בפנים. המערה לא הייתה מפחידה בעיניו.

קונלי וגולן היו למרגלות הגבעה, לצד הנחל. ג’ונה השתרך מאחור. קונלי זרק כמה חלוקי אש לעבר המים, הוא אהב להקפיץ אותם כמה פעמים על גדות הנחל. אחר כך חלץ את נעליו ודשדש במים. גולן פשט את חולצתו ונכנס כולו לנחל. ג’ונה התיישב על הגבעה והביט בהם מרחוק. קונלי שטף את פניו במי הנחל, והביט לעבר גולן כשהתיז מים לכל כיוון. הוא חייך אליו ואמר בקול:

“אני כבר לא יכול לחכות לטקס האש שלנו”.

הוא זרק חלוק אש נוסף, בעודו נזהר לא לפגוע באף אחד ובשום דבר. ג’ונה הביט בו וסידר את משקפיו על אפו.

“אני מקווה שהרגע הזה לא יגיע כל כך מהר”.

קונלי הביט בו בתמיהה, כמעט בהלם. מה, הוא לא נרגש מטקס האש? ג’ונה ניסה להראות שהטקס לא עניין אותו, אבל קונלי הרגיש שמשהו אחר הטריד את חברו.

“אתה לא מתרגש?” שאל.

נחל חלוקי האש ומערת הביעותים

ג’ונה הניד לשלילה. קונלי לא הצליח להבין אותו. הם גדלו בקיבוץ 18 שנה, והמציאות שלהם לא הסתיימה בקיבוץ, היה עולם שלם לחקור ולגלות – אז איך זה שחברו לא מחכה לטקס האש? לו היה קשה לחכות. הוא החליט להבהיר את העניין.

“אחרי הטקס אנחנו נתגייס ונעזוב את הקיבוץ. כנראה לא נראה יותר אחד את השני לעולם. המחשבה הזאת לא מרגשת אותי בכלל”, הסביר ג’ונה.

קונלי חייך, הוא חש את רגישותו של ג’ונה, התקרב אליו והתיישב לצידו.

“לא משנה מה, אפילו כשנעזוב את הקיבוץ, נבטיח שלנצח נישאר חברים”.

ג’ונה הביט בו בחיוך והבטיח.

“אתה יודע”, אמר קונלי בשקט כך שגולן לא ישמע, “אני תמיד אזכור איך הגנת עליי אז, כשהיינו קטנים יותר. לא הסגרת אותי”.

ג’ונה קם ממקומו והסיט את מבטו.

“אני לא רוצה לדבר על זה, קונלי”.

גולן התגנב אל השניים, ומהנחל התיז לעברם מים, צחקק והתיז שוב. הם הביטו בו מופתעים.

“נו, אתם נכנסים או סתם מתכוונים לא לעשות כלום?”

השניים הביטו בו לרגע, ואז הסירו את חולצתם ונכנסו אף הם לנחל. הם לבשו מכנסיים קצרים, והחותמת הקטנטנה שהייתה צרובה על ירך ימינם נגלתה. בלידה היו מסמנים את החניכים העוללים, צורבים על הירך הימנית שלהם מספר ברקוד קטנטן, כמו בחותם מלובן באש. המספר הסידורי של קונלי היה ק-07-1-4678.

07 ייצג את מספר הקיבוץ – קיבוץ מספר שבע במחוז מערב. הספרה 1 ייצגה את העיר הסמוכה, תל־אביב, ושאר הספרות היו מספר הילודה. האות הראשונה מייצגת את שם החניך. לכל החניכים בקיבוץ היו ברקודים שנדרשו לשנן כבר בגיל צעיר. כך, כשהגיעו למרפאה או לחדר האוכל, השתמשו במספר למטרת זיהוי. קונלי מעולם לא הבין לְמה עוד משמש המספר, מדוע היה חקוק על בשרם. הם יכלו לזכור אותו בעל פה גם בלי הסימון. המספרים היו קטנים מאוד, כמעט לא נראים, והם מעולם לא הפריעו לקונלי. באחד השיעורים הסבירו להם שלמספר יש משמעות בצי”ח, כמו מספר אישי.

עוד על הספר

עולם אחר 1 - טקס האש דניאל רימון


קוֹנְלִי לא האמין שהשבוע האחרון שלו בקיבוץ הגיע סוף סוף. הוא חיכה לו בקוצר רוח במשך כל חייו, כשראה מהצד חניכים בוגרים שעברו את טקס ההתבגרות. בוקר אביבי וקריר פתח את אותו שבוע, לקראת אתגר החניכה שחיכה לו כל כך.

כך היה נהוג בקיבוץ – החניכים התכוננו לעבור את טקס האש ביום הולדתם ה־18. הייתה זו דרך מתוקה לסיים את תקופת שהותם שם, שאותה כינה קונלי “תקופת השעבוד”. כל מחשבותיו ורצונותיו היו לסיים את הפרק הזה בחייו ולפתוח בפרק הבא – התגייסות לצבא כלוחם בצי”ח (צבא ישראלי חזק) – ככל החניכים הבוגרים שעברו את האתגר.

לילה קודם לכן, כשנרדם קונלי בחדרו בבניין החניכים של בני מחזורו, הוא היה מוטרד: שוב התלקחה תגרה נוראית בינו ובין עידן. עידן היה נער גבוה, ג’ינג’י בהיר עור, חסון ואלים. קונלי שמח שלא יצטרך לראותו שוב, עידן יעבור את טקס האש בתחילת השבוע, לפניו. מחשבה נקמנית קיננה במוחו זה זמן מה, להשאיר לו מתנת פרֵדה שלא ישכח לעולם. תמיד בשיעורי מטווחי הירי היה עידן צוחק על קונלי ברבים, ומשפיל אותו על חוסר יכולתו לפגוע במטרות. כלי הנשק היו כבדים ומסורבלים עבור קונלי, והוא לא ידע לתפעלם בצורה נכונה. קונלי זמם לחבל לעידן בנשק, ולגרום לו להרגיש את אותה הרגשה מבזה בשיעור ירי באזור המטווחים. הוא התנחם במחשבה הנקמנית – דרך מצוינת להיפרד מאויב מושבע שרצה תמיד ברעתו. בינתיים, בלית ברירה, שכב במיטה ממש מול מיטתו של עידן. לא פעם העיר לו על הנחירות בלילות, אבל חרף כל האזהרות, כשרק היה מנסה לזרוק לעברו כרית כדי שיתהפך ויפסיק להעיר אותו, היה עידן דואג להחזיר לו, כאילו תקף אותו בנשק חם.

במשך כל השנים נהג חברו הטוב והממשוקף, ג’וֹנַָה, לומר משפטי חוכמה יומרניים, וקצת מתנשאים:

“אל תעיר את החזק בחדר משנתו”, היה מזהיר בלחש.

היה לו אוסף שלם של משפטים שנהג לומר, כשהיה בדילמות מוסריות שונות. קונלי מעולם לא הקשיב, ובסוף התוודה תמיד שג’ונה צדק. קונלי שאל את ג’ונה על המשפטים הללו, אך חברו לא השיב. קונלי היה סקרן מטבעו, והחליט לחקור את הסוד. הוא גילה כי ג’ונה נהג לפקוד את הספרייה הקטנה שבקיבוץ לעיתים קרובות, ועיין בספרים רבים שהמורה שלהם, אלישע בָּארְדִין, המליץ לו.

ג’ונה היה ישר כמו סרגל. לא פעם ניסה קונלי להסביר לו, שהימנעות מפעולה עלולה להתפרש כפחד. זהו חטא חמור באמונה היהודית החדשה, שלפיה הערכים המרכזיים הם אומץ וביטחון, הבאים לידי ביטוי בהסתכנות או ביצירת אתגרים – שני דברים שמהם נמנע ג’ונה כמעט לחלוטין. קונלי היה משוכנע כי לוּ היה ג’ונה מגלה על הנקמה שזמם, היה מנסה לעצור בעדו בכל דרך אפשרית. ג’ונה נמנע מכל סכסוך או עבירה על חוקי הקיבוץ.

באותו לילה חלם קונלי שוב על טקס האש. הוא חש לחץ וחרדה מפני הטקס המתקרב. הטקסים נערכו תמיד במרכז הקיבוץ, והם היו אחידים. כל קיבוץ התגאה בסגנון אחר של אתגר, שהיה בעיקר מסלול מכשולים שעשוי מגזעי עץ בוערים. בחלומותיו האתגרים היו שונים. תחילה, הוא שמע ברקע קולות תופים חלשים שהולכים ומתחזקים, ואז את קולות הקהל שהביט בו בזמן שביצע את האתגר. הקהל היה מורכב כולו מחניכי הקיבוץ.

אחדים אחזו בלפידים בוערים, אלו שחגגו יום הולדת והיו עתידים לעבור את טקס האש באותו יום, כעבור כמה שנים. המסלול היה רחב, ועליו מוקשי אש שהתפוצצו בנגיעה קלה וחדה, לאחר שניות אחדות. הוא הלך מהר על הקורה, חשש ליפול אך השתדל להפיג את חששותיו, ובוודאי לא לחשוף זאת לעיני הקהל שהביט בו והריע. בכל כוחו מיהר אל עבר טבעות האש, קפץ דרכן ושב למצוא את יציבותו על גזעי העץ שהתלקחו. מולו קלט קורת עץ דקה יותר, שמתחתיה להבות גבוהות בצבעים שונים, וקיר טיפוס גדול מעץ, שאת קצהו התקשה לראות. הוא הזיע מכף רגל ועד ראש, וחש מחנק קל בגרונו היבש. רמת הלחץ וההתרגשות גברה בתוכו. הוא התנשם, עצם עיניים ובלי לחשוב קפץ קפיצה גדולה, אך נפל היישר אל תוך להבות האש הצבעוניות. חושך פשט סביבו. קול נשמע כהד מכיוון הלפידים המורמים, וגיצי אש התעופפו ברוח אל מעבר לקהל שעמד בצפיפות וצפה המום. הוא שמע קול חלש מהדהד, קול ששמע כבר בעבר: “תקווה!” לאט לאט הקול דעך ונעלם. ואז... בוקר, הוא התעורר.

קונלי לא שיתף איש בחלומותיו, אפילו לא את ג’ונה.

בקיבוץ עין־נחלים השכימו את החניכים בכל יום בשש בבוקר, בנגינת חצוצרה של ההמנון הלאומי. זה היה הדבר הראשון ששמעו מדי יום, דבר שעצבן תמיד את קונלי. ילדים בני 13 בערך נדרשו למלא את התפקיד בתורנות. גם קונלי ביצע זאת כשהיה צעיר יותר. באותו בוקר היה תורו של אביעד, ילד נמוך מאוד יחסית לחניכים במחזור שלו. הוא תקע בחצוצרה בצורה מוגזמת ומגוחכת, בזיוף שהזכיר לקונלי את הטבח השמן והמסריח, סִיאָן, שהיה צועק במטבח כאילו נתקע לו משהו בגרון.

כל החניכים קמו בבת אחת. בדרך כלל, שישה בנים ישנו בחדר אחד צפוף ולא מאוורר, במיטות נפרדות, לרוב ללא חולצה. לעיתים בלילות החמים הריח שנדף היה מצחין כל כך, שאפילו חלון פתוח לא הצליח להבריח את הסירחון.

לפי חוקי הקיבוץ, החניכים נכנסו למסגרות הלימודים כבר משעה מוקדמת בבוקר. לרוב, עוד לפני ההשכמה, חדרו קרני השמש לחדר וסנוורו את קונלי. המיטה שלו הייתה בדיוק מול החלון, בפינה המרוחקת של החדר, ואף אחד לא רצה לישון בה. למרות הקור והעייפות, התעורר קונלי וקם בלי שהפסיק לפהק. הוא הצליח לקלוט בזווית עינו את עידן מביט בו בזעף. גם הוא התעורר לא טוב, לקולות החצוצרה הנוראיים.

החניכים כהרגלם הלכו לשירותים שבקצה המסדרון, ושטפו את פניהם לקול קריאות מדריך שכבת הגיל של קונלי, רפאל, שצעק כאילו היה ער כבר שעות.

“קדימה, מסדר חדרים בעוד עשר דקות, אני לא אגיד שוב!”.

רפאל היה בחור שמנמן, בהיר עור ששערו שחור, ועל צווארו צלקת קטנה בצורת איקס. הוא היה בן 18 וחודשיים, אך עדיין נשאר בקיבוץ, שכן נכשל באתגר טקס האש שלו כבר שלוש פעמים. יש כאלה שנדרש להם תרגול נוסף כדי לעבור את האתגר, ובינתיים הם סייעו להדריך את החניכים הצעירים יותר. באותה עת קונלי הביט בו לפעמים וריחם עליו. רק לרגע קט, וזה עבר מהר, כשנזכר שרפאל לא מחבב אותו במיוחד, כמו יתר החניכים בקיבוץ, בעיקר בגלל סקרנותו שגרמה לו להרבה מאוד הסתבכויות.

קונלי הביט לצדדים ולא ראה את ג’ונה בשום מקום. אולי לא התעורר בזמן? ואז נזכר שזהו תורו להרים את דגל הבוקר לראש התורן ברחבת הקיבוץ. תורני הדגל היו רשאים לאחר לארוחת הבוקר. הדגל שהניף ג’ונה, שיתנופף בטקס גם בערב, היה דגל המדינה החדשה – יריעה לבנה, שעליה שני קווים אלכסוניים ירוקים בצד שמאל, להזכיר לכול את התקופה הקודמת ואת הנוכחית, ובצד ימין סמל המדינה – כף יד קמוצה לאגרוף, המחזיקה ענף עלי זית, כדי לסמל את כוח המדינה שכופה את השלום.

זו ישראל החדשה, המכונה גם ישראל השנייה או ישראל החזקה. הלוחמים לפעמים מכנים אותה כך, ככוח התקפה נגד המורדים, אבל קונלי לא השתמש בכינוי הזה.

אחרי שטיפת פנים מהירה שלח קונלי את ידו למגבת, ורק כשסיים לנגב את פניו, שם לב שזו לא הייתה המגבת שלו. דחיפה כואבת הבהירה לו למי היא השתייכה. קונלי הוטח בחוזקה אל הקיר, ומשם צנח לרצפה. עידן וכמה מחבריו נעצו בו מבט זועף ועצבני.

“בשם הרוח, למה אתה מעצבן אותי על הבוקר?” שאל אותו עידן, עיניו נפוחות כאילו לא ישן כלל, כנראה מההתרגשות לקראת הטקס שלו.

קונלי דימם מהשפה. אילו ידע שהפציעה חמורה יותר מחתך קטן, אולי לא היה מגיב ומוותר מראש. הוא המשיך להביט בעידן, התגרה בו בגיחוך קל ושובב בזמן שנעמד על רגליו בהתנשפות קלה.

“בוקר טוב גם לך”, השיב.

עידן התקרב, התאמץ מאוד להשאיר את עיניו פקוחות, ועדיין פיהק. קונלי הבחין במבטו הכועס והנקמני.

“אתה יודע איזה יום היום?” שאל. קונלי הופתע מהשאלה ושתק. עדיין היה עייף, כואב בגלל המכה, ונתן רושם שלא ידע את התשובה. “היום זה הטקס שלי. דווקא היום בחרת לקחת לי את המגבת?”

קונלי הביט בו ובחבריו הכעוסים לידו, ואז במגבת. הוא נאנח.

“מה, זו? האמת, בכלל לא שמתי לב שזו המגבת שלך”.

עידן חטף מידו את הבד האפור הבלוי שעליו צורת איקס מפסים שחורים ואמר:

“גבע הוריש לי את המגבת הזאת לפני שעזב”. הוא הסתכל עליה ואז שוב בקונלי, וזעמו גבר. “הה, רצית לגנוב לי אותה!” קבע בקול רם, “או אולי בטיפשותך חשבת שאוריש לך אותה?”

“דווקא לא תזיק לי מגבת נוספת”.

גבע היה חניך שעבר את טקס האש שלו כמה חודשים קודם לכן. הוא ועידן היו יריבים במשך זמן רב, אך הם השלימו בחודש האחרון לפני עזיבתו. קונלי מעולם לא חיבב את גבע, היו פעמים שזה המציא שמועות על קונלי, לעיתים כינה אותו “גנב”, אך גם היה ממציא שמועות על עידן. הוא לא היה חברותי או אמין, וקונלי העדיף לשמור ממנו מרחק. הוא שמח מאוד כשעזב את הקיבוץ לאחר טקס האש, וידע שכך גם ירגיש כלפי עידן עד סוף הערב.

עידן סימן באצבעותיו ושני חבריו תפסו בקונלי והחלו להכות אותו בבטנו, עד שהפסיק אותם.

“אני כל כך שמח שעד מחר אצא מכאן ולעולם לא אראה אותך עוד, קונלי. אני אנופף לך היום כשאסיים את האתגר, ואצא מהשער. תחפש אותי! אני בטוח אחפש אותך...” איים בלעג, ויצא עם חבריו מהשירותים.

האחרון שבהם נתן בעיטה קטנה ברגלו של קונלי.

לבסוף עמד קונלי על רגליו, נאנח ונשען על הכיור. הוא ניסה להסדיר את נשימתו, ואט אט נרגע. שפתו ואפו דיממו, וכל נשימה הכאיבה לו. הוא התנחם במחשבה על מתנת הסיום שזמם להעניק לעידן, לאחר ארוחת הצוהריים. הוא שטף את הדם מפניו, הביט במראה שמעל לכיור וראה בחור צנום ובהיר. הוא נגע בראשו, שם הרגיש כאב עז, ליטף את שערו השמנוני החום והביט בעיניו הירוקות. הוא לא רצה שהמדריך יראה אותו כך, אחרת יסתבך בצרות שוב, ויגיע לשיחה עם מרדכי, ראש הקיבוץ. אם ישאלו אותו, החליט כבר על תירוץ – “נשכתי את השפה”.

קול הבהיל את קונלי. הוא לא שם לב שג’ונה הגיח לידו לשטוף גם הוא את פניו. הוא היה נמוך וצנום, ושערו הקצר שחור. ג’ונה חייך אליו כשהביט בפניו.

“בוקר טוב, קונלי”, אמר וירק לכיור.

“חשבתי לשנייה שאתה רפאל...”

ג’ונה צחק, ניגב את עדשות משקפיו והרכיב אותם בחזרה. רק אז שם לב לפציעות בפניו של קונלי. הוא שתק. קונלי שם לב לכך.

“זה לא היה בכוונה”, לחש קונלי, והמשיך לשטוף את אפו.

“מה... שוב? מה לקחת לו?”

קונלי סגר את הברז וניסה לנקז את שאריות הדם מאפו בקינוח קולני.

“נשבע לך ברוח, זה היה בטעות”.

ג’ונה נאנח בקול, גם הוא נראה עייף.

“באמת?” שאל בדאגה.

קונלי הסתובב וצעד אל היציאה מהשירותים, אך ג’ונה תפס בזרועו וחסם את המעבר.

“למה אתה חייב תמיד לעשות את מה שאתה יודע שיסבך אותך?” שאל.

“אתה תהיה לוחם צי”ח למופת”, גיחך קונלי ומשך את זרועו.

“אני רציני, קונלי. אני דואג לך”.

קונלי השפיל את מבטו והתרחק כמה צעדים.

“אתה דואג יותר מדי, ג’ונה. זאת הבעיה שלך, לא שלי. אני בסדר”.

“לא”, ענה ג’ונה בביטחון, “הבעיה שלי היא שאתה לא רק מסבך את עצמך בצרות, בדרך כלל אתה מסבך גם אותי”.

ג’ונה שחרר את אחיזתו. קונלי נותר אדיש ויצא כרוח סערה מהשירותים. ג’ונה המשיך לנאום אחריו:

“ואתה בדרך כלל מזהה כל כך טוב בעיות, קונלי, חבל שבבעיה שלך אתה עדיין לא מכיר”.

הם היו חברים טובים מגיל שמונה, עשר שנים כמעט, אבל שונים מאוד זה מזה – קונלי היה סקרן וג’ונה היה חשדן. בתכונות אחרות היו הפכים גמורים, כמו שמן ומים, אך בזכות זאת התקרבו. זה קרה כשהשאירו את השניים לרעוב לילה שלם, כעונש על איחור לשיעור טבע. עונש אכזרי זה הוטל מדי פעם על ילדים צעירים, כדי שילמדו לקח בצורה נוקבת וחדה. ג’ונה הצליח להתגנב למזווה ולסחוב לשניהם אוכל שיכול היה להספיק לשלושה ימים. הוא הצליח להעביר את הרוב מבעד לפרצה בדלת המטבח הצמוד לחדר האוכל, אבל אז תפסו אותו שומרי הקיבוץ. אף שנתפס בשעת מעשה ולא הספיק ליהנות מהיבול, לא הלשין על קונלי, חרף הענישה המשמעתית הקשה. קונלי, השותף שנהנה מדבר העבירה, לא יכול היה לעשות דבר כדי לעזור לו, וג’ונה לקח על עצמו את כל האחריות. מאז לא שכח קונלי את מה שג’ונה עשה עבורו. מאותו רגע היו אחד עבור האחר, תמיד ביחד, למרות השמועות שנאמרו בקיבוץ על קונלי והבידוד החברתי שלו. הוא לא ידע מדוע העז ג’ונה לעזור לו. עד אותו אירוע לא החליפו ביניהם יותר משתי מילים. קונלי למד להעריך את ג’ונה, ואפילו לאהוב אותו, כמו אח.

בהתחלה לא העז קונלי לדבר איתו על המקרה. בהמשך ניסה, אבל בכל פעם שהתחיל להזכיר את האירוע, היה ג’ונה מבקש ממנו להפסיק. הוא מעולם לא סיפר לו מה קרה כשתפסו אותו. קונלי לא יכול היה אפילו לשער, כנראה קרה משהו... משהו רע. לאחר המקרה, לא היו יותר הסתבכויות ועבירות על חוקי הקיבוץ עבור ג’ונה. הוא כבר לא נטה להפר חוק או לערער עליו.

השניים למדו עם בני המחזור שלהם מגיל צעיר. כל מחזור היה מורכב מקבוצה של כ־40-20 חניכים שנולדו באותה עונה. הם השתתפו בתורנויות, וכשהגיע הזמן לטקס האש התמודדו בהפרש של שבועות ספורים זה מזה. קונלי היה במחזור האביב ביחד עם ג’ונה, עידן וגולן, בין היתר.

קונלי נזכר שבשיעורים הראשונים למדו את השיר “צליל, צליל, צלצולים”, שנועד להכין אותם לשגרת החיים בקיבוץ, וללמד אותם את משמעות מספרי הצלצולים שנשמעו מראש בניין הקיבוץ:

צלצול אחד להפסקה.

שני צלצולים לארוחה.

שלושה צלצולים – מייד לכיתה,

ארבעה צלצולים – לעבודה!

חמישה צלצולים – זהירות התקפה, כולם למקלט רצים בקבוצה.

והכול מהתחלה!

למעשה היו גם שישה צלצולים – עוצר בקיבוץ – אבל זה היה נדיר מאוד. כמה פעמים בעבר חוו עוצר. קונלי היה בן שש בפעם הראשונה ששמע שישה צלצולים, צעיר מכדי לזכור פרטים. היה חשד לבריחה של שלושה חניכים מהקיבוץ. הפעם האחרונה הייתה שנתיים קודם לכן, כשחניך בשם דביר נכנס למפעל האסור שבצפון מזרח הקיבוץ, אזור שהכניסה אליו מותרת רק לצוות הקיבוץ ולשומריו. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו של דביר, איש לא ראה אותו לאחר מכן. לפי השמועות, ראש הקיבוץ העביר אותו לקיבוץ עין־גבעות שבמחוז דרום, אבל קונלי מעולם לא השתכנע בכך. בראשו התרוצצו השערות וקונספירציות סביב המקרה.

צלצול רם קרא לארוחת הבוקר. מי שאיחר לא הורשה להיכנס. ג’ונה היה בתורנות, וקונלי החליט להשתרך אחריו, בתקווה שהמדריך התורן בכניסה לא יבחין בו ולא ישאל שאלות על פניו הפצועות. התחבולה הצליחה.

חדר האוכל היה מבנה מרכזי גדול ומאורך, שיכול היה להכיל יותר מ־600 איש. הוא נבנה במרחק של שבע דקות הליכה מחדרי המגורים של החניכים הבוגרים. הצעירים לנו קרוב יותר לחדר האוכל ולמקלטים. בדרך כלל חדר האוכל היה מלא עד אפס מקום. לעיתים היו מגיעים החניכים בהפרשי זמן אלו מאלו, כדי שהם וחברי הצוות ייכנסו בצורה בטוחה.

כשקונלי היה בן תשע הוא כעס על כמה חניכים גדולים יותר בני 16 שהחלו במשחק שנקרא “ראיתי ברק אדום” – משחק דחיפות שבו חניך היה מכריז בקול כי ראה ברק אדום, והיה מצביע על חניך אחר שהפך ברגע אחד למטרה. כל מי ששמע את הקריאה היה חייב לתת לחניך המטרה מכה או דחיפה. המשחק הזה נולד מתוך האמונה ברוח. ידוע כי ברק אדום שמופיע בשמיים הוא סימן לבואו של ליל הסער – לילה אחד בעונת האביב, מאיים ובלתי צפוי. בלילה הזה הרוח מראה את כוחה ומאיימת באסונות טבע. תמיד בלילה הזה נדרשו החניכים לישון במקלטים שהיו פזורים בקיבוץ. כאשר חניך קרא בקול “ראיתי ברק אדום”, היה זה כאילו התריע מפני הלילה המסוכן הזה, שחוזר אחת לשנה. המכות והדחיפות הן נגד עין הרע, שרוח לא תפגע בהם בליל הסער. היה מקובל שמי שספג את המכות ואת הדחיפות היה הקורבן הסמלי של המשחק.

החניכים החלו להכות ולדחוף את קונלי בחדר האוכל. בתגובה, הוא החליט לפתוח במלחמת אוכל, שסחפה הרבה מהנוכחים באותו בוקר. בתוך רגע החלו קערות וצלחות לעוף באוויר מכיוון אחד לאחר, בלי רסן או משמעת. לרגע אחד פרקו החניכים כל עול והתנהגו בילדותיות ובחוסר אחריות. ההמולה הזו שקונלי יצר הובילה לתגובות משמעתיות. מרדכי זִילְבֵּרְבָּךְ, ראש הקיבוץ, לא היה איש סלחן, וכשהבין את גודל המהומה הצליח להרגיע את הרוחות, בעזרת אנשי צוות הקיבוץ. הוא החליט לעניש בחומרה את כל המעורבים, ומאוחר יותר גילה קונלי שאלישע הצליח להרגיע את זעמו של מרדכי, והתגובה הייתה קלה יותר מזו שתוכננה. החניכים בני ה־16 קיבלו יותר עבודות מטבח ותורנויות שמירה על מחסני התבואה.

קונלי קיבל עונש לא פשוט – הוא התלווה לכובס של הקיבוץ לאורך כל היום. ליד חומת האבן, בקרבת הנחל, היה ביתן כביסה שאליו היה לוקח הכובס מדי יום כמויות גדולות של בגדים לכביסה. קונלי עזר לו ככל שהצליח. הוא לא ידע כיצד לכבס, ונדרש ממנו ללמוד מהר כדי לסייע. הם שפשפו וניקו את הבגדים בגיגית גדולה, ואז תלו אותם לייבוש בשמש. לרוב זו הייתה תורנות של חניכים גדולים יותר, בני 15-14, אבל מרדכי הרגיש שזו התגובה ההולמת ביותר למה שקונלי עשה.

מדי פעם נזכר קונלי באירוע הזה, שכן אז החל הבידוד החברתי שלו. מאז אף חניך לא הסכים לשתף אותו במשחק. הוא סומן באותו יום, והרבה מהחניכים שהיה מדבר איתם התרחקו ממנו. עידן וגבע אף החלו מאז להציק לו ולהקניט אותו באופן קבוע.

החניכים נכנסו לחדר האוכל, לבושים בסרבלי עבודה ירוקים. הם עברו בין דוכני המזון, לקחו אוכל לצלחת שהניחו על מגש והתיישבו סביב שולחן עץ ארוך, שגודלו התאים למספר החניכים בני אותו מחזור. השולחנות הקרובים ביותר לכניסה היו של החניכים הצעירים ביותר, והמרוחקים היו קרובים לשולחן של ראש הקיבוץ ושל הצוות, אשר ניצב על במה בקצה המבנה. הבמה הייתה מעוטרת בדגלי המדינה, ובפרחי אש צבעוניים שהאירו את חדר האוכל בערבים, בכל פעם שעלי הכותרת באו במגע עם משהו אחר. בבקרים סגרו עליהם צנצנות זכוכית.

חלוקה זו של מקומות הישיבה נבעה מחשש להתקפה על הקיבוץ, כפי שקרה בעבר. במקרה כזה, היה נוהל ברור – לצלצל חמישה צלצולים, ולפנות את כל החניכים למקלטים. החניכים הצעירים ראשונים, כי היו איטיים יותר, והבוגרים ביותר אחרונים. נהגו לספר בקיבוץ על חניך צעיר שנרמס על ידי חניך בוגר בזמן פינוי למקלטים, בגלל הבהלה. איש לא הבין זאת, עד שכבר היה מאוחר מדי. תמיד הדגישו שהמקרה לא התרחש בעין־נחלים אלא בקיבוץ אחר. חלוקת השולחנות בצורה זו הייתה נהוגה בכל הקיבוצים בארץ, כך קונלי שמע מהרכילויות שגולן נהג לספר.

קונלי וג’ונה מיהרו להתיישב במקומם לצד יתר חניכי המחזור שלהם, קרוב ביותר לבמה. הם הניחו את המגשים על השולחנות. בצלחתם היה כל טוב. בארוחות הבוקר הגישו בעיקר פירות וירקות העונה, ממרחים טבעיים ולחמים שהגיעו מקיבוצים אחרים, ולשתייה היו מיצי פירות תפוח ותפוז שהכינו בקיבוץ. בקיבוץ עין־נחלים עסקו בעיקר בחקלאות. חלק מהתוצרת היה נשאר בקיבוץ וחלק גדול יותר היה נשלח לכל חלקי מחוז מערב, בעיקר לעיר הנמל, תל־אביב.

החניכים כבר החלו לאכול, אך הרימו את מבטם ובהו בפניו הפצועות של קונלי. למרות רצונו להתרכז באכילת המטעמים, מבטיו המאיימים של עידן מקצה השולחן הסיחו את דעתו. קונלי הרגיש שעידן מחכה להזדמנות להתנכל לו שוב. הוא ניסה להתעלם, להתנתק מהמחשבה הזו, ולהתרכז במחשבה מעודדת אחרת – תגובת המתח והבלבול שתהיה לעידן לאחר ההפתעה שקונלי תכנן להכין לו. ואז... זו תהיה הנקמה המושלמת. קונלי לא ראה את עצמו כטיפוס נקמן, אבל במקרה של עידן וחניכים אחרים, שבאורח קבע היו מציקים לו ונוהגים בו בבריונות, הנקמנות צצה בו, דבר שיכול להתפרש כפעולה של כוח או של אומץ, בוודאי של ביטחון. אלו היו כמה מהערכים שעליהם חונך במשך כל חייו.

בקיבוץ עין־נחלים התחנכו רק חניכים בנים. הייתה הפרדה ברורה בין המינים בקיבוצים – כל קיבוץ בארץ התמחה בגידול מחזורים שלמים מאותו מין. כל חברי הצוות בעין־נחלים היו גברים, מרביתם אנשי משפחה שראו את משפחותיהם לעיתים רחוקות, והתקשורת ביניהם בשגרה הייתה בעיקר בהתכתבות. לפעמים יצאו אנשי הצוות לחופשה קצרה בת שבוע.

רק לאחר טקס האש היה בוגר הקיבוץ יכול לבחור בת זוג, שאיתה יוכל להתאחד לפני גיוסו לצבא, במטרה לשמר את ההמשכיות בקיבוצים. קונלי מעולם לא ראה חניכות. היו לחניכים שיחות על הנושא הזה, הם ניסו תמיד לדמיין כיצד בנות נראות. חלק מהמחשבות היו מעוותות מאוד, כי באף שיעור לא הסבירו את הנושא, וגם לא הסבירו מה אמור לקרות בין החניך לחניכה באיחוד הזה, לאחר הטקס. הטענה תמיד הייתה שהמעשה יוסבר רק לבוגרים ולבוגרות לפני האיחוד, כאשר יעבירו את הבוגרים לקיבוץ אחר שבו נמצאות הבוגרות, ושם בחלקת האיחוד שנמצאת תמיד בהפרדה, יוכלו לקיים את המסורת הקיבוצית.

היו שמועות של חניכים שראו בנות קיבוצים, כשיצאו לפינוי רפואי בקיבוץ אחר או במהלך ביקורים רשמיים של נציגים או נציגות מהערים, אבל קונלי לא הצליח להבין את מהות השוני, ומדוע מפרידים ביניהם ומפגישים אותם רק לאחר טקס האש. דבר אחד בלבד נאמר להם בעניין במהלך כמה שיעורים, בקצרה ובצורה לא ברורה, בתחילת גיל ההתבגרות. הסבירו שכדי שתתקיים המשכיות בקיבוצים, חובה על הבוגרים לממש את האיחוד בין בנים ובנות רק בהגיעם לגיל 18, אחרי טקס האש, כשהם בשלים ובוגרים מספיק. לאחר יצירת ההמשכיות, יוכלו הבנות גם הן להתגייס, אך מעטות מגיעות ללוחמה. קונלי שמע על יחידה קרבית בשם לילך, יחידת אליטה לוחמת המורכבת רק מבנות. לפעמים הוא שאל את אלישע על כך, אבל הבחין תמיד בהבעתו המהוססת. המורה הבהיר לו שברגע שיתקרב מועד הטקס, דברים יתחילו להיות ברורים יותר. אלו מסוג התשובות שהיו משאירות כל אחד בעלטה, תשובות שרק גרמו לתהיות נוספות. בשלב מסוים הפסיק קונלי לשאול.

בתום ארוחת הבוקר, לאחר שמרדכי נאם שוב על משמעות טקס האש, ועל כך שעל החניכים לצפות בשקידה לטקס ולפרגן באהדה לבוגרים ממחזור האביב שיחוו אותו בערב, פרש כל חניך לשיעוריו. למחזור של קונלי היה שיעור עם אלישע, בנושאי אזרחות, מדיניות והיסטוריה. השיעור התקיים על גבעת האביב שהשקיפה על רחבת הקיבוץ ועל האתגר, שכבר היה בנוי ומוכן לאותו ערב.

מרדכי היה איש מבוגר, גובהו ממוצע, עיניו אדומות־ורודות ושערו יבש ודליל בצבע אפור. תמיד היה עסוק במשהו, אף שמעולם לא היה ברור במה. קונלי הניח כי אולי היו ענייני קיבוץ חשובים שהיה עליו לטפל בהם, כמו אבטחת גבולות הקיבוץ ומעקב אחר חברי הצוות שלו. לפעמים קונלי הרגיש שהוא נמנע מכך בכוונה, והשאיר את המגע עם החניכים למורים ולמדריכים.

לפעמים היה מעביר שיעורי התעמלות, כהכנה לקראת טקס האש, או מבקר חניך שנפגע והגיע למרפאה. ברוב המקרים, אם כבר שוחח עם חניך, זה קרה במשרדו, ורק אם החניך עשה משהו באמת חמור. קונלי הכיר זאת היטב.

“חשבת פעם מה מרדכי בעצם עושה בקיבוץ?” שאל קונלי את ג’ונה, כשיצאו מחדר האוכל.

ג’ונה היה עדיין עייף, ולא פנוי לשיחות כאלה.

“מה אכפת לך מה ראש הקיבוץ עושה?” שאל בפיהוק.

“שום דבר לא מעניין אותך?” שאל קונלי והביט בג’ונה בהתנשאות, “שום דבר מהנושאים שהם לא מלמדים אותנו?”

“סקרנות זו תכונה רעה, קונלי, היא עוד תהרוג אותך”.

קונלי שלל את דבריו.

“בטח רוב היום הוא במשרד שלו או אולי במפעל האסור”, אמר לג’ונה לבסוף. “חשבת פעם מה זה המפעל הזה, ולמה אסור לנו להיכנס לשם?”

“כי הוא ישן, ויש סכנת קריסה. זוכר מה קרה לדביר?” נאנח ג’ונה.

קונלי הנהן והמשיך לפשפש בזיכרונו ולדלות ממנו פרטים.

“שמעתי ששלושה חניכים ניסו לשרוף את המפעל, לפני 14 שנה בערך, ובטעות שרפו את עצמם”, אמר ג’ונה.

גם קונלי שמע את השמועה הזו, אבל לא היו הוכחות שהיא נכונה. אולי זה היה סתם ניסיון הפחדה של הבוגרים, אלה שכבר אינם בקיבוץ.

השניים המשיכו ללכת בשתיקה, עד שהגיעו לגבעה גדולה וירוקה, מרוחקת ממבני הקיבוץ. על הגבעה היה נטוע עץ ערבה בוכייה גדול ועתיק. לצד הגבעה היה נחל שנקרא נחל מעיינות, שחצה את הקיבוץ באלכסון דרך מרכזו. הנחל נחסם על ידי סכר בצד המזרחי של הקיבוץ. 23 חניכים התיישבו על הגבעה במעגל, למרגלות העץ, לבושים בתלבושת אחידה, ובידיהם מחברות ועפרונות. הם ישבו בשקט מוחלט. אלישע היה קשיש, שערותיו לבנות ושיניו הצהובות כבר החלו לנשור, ובאופן קבע הוא עישן מקטרת עץ עתיקה כמוהו. קונלי שם לב שלאורך השנים החל לעשן יותר ויותר. תמיד התייחס בצורה מכבדת וטובה לכל חניך, וקונלי העריך אותו מאוד על כך.

“בוקר טוב לכולם!”

החניכים השיבו לאלישע ברכת בבוקר טוב. הוא נשען על העץ הזקן ואמר שוב, כפי שנהג תמיד:

“השראה יש לשאוב מיֶדע, מזקנה ומניסיון. ראו את העץ הזה, ששרד לאחר המלחמה הגדולה. הוא עודנו כאן, כי השכיל ללמוד כיצד לשרוד, והידע שלו עובר אליכם מעברו שלו. השכילו, למדו, הקשיבו, ואולי גם אתם תשרדו”.

כולם הביטו בו בשקידה, ואפילו עידן וחבורת המושפעים שלו התנהגו בכבוד. כנראה לכל אחד יש את הגבולות שלו, קונלי שם לב שעידן התייחס בכבוד במיוחד לאלישע, המבוגר מבין המורים ואולי המורה הוותיק ביותר בקיבוץ, שלימד וחינך 18 שנה.

לאחר שאלישע סיים את דבריו, נפלט לעידן פיהוק גדול וקולני. אלישע ראה זאת.

“השיעור רק התחיל, עידן. אני כבר משעמם אותך?” שאל בחיוך.

כל החניכים הביטו בעידן. הוא הרים את ראשו לאלישע, ובאופן לא מפתיע הרגיש בטוח בעצמו, הן זה היה מהשיעורים האחרונים שלו בקיבוץ, וענה בצורה חריגה ולא מכבדת כלל:

“אתה אומר את המשפט הזה בכל שיעור, אבל אין פה חוכמה גדולה. העץ שרד כי הוא נמצא קרוב לנחל המעיינות, נחל שמקורו ממעיין. הוא כנראה ישרוד גם הרבה אחרינו”, הסביר עידן בפסקנות.

“אתה טועה ומטעה!” כל המבטים הופנו לצד השני, אל גולן, שהמשיך בשצף: “המעיין של הנחל נמצא בכלל בצד השני של הקיבוץ. הוא חסום בסכר שנבנה לפני שני עשורים”.

גולן היה חניך נמוך, בערך בגובהו של ג’ונה, והוא תמיד דיבר במהירות. לעיתים בלע חלק מהמילים, כך שהיה קשה להבין אותו. כולם ידעו שאם יש מישהו שבקיא בשמועות שרצו בקיבוץ, זה היה גולן. היה חשוב לברור היטב את המילים כשמדברים איתו, ולדעת ממה להימנע, כי כל שיחה פרטית איתו הייתה יכולה בקלות להפוך לשיחת היום בקיבוץ.

“אם ככה, אז למה בכלל יש את הסכר הזה?” שאל עידן בזלזול.

ג’ונה התפרץ לדיון, והסביר בקולו השקט, כמתאמץ להישמע צודק וחכם לפני אלישע:

“הסכר הזה, ששמו בכלל הסכר השפיר, שומר על מי הגשמים בקיבוץ. את מים שהוא מנקז אנחנו שותים, ומתקלחים בהם. הנחל עצמו עובר דרך הקיבוץ בערך בין אזור המגורים, דרך הגבעה ורחבת הקיבוץ וממשיך הלאה, אבל רובו יבש, בגלל הסכר השפיר”.

“יפה מאוד, ג’ונה”, אמר אלישע בחיוך.

ג’ונה היה מרוצה מעצמו על ההישג. אלישע הפנה את מבטו לעידן:

“כבר דיברנו על זה בשיעורים הקודמים. אני יודע כמה אתה בטח מתרגש לקראת טקס האש, כנראה לא היית מרוכז בשבועות האחרונים”.

מהצד, קונלי הקשיב אך לא הסכים אם הדברים שנאמרו. הוא הניד את ראשו לשלילה והעלה טענה:

“איך המידע הזה יעזור לנו? כולנו הרי נעזוב את הקיבוץ ונתגייס בסוף לצבא”.

אלישע הביט בקונלי. אדם אחר היה עונה כנראה בצורה חד־משמעית ובאטימות לכל חניך שמתחכם ולא מכבד, אך לא אלישע. הוא היה נחוש יותר להדריך, ובחיוך הסביר:

“כל מידע חשוב. כמו שאומרים ביחידת אפיק, יחידת המודיעין, ‘ידע הוא כוח’. כל מה שתוכל ללמוד כאן, יכול אולי יום אחד להציל את חייך”.

קונלי לא הסכים, זה נראה לו מופרך מדי, אבל הוא שמר את דעתו לעצמו.

“היום נדבר עוד על תחום מעניין ואקטואלי – סוגי משטר, חוק וממסד”, הכריז אלישע.

החניכים לא הגיבו, הם כתבו במחברות שלהם את כותרת השיעור, וקונלי היה משוכנע שמה שהוא הרגיש כלפי הנושא הייתה ההרגשה הרווחת בקרב כולם – משעמם!

“מי מהיושבים יכול לומר לי איזה משטר יש במדינה?”

כולם שתקו.

“שלטון חזק?” התפרץ עידן.

אלישע נבוך מתשובתו, אך חייך ואמר:

“זו דעתך האישית, עידן, על חוסן הממשל, ובהחלט אפשרית. אבל ככלל, מהו המשטר שלנו?”

“אנרכיה?” שאל גולן.

“מתחמם. מהי אנרכיה?”

גולן היה צעיר מקונלי בשבועיים בסך הכול, והיה מהחכמים במחזור שלהם. תמיד נהג להשתתף בשיעורים. הוא נשם עמוקות, כשראה את כולם מביטים בו וממתינים לתשובתו.

“קדימה, אל תתבייש”, אמר אלישע.

“אנרכיה היא כשאין שלטון מרכזי. למשל אחרי מלחמה, כשיש ירידה תפקודית של שלטון אחד ועליית אחר”.

אלישע הנהן.

“יפה. והאם זה עומד בקנה אחד עם המציאות שלנו?” שאל בחיוך.

גולן חשב לרגע, ראה את כל המבטים שהופנו לעברו והחל לגמגם מעט.

“אולי, לגבי חלקים מהמדינה?”

“אולי”, השיב אלישע, “אחרי התופת שהמדינה עברה, קשה לאחד את כל האוכלוסייה תחת האמונה החדשה, ואכן קמו לנו מתנגדים. אבל אנרכיה היא לא שיטת הממשל הרשמית. מהי?”

כולם שתקו. קונלי הצביע, ואלישע נתן לו את רשות הדיבור.

“טוטליטרית או מונרכית”.

כולם הסבו את מבטם לעברו, גם אלישע.

“תסביר”, ביקש.

קונלי נשען מעט לאחור וחשב כיצד להעביר בצורה בהירה ומובנת את מה שרצה לומר:

“יש לנו נשיא שעומד בראש המדינה, והוא שקובע את החוקים. יש אנשי צי”ח ואזרחים נוספים שגרים בתל־חורף, בתל־סתיו ובתל־אביב”, נימק בקול את תשובתו.

אלישע חייך לעברו והנהן, וסימן לו בידו להמשיך.

“וכמובן, יש את אלו שמשגיחים על המדינה מלמעלה: כל הפוליטיקאים, השגרירים והאליטה. הם גרים בעיר העננים, תל־משווה”.

“ואנחנו?” שאל אלישע.

קונלי הרים את מבטו. הוא לא היה בטוח במה שעמד לומר, אך המשיך בכל זאת:

“גם אנחנו אזרחים. אבל כדי לקבל זכויות אנחנו צריכים לדעת את החובות, ולהתגייס לצי”ח. אנחנו למטה”, אמר בזמן שמבטו התגלגל מטה.

“אנחנו לא למטה”, התפרץ עידן שוב, כשהבחין במבטו של קונלי ובנימת דיבורו. כולם הביטו בו. “יש לנו תפקיד בכל זה, גם אם לא הרבה זכויות. עדיין, יש לנו משהו”.

“לא הרבה”, אמר גולן, “במדינה שלנו השלטון לא מתחלף, אלא עובר בירושה. כלומר, מונרכיה. הנשיא הראשון, סמואל זהב, הוא הסבא־רבא של הנשיא היום, ינון זהב”, הסביר.

“אבל על זה המורדים נלחמים עכשיו, נכון?” שאל קונלי.

כולם היו בהלם מהשאלה, הוא נגע בטאבו. אלישע נשם עמוק וענה:

“המורדים בהחלט נלחמים על זכויות, והם חושבים שזה לטובתנו. אבל הסיבה שבגללה הגענו עד הלום, הסיבה למלחמה הגדולה, היא בדיוק כי לכולם היו זכויות. היינו אז מדינה דמוקרטית, שבה כל אחד יכול היה להשמיע את קולו, ותראו למה זה הוביל אותנו”.

כולם צחקו, גם קונלי. נשמע להם מוזר שכל אחד יכול להשמיע את קולו, נשמע כמו בלגן. מוזר לחיות במדינה שבה לכולם יש זכות להביע ולהשמיע את דעתם על כל נושא, בלי מישהו שיוביל, בלי מישהו שיחליט בשביל כולם.

אלישע המשיך:

“אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל ככה אנשים חיו פעם במדינה. אנחנו נלחמים כדי לשמור על הרמוניה. הרבה דעות זה דבר מזיק. לכן אצלנו, כיום, רק דעה אחת היא חוקית, והיא הדעה של הנשיא. מייעצים לו הפוליטיקאים. התפקיד של כולנו הוא לשמור על מה שחשוב, הכוח של המדינה, הוא מושתת על הביטחון ועל הסדר החברתי והכלכלי שלה”.

אלישע שמח לראות שכולם קשובים לו.

“בעולם שבו מנהיג אחד נבחר על ידי הציבור ומתחלף, דעות ואידיאולוגיות קמות ומשתנות. בסופו של דבר, ריבוי הדעות מכרסם ביסודות המדינה – המשאבים, הכלכלה והפוליטיקה. מה כבר יכול לומר אזרח פשוט מול מי שבקיא ומוסמך לנהל ולהוביל?” הסביר אלישע. “מי שנבחר על ידי הרוח בעצמה”.

“זה מוזר שהמורדים לא לומדים מהטעויות שעשינו בעבר”, תמה גולן.

אלישע הנהן.

“אכן, הם לא משכילים לראות את זה. המורדים לא למדו כמוכם לאהוב את המדינה ולקבל אותה. הם מגיעים ממצוקה, מרעב ומחולי. אתם ברי מזל שאתם גדלים כאן, בריאים ומשכילים. לכן כל אחד מכם יקבל על עצמו את האחריות של אזרח בוגר, בטקס האש”.

קונלי הבחין בחיוכו של עידן לעברו. הוא בחר להסב את מבטו ולהתעלם. הוא הבין משהו חדש על טקס האש, שיעור שהגדיל עוד יותר את הציפייה לטקס שלו.

“ולכל אלו שעומדים לעבור היום את הטקס, אני מודה לכם באופן אישי על התרומה שתיתנו לשמירה על ההרמוניה במדינה. אין לי ספק שגם אתם תהיו גאים בעצמכם, כשתבינו יותר את משמעות התרומה שלכם. בלעדיכם לא תהיה לנו מדינה חזקה לתפארת. אתם תשמרו את המדינה שלנו חזקה”.

קונלי הרגיש גאווה כשאלישע אמר זאת. לא נותרה בו עוד סבלנות, הוא רצה שהשבוע יעבור כבר, ויגיע הרגע המיוחל. כשהביט סביבו ראה שכולם נרגשים, בייחוד החניכים שעמדו לפני האתגר. הוא הבחין בג’ונה, היחיד שלא נראה שמח במיוחד. ואז העביר את מבטו לאלישע. הוא אומנם חייך, אך קונלי הרגיש שהוא עצוב, כנראה בגלל הפרֵדה הקרבה מחניכים שלמד להכיר מקרוב, מאז החל ללמד בקיבוץ. היה זה המחזור הראשון שסיים ללמד במסלול שלם – מינקות לבגרות.

השיעור עם אלישע הסתיים.

לאחר מכן היה להם שיעור התעמלות קצר, כהכנה לטקס האש ברחבת הקיבוץ, ואז הפסקה. זו הייתה הפוגת הבוקר, קצת זמן לנשום אוויר צח לפני המטלות – עבודה במטעים ובשדות, במטבח ובנשקייה. לאחר התורנות התקיימו מטווחים, כהכנה לגיוס לצבא, ולאחר ארוחת הצוהריים הייתה הפסקה נוספת, ארוכה יותר. בני המחזור הבוגרים אהבו לנצל את זמני ההפסקות למנוחה, לקריאה ולשיחות. מחזורים צעירים יותר הלכו לשחק במגרש הדשא הקטן שליד אזור המגורים במשחקי כדור.

לאחר ההפסקה התקיים שיעור תרבות עם אֶלְּהָדַר בֵּרִי. אלהדר לימד שיעורי טבע והישרדות. הוא היה מורה מצחיק, בסוף שנות הארבעים לחייו. הוא הגיע מתל־סתיו, ופעם שיתף את החניכים בכך שיש לו בת, ושהיא קיבלה עבודה חשובה בתל־משווה.

“קוראים לה הוֹדָיָה והיא מדענית מתחילה”, כך הגדיר, “היא אחראית על תפעול רכבות האנרגיה הסולרית בתל־משווה”.

קונלי כלל לא ידע מה זה אומר, אבל זה נשמע לו תפקיד חשוב.

לאחר השיעורים עם אלהדר התקיים בדרך כלל שיעור מתמטיקה עם אלישע, ואז, לקראת ארוחת הערב, שיעור תפילה ודת עם איש הרוח הקיבוצי. אנשי הרוח היו חסרי שם, הם החליטו לוותר על שמם ואימצו לעצמם את השם “רוח”. בשיעורי הרוח למדו החניכים את נושאי הדת והאמונה ברוח, ונשאו תפילת ערב, להודות על היום שעבר עליהם.

“מדוע היא שלחה אלינו מנהיג חזק ורב־עוצמה?” נשא תפילה איש הרוח בכל תחילת שיעור, “כי היינו חלשים ואבודים בחושך העולם, וגיששנו את דרכנו בעלטה ובעיוורון מוחלט. הרוח נשאה את מנהיגנו אלינו, להושיענו ולהובילנו בדרך האור”.

אנשי הרוח היו עטופים בלבוש צנוע ודל – בגדים אפורים או חומים ארוכים מסוג קרדיגן, שיש להם שרוולים ארוכים וברדס. לעיתים אף היו להם גם כיסים עמוקים, לא חגיגיים או מהודרים בזהב או בנחושת, אלא מלוכלכים וקרועים.

“לעולם לא נתהדר בחוצות”, השיב הרוח לשאלתו של קונלי על הבגדים, “למה? כי בכוחנו טמונה אחריות גדולה, אך אורב לנו גם חטא, חטא הגאווה. בכוח נחיה, בכוח ובאמונה שלמה של קדושים, אך נזכור – למרות כוחנו, כולנו חלשים לעומת הרוח. לעולם לא נשתווה לכוחה. לכן נשתחווה לה”.

אנשי צוות הקיבוץ דיברו תמיד ברהיטות, ומעולם לא ניבלו את הפה. דיבור במשלב שפה נמוך לא היה מקובל, הוא התאים לאנשים נחותים וחלשים. שימוש בשפה גבוהה ורהוטה נחשב מחזק. איש הרוח הרבה לדון על כך בשיעוריו, הוא חזר ואמר:

“שמירה על שפה נאותה ונקייה מציבה את האדם במקום חזק ובטוח בעיני הרוח”.

כשקונלי היה בן 11, כבר נשא עליו את התווית “עושה צרות”. אפילו איש הרוח שוחח איתו על כך, ואמר לו כי עליו להיות צייתן וחזק. מעשיו מעידים על חולשה, ולכן עליו לדבוק באמונה ולהתפלל יותר לרוח שתעזור לו. לקונלי היו הרבה שאלות על הדת, אבל הוא בחר לשאול אותן דווקא בזמן תפילות או באמצע הסבר חשוב של איש הרוח, ובכל פעם קיבל התעלמות או תשובה קרה:

“אין מקום לשאלות טיפשיות. זה לא הזמן!”

הידע שהחניכים רכשו היה רק במהלך השיעורים, ותשובות לשאלות ניתנו בסופם.

ביום קיצי חם במיוחד מעד קונלי על כד חרס, שבתוכו היו מים טהורים מהמקדש הצף בתל־אביב. בעת תפילה היה איש הרוח זורק פנימה פרחי לילית, ומשתמש במים כדי להתיז על החניכים המתפללים, כפי שהיה נהוג.

כד החרס נשבר על הרצפה בהיכל האמונה. איש הרוח כעס מאוד על קונלי, כמעט איבד את סבלנותו וסטר לו, דבר שהיה אסור בקיבוץ, אך כשהרגיש את הבריזה מלטפת את עור פניו החלק הוא נרגע, וסבר כי הרוח בעצמה ניסתה למנוע ממנו להכות את הילד. הוא נתן לו תגובת משמעת הולמת: קונלי נצמד אל איש הרוח במהלך אותו יום, התפלל, ניקה את היכל האמונה וסידר את הספרים ואת המגילות הקדושות.

לאחר שיעורי התפילה היה זמן לארוחת ערב, ובסיום כל יום ראשון – היה זה זמן להכנות לקראת טקס האש. ביתר ימי השבוע הלכו לישון מוקדם.

בהפסקה הראשונה באותו יום הלכו ג’ונה, קונלי וגולן ליד נחל חלוקי האש האדומים־צהובים, שהיו מסוכנים כשהם יבשים. אם הם נזרקים ופוגעים בעוצמה בחומר יבש ומוצק, הם עלולים להתלקח. מדי חודש היו מגיעים חניכים צעירים למרפאה כדי לקבל טיפול נגד כוויות.

כשהיו בני 12, קונלי מצא חלוק אש משולש. ג'ונה התלהב למראהו, מאחר שכל חלוקי האש היו באותה צורה עגולה משעממת. קונלי נתן אותו לג'ונה, ודאג להזהיר אותו לשמור עליו במקום בטוח ולח, שלא יתלקח. ג'ונה הבטיח שינצור את המתנה לנצח.

נחל חלוקי האש היה קרוב לגבעה אחרת, גדולה ומרוחקת מעט מלב הקיבוץ, בצד הדרומי מזרחי. הנחל זרם כל השנה דרך מערת הביעותים שעל גבול הקיבוץ – חומת אבן גדולה הקיפה את הקיבוץ ועברה ממש מעל המערה. קונלי תהה רבות על המערה הזו. לא היה בה דבר מלבד הנחל שעבר דרכה.

בוודאי יש פתח נוסף למערה, אחרת איך הנחל עובר דרכה? למערה קראו כך, כי 16 שנים קודם לכן נכנסו לתוכה שני חניכים, ונמצאו מאוחר יותר, מתים. מאז אסרו על החניכים להיכנס למערה זו. מדי פעם היו אוטמים את הכניסה, אך זה לא היה מחזיק זמן רב – זרימת הנחל הייתה חזקה מדי. צמחייה כיסתה את הכניסה, כך שכמעט נעלמה מהעין. קונלי התקרב לשם פעמים אחדות, הביט פנימה, וראה דרך הצמחייה כי חשוך מאוד בפנים. המערה לא הייתה מפחידה בעיניו.

קונלי וגולן היו למרגלות הגבעה, לצד הנחל. ג’ונה השתרך מאחור. קונלי זרק כמה חלוקי אש לעבר המים, הוא אהב להקפיץ אותם כמה פעמים על גדות הנחל. אחר כך חלץ את נעליו ודשדש במים. גולן פשט את חולצתו ונכנס כולו לנחל. ג’ונה התיישב על הגבעה והביט בהם מרחוק. קונלי שטף את פניו במי הנחל, והביט לעבר גולן כשהתיז מים לכל כיוון. הוא חייך אליו ואמר בקול:

“אני כבר לא יכול לחכות לטקס האש שלנו”.

הוא זרק חלוק אש נוסף, בעודו נזהר לא לפגוע באף אחד ובשום דבר. ג’ונה הביט בו וסידר את משקפיו על אפו.

“אני מקווה שהרגע הזה לא יגיע כל כך מהר”.

קונלי הביט בו בתמיהה, כמעט בהלם. מה, הוא לא נרגש מטקס האש? ג’ונה ניסה להראות שהטקס לא עניין אותו, אבל קונלי הרגיש שמשהו אחר הטריד את חברו.

“אתה לא מתרגש?” שאל.

נחל חלוקי האש ומערת הביעותים

ג’ונה הניד לשלילה. קונלי לא הצליח להבין אותו. הם גדלו בקיבוץ 18 שנה, והמציאות שלהם לא הסתיימה בקיבוץ, היה עולם שלם לחקור ולגלות – אז איך זה שחברו לא מחכה לטקס האש? לו היה קשה לחכות. הוא החליט להבהיר את העניין.

“אחרי הטקס אנחנו נתגייס ונעזוב את הקיבוץ. כנראה לא נראה יותר אחד את השני לעולם. המחשבה הזאת לא מרגשת אותי בכלל”, הסביר ג’ונה.

קונלי חייך, הוא חש את רגישותו של ג’ונה, התקרב אליו והתיישב לצידו.

“לא משנה מה, אפילו כשנעזוב את הקיבוץ, נבטיח שלנצח נישאר חברים”.

ג’ונה הביט בו בחיוך והבטיח.

“אתה יודע”, אמר קונלי בשקט כך שגולן לא ישמע, “אני תמיד אזכור איך הגנת עליי אז, כשהיינו קטנים יותר. לא הסגרת אותי”.

ג’ונה קם ממקומו והסיט את מבטו.

“אני לא רוצה לדבר על זה, קונלי”.

גולן התגנב אל השניים, ומהנחל התיז לעברם מים, צחקק והתיז שוב. הם הביטו בו מופתעים.

“נו, אתם נכנסים או סתם מתכוונים לא לעשות כלום?”

השניים הביטו בו לרגע, ואז הסירו את חולצתם ונכנסו אף הם לנחל. הם לבשו מכנסיים קצרים, והחותמת הקטנטנה שהייתה צרובה על ירך ימינם נגלתה. בלידה היו מסמנים את החניכים העוללים, צורבים על הירך הימנית שלהם מספר ברקוד קטנטן, כמו בחותם מלובן באש. המספר הסידורי של קונלי היה ק-07-1-4678.

07 ייצג את מספר הקיבוץ – קיבוץ מספר שבע במחוז מערב. הספרה 1 ייצגה את העיר הסמוכה, תל־אביב, ושאר הספרות היו מספר הילודה. האות הראשונה מייצגת את שם החניך. לכל החניכים בקיבוץ היו ברקודים שנדרשו לשנן כבר בגיל צעיר. כך, כשהגיעו למרפאה או לחדר האוכל, השתמשו במספר למטרת זיהוי. קונלי מעולם לא הבין לְמה עוד משמש המספר, מדוע היה חקוק על בשרם. הם יכלו לזכור אותו בעל פה גם בלי הסימון. המספרים היו קטנים מאוד, כמעט לא נראים, והם מעולם לא הפריעו לקונלי. באחד השיעורים הסבירו להם שלמספר יש משמעות בצי”ח, כמו מספר אישי.