משחקים מלוכלכים 4 - מלוכלך כמו סת'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחקים מלוכלכים 4 - מלוכלך כמו סת'
מכר
מאות
עותקים
משחקים מלוכלכים 4 - מלוכלך כמו סת'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

משחקים מלוכלכים 4 - מלוכלך כמו סת'

4.5 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 386 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

כולם חשבו שהם מכירים אותו, אבל רק היא הכירה את ליבו...

לסת' ברדרז היה הכול – אלבום הרוק הכי לוהט בעולם, יותר כסף ממה שאי פעם חלם עליו ולהקה שהוא אהב כמו משפחה.
לא רע בשביל יתום וילד רחוב לשעבר.
אלא שככל שההצלחה של להקת דירטי גדלה, כך גדלו גם השדים שלו. הם השתלטו עליו והחריבו כל חלקה טובה עד שמצא את עצמו בתחתית.
הוא איבד הכול בגלל ההתמכרות שלו והטעויות שעשה.

עכשיו כל מה שיש לסת' הם מוניטין רע, גיטרה על הגב, לב מלא חרטה והזדמנות אחרונה... אם הוא רק יצליח להתגנב לאודישנים שעורכים חברי הלהקה שלו לשעבר ולהרשים אותם.

לבסיסטית של להקת דירטי, אל דלקרואה, יש הכול מלבד הדבר האחד שבאמת חשוב.
אהבה.
היא לא מצפה למצוא אותה בזרועותיו של סת'. היא לא מוכנה לרגשות שמתעוררים בין שניהם. אבל כדי שסת' יזכה בחייו בחזרה, הוא יצטרך להוכיח לכולם שמגיעה לו הזדמנות שנייה. והוא יצטרך להתוודות על הכול, גם על האמת הקשה.

לכל סיפור רוק־אנד־רול יש שני צדדים. הגיע הזמן שסת' יספר את שלו.

מלוכלך כמו סת' הוא הספר הרביעי בסדרת משחקים מלוכלכים. זהו סיפור על נפילה כואבת, על גאולה ועל כוחה של האהבה. קדמו לו הספרים:
מלוכלך כמוני, מלוכלך כמונו, מלוכלך כמו ברודי.

פרק ראשון

פרק 1

סת'

עשיתי כמה דברים מסוכנים בחיי. דברים מסוכנים ומטומטמים.

התמכרות להרואין.

מנת יתר.

כמעט למות בגיל עשרים ושתיים.

אלו היו בהחלט השלושה המובילים.

אבל כרגע המעשה הזה היה בטוח מככב בראש רשימת הדברים המטומטמים והמסוכנים.

ראשית, השגתי גבול בשטח פרטי ברחבה מחוץ לבר שהיה בבעלות אחד מחברי הלהקה הקודמת שלי, דירטי. כל הלהקה הייתה בתוך הבר, ואף שלא היה להם מושג שאני כאן, הם תכף יגלו זאת. ולא הייתי בטוח איך הם יגיבו.

אבל הייתי בטוח שהם לא יפרשו את השטיח האדום למעני.

שנית, המקום שרץ אנשי אבטחה, ואנשי האבטחה שהגנו על דירטי בימים אלה היו רובם אנשי צבא לשעבר או חברים במועדוני אופנוענים שונים. כלומר, הרבה מאוד גברים שידעו להקיז דם.

ואחרון־אחרון חביב, נשענתי על אופנוע שחנה בצד האחורי של החניון מאחורי הבר. אופנוע הארלי. אופנוע שלא היה שייך לי, אבל היה שייך בבירור לאופנוען רציני – אחד מאנשי מלכי החוף המערבי, לפי סמל השלד השחור של מלך עלה שהיה מצויר על מיכל הדלק.

זה היה האופנוע של ג'וד גרייסון, ראש צוות האבטחה של דירטי, או לפחות על זה בניתי.

אם הוא לא היה של ג'וד, אז לפחות של מישהו שהוא הכיר, כך שלא עמדתי להירצח ברגע שהאופנוען המדובר יצא החוצה מהדלת האחורית של הבניין.

עשיתי את מה שתמיד עשיתי כשהייתי לחוץ – ניגנתי בגיטרה. אבל הראש שלי הופנה אל הדלת ההיא. היא הייתה צבועה באדום, עם מצלמת אבטחה על הקיר מעליה שהייתה מכוונת למטה. היא לא הייתה מכוונת אליי, אבל זה לא אומר שלא הייתה עוד אחת שכן.

השעה הייתה שעת אחר הצהריים, ורחבת החניון הייתה ריקה. היו כמה משאיות גדולות, מאלה שהובילו את הציוד של הלהקה וציוד צילום ואביזרי במה אחרים, ועוד כמה כלי רכב שנדחסו לתוך מקומות החניה הצרים. אבל גדר גבוהה עם שער נעול הקיפה את הרחבה, וככל הנראה, אף אחד בלוס־אנג'לס לא היה טיפש מספיק כדי לטפס על הגדר הזו ולהיכנס.

אף אחד חוץ ממני.

הייתי באמצע השיר Wish You Were Here של Pink Floyd, כשהדלת נפתחה, וראשו של גבר הציץ החוצה. הוא פתח את הדלת עם הרגל, יצא החוצה וצעד ישירות אליי. הדלת הכבדה נסגרה מאחוריו, כשהוא צעד בין המכוניות החונות. וכן, הוא היה אופנוען. ילד אופנוען. הוא לא היה מבוגר יותר מתשע־עשרה. הוא החזיק בידו טאקו גדול חצי אכול, כך שכנראה הפרעתי לארוחת הערב שלו.

אולי הבחור עם האוזנייה, שהופיע לפתע על המדרכה זמן קצר לאחר שטיפסתי על הגדר, או אולי מישהו שהיה אחראי על מצלמות האבטחה, גילה לו שהייתי פה בחוץ. וכיוון שג'וד עצמו לא היה זה שיצא, מי שיצא כנראה לא זיהה אותי.

מישהו שהיה חדש בצוות.

הילד הזה, לבוש בווסט עור שחור של המלכים מעל הטי שירט שלו, עם טלאי שנתפר לחזה שלו ועליו היה כתוב טירון, נראה המום יותר מאשר עצבני מהדביליות שלי. לא הכרתי אותו, ואם הוא הכיר אותי או לא, היה לא רלוונטי. כך או כך, עיניו כמעט יצאו מהחורים כשננעלו על התחת שלי, שישב על מושב האופנוע.

אולי אם באמת היה לי מזל הוא גם היה המום מכישוריי המוזיקליים, כי עיניו לא הפסיקו לזוז מהאופנוע לגיטרה ולפנים שלי.

"אתה יודע של מי האופנוע הזה?" הוא שאל, ופיו נפער והיה מלא בשר מהטאקו שהוא כנראה שכח לסיים ללעוס. ככל הנראה, הוא היה מודאג יותר מהעובדה שהתחת שלי הסיג גבול על האופנוע מאשר העובדה שהייתי שם בכלל.

המשכתי לנגן והבטתי ישירות בעיניו כשאמרתי, "אני יודע של מי האופנוע הזה. אתה יכול להגיד לו שטוד בקר נמצא פה כדי לראות אותו."

הילד סתם את הפה ולעס לאט. הוא בהה בי, כאילו שניסה להחליט אם אני מסוכן, מטומטם או פשוט משוגע. הוא כנראה החליט שאני משוגע, כי הוא הניד בראשו. הוא הביט לעבר איש אבטחה בבגדים אזרחיים שעמד על המדרכה והעמיד פנים שהוא לא מצותת. אחר כך הוא נעץ בי מבט של אופנוען פרחח שאמר זו הלוויה שלך ונכנס חזרה פנימה.

ובפעם הראשונה היום תהיתי באמת אם כל הדבר הזה זו שגיאה ענקית ואיומה.

הדבר האחרון שרציתי הוא לסבך את ג'וד.

כשגיליתי לראשונה על האודישנים של דירטי למציאת גיטריסט חדש, תכננתי לנסוע ישירות לוונקובר כדי להתמודד. אבל שיניתי את דעתי. האודישנים רק החלו בוונקובר, אבל הסתיימו באל־איי בשבוע שלאחר מכן. וככל שחשבתי על כך יותר, כך נראה לי יותר הגיוני לחכות.

התקשרתי לג'וד וגיליתי שהוא אפילו לא בוונקובר. הוא כבר היה באל־איי. כך, שמבחינתי, הפור נפל.

אמרתי לו שאני בא.

הוא צחק.

האמת, לא חשבתי שהוא בכלל האמין לי.

אבל באתי.

כל השבוע ביליתי במסעדת הטאקו שמעבר לכביש. בכל בוקר צפיתי באנשים מלאי תקווה עומדים בתור מאחורי חבל מקטיפה לאורך כל המדרכה ומסביב לרחוב. בכל אחר הצהריים צפיתי בהמון מתדלדל, עד שהגיטריסט האחרון עזב את הבניין. רוב הזמן ישבתי על המדרכה וניגנתי בגיטרה האקוסטית שלי, ואף שלא קיבצתי נדבות בכוונה, אנשים זרקו לעברי כסף.

מוזר.

היה לי פעם אלבום בראש המצעדים. עכשיו היו לי שטרות מקומטים בתיק הגיטרה שלי.

בסוף כל יום קניתי שלושה טאקוס ומיץ. נתתי אותם יחד עם כל המזומן שנותר לי לאיש הזקן שגר מאחורי מסעדת הטאקו. אולי רק מימנתי לו התמכרות, ואולי אחרי כל מה שעברתי עם ההתמכרות שלי הייתי צריך להיזהר מאוד. אבל האיש היה בן שבעים ושש וחי בסמטה. אם תשאלו אותי, אם הוא רצה ויסקי לארוחת בוקר, זו זכותו המלאה.

עברו כמה ימים עד שראיתי בכלל מישהו מחברי הלהקה.

ביום חמישי, בדיוק כשהשמש החלה לשקוע, דילן קופ יצא למדרכה מהרחבה המגודרת שמאחורי הבר, הבר שלו, עם עוד כמה חבר'ה. הבחור היה גבוה בטירוף, ושערו הערמוני הפרוע בהק תחת השמש השוקעת, כך שאי אפשר היה לטעות בו. הוא חייך. צחק.

המתופף של דירטי היה ללא ספק הבחור הכי נינוח מכל חברי הלהקה. חשבתי לא פעם לפנות לאופי הרגוע שלו לבקשת סליחה. הבעיה הייתה שזה לא כל כך קל. דילן היה שחקן קבוצתי. הבחור אפילו לא יחליף גרביים בלי לבקש לפני כן אישור מחברי הלהקה.

במיוחד מאל.

ראיתי גם אותה באותו ערב. אל דלקרואה, נגנית הבס של דירטי. גם היא הייתה בלתי נשכחת עם שערה הבלונד־פלטינה הארוך שהיה אסוף בקוקו גבוה, וגופה הדק והשזוף דחוס לתוך שמלה לבנה חושפנית ומגפיים גבוהים. היא יצאה החוצה עם פמליה קטנה – העוזרת שלה, ג'ואני, בחור לבוש שחור שנראה קשוח ושהיה כנראה איש אבטחה, ועוד שתי נשים. לא יצא לי לראות אפילו את הפנים שלה. היא דיברה עם החבר'ה, בעיקר עם דילן, ולאחר שחיבקה ונישקה אותו על הלחי, נעלמה מאחורי הבניין.

הם היו ביחד עכשיו? לא היה לי מושג.

לא הייתי בדיוק בסוד העניינים.

ידעתי שאל יצאה תקופה מסוימת עם ג'סי מייס, הגיטריסט הראשי של דירטי. כולם ידעו את זה. לכן כל דבר היה אפשרי. אבל דילן נשאר על המדרכה עם החבר'ה, והם דיברו וחלקם עישנו זמן רב אחרי שג'יפ עם חלונות כהים עזב את המקום עם אל.

היום הוא היום האחרון של האודישנים. חיכיתי בצד השני של הרחוב עד סוף היום. עד שאחרון המקווים נדחה ועזב עם הגיטרה ביד. זכרתי את ההרגשה הזו היטב. לנגן ללא הפסקה בתקווה שיבחינו בך, שיזמינו אותך לחזור, ולא היה לי מושג אם יזמינו או לא.

הייתי במצב הזה מספר פעמים בחיי. ואף אחת מהן לא הייתה מלחיצה יותר מהפעם שבה פגשתי לראשונה את דירטי בגיל תשע־עשרה. כשהסולן שלהם, זאין טריינור, לקח אותי הביתה איתו למוסך של סבתא שלו לפגוש את הלהקה. ברגע שפגשתי אותם ושמעתי אותם מנגנים, ידעתי שאני חייב לעשות כל מה שצריך כדי שהם ייתנו לי להישאר בסביבה. ניגנתי עם להקות מוסכים בעבר, אבל החבר'ה האלה היו משהו אחר. וכבר היה להם את ג'סי כגיטריסט קטלני.

לכן ידעתי שאני חייב להביא משהו שונה לתערובת.

ביליתי את שלוש השנים הבאות בחיי בלעשות בדיוק את זה.

מהאודישן הלא רשמי הראשון ועד ההופעה האחרונה שאי פעם ניגנתי כחבר בלהקת דירטי – בלילה שבו הם פיטרו אותי מהלהקה – ידעתי שאני חייב לשחק אותה בענק. לקרוע את התחת כדי להרוויח את ההזדמנות שהם נתנו לי. הייתי חייב לתת להם משהו חזרה, משהו שהם לא ראו מעולם, לא שמעו מעולם... משהו שהם לא יוכלו לסבול להיות בלעדיו.

בדיוק כמו שהייתי צריך לעשות עכשיו.

ולשם כך, החלטתי להיות האדם האחרון שהם יראו היום. האדם האחרון שהם ישמעו. הגיטריסט האחרון שייבחן לתפקיד. לתפקיד הישן שלי.

כדי שלא משנה את מי הם ראו נבחן לפניי, אין סיכוי שהם יוכלו לשכוח את ההופעה שלי אחרי ההסתערות של כל האחרים.

לשמור את הכי טוב לסוף.

זה מה שחשבתי ושהמשכתי להגיד לעצמי, כשישבתי שם בחוץ והסתכלתי פנימה. ורק חיכיתי שג'וד יצא החוצה וייתן לי להיכנס.

וידעתי טוב מאוד איך לחכות.

חיכיתי במשך שבע שנים ארוכות כדי שדירטי יתרצו, כדי שיבקשו ממני לחזור ללהקה. הקשבתי לאלבום אחרי אלבום, צפיתי בסיבוב ההופעות העולמי שלהם מנגנים את השירים שלי, עם גיטריסט אחרי גיטריסט שלא היה אני.

ובאותו יום בשנה שעברה כשראיתי את זאין על החוף, הוא ביקש ממני לבוא לנגן איתו, בדיוק כמו שעשה לפני כל אותן שנים. והנגינה המשותפת הזו הפכה לפגישה איתו ועם ג'סי, שהפכה להופעת איחוד בוונקובר בבר מפוקפק בשם "הדלת האחורית", שם נהגנו לנגן. זה היה לפני קצת יותר משישה חודשים. אני, על הבמה, עם ארבעת המייסדים של דירטי – זאין, ג'סי, דילן ואל – לשיר אחד. השיר הכי מפורסם שלנו – Dirty Like Me.

אחר כך הם ביקשו ממני לחזור ללהקה.

אבל אחותו של ג'סי, ג'סה, סיפרה להם איזה סיפור מגעיל עליי.

והם פיטרו אותי שוב.

במשך שישה חודשים חיכיתי לשיחה שלא הגיעה מעולם.

ועכשיו הייתי פה, מוכן להוכיח לכולם עד כמה הם טעו לגביי. ניגנתי כדי להרגיע את הלחץ שהרגשתי, כשהדלת האדומה נפתחה לבסוף... וג'וד הופיע.

גבר גדול ושרירי, שנראה מאיים אם לא הכרתם אותו. או אולי אפילו אם כן. שיער כהה, כמעט שחור. טי שירט שחורה, קעקועים מתפתלים במורד זרועותיו, ג'ינס ומגפי אופנוענים.

וחתיכת מבט לא מתרשם על פניו כשהוא ראה אותי.

הוא סימן לבחור בבגדים האזרחיים, שהמשיך להסתובב על המדרכה וצפה בי. הטיה קטנה של הסנטר, שפירושה היה לך לסיבוב. והבחור הלך, הקיף את הבניין ונעלם, עד שג'וד יצא לרחבת החניון, והדלת נטרקה מאחוריו.

החלפתי שיר, ועכשיו ניסיתי לא לדפוק את The House of the Rising Sun כשג'וד ניגש אליי. הוא נעצר שני מטרים מהאופנוע שלו, ממני, והסתכל עליי, כאילו שניסה לוודא שלא השתגעתי.

"אתה צוחק עליי?" היו המילים הראשונות שיצאו לו מהפה. הן לא היו ממש עוינות אלא יותר כאילו שהוא היה מעט המום, אבל פחות מהילד עם הטאקו.

הפסקתי לנגן והשטחתי את כף היד על מיתרי הגיטרה כדי להשתיק אותם. "רכבת על האופנוע שלך לפה מוונקובר," ציינתי. "לקחת חופש של כמה ימים?"

הוא שילב את זרועותיו המסיביות על החזה שלו. "אני אוהב לעשות את זה לפעמים. לבד. להוציא מהראש את כל הבולשיט." הוא העביר את מבטו האפל עליי שוב. "באת להכניס לי בולשיט לראש?"

"תלוי," אמרתי, "באיך שתסתכל על זה."

"מאיפה שאני מסתכל, זה נראה כמו בולשיט."

"בלי בולשיט. זה אודישן." ניגנתי כמה שורות מהשיר של הנדריקס, Voodoo Child השווצתי, אולי. "אני פה בשביל האודישן."

ג'וד עדיין לא נראה מתרשם בכלל. "האודישנים סגורים. רק לפי הזמנה. לאחר סינון ראשוני. ולא ראיתי את השם שלך ברשימה... טוד בקר."

"תעביר אותי סינון עכשיו," אמרתי והמשכתי לנגן בשקט כשדיברנו. "מה אתה רוצה לשמוע? Fortunate Son? Roadhouse Blues?" ניגנתי קצת מכל שיר כשדיברתי. "Dirty Like Me?"

ג'וד לא דיבר. זרועותיו היו שלובות, ועיניו הכהות בחנו אותי כשניגנתי. היה קשה לקרוא את הבחור, אבל הג'וד שהכרתי תמיד אהב לשמוע אותי מנגן.

המצאנו משחק בתחילת החברות בינינו, שבו הוא זרק לי שם של שיר, ואני ניגנתי אותו. אם לא הכרתי את השיר, הייתי לומד אותו מהר. בזכות ג'וד והמשחק הקטן הזה שלנו הפכתי לנגן כל כך טוב על הגיטרה. כי אם אי פעם התקשיתי לנגן שיר שהוא ביקש, הוא לא הפסיק להתגרות בי – לא משנה שהבחור לא היה מסוגל לנגן שום דבר על פי בקשה. לאתגר אותי עם השירים הכי קשים הפך לבילוי המועדף עליו. במקרים מסוימים, שירים שלעולם לא הייתי לומד אם הוא לא היה דוחק בי.

"אתה עדיין בקטע של מטליקה?" התחלתי לנגן Master of Puppets. לא הלהקה הכי אהובה עליי, אבל באותם ימים למדתי לנגן את השיר כדי לשעשע אותו, ולא היה לי קל בכלל.

הוא הרים גבה שחורה לעברי, כך שאולי התקדמנו איכשהו. "זכרת."

"קשה לשכוח. האצבעות שלי דיממו עד שלמדתי אותו."

הוא גנח מעט בתגובה. וידעתי שזה הדבר הכי קרוב לחיוך שעמדתי לקבל.

"או מה עם קצת Rage?" עברתי לשיר Killing In the Name של להקתRage Against the Machine עוד אחד מהשירים האהובים על ג'וד. או לפחות הוא היה כך לפני שנים.

הוא הניד בראשו, והבנתי שהערצתו ליכולת שלי על הגיטרה לא הייתה רלוונטית כרגע. לכן עשיתי את מה שידעתי לעשות – המשכתי לנגן. הכישרון שלי היה הקלף האמיתי שהיה לי בשרוול.

אולי הקלף היחיד שהיה לי אי פעם.

Killing היה עוד שיר קשה, כבד וקשה ללמידה, אבל למדתי לנגן אותו. ניגנתי לו אותו מספיק פעמים, לפני שנים, עד שהוא זרם בדם שלי. כל שיר שאי פעם למדתי זרם בדם שלי. ברגע שלמדתי שיר, טוב או רע, מעולם לא שכחתי אותו. אפילו כשהייתי גמור לגמרי מסם כלשהו. זאת הסיבה שהצלחתי כנראה להחזיק מעמד כל השנים עם דירטי.

אומנם לקחתי מנת יתר על האוטובוס תוך כדי סיבוב הופעות וכמעט מתִי, אבל תמיד עליתי בזמן לבמה להופעה ושיחקתי אותה בגדול.

ג'וד פשוט עמד שם, עם אותה הבעה אדישה על פניו. מבט שהוא שכלל עד שלמות לאורך השנים הרבות שלו כראש צוות האבטחה של דירטי וכחבר במועדון אופנועים פורעי חוק. אבל היות שהוא עדיין לא אמר לי להסתלק משם, ידעתי מה הוא כנראה חשב.

הוא לא חשב על התחת של עצמו, על איך העניין ישפיע עליו אם הוא ייתן לי להיכנס לבר. סביר יותר שהוא חשב על מה שאני אחטוף.

"רוצה שגם ארקוד בשבילך?" התגריתי בו והרשיתי לעצמי להגיד את זה בנימה צינית קלה.

ג'וד שתק עד שנגמרו לי השירים. ואמר, "אז ככה זה יהיה, הא?"

"נראה שכן."

"אתה נראה כמו אידיוט שמנגן בחניון," הוא אמר. אבל אחר כך הוא הוריד את זרועותיו באנחה קטנה ושקטה. הוא בחן אותי שוב מכף רגל ועד ראש ונראה כאילו שהתלבט עד כמה מהר הלהקה תזהה אותי.

ידעתי שהאודישנים היו על עיוור. לא שממש הסתרתי את מי שאני. למעט השם שלי, הייתי עדיין אני.

הסתפרתי ברגע שהגעתי לאל־איי. החום היה נוראי, אבל האמת היא שהייתי רעב לשינוי. להתחלה חדשה, אולי. אף אחד לא ראה אותי עם שיער קצר מאז שהייתי בן שתים־עשרה, כך שהמראה היה שונה. וגם היה לי זקן קצר, אפילו שגידלתי זקן מדי פעם לאורך השנים האחרונות, ודירטי ראו אותי עם זקן. והרכבתי משקפי טייסים, אבל לא היה פה תכסיס כלשהו של להרכיב ולהוריד משקפיים כמו סופרמן. לא התחפשתי לקלארק קנט ותכננתי לחשוף את הגלימה שלי מאוחר יותר.

פשוט הייתי אני.

טי שירט דהויה של Cream, מכנסי ג'ינס בלויים, מגפיים מעור נחש ובנדנה בכיס האחורי שלי. צמיד מתכת עם המילה "קשוח" מוטבעת עליו, שאל נתנה לי כשהצטרפתי לראשונה לדירטי ומעולם לא הורדתי.

הם יראו אותי ממרחק ויזהו אותי.

סת' ברדרז.

הגיטריסט הקודם ואחד מכותבי השירים של דירטי. כוכב שנפל. נודה. ועדיין היה חביב המעריצות, בין אם דירטי אהבו את העובדה או לא. אף גיטריסט שבא אחריי לא היה אהוב כמו שאני הייתי. אף אחד לא רצה אותי חזרה בלהקה הזו יותר מהמעריצים. ידעתי זאת מההודעות שהמשכתי לקבל על בסיס יום־יומי. זו הייתה הסיבה היחידה שהיה לי חשבון בטוויטר.

המעריצים היו חלק גדול ממה שהשאיר אותי פה, לאור הסיכויים השליליים המתגברים. התחלתי להרגיש עד כמה גרועים הסיכויים הללו, לאור היסוסו של ג'וד אפילו להכניס אותי בדלת.

לא הייתי בטוח מה לעשות. מעולם לא ציפיתי שג'וד יהיה הבעיה שלי.

"אתה בטוח שאתה רוצה את זה?" הוא שאל אותי עם עיניו הכהות נעולות על שלי. "עכשיו?"

"פעם אמרת שתגבה אותי כשהזמן יגיע."

"אני אומר הרבה שטויות," הוא הודה. "וחלק מהן לא חכמות במיוחד."

"אז יש לנו משהו במשותף."

הוא גנח שוב. "אני אגיד לך מה. אם תנגן מטליקה בשבילי, תקבל את האודישן שלך."

"מעולה," אמרתי.

לא מעולה. השיר היחיד של מטליקה שהכרתי מספיק טוב כדי אולי להרשים מישהו היה Master of Puppet. לא הרגשתי שזו הדרך הנכונה לבצע אודישן לדירטי. הם לא היו להקת מטאל.

וברור שזו לא הייתה הבעיה של ג'וד. הוא סובב את גבו אליי, כמנפנף אותי בלי מילים, והחל לצעוד חזרה לעבר הבר.

שחררתי את הנשימה. הרגשתי כאילו החזקתי אותה כל השבוע המזדיין הזה.

דחפתי את הגיטרה האקוסטית שלי לתיק והרמתי אותו יחד עם התיק השני, זה שהכיל את הגיטרה החשמלית שלי – גיטרת הגיבסון האהובה עליי. והלכתי בעקבות ג'וד.

לא בדיוק שטיח אדום, אבל זה יספיק.

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 386 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

משחקים מלוכלכים 4 - מלוכלך כמו סת' ג'יין דיימונד

פרק 1

סת'

עשיתי כמה דברים מסוכנים בחיי. דברים מסוכנים ומטומטמים.

התמכרות להרואין.

מנת יתר.

כמעט למות בגיל עשרים ושתיים.

אלו היו בהחלט השלושה המובילים.

אבל כרגע המעשה הזה היה בטוח מככב בראש רשימת הדברים המטומטמים והמסוכנים.

ראשית, השגתי גבול בשטח פרטי ברחבה מחוץ לבר שהיה בבעלות אחד מחברי הלהקה הקודמת שלי, דירטי. כל הלהקה הייתה בתוך הבר, ואף שלא היה להם מושג שאני כאן, הם תכף יגלו זאת. ולא הייתי בטוח איך הם יגיבו.

אבל הייתי בטוח שהם לא יפרשו את השטיח האדום למעני.

שנית, המקום שרץ אנשי אבטחה, ואנשי האבטחה שהגנו על דירטי בימים אלה היו רובם אנשי צבא לשעבר או חברים במועדוני אופנוענים שונים. כלומר, הרבה מאוד גברים שידעו להקיז דם.

ואחרון־אחרון חביב, נשענתי על אופנוע שחנה בצד האחורי של החניון מאחורי הבר. אופנוע הארלי. אופנוע שלא היה שייך לי, אבל היה שייך בבירור לאופנוען רציני – אחד מאנשי מלכי החוף המערבי, לפי סמל השלד השחור של מלך עלה שהיה מצויר על מיכל הדלק.

זה היה האופנוע של ג'וד גרייסון, ראש צוות האבטחה של דירטי, או לפחות על זה בניתי.

אם הוא לא היה של ג'וד, אז לפחות של מישהו שהוא הכיר, כך שלא עמדתי להירצח ברגע שהאופנוען המדובר יצא החוצה מהדלת האחורית של הבניין.

עשיתי את מה שתמיד עשיתי כשהייתי לחוץ – ניגנתי בגיטרה. אבל הראש שלי הופנה אל הדלת ההיא. היא הייתה צבועה באדום, עם מצלמת אבטחה על הקיר מעליה שהייתה מכוונת למטה. היא לא הייתה מכוונת אליי, אבל זה לא אומר שלא הייתה עוד אחת שכן.

השעה הייתה שעת אחר הצהריים, ורחבת החניון הייתה ריקה. היו כמה משאיות גדולות, מאלה שהובילו את הציוד של הלהקה וציוד צילום ואביזרי במה אחרים, ועוד כמה כלי רכב שנדחסו לתוך מקומות החניה הצרים. אבל גדר גבוהה עם שער נעול הקיפה את הרחבה, וככל הנראה, אף אחד בלוס־אנג'לס לא היה טיפש מספיק כדי לטפס על הגדר הזו ולהיכנס.

אף אחד חוץ ממני.

הייתי באמצע השיר Wish You Were Here של Pink Floyd, כשהדלת נפתחה, וראשו של גבר הציץ החוצה. הוא פתח את הדלת עם הרגל, יצא החוצה וצעד ישירות אליי. הדלת הכבדה נסגרה מאחוריו, כשהוא צעד בין המכוניות החונות. וכן, הוא היה אופנוען. ילד אופנוען. הוא לא היה מבוגר יותר מתשע־עשרה. הוא החזיק בידו טאקו גדול חצי אכול, כך שכנראה הפרעתי לארוחת הערב שלו.

אולי הבחור עם האוזנייה, שהופיע לפתע על המדרכה זמן קצר לאחר שטיפסתי על הגדר, או אולי מישהו שהיה אחראי על מצלמות האבטחה, גילה לו שהייתי פה בחוץ. וכיוון שג'וד עצמו לא היה זה שיצא, מי שיצא כנראה לא זיהה אותי.

מישהו שהיה חדש בצוות.

הילד הזה, לבוש בווסט עור שחור של המלכים מעל הטי שירט שלו, עם טלאי שנתפר לחזה שלו ועליו היה כתוב טירון, נראה המום יותר מאשר עצבני מהדביליות שלי. לא הכרתי אותו, ואם הוא הכיר אותי או לא, היה לא רלוונטי. כך או כך, עיניו כמעט יצאו מהחורים כשננעלו על התחת שלי, שישב על מושב האופנוע.

אולי אם באמת היה לי מזל הוא גם היה המום מכישוריי המוזיקליים, כי עיניו לא הפסיקו לזוז מהאופנוע לגיטרה ולפנים שלי.

"אתה יודע של מי האופנוע הזה?" הוא שאל, ופיו נפער והיה מלא בשר מהטאקו שהוא כנראה שכח לסיים ללעוס. ככל הנראה, הוא היה מודאג יותר מהעובדה שהתחת שלי הסיג גבול על האופנוע מאשר העובדה שהייתי שם בכלל.

המשכתי לנגן והבטתי ישירות בעיניו כשאמרתי, "אני יודע של מי האופנוע הזה. אתה יכול להגיד לו שטוד בקר נמצא פה כדי לראות אותו."

הילד סתם את הפה ולעס לאט. הוא בהה בי, כאילו שניסה להחליט אם אני מסוכן, מטומטם או פשוט משוגע. הוא כנראה החליט שאני משוגע, כי הוא הניד בראשו. הוא הביט לעבר איש אבטחה בבגדים אזרחיים שעמד על המדרכה והעמיד פנים שהוא לא מצותת. אחר כך הוא נעץ בי מבט של אופנוען פרחח שאמר זו הלוויה שלך ונכנס חזרה פנימה.

ובפעם הראשונה היום תהיתי באמת אם כל הדבר הזה זו שגיאה ענקית ואיומה.

הדבר האחרון שרציתי הוא לסבך את ג'וד.

כשגיליתי לראשונה על האודישנים של דירטי למציאת גיטריסט חדש, תכננתי לנסוע ישירות לוונקובר כדי להתמודד. אבל שיניתי את דעתי. האודישנים רק החלו בוונקובר, אבל הסתיימו באל־איי בשבוע שלאחר מכן. וככל שחשבתי על כך יותר, כך נראה לי יותר הגיוני לחכות.

התקשרתי לג'וד וגיליתי שהוא אפילו לא בוונקובר. הוא כבר היה באל־איי. כך, שמבחינתי, הפור נפל.

אמרתי לו שאני בא.

הוא צחק.

האמת, לא חשבתי שהוא בכלל האמין לי.

אבל באתי.

כל השבוע ביליתי במסעדת הטאקו שמעבר לכביש. בכל בוקר צפיתי באנשים מלאי תקווה עומדים בתור מאחורי חבל מקטיפה לאורך כל המדרכה ומסביב לרחוב. בכל אחר הצהריים צפיתי בהמון מתדלדל, עד שהגיטריסט האחרון עזב את הבניין. רוב הזמן ישבתי על המדרכה וניגנתי בגיטרה האקוסטית שלי, ואף שלא קיבצתי נדבות בכוונה, אנשים זרקו לעברי כסף.

מוזר.

היה לי פעם אלבום בראש המצעדים. עכשיו היו לי שטרות מקומטים בתיק הגיטרה שלי.

בסוף כל יום קניתי שלושה טאקוס ומיץ. נתתי אותם יחד עם כל המזומן שנותר לי לאיש הזקן שגר מאחורי מסעדת הטאקו. אולי רק מימנתי לו התמכרות, ואולי אחרי כל מה שעברתי עם ההתמכרות שלי הייתי צריך להיזהר מאוד. אבל האיש היה בן שבעים ושש וחי בסמטה. אם תשאלו אותי, אם הוא רצה ויסקי לארוחת בוקר, זו זכותו המלאה.

עברו כמה ימים עד שראיתי בכלל מישהו מחברי הלהקה.

ביום חמישי, בדיוק כשהשמש החלה לשקוע, דילן קופ יצא למדרכה מהרחבה המגודרת שמאחורי הבר, הבר שלו, עם עוד כמה חבר'ה. הבחור היה גבוה בטירוף, ושערו הערמוני הפרוע בהק תחת השמש השוקעת, כך שאי אפשר היה לטעות בו. הוא חייך. צחק.

המתופף של דירטי היה ללא ספק הבחור הכי נינוח מכל חברי הלהקה. חשבתי לא פעם לפנות לאופי הרגוע שלו לבקשת סליחה. הבעיה הייתה שזה לא כל כך קל. דילן היה שחקן קבוצתי. הבחור אפילו לא יחליף גרביים בלי לבקש לפני כן אישור מחברי הלהקה.

במיוחד מאל.

ראיתי גם אותה באותו ערב. אל דלקרואה, נגנית הבס של דירטי. גם היא הייתה בלתי נשכחת עם שערה הבלונד־פלטינה הארוך שהיה אסוף בקוקו גבוה, וגופה הדק והשזוף דחוס לתוך שמלה לבנה חושפנית ומגפיים גבוהים. היא יצאה החוצה עם פמליה קטנה – העוזרת שלה, ג'ואני, בחור לבוש שחור שנראה קשוח ושהיה כנראה איש אבטחה, ועוד שתי נשים. לא יצא לי לראות אפילו את הפנים שלה. היא דיברה עם החבר'ה, בעיקר עם דילן, ולאחר שחיבקה ונישקה אותו על הלחי, נעלמה מאחורי הבניין.

הם היו ביחד עכשיו? לא היה לי מושג.

לא הייתי בדיוק בסוד העניינים.

ידעתי שאל יצאה תקופה מסוימת עם ג'סי מייס, הגיטריסט הראשי של דירטי. כולם ידעו את זה. לכן כל דבר היה אפשרי. אבל דילן נשאר על המדרכה עם החבר'ה, והם דיברו וחלקם עישנו זמן רב אחרי שג'יפ עם חלונות כהים עזב את המקום עם אל.

היום הוא היום האחרון של האודישנים. חיכיתי בצד השני של הרחוב עד סוף היום. עד שאחרון המקווים נדחה ועזב עם הגיטרה ביד. זכרתי את ההרגשה הזו היטב. לנגן ללא הפסקה בתקווה שיבחינו בך, שיזמינו אותך לחזור, ולא היה לי מושג אם יזמינו או לא.

הייתי במצב הזה מספר פעמים בחיי. ואף אחת מהן לא הייתה מלחיצה יותר מהפעם שבה פגשתי לראשונה את דירטי בגיל תשע־עשרה. כשהסולן שלהם, זאין טריינור, לקח אותי הביתה איתו למוסך של סבתא שלו לפגוש את הלהקה. ברגע שפגשתי אותם ושמעתי אותם מנגנים, ידעתי שאני חייב לעשות כל מה שצריך כדי שהם ייתנו לי להישאר בסביבה. ניגנתי עם להקות מוסכים בעבר, אבל החבר'ה האלה היו משהו אחר. וכבר היה להם את ג'סי כגיטריסט קטלני.

לכן ידעתי שאני חייב להביא משהו שונה לתערובת.

ביליתי את שלוש השנים הבאות בחיי בלעשות בדיוק את זה.

מהאודישן הלא רשמי הראשון ועד ההופעה האחרונה שאי פעם ניגנתי כחבר בלהקת דירטי – בלילה שבו הם פיטרו אותי מהלהקה – ידעתי שאני חייב לשחק אותה בענק. לקרוע את התחת כדי להרוויח את ההזדמנות שהם נתנו לי. הייתי חייב לתת להם משהו חזרה, משהו שהם לא ראו מעולם, לא שמעו מעולם... משהו שהם לא יוכלו לסבול להיות בלעדיו.

בדיוק כמו שהייתי צריך לעשות עכשיו.

ולשם כך, החלטתי להיות האדם האחרון שהם יראו היום. האדם האחרון שהם ישמעו. הגיטריסט האחרון שייבחן לתפקיד. לתפקיד הישן שלי.

כדי שלא משנה את מי הם ראו נבחן לפניי, אין סיכוי שהם יוכלו לשכוח את ההופעה שלי אחרי ההסתערות של כל האחרים.

לשמור את הכי טוב לסוף.

זה מה שחשבתי ושהמשכתי להגיד לעצמי, כשישבתי שם בחוץ והסתכלתי פנימה. ורק חיכיתי שג'וד יצא החוצה וייתן לי להיכנס.

וידעתי טוב מאוד איך לחכות.

חיכיתי במשך שבע שנים ארוכות כדי שדירטי יתרצו, כדי שיבקשו ממני לחזור ללהקה. הקשבתי לאלבום אחרי אלבום, צפיתי בסיבוב ההופעות העולמי שלהם מנגנים את השירים שלי, עם גיטריסט אחרי גיטריסט שלא היה אני.

ובאותו יום בשנה שעברה כשראיתי את זאין על החוף, הוא ביקש ממני לבוא לנגן איתו, בדיוק כמו שעשה לפני כל אותן שנים. והנגינה המשותפת הזו הפכה לפגישה איתו ועם ג'סי, שהפכה להופעת איחוד בוונקובר בבר מפוקפק בשם "הדלת האחורית", שם נהגנו לנגן. זה היה לפני קצת יותר משישה חודשים. אני, על הבמה, עם ארבעת המייסדים של דירטי – זאין, ג'סי, דילן ואל – לשיר אחד. השיר הכי מפורסם שלנו – Dirty Like Me.

אחר כך הם ביקשו ממני לחזור ללהקה.

אבל אחותו של ג'סי, ג'סה, סיפרה להם איזה סיפור מגעיל עליי.

והם פיטרו אותי שוב.

במשך שישה חודשים חיכיתי לשיחה שלא הגיעה מעולם.

ועכשיו הייתי פה, מוכן להוכיח לכולם עד כמה הם טעו לגביי. ניגנתי כדי להרגיע את הלחץ שהרגשתי, כשהדלת האדומה נפתחה לבסוף... וג'וד הופיע.

גבר גדול ושרירי, שנראה מאיים אם לא הכרתם אותו. או אולי אפילו אם כן. שיער כהה, כמעט שחור. טי שירט שחורה, קעקועים מתפתלים במורד זרועותיו, ג'ינס ומגפי אופנוענים.

וחתיכת מבט לא מתרשם על פניו כשהוא ראה אותי.

הוא סימן לבחור בבגדים האזרחיים, שהמשיך להסתובב על המדרכה וצפה בי. הטיה קטנה של הסנטר, שפירושה היה לך לסיבוב. והבחור הלך, הקיף את הבניין ונעלם, עד שג'וד יצא לרחבת החניון, והדלת נטרקה מאחוריו.

החלפתי שיר, ועכשיו ניסיתי לא לדפוק את The House of the Rising Sun כשג'וד ניגש אליי. הוא נעצר שני מטרים מהאופנוע שלו, ממני, והסתכל עליי, כאילו שניסה לוודא שלא השתגעתי.

"אתה צוחק עליי?" היו המילים הראשונות שיצאו לו מהפה. הן לא היו ממש עוינות אלא יותר כאילו שהוא היה מעט המום, אבל פחות מהילד עם הטאקו.

הפסקתי לנגן והשטחתי את כף היד על מיתרי הגיטרה כדי להשתיק אותם. "רכבת על האופנוע שלך לפה מוונקובר," ציינתי. "לקחת חופש של כמה ימים?"

הוא שילב את זרועותיו המסיביות על החזה שלו. "אני אוהב לעשות את זה לפעמים. לבד. להוציא מהראש את כל הבולשיט." הוא העביר את מבטו האפל עליי שוב. "באת להכניס לי בולשיט לראש?"

"תלוי," אמרתי, "באיך שתסתכל על זה."

"מאיפה שאני מסתכל, זה נראה כמו בולשיט."

"בלי בולשיט. זה אודישן." ניגנתי כמה שורות מהשיר של הנדריקס, Voodoo Child השווצתי, אולי. "אני פה בשביל האודישן."

ג'וד עדיין לא נראה מתרשם בכלל. "האודישנים סגורים. רק לפי הזמנה. לאחר סינון ראשוני. ולא ראיתי את השם שלך ברשימה... טוד בקר."

"תעביר אותי סינון עכשיו," אמרתי והמשכתי לנגן בשקט כשדיברנו. "מה אתה רוצה לשמוע? Fortunate Son? Roadhouse Blues?" ניגנתי קצת מכל שיר כשדיברתי. "Dirty Like Me?"

ג'וד לא דיבר. זרועותיו היו שלובות, ועיניו הכהות בחנו אותי כשניגנתי. היה קשה לקרוא את הבחור, אבל הג'וד שהכרתי תמיד אהב לשמוע אותי מנגן.

המצאנו משחק בתחילת החברות בינינו, שבו הוא זרק לי שם של שיר, ואני ניגנתי אותו. אם לא הכרתי את השיר, הייתי לומד אותו מהר. בזכות ג'וד והמשחק הקטן הזה שלנו הפכתי לנגן כל כך טוב על הגיטרה. כי אם אי פעם התקשיתי לנגן שיר שהוא ביקש, הוא לא הפסיק להתגרות בי – לא משנה שהבחור לא היה מסוגל לנגן שום דבר על פי בקשה. לאתגר אותי עם השירים הכי קשים הפך לבילוי המועדף עליו. במקרים מסוימים, שירים שלעולם לא הייתי לומד אם הוא לא היה דוחק בי.

"אתה עדיין בקטע של מטליקה?" התחלתי לנגן Master of Puppets. לא הלהקה הכי אהובה עליי, אבל באותם ימים למדתי לנגן את השיר כדי לשעשע אותו, ולא היה לי קל בכלל.

הוא הרים גבה שחורה לעברי, כך שאולי התקדמנו איכשהו. "זכרת."

"קשה לשכוח. האצבעות שלי דיממו עד שלמדתי אותו."

הוא גנח מעט בתגובה. וידעתי שזה הדבר הכי קרוב לחיוך שעמדתי לקבל.

"או מה עם קצת Rage?" עברתי לשיר Killing In the Name של להקתRage Against the Machine עוד אחד מהשירים האהובים על ג'וד. או לפחות הוא היה כך לפני שנים.

הוא הניד בראשו, והבנתי שהערצתו ליכולת שלי על הגיטרה לא הייתה רלוונטית כרגע. לכן עשיתי את מה שידעתי לעשות – המשכתי לנגן. הכישרון שלי היה הקלף האמיתי שהיה לי בשרוול.

אולי הקלף היחיד שהיה לי אי פעם.

Killing היה עוד שיר קשה, כבד וקשה ללמידה, אבל למדתי לנגן אותו. ניגנתי לו אותו מספיק פעמים, לפני שנים, עד שהוא זרם בדם שלי. כל שיר שאי פעם למדתי זרם בדם שלי. ברגע שלמדתי שיר, טוב או רע, מעולם לא שכחתי אותו. אפילו כשהייתי גמור לגמרי מסם כלשהו. זאת הסיבה שהצלחתי כנראה להחזיק מעמד כל השנים עם דירטי.

אומנם לקחתי מנת יתר על האוטובוס תוך כדי סיבוב הופעות וכמעט מתִי, אבל תמיד עליתי בזמן לבמה להופעה ושיחקתי אותה בגדול.

ג'וד פשוט עמד שם, עם אותה הבעה אדישה על פניו. מבט שהוא שכלל עד שלמות לאורך השנים הרבות שלו כראש צוות האבטחה של דירטי וכחבר במועדון אופנועים פורעי חוק. אבל היות שהוא עדיין לא אמר לי להסתלק משם, ידעתי מה הוא כנראה חשב.

הוא לא חשב על התחת של עצמו, על איך העניין ישפיע עליו אם הוא ייתן לי להיכנס לבר. סביר יותר שהוא חשב על מה שאני אחטוף.

"רוצה שגם ארקוד בשבילך?" התגריתי בו והרשיתי לעצמי להגיד את זה בנימה צינית קלה.

ג'וד שתק עד שנגמרו לי השירים. ואמר, "אז ככה זה יהיה, הא?"

"נראה שכן."

"אתה נראה כמו אידיוט שמנגן בחניון," הוא אמר. אבל אחר כך הוא הוריד את זרועותיו באנחה קטנה ושקטה. הוא בחן אותי שוב מכף רגל ועד ראש ונראה כאילו שהתלבט עד כמה מהר הלהקה תזהה אותי.

ידעתי שהאודישנים היו על עיוור. לא שממש הסתרתי את מי שאני. למעט השם שלי, הייתי עדיין אני.

הסתפרתי ברגע שהגעתי לאל־איי. החום היה נוראי, אבל האמת היא שהייתי רעב לשינוי. להתחלה חדשה, אולי. אף אחד לא ראה אותי עם שיער קצר מאז שהייתי בן שתים־עשרה, כך שהמראה היה שונה. וגם היה לי זקן קצר, אפילו שגידלתי זקן מדי פעם לאורך השנים האחרונות, ודירטי ראו אותי עם זקן. והרכבתי משקפי טייסים, אבל לא היה פה תכסיס כלשהו של להרכיב ולהוריד משקפיים כמו סופרמן. לא התחפשתי לקלארק קנט ותכננתי לחשוף את הגלימה שלי מאוחר יותר.

פשוט הייתי אני.

טי שירט דהויה של Cream, מכנסי ג'ינס בלויים, מגפיים מעור נחש ובנדנה בכיס האחורי שלי. צמיד מתכת עם המילה "קשוח" מוטבעת עליו, שאל נתנה לי כשהצטרפתי לראשונה לדירטי ומעולם לא הורדתי.

הם יראו אותי ממרחק ויזהו אותי.

סת' ברדרז.

הגיטריסט הקודם ואחד מכותבי השירים של דירטי. כוכב שנפל. נודה. ועדיין היה חביב המעריצות, בין אם דירטי אהבו את העובדה או לא. אף גיטריסט שבא אחריי לא היה אהוב כמו שאני הייתי. אף אחד לא רצה אותי חזרה בלהקה הזו יותר מהמעריצים. ידעתי זאת מההודעות שהמשכתי לקבל על בסיס יום־יומי. זו הייתה הסיבה היחידה שהיה לי חשבון בטוויטר.

המעריצים היו חלק גדול ממה שהשאיר אותי פה, לאור הסיכויים השליליים המתגברים. התחלתי להרגיש עד כמה גרועים הסיכויים הללו, לאור היסוסו של ג'וד אפילו להכניס אותי בדלת.

לא הייתי בטוח מה לעשות. מעולם לא ציפיתי שג'וד יהיה הבעיה שלי.

"אתה בטוח שאתה רוצה את זה?" הוא שאל אותי עם עיניו הכהות נעולות על שלי. "עכשיו?"

"פעם אמרת שתגבה אותי כשהזמן יגיע."

"אני אומר הרבה שטויות," הוא הודה. "וחלק מהן לא חכמות במיוחד."

"אז יש לנו משהו במשותף."

הוא גנח שוב. "אני אגיד לך מה. אם תנגן מטליקה בשבילי, תקבל את האודישן שלך."

"מעולה," אמרתי.

לא מעולה. השיר היחיד של מטליקה שהכרתי מספיק טוב כדי אולי להרשים מישהו היה Master of Puppet. לא הרגשתי שזו הדרך הנכונה לבצע אודישן לדירטי. הם לא היו להקת מטאל.

וברור שזו לא הייתה הבעיה של ג'וד. הוא סובב את גבו אליי, כמנפנף אותי בלי מילים, והחל לצעוד חזרה לעבר הבר.

שחררתי את הנשימה. הרגשתי כאילו החזקתי אותה כל השבוע המזדיין הזה.

דחפתי את הגיטרה האקוסטית שלי לתיק והרמתי אותו יחד עם התיק השני, זה שהכיל את הגיטרה החשמלית שלי – גיטרת הגיבסון האהובה עליי. והלכתי בעקבות ג'וד.

לא בדיוק שטיח אדום, אבל זה יספיק.