שמשון 2.0
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שמשון 2.0
הוספה למועדפים

שמשון 2.0

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

סאטירה דיסטופית על מאבקו של צעיר עצבני אחד נגד מדינה שלמה שיצאה מדעתה, לאחר מלחמת עולם שבה הטירוף הישראלי הוכיח שהוא מסוגל לשרוד אפוקליפסה גרעינית אפילו יותר טוב מג'וקים.
עמנואל גל, חייל משוחרר ומובטל גאה, חוזר לארץ מגלות ארוכה במאדים ומוצא את עצמו בגיהנום אבסורדי שבו רק לעשרה אנשים יש זכויות אזרח, בחירות חדשות לכנסת נערכות מדי שבוע, מחבלי מחמד רובוטיים משגרים טילים מעזה, והמחירים גבוהים עד כדי כך שאפילו שיחת טלפון קצרה עלולה לגרום לפשיטת רגל.
במסגרת קבלת הפנים הסטנדרטית לתושבים חוזרים, המדינה מטילה על עמנואל חובות עצומים שאין לו שום אפשרות להחזיר. הדרך היחידה להיפטר מהחובות היא להתמנות לראש ממשלה תורן מטעם התקווה, מפלגת השלטון הפיקטיבית, שקיימת רק כדי לתת לאספסוף אשליה של השפעה פוליטית. העבודה קלה מאוד, כל עוד מצליחים לסתום את הפה ולשרוד עד סוף השבוע בלי להסתבך.
אבל עמנואל הוא לא אחד שיודע לשבת בשקט. במקום להתייאש ולהשלים עם המצב כמו כולם, הוא מחליט לחפש את הגיבור המסתורי שמשון 2.0 – היחיד שמסוגל, לפי השמועות, לשחרר את הישראלים מאידיליית הבלהות שאליה הם התמכרו.

פרק ראשון

1


הדבר השני הכי טיפשי שעשיתי בחיים היה לעזוב את כדור הארץ. 
הדבר הראשון היה לחזור לשם.
כמובן שבזמן אמת לא קלטתי לאיזו צרה אני מכניס את עצמי. אולי הייתי צריך להקשיב לדיילת הממורמרת שהתעלקה עליי בחללית שבה טסתי הביתה. כל כמה דקות היא באה, התיישבה לידי וניסתה לשכנע אותי שאני עושה את הטעות האולטימטיבית ושאתחרט על זה עד יומי האחרון. היה לה זמן לבלבל לי את המוח כל הדרך, כי חברת התעופה של ויומינג היתה על סף קריסה בגלל הג׳יהאד, וחוץ משנינו לא היה אף אחד במחלקת התיירים החשוכה והמטונפת. 
"תסתכל איך ריק פה, מי בכלל רוצה לטוס לישראל חוץ ממך?" היא אמרה בפעם החמישית.
"דברי יפה על המדינה שלך. את ישראלית בדיוק כמוני".
"ממוצא. ממוצא ישראלי".
"אל תשחקי אותה אמריקאית. שמעתי את האנגלית שלך וכואבות לי האוזניים עד עכשיו".
"לא משחקת, אין מצב שאני חוזרת לחיות בחור הזה. מה יש בישראל חוץ ממלחמות?"
"זה כלום לעומת מאדים. לכם יש אויב אמיתי, לא כמו הצעצועים שיורים עלינו מעזה".
"כבר אין לנו אויב. עשינו שלום, לא שמעת?"
"ברור ששמעתי, אחרת למה אני כאן. כמה שיותר רחוק מהשלום הזה יותר טוב. אל תבואי לבכות לי כשהג׳יהאדיסטים יכבשו לך את הבית".
"יכבשו?" היא עשתה פרצוף מזלזל. "כבר נתנו להם חצי מאדים, בשביל מה הם צריכים את החצי השני?"
התעלמתי והפניתי את המבט אל החלון. בחוץ עדיין לא היה שום דבר לראות. הדיילת התרחקה והלכה לשבת על הספסל שלה בקצה הקדמי של המחלקה.
נרדמתי קצת, ושוב התעוררתי, ובינתיים כבר התקרבנו לנחיתה. דרך החלון ראיתי לרגע את הירח, שעקפנו מרחוק כדי לא להיכנס לטווח הטילים של המוסלמים. אש כתומה החליפה בכניסה לאטמוספירה את נוף החלל השחור, ואחריה הופיע כדור הארץ, חשוך לגמרי חוץ מכתם אחד קטן של אור. 
ישראל נראתה מהאוויר פחות או יותר כמו שזכרתי אותה. רק האיים המלאכותיים של טי־אל־וי הוסיפו למדינה עוד נקודות מוארות בים שלא היו קיימות כשעזבתי. 
נחתנו בנמל החלל של לוד קצת לפני חצות, השעה הכי דפוקה שיש: הרכבות הפסיקו לנסוע כבר ב־22:30 והמוניות קצת אחרי זה. אמנם איציק הבטיח במכתב האחרון שלו שהוא יבוא לאסוף אותי, אבל לא ידעתי אם הוא יגיע בזמן, או בכלל יזכור את התאריך.
כשיצאתי מהשרוול בתוך הטרמינל ניגש אליי בחור עם תג זיהוי רשמי, חסם לי את הדרך ושאל בקול רדיופוני: "עמנואל גל?"
"החברים שלי קוראים לי מנו", חייכתי אליו, "אבל אתה יכול להמשיך לקרוא לי עמנואל".
"אפשר לראות דרכון?"
"רק חיכיתי שתבקש", הכנסתי את הזרת לסורק שלו.
"הגעת ממאדים?"
"כן".
"מתי היית בארץ בפעם האחרונה?"
"זה לא רשום לך שם, כל הדברים האלה?"
"יש תקלה במחשב. מתי זה היה?"
"עזבתי ישר אחרי המלחמה הגדולה".
"אתה חוזר לגור בישראל באופן קבוע?"
"כן".
"אתה יודע שיש חובת התייצבות במחלקת מיחזור תושבים תוך 24 שעות מרגע הנחיתה. אל תשכח. מי שמאחר מקבל קנס. שיהיה לך בהצלחה".
"איך אפשר לשכוח שיש פה קנס על כל דבר?"
"אני מציע לך לא להתחכם. בצד הזה של הבניין אנחנו עוד סלחניים, אבל אחרי המכס זה כבר סיפור אחר. יש לך עכשיו כמה דקות הליכה עד לשם, תנצל את הזמן כדי להתאפס".
הטרמינל היה כמעט ריק. בסוף המסדרון, לפני הכניסה לאולם ביקורת הגבולות, היו תלויים שלטים בעברית, אנגלית, וג׳יבריש פלישתי שהזכירו לנוסעים הנכנסים שורה של איסורים בתחומי מדינת ישראל: לא לחייך, לא לצחוק, לא להצחיק, לא להרים את הקול, לא להצביע על אנשים, ועוד פקודות באותו סגנון. העמדה האוטומטית במעבר הגבול חזרה על הרשימה בקול מתכתי, ואחרי ששמעתי כל הוראה הייתי צריך להסתכל לתוך המסך ולענות אם אני מסכים לקיים אותה או לא. כמובן שהיתה רק תשובה נכונה אחת, ורק הבעה אחת קבילה בזמן המענה. התשאול נמשך כמה דקות ואז השער נפתח ויכולתי להמשיך הלאה.
לא היה לי מטען חוץ מהקיטבג הישן שלקחתי איתי לטיסה. במכס היו רק מסלולים ירוקים, ואני הייתי הנוסע היחיד בסביבה. הפקיד כמובן סימן לי לעצור ואמר לי להכניס את התיק למכונת השיקוף. הוא הסתכל על המסך בעיניים מלאות תקווה, אבל הפנים שלו מיד נפלו. 
"מאיפה באת?" הוא תקע בי מבט חשדני.
"מאדים".
"כמה זמן היית שם?"
"15 שנה".
"אתה רוצה להגיד לי שהיית באמריקה 15 שנה וכל מה שהבאת איתך זה ערמה של בגדים מלוכלכים? אפילו מזכרת מסכנה לאמא שלך אין פה".
"מאיפה לך שהם מלוכלכים? אי אפשר לראות לכלוך ברנטגן".
"אולי אתה מסתיר משהו? מה דעתך, שנפתח לך את התיק?"
"אתה יכול לפתוח. מצדי אפילו תיקח את התיק במתנה".
"אולי בלעת משהו ואתה מבריח סמים?"
"אני לא צריך את זה. מי שחוזר לארץ מספיק מסומם גם ככה".
הוא נפנף לי בכעס להמשיך הלאה.
באולם הנוסעים הנכנסים לא חיכה לי אף אחד. הקיר מול היציאה מהמכס היה מכוסה בתמונה קבוצתית ענקית של העם, שבה כל עשרת האזרחים עמדו בשורה, עטופים בגלימות הסגולות שלהם, ומתחתיהם נכתב באותיות מוזהבות: "ברוכים הבאים לדמוקרטיה היחידה ביקום".
בינתיים, עד שאיציק יבוא, או עד שיתברר סופית שהוא לא בא, הלכתי להחליף כסף. החזקתי עליי במזומן את כל מה שהצלחתי לחסוך מהמשכורת הצבאית ומעוד כמה חלטורות שעשיתי לפני העזיבה. בקצה האולם היתה שורה של דלפקי המרה, וניגשתי אל זה שנראה הכי פחות חשוד. 
הבחורה בחלון דיברה במבטא רוסי כבד, כנראה עולה חדשה מפלוטו. היא לא שמחה לראות אותי. "אתה בטוח שאתה רוצה להחליף את הכסף?", היא שאלה בפרצוף עקום, ובלי לחכות לתשובה לקחה את כל ערמת השטרות, הכניסה למכונה, ובסוף נתנה לי כמה שטרות בודדים של מאה יוּדוֹלר. 
"מה זה?", הרמתי את הקול תוך כדי ספירה. "איפה השאר?"
"זה הכל".
"מה פתאום הכל? זה אולי עשירית מהשער הרשמי".
"אין דבר כזה שער רשמי. מה שאני נותנת, זה השער".
"תוציאי עכשיו את הכסף שלי או שאני הולך להביא שוטר".
"תביא מה שאתה רוצה".
רצתי למודיעין בצד השני של האולם ושאלתי איפה תחנת המשטרה של הנמל. 
"בשביל מה אתה צריך משטרה?" שאל הבחור בעמדה.
"החלפתי כסף וגנבו לי בדלפק כמעט את כל הסכום".
"לא גנבו. גבו".
"סליחה?"
"גבו. עמלה. הם לא מסבירים את זה כמו שצריך, אני אגיד להם שישימו שלט".
"איזו עמלה?"
"אתה יודע שיש עכשיו מחסור בנייר. ומחסור בדיו. השטרות יקרים מאוד, ואתה בטח לא מצפה שייתנו לך אותם סתם ככה בלי שתשתתף בהוצאות".
"אבל מה אני אמור לעשות עם פחות מאלף יודולר? זה ייגמר לי תוך שבוע!"
"זה מה יש. כדאי שתוריד מהר את הווליום לפני שהשוטרים יבואו גם בלי שתקרא להם".
הבנתי שאין עם מי לדבר, עזבתי אותו והתיישבתי על אחת הכורסאות המרופטות בפינה, במקום שממנו אפשר היה לראות את הכניסה לאולם מהכביש. עשיתי כמה חישובים בראש ואז נרגעתי לגמרי: אמנם הפסדתי 90% מהכסף, אבל זה ממילא היה סכום מגוחך, לא משהו ששווה להסתבך בגללו. סוף סוף יצא משהו טוב מהכישלון הכלכלי שלי באמריקה.
איציק הגיע ב־1:15. הוא ראה אותי לפני ששמתי לב אליו, רץ אליי בצרחות אושר וחיבק אותי. לא נפגשנו יותר משנתיים, מאז שהוא ערק מהצבא האמריקאי וחזר לארץ בחללית של מבריחי חול, והדבר הראשון שהיה לו להגיד לי אחרי כל הזמן הזה היה: "מנו, אתה נראה זוועה!" 
"גם אתה נראה נורא, יא נבלה. אבל למה אתה מאחר לי ככה?"
"מאחר? חשבתי שזאת השעה".
"לא, אמרתי לך במכתב שאני נוחת ב־23:50".
"אתה יודע שאם אני רואה מספרים הראש מתחיל להסתובב לי".
"אגב מספרים, שמע קטע: גנבו לי את כל הכסף בדלפק ההמרה".
"זה תמיד קורה. לא היית צריך להביא הרבה במזומן".
"ומה בדיוק הייתי אמור לעשות עם הכסף שלי?"
"להשאיר אותו במאדים, ממילא עוד מעט הוא לא יהיה שווה כלום".
"אתה כבר מזמן ראית לאן זה הולך", אמרתי ונתתי לו כאפה ידידותית שהפילה אותו לרצפה. "חבל שלא עזבתי יחד איתך על ההתחלה".
"באמת חבל, אבל הנה אתה פה. טוב שהספקת לצאת בזמן. אני לא מקנא בהם, מה שהולך לקרות להם עכשיו עם השלום".
"אבל בקושי נשאר לי מזומן. איך אני אסתדר ככה?"
"קודם כל אתה תגור אצלי בהתחלה. דבר שני, אתה תקבל זכויות תושב חוזר".
"איזה זכויות? חשבתי שלא מגיע לי כלום".
"הלוואי שזה היה כלום. בוא נלך, חניתי באדום־לבן".
איציק גר באחד הרובעים המשוקמים של מרכז ראשון. הנסיעה לקחה רק רבע שעה וכבר הגענו לבניין. נזהרנו לא לעשות רעש במדרגות, ונכנסנו לדירה החשוכה בלי להדליק את האור. 
"שקט, היא ישנה", איציק לחש לי.
"מי ישנה?"
"אשתי".
"לא סיפרת לי שהתחתנת".
"לא התחתנתי".
פתאום האור נדלק ומצאתי את עצמי מול בטטה עצבנית בתחתונים וחזייה. היא עמדה עם הידיים על המותניים וצעקה: "מה אתם חושבים שאתם עושים?"
"ריקי", איציק ניסה להרגיע אותה, "אמרתי לך שאני…"
"לא מעניין אותי! עופו החוצה, שניכם".
"אבל ריקי, אמצע הלילה עכשיו".
"או שאתם יוצאים או שאני הולכת לאמא שלי".
"אה, אם ככה", איציק נרגע, "אז תמסרי לה ד"ש ממני".
ריקי התחילה לנשוף ולשאוף כמו פר זועם, חטפה את התיק שלה מהמתלה, הבריגה במאמצים גדולים את כפות הרגליים שלה לתוך נעלי עקב, ויצאה לחדר המדרגות בטריקת דלת שהרעידה את כל החדר.
"היא שכחה להתלבש", אמרתי.
"יש לה בגדים רזרביים באוטו".
"איפה מצאת כזאת אישה מקסימה?"
"קיבלתי בהגרלה ממשלתית".
"למה שאחד כמוך יירשם להגרלה? תמיד השגת כל אחת שרצית".
"מי אמר שנרשמתי? זה חלק מהזכויות של תושב חוזר".
"אידיוט, לא כל זכות צריך לנצל".
"רואים שאתה לא בעניינים", איציק אמר והפיל את עצמו אחורה על הספה. "את הזכויות שנותנים לך פה אתה חייב לנצל. לא שואלים אותך בכלל".
"נשמע כיף. עשיתי טעות שחזרתי, אה?"
"מה פתאום, אין עוד מדינה כמו ישראל".
"אבל ישראל היא המדינה היחידה שנשארה".
"נו, לזה התכוונתי". 

שמשון 2.0 דן בורנשטיין

1


הדבר השני הכי טיפשי שעשיתי בחיים היה לעזוב את כדור הארץ. 
הדבר הראשון היה לחזור לשם.
כמובן שבזמן אמת לא קלטתי לאיזו צרה אני מכניס את עצמי. אולי הייתי צריך להקשיב לדיילת הממורמרת שהתעלקה עליי בחללית שבה טסתי הביתה. כל כמה דקות היא באה, התיישבה לידי וניסתה לשכנע אותי שאני עושה את הטעות האולטימטיבית ושאתחרט על זה עד יומי האחרון. היה לה זמן לבלבל לי את המוח כל הדרך, כי חברת התעופה של ויומינג היתה על סף קריסה בגלל הג׳יהאד, וחוץ משנינו לא היה אף אחד במחלקת התיירים החשוכה והמטונפת. 
"תסתכל איך ריק פה, מי בכלל רוצה לטוס לישראל חוץ ממך?" היא אמרה בפעם החמישית.
"דברי יפה על המדינה שלך. את ישראלית בדיוק כמוני".
"ממוצא. ממוצא ישראלי".
"אל תשחקי אותה אמריקאית. שמעתי את האנגלית שלך וכואבות לי האוזניים עד עכשיו".
"לא משחקת, אין מצב שאני חוזרת לחיות בחור הזה. מה יש בישראל חוץ ממלחמות?"
"זה כלום לעומת מאדים. לכם יש אויב אמיתי, לא כמו הצעצועים שיורים עלינו מעזה".
"כבר אין לנו אויב. עשינו שלום, לא שמעת?"
"ברור ששמעתי, אחרת למה אני כאן. כמה שיותר רחוק מהשלום הזה יותר טוב. אל תבואי לבכות לי כשהג׳יהאדיסטים יכבשו לך את הבית".
"יכבשו?" היא עשתה פרצוף מזלזל. "כבר נתנו להם חצי מאדים, בשביל מה הם צריכים את החצי השני?"
התעלמתי והפניתי את המבט אל החלון. בחוץ עדיין לא היה שום דבר לראות. הדיילת התרחקה והלכה לשבת על הספסל שלה בקצה הקדמי של המחלקה.
נרדמתי קצת, ושוב התעוררתי, ובינתיים כבר התקרבנו לנחיתה. דרך החלון ראיתי לרגע את הירח, שעקפנו מרחוק כדי לא להיכנס לטווח הטילים של המוסלמים. אש כתומה החליפה בכניסה לאטמוספירה את נוף החלל השחור, ואחריה הופיע כדור הארץ, חשוך לגמרי חוץ מכתם אחד קטן של אור. 
ישראל נראתה מהאוויר פחות או יותר כמו שזכרתי אותה. רק האיים המלאכותיים של טי־אל־וי הוסיפו למדינה עוד נקודות מוארות בים שלא היו קיימות כשעזבתי. 
נחתנו בנמל החלל של לוד קצת לפני חצות, השעה הכי דפוקה שיש: הרכבות הפסיקו לנסוע כבר ב־22:30 והמוניות קצת אחרי זה. אמנם איציק הבטיח במכתב האחרון שלו שהוא יבוא לאסוף אותי, אבל לא ידעתי אם הוא יגיע בזמן, או בכלל יזכור את התאריך.
כשיצאתי מהשרוול בתוך הטרמינל ניגש אליי בחור עם תג זיהוי רשמי, חסם לי את הדרך ושאל בקול רדיופוני: "עמנואל גל?"
"החברים שלי קוראים לי מנו", חייכתי אליו, "אבל אתה יכול להמשיך לקרוא לי עמנואל".
"אפשר לראות דרכון?"
"רק חיכיתי שתבקש", הכנסתי את הזרת לסורק שלו.
"הגעת ממאדים?"
"כן".
"מתי היית בארץ בפעם האחרונה?"
"זה לא רשום לך שם, כל הדברים האלה?"
"יש תקלה במחשב. מתי זה היה?"
"עזבתי ישר אחרי המלחמה הגדולה".
"אתה חוזר לגור בישראל באופן קבוע?"
"כן".
"אתה יודע שיש חובת התייצבות במחלקת מיחזור תושבים תוך 24 שעות מרגע הנחיתה. אל תשכח. מי שמאחר מקבל קנס. שיהיה לך בהצלחה".
"איך אפשר לשכוח שיש פה קנס על כל דבר?"
"אני מציע לך לא להתחכם. בצד הזה של הבניין אנחנו עוד סלחניים, אבל אחרי המכס זה כבר סיפור אחר. יש לך עכשיו כמה דקות הליכה עד לשם, תנצל את הזמן כדי להתאפס".
הטרמינל היה כמעט ריק. בסוף המסדרון, לפני הכניסה לאולם ביקורת הגבולות, היו תלויים שלטים בעברית, אנגלית, וג׳יבריש פלישתי שהזכירו לנוסעים הנכנסים שורה של איסורים בתחומי מדינת ישראל: לא לחייך, לא לצחוק, לא להצחיק, לא להרים את הקול, לא להצביע על אנשים, ועוד פקודות באותו סגנון. העמדה האוטומטית במעבר הגבול חזרה על הרשימה בקול מתכתי, ואחרי ששמעתי כל הוראה הייתי צריך להסתכל לתוך המסך ולענות אם אני מסכים לקיים אותה או לא. כמובן שהיתה רק תשובה נכונה אחת, ורק הבעה אחת קבילה בזמן המענה. התשאול נמשך כמה דקות ואז השער נפתח ויכולתי להמשיך הלאה.
לא היה לי מטען חוץ מהקיטבג הישן שלקחתי איתי לטיסה. במכס היו רק מסלולים ירוקים, ואני הייתי הנוסע היחיד בסביבה. הפקיד כמובן סימן לי לעצור ואמר לי להכניס את התיק למכונת השיקוף. הוא הסתכל על המסך בעיניים מלאות תקווה, אבל הפנים שלו מיד נפלו. 
"מאיפה באת?" הוא תקע בי מבט חשדני.
"מאדים".
"כמה זמן היית שם?"
"15 שנה".
"אתה רוצה להגיד לי שהיית באמריקה 15 שנה וכל מה שהבאת איתך זה ערמה של בגדים מלוכלכים? אפילו מזכרת מסכנה לאמא שלך אין פה".
"מאיפה לך שהם מלוכלכים? אי אפשר לראות לכלוך ברנטגן".
"אולי אתה מסתיר משהו? מה דעתך, שנפתח לך את התיק?"
"אתה יכול לפתוח. מצדי אפילו תיקח את התיק במתנה".
"אולי בלעת משהו ואתה מבריח סמים?"
"אני לא צריך את זה. מי שחוזר לארץ מספיק מסומם גם ככה".
הוא נפנף לי בכעס להמשיך הלאה.
באולם הנוסעים הנכנסים לא חיכה לי אף אחד. הקיר מול היציאה מהמכס היה מכוסה בתמונה קבוצתית ענקית של העם, שבה כל עשרת האזרחים עמדו בשורה, עטופים בגלימות הסגולות שלהם, ומתחתיהם נכתב באותיות מוזהבות: "ברוכים הבאים לדמוקרטיה היחידה ביקום".
בינתיים, עד שאיציק יבוא, או עד שיתברר סופית שהוא לא בא, הלכתי להחליף כסף. החזקתי עליי במזומן את כל מה שהצלחתי לחסוך מהמשכורת הצבאית ומעוד כמה חלטורות שעשיתי לפני העזיבה. בקצה האולם היתה שורה של דלפקי המרה, וניגשתי אל זה שנראה הכי פחות חשוד. 
הבחורה בחלון דיברה במבטא רוסי כבד, כנראה עולה חדשה מפלוטו. היא לא שמחה לראות אותי. "אתה בטוח שאתה רוצה להחליף את הכסף?", היא שאלה בפרצוף עקום, ובלי לחכות לתשובה לקחה את כל ערמת השטרות, הכניסה למכונה, ובסוף נתנה לי כמה שטרות בודדים של מאה יוּדוֹלר. 
"מה זה?", הרמתי את הקול תוך כדי ספירה. "איפה השאר?"
"זה הכל".
"מה פתאום הכל? זה אולי עשירית מהשער הרשמי".
"אין דבר כזה שער רשמי. מה שאני נותנת, זה השער".
"תוציאי עכשיו את הכסף שלי או שאני הולך להביא שוטר".
"תביא מה שאתה רוצה".
רצתי למודיעין בצד השני של האולם ושאלתי איפה תחנת המשטרה של הנמל. 
"בשביל מה אתה צריך משטרה?" שאל הבחור בעמדה.
"החלפתי כסף וגנבו לי בדלפק כמעט את כל הסכום".
"לא גנבו. גבו".
"סליחה?"
"גבו. עמלה. הם לא מסבירים את זה כמו שצריך, אני אגיד להם שישימו שלט".
"איזו עמלה?"
"אתה יודע שיש עכשיו מחסור בנייר. ומחסור בדיו. השטרות יקרים מאוד, ואתה בטח לא מצפה שייתנו לך אותם סתם ככה בלי שתשתתף בהוצאות".
"אבל מה אני אמור לעשות עם פחות מאלף יודולר? זה ייגמר לי תוך שבוע!"
"זה מה יש. כדאי שתוריד מהר את הווליום לפני שהשוטרים יבואו גם בלי שתקרא להם".
הבנתי שאין עם מי לדבר, עזבתי אותו והתיישבתי על אחת הכורסאות המרופטות בפינה, במקום שממנו אפשר היה לראות את הכניסה לאולם מהכביש. עשיתי כמה חישובים בראש ואז נרגעתי לגמרי: אמנם הפסדתי 90% מהכסף, אבל זה ממילא היה סכום מגוחך, לא משהו ששווה להסתבך בגללו. סוף סוף יצא משהו טוב מהכישלון הכלכלי שלי באמריקה.
איציק הגיע ב־1:15. הוא ראה אותי לפני ששמתי לב אליו, רץ אליי בצרחות אושר וחיבק אותי. לא נפגשנו יותר משנתיים, מאז שהוא ערק מהצבא האמריקאי וחזר לארץ בחללית של מבריחי חול, והדבר הראשון שהיה לו להגיד לי אחרי כל הזמן הזה היה: "מנו, אתה נראה זוועה!" 
"גם אתה נראה נורא, יא נבלה. אבל למה אתה מאחר לי ככה?"
"מאחר? חשבתי שזאת השעה".
"לא, אמרתי לך במכתב שאני נוחת ב־23:50".
"אתה יודע שאם אני רואה מספרים הראש מתחיל להסתובב לי".
"אגב מספרים, שמע קטע: גנבו לי את כל הכסף בדלפק ההמרה".
"זה תמיד קורה. לא היית צריך להביא הרבה במזומן".
"ומה בדיוק הייתי אמור לעשות עם הכסף שלי?"
"להשאיר אותו במאדים, ממילא עוד מעט הוא לא יהיה שווה כלום".
"אתה כבר מזמן ראית לאן זה הולך", אמרתי ונתתי לו כאפה ידידותית שהפילה אותו לרצפה. "חבל שלא עזבתי יחד איתך על ההתחלה".
"באמת חבל, אבל הנה אתה פה. טוב שהספקת לצאת בזמן. אני לא מקנא בהם, מה שהולך לקרות להם עכשיו עם השלום".
"אבל בקושי נשאר לי מזומן. איך אני אסתדר ככה?"
"קודם כל אתה תגור אצלי בהתחלה. דבר שני, אתה תקבל זכויות תושב חוזר".
"איזה זכויות? חשבתי שלא מגיע לי כלום".
"הלוואי שזה היה כלום. בוא נלך, חניתי באדום־לבן".
איציק גר באחד הרובעים המשוקמים של מרכז ראשון. הנסיעה לקחה רק רבע שעה וכבר הגענו לבניין. נזהרנו לא לעשות רעש במדרגות, ונכנסנו לדירה החשוכה בלי להדליק את האור. 
"שקט, היא ישנה", איציק לחש לי.
"מי ישנה?"
"אשתי".
"לא סיפרת לי שהתחתנת".
"לא התחתנתי".
פתאום האור נדלק ומצאתי את עצמי מול בטטה עצבנית בתחתונים וחזייה. היא עמדה עם הידיים על המותניים וצעקה: "מה אתם חושבים שאתם עושים?"
"ריקי", איציק ניסה להרגיע אותה, "אמרתי לך שאני…"
"לא מעניין אותי! עופו החוצה, שניכם".
"אבל ריקי, אמצע הלילה עכשיו".
"או שאתם יוצאים או שאני הולכת לאמא שלי".
"אה, אם ככה", איציק נרגע, "אז תמסרי לה ד"ש ממני".
ריקי התחילה לנשוף ולשאוף כמו פר זועם, חטפה את התיק שלה מהמתלה, הבריגה במאמצים גדולים את כפות הרגליים שלה לתוך נעלי עקב, ויצאה לחדר המדרגות בטריקת דלת שהרעידה את כל החדר.
"היא שכחה להתלבש", אמרתי.
"יש לה בגדים רזרביים באוטו".
"איפה מצאת כזאת אישה מקסימה?"
"קיבלתי בהגרלה ממשלתית".
"למה שאחד כמוך יירשם להגרלה? תמיד השגת כל אחת שרצית".
"מי אמר שנרשמתי? זה חלק מהזכויות של תושב חוזר".
"אידיוט, לא כל זכות צריך לנצל".
"רואים שאתה לא בעניינים", איציק אמר והפיל את עצמו אחורה על הספה. "את הזכויות שנותנים לך פה אתה חייב לנצל. לא שואלים אותך בכלל".
"נשמע כיף. עשיתי טעות שחזרתי, אה?"
"מה פתאום, אין עוד מדינה כמו ישראל".
"אבל ישראל היא המדינה היחידה שנשארה".
"נו, לזה התכוונתי".