עוז לתמורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוז לתמורה
הוספה למועדפים

עוז לתמורה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר בוחן את חלקו של עמוס עוז בשינוי התפיסה שחל בחברה הישראלית, בייחס לאש"ף ומדינה פלשתינאית, בין השנים 1993-1967. משאט-נפש למתן הכשר. 

"סיפרו של ד"ר יהודה שלם הוא מחקר חלוצי בישראל על עוז הפוליטי. דמותו של עמוס עוז כמשפיען פוליטי היא תמצית התופעה של השתלטות המפלגה על האמנות. הספר מרחיב מאוד את הבנת ההיסטוריה הפוליטית של המדינה באמצעות חשיפת הסימביוזה של עוז עם שמעון פרס". (אמנון לורד)

"עמוס עוז קבע פעם כי 'במלחמה בין ירושלים לתל אביב אני כולי לצד תל אביב. שפיות, חילוניות והווה… זה דבר חולה שחברה חיה בעבר ובעתיד, זה מסוכן נורא והורג אנשים'. יהודה שלם בספרו בוחן את יחסו הבעייתי של עוז לירושלים וממילא את יחסו לציונות. חשוב להקשיב לו, כיוון שעוז היה 'אפיפיור רוחני' והשפיע על דורנו". (ד"ר צבי צמרת)

ד"ר יהודה שלם הוא פובליציסט, חבר מערכת "האומה" ושותף למיזם הנצחת הגדודים העבריים בארץ בנימין במלה"ע ה-1. נשוי ואב לחמישה. תושב ההתנחלות עפרה. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

מבוא

ספר זה בוחן את שאלת השפעתו של עמוס עוז על השינוי התפיסתי שחל בחברה הישראלית בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי, ובמיוחד בעניין מעמדו של אש"ף. בספר זה אנסה לתאר ולנתח, באמצעות עיון בכתיבתו של הסופר עמוס עוז (יצירות ספרות, מסות ומאמרי עיתונות), בדברים שנכתבו על אודותיו ובקשריו עם פוליטיקאים בכירים, את התהליך ההיסטורי שעברה החברה בישראל בעניין ההכרה באש"ף וערפאת כנציגו, ובעניין התפתחות רעיון הקמת מדינה פלסטינית. סופר זה נבחר בשל מעמדו בחברה בישראל – איש רוח אשר דבריו נשמעים, שכן נקודת המוצא של המחקר היא שלאנשי רוח וסופרים יש השפעה על החברה שבה הם יוצרים וחיים.

השערת המחקר בספר זה היא שהחתימה על הסכם אוסלו (להלן: הסכם אוסלו) התאפשרה בעקבות שינוי תפיסתי שחל בחברה הישראלית בעניין הסכסוך הערבי־ישראלי בכלל וביחס לאש"ף ולמדינה פלסטינית בפרט, וכן שאנשי רוח היו שותפים ביצירת שינוי זה. מחקר זה מתמקד באיש רוח אחד בולט ומרכזי, עמוס עוז, המשמש מקרה־מבחן להשפעת האינטלקטואלים על תהליך ההכרה באש"ף ועל ההסכמה להקמת מדינה פלסטינית.

השפעה כזו ידועה בהיסטוריה של מדינות אחרות בעולם (העניין יידון בספר), והחידוש במחקר זה טמון בניסיון לבחון את השפעת האינטלקטואלים בישראל (דרך בחינת נציג השכבה החברתית – הסופר עמוס עוז) על התהליך הפוליטי הדרמטי שהביא לחתימה על הסכם אוסלו. אציין כי לא מצאתי מחקר שנערך עד כה ובחן השפעות של אינטלקטואלים ישראלים בכלל ושל עמוס עוז בפרט על התהליך הנדון, וזאת אף שחלפו למעלה מ־25 שנה מאז נחתם ההסכם.

בחינת השינוי התפיסתי ביחס לסכסוך הערבי־ישראלי התמקדה בגבולות המדינה. כלומר, לא עסקתי כמעט בהשתנות היחס למדינות ערב הסובבות את מדינת ישראל, אלא התמקדתי בהשתנות היחס לרעיון מדינה ערבית נוספת בשטחים שבשליטת מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים.

ספר זה שייך לתחומי ההיסטוריה והספרות גם יחד, ונעשה בו ניסיון לבחון את ההקשרים ההיסטוריים של הכתיבה הספרותית. עוז ביטא את עמדותיו במפורש במאמרים ובנאומים, ומעמדו כאינטלקטואל העניק לדבריו תוקף.

לספר מבוא ושישה פרקים, ולהלן אסקור את תוכן הפרקים בקצרה:

בפרק הראשון אציג את השינוי התפיסתי שחל בישראל ביחס לאש"ף ולמדינה פלסטינית, מאז מלחמת ששת הימים ועד לחתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן ב־13.9.93. שינוי זה ניכר הן בדעותיהם של אזרחי המדינה והן בעמדות שביטאו מנהיגיה ובצעדים שנקטו הלכה למעשה. אצל אותם אישים בכירים אפשר לראות שחל היפוך מחשבתי מלא ביחס לסכסוך הערבי־ישראלי, כפי שהדבר משתקף בעמדתם כלפי אש"ף. בהמשך הפרק אציג את שאלת המחקר: כיצד התרחש שינוי זה?

בפרק זה יוצגו גבולות תיחום המחקר: התקופה שבה מתמקד המחקר, המשתרעת על פני 26 שנה (1993-1967), ממלחמת ששת הימים ועד לחתימה על הסכם אוסלו; והמקורות שנבחרו לצורך המחקר: היצירות הספרותיות המוקדמות של עמוס עוז, שנכתבו בין השנים 1974-1963, המסות שכתב בין השנים 1987-1979, ומאמרי הדעה והכתבות שנכתבו עליו בכל התקופה הנחקרת בעיתונות בישראל ובעולם. מקור נוסף לעבודה הוא קשריו עם פוליטיקאים בכירים.

את הפרק יחתום פירוט המתודולוגיה של המחקר, שהוא איכותני. אתייחס למגבלות של החוקר ושל המחקר האקדמי ולנטייה האנושית להגיע למסקנות אינטואיטיביות, המציבה מכשולים בדרכו של החוקר. כמו כן אציג את הגישה לניהול תהליך היסטורי, ובמיוחד אמורים הדברים בהכרח לִתחוֹם אותו בזמן ולקבוע את נקודות ההתחלה והסוף שלו על ציר הזמן, אף שקשה לדעת מתי בדיוק הייתה נקודת ההתחלה של תהליך היסטורי, וכן קשה לקבוע אם התהליך אכן הגיע לנקודת הסיום שלו.

בפרקים השני והשלישי אֲתַקֵּף את טענתי כי לאנשי רוח יש השפעה על החברה. זאת אעשה באמצעות הצגת דוגמאות מההיסטוריה, הן ממדינות דיקטטוריות והן ממדינות דמוקרטיות, של אנשי רוח וסופרים שידוע כי הייתה להם השפעה על מהלכים פוליטיים שביצעו מנהיגי המדינות שבהן הם חיו ופעלו. דוגמאות אלו יבהירו את החשיבות שיש לאיש הרוח ולדבריו בביסוס הלגיטימציה לתהליכים מסוימים, שבלעדי השפעתם קשה להבין כיצד התקבלו אותם תהליכים בחברה של אותה מדינה. בדוגמאות שיוצגו ישנם אנשי רוח שהשפיעו על מדיניות, ואחרים שהיו כלי בידי מדינאים, לעתים שלא מתוך בחירה. כפי שאראה בספר זה, השפעתו של עמוס עוז הייתה שילוב של שתי דרכי השפעה אלו. בסיום שני פרקים אלו אזכיר מחקרים שנערכו בנושא השפעת אנשי רוח על החברה בישראל, ומחקרים שבדקו השפעת סיפורי ילדים על הסכסוך הערבי־ישראלי.

בפרק הרביעי אציג את השפעתו של עמוס עוז על התפיסה ועל המדיניות בישראל בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי, ובדגש בהכרה באש"ף ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. ראשית, אסקור את הביוגרפיה האישית של הסופר, שהיא מרתקת ומיוחדת: עוז חונך על ברכי הרוויזיוניזם והפך ברבות הימים ל"דוברה האידאולוגי הבלתי מוכתר של תנועת העבודה".[1]

בהמשך הפרק אבחן את מעמדו של עוז כסופר בעל השפעה ואתמודד עם השאלה המתבקשת במה כוחו ומדוע הצליח להשפיע על החברה יותר מסופרים המזוהים עם המחנה הפוליטי הנגדי.

בחלק השלישי של פרק זה אגדיר את התמות, שבאמצעותן אנסה להראות את השפעתו הן ביצירותיו (בצורה מוגבלת) והן במאמריו ובמפגשיו עם פוליטיקאים.

אחתום את הפרק בטענה שתוצאת השפעתו של עמוס עוז – החתימה על הסכם אוסלו – לא הייתה מתוכננת מראש. לשם הוכחת טענתי זו אסתמך על "חוק התוצאה־שלא־נתכוונה" שניסח ההיסטוריון פול ג'ונסון, ועל ה"גישה המורפוגנטית" לבחינת שינויים בחברה באמצעות סוכני תרבות.

הפרק החמישי הוא לב המחקר, ובו אבחן, באמצעות רשימת תמות מוגדרות, את השפעתו של עמוס עוז על החברה: אבחן את הבימות השונות ששימשו את הסופר להביע את דעתו בתמות האלה: ביצירות ספרות, במסות, במאמרים ובראיונות. בכל סוגי הכתיבה האלה יופיע עיסוק בתמות, אך חשוב לציין שלא כולן יופיעו בכל אחד מן הסוגים. מלבד ניתוח יצירות פרי עטו של עוז עצמו, אציג גם עדויות להד שעוררו דבריו ולהשפעה שהייתה להם על החברה מתוך עיון במאמרים שהתפרסמו בעיתונות בארץ ובעולם בעניינו ומתוך בחינת הקשרים שקִיים עם פוליטיקאים בכירים.

הפרק השישי יוקדש לדיון ולהסקת מסקנות.

סיכום קצר יחתום את הספר.

[1] ירדנאי־גל, נעה,"אילו היה לבון כאן", דבר, 7.2.86 (להלן: ירדנאי־גל, "לבון"), אע"ע. [חזרה]

פרק ראשון: המחוג זז שמאלה – שינויים תפיסתיים ומדיניים לקראת הסכם אוסלו

א. שינוי עמדות מדיניות בציבוריות הישראלית

המחקר שבספר זה נכתב מתוך הנחת יסוד היסטורית מרכזית, שלפיה חל שינוי תפיסתי בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שינוי שהגיע לפסים מעשיים במדיניותה של ממשלת ישראל ולגיבוש הסכם אוסלו – כפי שאראה להלן. השינוי התפיסתי הביא להטמעתן של עמדות מדיניות, שבעבר היו נחלתם של אנשים שהשתייכו לחוגי השמאל המדיני, והן נעשו לעמדות רווחות גם בקרב ציבור ומנהיגי ציבור שאינם מזוהים עם חוגים אלו ובוודאי אינם משתייכים אליהם. במילים אחרות – ההנהגה והציבור נעו שמאלה בתפיסתם הנוגעת לסוגיות מדיניות מרכזיות, כגון מעמד ההתיישבות היהודית שמעבר לקו הירוק, הלגיטימיות לקיומה של הנהגה פלסטינית, ומעל הכול – ההסכמה לכינונה של ישות מדינית פלסטינית עצמאית.

מדינה פלסטינית – מהתנגדות לקבלה

מחקרים וסקרים דמוגרפיים מצביעים על שינוי בעמדות הציבור הישראלי:

במסגרת מחקר שנעשה במרכז ע"ש יפה באוניברסיטת תל־אביב נדונו אפשרויות שונות להסדרי שלום. על האפשרות שתקום מדינה פלסטינית נכתב בדוח המסכם:

מאחר שחלופה זו היא מרחיקת לכת, ומאחר שיישומה כרוך בסיכונים חמורים ביותר למרקם העדין של החברה הישראלית ולעצם אחדותה ושלימותה של האומה, קשה להעלות על הדעת ממשלה ישראלית כלשהי שתנסה ליישמה ללא הסכמה מוקדמת מצד הציבור, המובעת באמצעות משאל עם מסוג כלשהו. אם מפלגת העבודה התחייבה לערוך משאל עם (או לערוך בחירות חדשות לכנסת) על פתרון הכרוך בפשרה טריטוריאלית [כנראה, הכוונה עם ירדן], קל וחומר שתידרש לעשות כן לגבי הסכם להקמת מדינה פלשתינאית.[1]

יש להדגיש כי עד לזמן שבו נכתב ספר זה (נובמבר 2021) לא נערך בישראל משאל עם בנושא הקמת מדינה פלסטינית. עובדה זו חשובה על רקע תפיסת מחברי הדוח שראו בצעד כזה צעד דרמטי, והיא רלוונטית למחקר זה כדי להמחיש את השינוי שחל בחברה הישראלית ביחס לרעיון המדינה הפלסטינית.

במדינת ישראל של 2018 קיימת הסכמה רחבה אשר לרעיון הקמתה של מדינה פלסטינית בהנהגת הרש"פ בין הירדן לים התיכון – כך עולה מסקר שערך "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום", שבאוניברסיטת תל־אביב, באוגוסט 2018:

התמיכה בפתרון שתי המדינות יורדת מ־46% בקרב פלסטינים ויהודים ישראלים לפני שישה חודשים ל־43% אצל שני הצדדים היום. זהו שיעור התמיכה הנמוך ביותר ברעיון זה בקרב שני הציבורים במהלך השנתיים האחרונות של הפעימה, הנמוך ביותר זה יותר מעשור, כאשר החלה ירידה קבועה בתמיכה...[2]

תוצאות דומות ואף מובהקות יותר עלו ממחקרם של ד"ר יהודה בן מאיר וד"ר אולנה בגנו־מולדבסקי, שהתפרסם ב־2014 בכנס השנתי של "המכון למחקרי ביטחון לאומי":

כמחצית מהישראלים (49%) יצביעו בעד הסכם קבע עם הפלסטינים המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים, וההסכם יובא למשאל עם. 25% מהישראלים יצביעו נגד, בעוד 26% אינם יודעים או שאינם בטוחים.[3]

 במסגרת מחקר של מכון טרומן, שנערך ב־2003, הופנתה שאלה ליהודים ולערבים אזרחי ישראל. המשתתפים בסקר נשאלו לגבי הסכמתם לתרחיש שהוצג להם, שלפיו אחרי הקמת מדינה עצמאית פלסטינית והגעה להסכמה בין היהודים לפלסטינים בסוגיות שהם חלוקים בהן, תהיה הכרה הדדית במדינות העמים: מדינת ישראל תוכר כמדינת העם היהודי, ומדינת פלסטין כמדינת העם הפלסטיני. 65% אחוזים מן המשתתפים בסקר הסכימו להכרה בחלוקה הזאת:

בין אם הם מסכימים או לא מסכימים שלאחר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ויישוב כל הסוגיות שבמחלוקת, תהיה הכרה הדדית בישראל כמדינת העם היהודי ובפלסטין כמדינת העם הפלסטיני... בקרב הישראלים 65% הסכימו לכך ו־33% התנגדו.[4]

מעיון במקורות מגוונים עולה כי בעשור שחלף מאז המחקר של מכון טרומן, לא חל שינוי במגמה זו.

אזרח ישראלי בן דורנו, המצוי מעט בנושאים הפוליטיים הנדונים חדשים לבקרים וחשוף לתכנים המועברים באמצעי התקשורת, עשוי להתרשם בנקל כי הדיון בשאלת האפשרות להקמת מדינה פלסטינית נחשב לגיטימי מקדמת דנא, וכי מעולם לא הוטל ספק בלגיטימיות המיוחסת לו. התמונה ההיסטורית שונה מאוד. העדויות לכך רבות ומעניינות, ובייחוד אלו שמקורן בדברי אנשי שמאל מובהקים, שזוכרים כיצד דעותיהם, שהיו במשך שנים דחויות, נעשו למרכזיות, ולהלן אדגים:

ב־1987 כתב עקיבא אור, שהיה אחד ממייסדי ארגון מצפן,[5] כך: "ב־1967 טענו כל המפלגות – והציבור – בישראל שאין עם פלסטיני [ההדגשה במקור]. רק מאז האינתיפאדה הראשונה ב־1987 הפכו דעות 'מצפן' על קיום עַם פלסטיני, שכל עוד לא מומשו שאיפותיו לעצמאות בחלק מפלשתינה הוא ייאבק למימושן ולא יהיה קץ לסכסוך, לנחלת הציבור הישראלי".[6]

בשיחה עם השר ישראל גלילי,[7] שנערכה לאחר בחירות 77', שבהן עלתה מפלגת הליכוד לראשונה לשלטון, אמר גלילי: "חיוני ביותר, מבחינת טבעה של תנועתנו ומבחינת תפקידנו בעם, שאפילו כתנועה שבאופוזיציה, לא ניפול בקוטב השלילי מבחינת המשך המאמץ ההתיישבותי, ההתנגדות לכינונה של מדינה פלשתינית וההתנגדות לחזרה לקווי יוני 1967".[8]

בראיון שערך העיתונאי דן מרגלית עם אורי אבנרי[9] ב־2016, אמר אבנרי: "ההכרה בעם הפלשתינאי שעליה דיברתי הגיעה רק באוסלו. מק"י הייתה נגד מדינה פלשתינאית עד 69'. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים נטוע היום עמוק בחברה הישראלית. זה הפתרון היחיד אחרת יהיה כאן אפרטהייד ומלחמת אזרחים. לפתרון יש קונצנזוס בינלאומי".[10]

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, דנו במפא"י בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט כיצד לנהוג בהישגים הגאוגרפיים שהושגו במלחמה: האם יש לנהל לגביהם משא ומתן או ליישבם? על הצעתו של פנחס לבון "לסגת... נסיגה חד־צדדית מבלי להבטיח קודם את השלום, [נכתב, כי] עמדה זו, מלבד רק"ח, לא אימצה לעצמה עד כה שום מפלגה בישראל, ושום אישיות ציבורית לא העזה לתמוך בה בפומבי".[11]

יוסי ביילין, מי שלימים היה מיוזמי הסכם אוסלו, תיאר ויכוח פנימי שהתנהל בתנועת העבודה לאחר מלחמת ששת הימים: "בני מהרשק נמנה עם הדוברים העיקריים של גישה זו. 'לכל אחד מאיתנו יש כמיהה לשלום. אין אדם בארץ שאין לו כמיהה לשלום... אבל אין לנו דבר מסוכן מאשר אשליית השלום', הוא אומר".[12] ובהזדמנות אחרת אמר מרשק: "'מי שרוצה לתת שלום תמורת שטחים – אין דבר כזה', מסביר בני מהרשק".[13]

אציין כי בראיון שערכתי עם יוסי ביילין בביתו, ב־26.11.18, בעניין רעיון המדינה הפלסטינית, אמר ביילין כי עד להכרזתו של חוסיין כי הוא מסיר את אחריותו מערביי יהודה ושומרון,[14] לא הושמעה במפלגת העבודה תמיכה במדינה פלסטינית. עם זאת, הדגיש ביילין כי הפשרה הטריטוריאלית הופיעה תמיד במצעה של מפלגת העבודה. עוד הוסיף ביילין כי בן־גוריון טען שהיה ניתן לכבוש את יהודה ושומרון במלחמת השחרור, אך הסכנה הדמוגרפית שראה בצירוף תושביהם הערבים של שטחים אלה היא שהניאה אותו מהמהלך.[15]

בראיון שערכתי עם עדנה סולודר, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, בביתה שבקיבוץ גשר, ב־27.8.18, היא אמרה שכיום היא תומכת במדינה פלסטינית, וזאת בניגוד לדעתה בעבר. לדבריה, בשנות ה־80 אמרה לאחד מחבריה למפלגת העבודה: "הס מלהזכיר מדינה פלשתינאית",[16] אמירה שהיא ושכמותה גרמו לחבריה במפלגה לכנותה "ליכוד ב". היא הסבירה ש"אנשים משנים דעותיהם".

בחינת דעותיהם של אב ובנו תמחיש גם היא את השינוי הגדול שהתרחש:

ב־2016 כתב יואל מרשק (בנו של בני מרשק שהוזכר לעיל), בעניין מסירת שטחים תמורת שלום את הדברים האלה: "בארבעת החודשים האחרונים אני 'חורש' את הארץ במסע אל ליבם של האזרחים בנושאים מדיניים וביטחוניים... לקדם את ההיפרדות ואת ההכרה בשתי מדינות... להלן הצעתי... עקרונות: 1. [ההדגשה במקור] ממערב לירדן תתקיימנה שתי מדינות ריבוניות – מדינת ישראל ומדינת פלסטין".[17]

מעמדה של ההנהגה הפלסטינית – מאויב מובהק לשותף מדיני

על השינוי במעמדו של אש"ף בחברה הישראלית ניתן ללמוד מהמקרה המובא בספרה של עו"ד פליציה לנגר, שבמשך שנים רבות שימשה סנגורית של ערבים אשר נחשדו בפעילות חבלנית כנגד מדינת ישראל:

חמש־עשרה שנה לאחר מכן [תחילת שנות השבעים] ננעלו דלתות הקיבוצים בפני בני, כבמאי, חרף הצלחתו בתחום זה. בקיבוץ עין־חרוד אמר אחד החברים כי להעסיק את [מיכאל] בנה של [עוה"ד] פליציה לנגר זה כאילו להעסיק את בנו של יאסר ערפאת. [18]

סיפורו של מיכאל לנגר הוא רק דוגמה אחת ליחס שהיה נהוג כלפי אש"ף במשך שנים רבות. ואמנם, כך היה הלך הרוח בזרם המרכזי של החברה הישראלית בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם אוסלו, אבל בתהליך רב־שנים שעברה החברה הישראלית, נוצרה אווירה שונה ונוצקו תפיסות שונות, והן שאפשרו את השינוי שהביא רבים לראות באש"ף שותף מדיני, שינוי שהביא לחתימה על הסכם אוסלו, בהובלת יצחק רבין.

וכך כתב לובה אליאב[19] ב־1976:

האסכולות ה'יוניות' שקמו מול תורת ה'סטאטוס־קוו' [של 'אף שעל']... לא הצליחו להביא את השינוי הצפוי. נראה לי, כי חשוב ביותר לעמוד על סיבותיו של מצב הזה. הסיבה העיקרית היא כי טיעוני ה"יונים" לא יכלו לעבור את 'המסננת המחשבתית' של מה שנקרא ה'איש ברחוב'... השלטון... פיתח וטיפח נוגדנים ל'פרופסורים, המנותקים מהציבור והיושבים על מרומי האולימפוס'... כל מי שהשמיע טיעון 'יוני' הפך בעיני השלטון ל'פרופסור'... את ה'יונים' השמיצו לא רק כ'פרופסורים' אלא גם כ'שמאלנים'... שי"ח [שמאל ישראלי חדש], 'מצפן' או ל'קומוניסטים'. וב'דחלילים' אלו הבהילו את רוב העם.[20]  

עוד על מעמדו של אש"ף בחברה הישראלית לפני הסכם אוסלו ניתן ללמוד מדברים שכתב ב"מעריב" העיתונאי אמנון אברמוביץ' שלוש שנים בלבד לפני החתימה עליו:

המונחים המשמשים לתאור השבר ביחסי השמאל עם אש"ף שאולים מהשפה המקצועית של יחסי אישות: גט כריתות [...] על יחסי המעמד האישי הללו אמר פעם הסופר א.ב. יהושע, שלשמאל אין סיכוי אלקטוראלי כל עוד הוא נתפס כמי שמנהל רומן עם אש"ף מאחורי גבו של הציבור. הסופר עמוס עוז קרא לעשות שלום ולא אהבה.[21]

ובמקום אחר, עיתונאי שנסע ליריחו לאחר החתימה על הסכם אוסלו, תיאר איך "היתה רוח אחרת מסביב, רצף דחוס של אירועים מהפכניים, 'אויבים שהיו לידידים', כדברי האלוף עוזי דיין".[22]

ב. משינוי תפיסתי למעשה מדיני – הסכם אוסלו

שיאו של השינוי התפיסתי המדיני בציבוריות הישראלית בא לידי ביטוי בחתימה על הסכם אוסלו ב־13 בספטמבר 1993. בהסכם זה הניחו היריבים מאתמול, אש"ף ומדינת ישראל, את משקעי העבר וביקשו לפתוח דף חדש ביחסי יהודים וערבים במדינת ישראל.

הסכם אוסלו הוא למעשה נקודת מפנה בסכסוך הערבי־ישראלי, וזאת מכיוון שהחתימה על הסכם עם אש"ף, היא כשלעצמה הייתה מעשה בלתי מתקבל על הדעת במשך שנים רבות.

על עומק השינוי התפיסתי שקדם לחתימה על הסכם אוסלו מצביע, אולי בעיקר, המהפך בעמדותיהם של מי שקידמו את התהליך והמוציאים לפועל של ההסכם – שמעון פרס ויצחק רבין. פרס, אשר קיבל פרס נובל לשלום על חלקו במהלך,[23] אמר בראיון לעיתון דבר ב־1975:

ואם תקום מדינה פלשתינאית אין ספק, שהבטן הגדתית שלה תתמלא מייד בנשק חדיש מתוצרת בריה"מ, או ממחסני לוב... נוסף למדינה הפלשתינאית שתהיה עצמה חמושה מכף רגל ועד ראש יהיו בה בסיסים לכוחות 'פתח'... מצוידים בטילי כתף... שיהיו איום על כל מטוס ומסוק, שימריאו בשמי ישראל.[24]

יצחק רבין היה ראש הממשלה שחתם על הסכם אוסלו וזכה לפרס נובל לשלום בגינו,[25] מעשה שמעיד על שינוי דרמטי שחל ביחסו לאש"ף. על יחסו לגוף זה בעבר אפשר ללמוד מהדברים שכתב בספרו פנקס שירות: "המושג אש"ף... נוצר בוועידת הפסגה בינואר 1964... בוועידה זו ובצמוד אליה דרך 'כוכבו' של איש שנרבה להזכיר את שמו – בשאט־נפש: יאסר ערפאת".[26] באותו הספר הוא מספר על דברים שאמר לנשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ב־1977, בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה (1977-1974): "אני חוזר ואומר: אנו מתנגדים בכל תוקף למדינה פלשתינאית עצמאית בינינו לבין ירדן... מדינה שלישית [בין הים התיכון לנהר הירדן] לא תקום".[27]

בספרו תיאר רבין שיחות שניהל עם מנהיגים בינלאומיים והזכיר כי "בכנס של מנהיגים סוציאליסטיים באנגליה, ב־30 ביוני [1974]... הדגשתי, כי אנו מכירים בכך שישנה בעיה פלשתינאית, אלא שפתרונה לא ימצא במו"מ עם אש"ף ולא על־ידי הקמת מדינה נוספת בין ישראל ל[נהר] ירדן, אלא במסגרת של מדינה ירדנית־פלשתינאית מזרחה לישראל".[28]

במונולוג מדומיין, שפרסם הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש) במעריב ב־1989, הוזכר שמו של עוז כמי שחש, כיצחק רבין, "שאט הנפש" כלפי אש"ף:

אני א: מה שמדאיג, זה הביזוי העצמי. הריצה הכפייתית עם הלשון בחוץ, אל האוייב. ואיזה אוייב?! אנשי שמאל מושבעים, כמו עמוס עוז ואהרן מגד, מזמן הכירו בעובדה שהנהגת אש"ף אינה אלא חבורת פושעים מגונה, שדוגלת באידאולוגיה גזענית אלימה. מה המניע שדוחף אנשים מסוג מסויים לבוא במגע פיזי עם הבוץ הטובעני הזה?

אני ב: [ההדגשות במקור] לאור היום זה נקרא הידברות נחוצה עם האוייב, הסיסמה האנטיציונית ביותר שהצליחו למכור לנו שוטפי מוחותינו בשנים האחרונות. עם נורמאלי מדבר עם מבקשי נפשו אחרי שניצח אותם או שנוצח על־ידם. קל לנחש לאיזו

אלטרנאטיווה מן השתיים מתכוונים חסידי תורת־המגעים־שבעל־פה. יש אנשים שהכניעה אצלם היא צורך נפשי.[29]

את הפרק העוסק בשינוי התפיסתי אחתום בדברים שכתב עמוס עוז בספרון שלום לקנאים, שאותם השמיע גם במהלך הרצאה, שבה הביע תמיכתו במדינה פלסטינית:

מי שראה את יצחק רבין ושמעון פרס, שני נצים תומכי התנחלויות, לוחצים את ידו של יאסר ערפאת ומנסים להגשים עמו את פשרת שתי המדינות... לא יקנה בקלות את גלולות הייאוש שנקראות "המצב בלתי הפיך".[30]

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

עוז לתמורה יהודה שלם

מבוא

ספר זה בוחן את שאלת השפעתו של עמוס עוז על השינוי התפיסתי שחל בחברה הישראלית בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי, ובמיוחד בעניין מעמדו של אש"ף. בספר זה אנסה לתאר ולנתח, באמצעות עיון בכתיבתו של הסופר עמוס עוז (יצירות ספרות, מסות ומאמרי עיתונות), בדברים שנכתבו על אודותיו ובקשריו עם פוליטיקאים בכירים, את התהליך ההיסטורי שעברה החברה בישראל בעניין ההכרה באש"ף וערפאת כנציגו, ובעניין התפתחות רעיון הקמת מדינה פלסטינית. סופר זה נבחר בשל מעמדו בחברה בישראל – איש רוח אשר דבריו נשמעים, שכן נקודת המוצא של המחקר היא שלאנשי רוח וסופרים יש השפעה על החברה שבה הם יוצרים וחיים.

השערת המחקר בספר זה היא שהחתימה על הסכם אוסלו (להלן: הסכם אוסלו) התאפשרה בעקבות שינוי תפיסתי שחל בחברה הישראלית בעניין הסכסוך הערבי־ישראלי בכלל וביחס לאש"ף ולמדינה פלסטינית בפרט, וכן שאנשי רוח היו שותפים ביצירת שינוי זה. מחקר זה מתמקד באיש רוח אחד בולט ומרכזי, עמוס עוז, המשמש מקרה־מבחן להשפעת האינטלקטואלים על תהליך ההכרה באש"ף ועל ההסכמה להקמת מדינה פלסטינית.

השפעה כזו ידועה בהיסטוריה של מדינות אחרות בעולם (העניין יידון בספר), והחידוש במחקר זה טמון בניסיון לבחון את השפעת האינטלקטואלים בישראל (דרך בחינת נציג השכבה החברתית – הסופר עמוס עוז) על התהליך הפוליטי הדרמטי שהביא לחתימה על הסכם אוסלו. אציין כי לא מצאתי מחקר שנערך עד כה ובחן השפעות של אינטלקטואלים ישראלים בכלל ושל עמוס עוז בפרט על התהליך הנדון, וזאת אף שחלפו למעלה מ־25 שנה מאז נחתם ההסכם.

בחינת השינוי התפיסתי ביחס לסכסוך הערבי־ישראלי התמקדה בגבולות המדינה. כלומר, לא עסקתי כמעט בהשתנות היחס למדינות ערב הסובבות את מדינת ישראל, אלא התמקדתי בהשתנות היחס לרעיון מדינה ערבית נוספת בשטחים שבשליטת מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים.

ספר זה שייך לתחומי ההיסטוריה והספרות גם יחד, ונעשה בו ניסיון לבחון את ההקשרים ההיסטוריים של הכתיבה הספרותית. עוז ביטא את עמדותיו במפורש במאמרים ובנאומים, ומעמדו כאינטלקטואל העניק לדבריו תוקף.

לספר מבוא ושישה פרקים, ולהלן אסקור את תוכן הפרקים בקצרה:

בפרק הראשון אציג את השינוי התפיסתי שחל בישראל ביחס לאש"ף ולמדינה פלסטינית, מאז מלחמת ששת הימים ועד לחתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן ב־13.9.93. שינוי זה ניכר הן בדעותיהם של אזרחי המדינה והן בעמדות שביטאו מנהיגיה ובצעדים שנקטו הלכה למעשה. אצל אותם אישים בכירים אפשר לראות שחל היפוך מחשבתי מלא ביחס לסכסוך הערבי־ישראלי, כפי שהדבר משתקף בעמדתם כלפי אש"ף. בהמשך הפרק אציג את שאלת המחקר: כיצד התרחש שינוי זה?

בפרק זה יוצגו גבולות תיחום המחקר: התקופה שבה מתמקד המחקר, המשתרעת על פני 26 שנה (1993-1967), ממלחמת ששת הימים ועד לחתימה על הסכם אוסלו; והמקורות שנבחרו לצורך המחקר: היצירות הספרותיות המוקדמות של עמוס עוז, שנכתבו בין השנים 1974-1963, המסות שכתב בין השנים 1987-1979, ומאמרי הדעה והכתבות שנכתבו עליו בכל התקופה הנחקרת בעיתונות בישראל ובעולם. מקור נוסף לעבודה הוא קשריו עם פוליטיקאים בכירים.

את הפרק יחתום פירוט המתודולוגיה של המחקר, שהוא איכותני. אתייחס למגבלות של החוקר ושל המחקר האקדמי ולנטייה האנושית להגיע למסקנות אינטואיטיביות, המציבה מכשולים בדרכו של החוקר. כמו כן אציג את הגישה לניהול תהליך היסטורי, ובמיוחד אמורים הדברים בהכרח לִתחוֹם אותו בזמן ולקבוע את נקודות ההתחלה והסוף שלו על ציר הזמן, אף שקשה לדעת מתי בדיוק הייתה נקודת ההתחלה של תהליך היסטורי, וכן קשה לקבוע אם התהליך אכן הגיע לנקודת הסיום שלו.

בפרקים השני והשלישי אֲתַקֵּף את טענתי כי לאנשי רוח יש השפעה על החברה. זאת אעשה באמצעות הצגת דוגמאות מההיסטוריה, הן ממדינות דיקטטוריות והן ממדינות דמוקרטיות, של אנשי רוח וסופרים שידוע כי הייתה להם השפעה על מהלכים פוליטיים שביצעו מנהיגי המדינות שבהן הם חיו ופעלו. דוגמאות אלו יבהירו את החשיבות שיש לאיש הרוח ולדבריו בביסוס הלגיטימציה לתהליכים מסוימים, שבלעדי השפעתם קשה להבין כיצד התקבלו אותם תהליכים בחברה של אותה מדינה. בדוגמאות שיוצגו ישנם אנשי רוח שהשפיעו על מדיניות, ואחרים שהיו כלי בידי מדינאים, לעתים שלא מתוך בחירה. כפי שאראה בספר זה, השפעתו של עמוס עוז הייתה שילוב של שתי דרכי השפעה אלו. בסיום שני פרקים אלו אזכיר מחקרים שנערכו בנושא השפעת אנשי רוח על החברה בישראל, ומחקרים שבדקו השפעת סיפורי ילדים על הסכסוך הערבי־ישראלי.

בפרק הרביעי אציג את השפעתו של עמוס עוז על התפיסה ועל המדיניות בישראל בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי, ובדגש בהכרה באש"ף ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. ראשית, אסקור את הביוגרפיה האישית של הסופר, שהיא מרתקת ומיוחדת: עוז חונך על ברכי הרוויזיוניזם והפך ברבות הימים ל"דוברה האידאולוגי הבלתי מוכתר של תנועת העבודה".[1]

בהמשך הפרק אבחן את מעמדו של עוז כסופר בעל השפעה ואתמודד עם השאלה המתבקשת במה כוחו ומדוע הצליח להשפיע על החברה יותר מסופרים המזוהים עם המחנה הפוליטי הנגדי.

בחלק השלישי של פרק זה אגדיר את התמות, שבאמצעותן אנסה להראות את השפעתו הן ביצירותיו (בצורה מוגבלת) והן במאמריו ובמפגשיו עם פוליטיקאים.

אחתום את הפרק בטענה שתוצאת השפעתו של עמוס עוז – החתימה על הסכם אוסלו – לא הייתה מתוכננת מראש. לשם הוכחת טענתי זו אסתמך על "חוק התוצאה־שלא־נתכוונה" שניסח ההיסטוריון פול ג'ונסון, ועל ה"גישה המורפוגנטית" לבחינת שינויים בחברה באמצעות סוכני תרבות.

הפרק החמישי הוא לב המחקר, ובו אבחן, באמצעות רשימת תמות מוגדרות, את השפעתו של עמוס עוז על החברה: אבחן את הבימות השונות ששימשו את הסופר להביע את דעתו בתמות האלה: ביצירות ספרות, במסות, במאמרים ובראיונות. בכל סוגי הכתיבה האלה יופיע עיסוק בתמות, אך חשוב לציין שלא כולן יופיעו בכל אחד מן הסוגים. מלבד ניתוח יצירות פרי עטו של עוז עצמו, אציג גם עדויות להד שעוררו דבריו ולהשפעה שהייתה להם על החברה מתוך עיון במאמרים שהתפרסמו בעיתונות בארץ ובעולם בעניינו ומתוך בחינת הקשרים שקִיים עם פוליטיקאים בכירים.

הפרק השישי יוקדש לדיון ולהסקת מסקנות.

סיכום קצר יחתום את הספר.

[1] ירדנאי־גל, נעה,"אילו היה לבון כאן", דבר, 7.2.86 (להלן: ירדנאי־גל, "לבון"), אע"ע. [חזרה]

פרק ראשון: המחוג זז שמאלה – שינויים תפיסתיים ומדיניים לקראת הסכם אוסלו

א. שינוי עמדות מדיניות בציבוריות הישראלית

המחקר שבספר זה נכתב מתוך הנחת יסוד היסטורית מרכזית, שלפיה חל שינוי תפיסתי בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שינוי שהגיע לפסים מעשיים במדיניותה של ממשלת ישראל ולגיבוש הסכם אוסלו – כפי שאראה להלן. השינוי התפיסתי הביא להטמעתן של עמדות מדיניות, שבעבר היו נחלתם של אנשים שהשתייכו לחוגי השמאל המדיני, והן נעשו לעמדות רווחות גם בקרב ציבור ומנהיגי ציבור שאינם מזוהים עם חוגים אלו ובוודאי אינם משתייכים אליהם. במילים אחרות – ההנהגה והציבור נעו שמאלה בתפיסתם הנוגעת לסוגיות מדיניות מרכזיות, כגון מעמד ההתיישבות היהודית שמעבר לקו הירוק, הלגיטימיות לקיומה של הנהגה פלסטינית, ומעל הכול – ההסכמה לכינונה של ישות מדינית פלסטינית עצמאית.

מדינה פלסטינית – מהתנגדות לקבלה

מחקרים וסקרים דמוגרפיים מצביעים על שינוי בעמדות הציבור הישראלי:

במסגרת מחקר שנעשה במרכז ע"ש יפה באוניברסיטת תל־אביב נדונו אפשרויות שונות להסדרי שלום. על האפשרות שתקום מדינה פלסטינית נכתב בדוח המסכם:

מאחר שחלופה זו היא מרחיקת לכת, ומאחר שיישומה כרוך בסיכונים חמורים ביותר למרקם העדין של החברה הישראלית ולעצם אחדותה ושלימותה של האומה, קשה להעלות על הדעת ממשלה ישראלית כלשהי שתנסה ליישמה ללא הסכמה מוקדמת מצד הציבור, המובעת באמצעות משאל עם מסוג כלשהו. אם מפלגת העבודה התחייבה לערוך משאל עם (או לערוך בחירות חדשות לכנסת) על פתרון הכרוך בפשרה טריטוריאלית [כנראה, הכוונה עם ירדן], קל וחומר שתידרש לעשות כן לגבי הסכם להקמת מדינה פלשתינאית.[1]

יש להדגיש כי עד לזמן שבו נכתב ספר זה (נובמבר 2021) לא נערך בישראל משאל עם בנושא הקמת מדינה פלסטינית. עובדה זו חשובה על רקע תפיסת מחברי הדוח שראו בצעד כזה צעד דרמטי, והיא רלוונטית למחקר זה כדי להמחיש את השינוי שחל בחברה הישראלית ביחס לרעיון המדינה הפלסטינית.

במדינת ישראל של 2018 קיימת הסכמה רחבה אשר לרעיון הקמתה של מדינה פלסטינית בהנהגת הרש"פ בין הירדן לים התיכון – כך עולה מסקר שערך "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום", שבאוניברסיטת תל־אביב, באוגוסט 2018:

התמיכה בפתרון שתי המדינות יורדת מ־46% בקרב פלסטינים ויהודים ישראלים לפני שישה חודשים ל־43% אצל שני הצדדים היום. זהו שיעור התמיכה הנמוך ביותר ברעיון זה בקרב שני הציבורים במהלך השנתיים האחרונות של הפעימה, הנמוך ביותר זה יותר מעשור, כאשר החלה ירידה קבועה בתמיכה...[2]

תוצאות דומות ואף מובהקות יותר עלו ממחקרם של ד"ר יהודה בן מאיר וד"ר אולנה בגנו־מולדבסקי, שהתפרסם ב־2014 בכנס השנתי של "המכון למחקרי ביטחון לאומי":

כמחצית מהישראלים (49%) יצביעו בעד הסכם קבע עם הפלסטינים המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים, וההסכם יובא למשאל עם. 25% מהישראלים יצביעו נגד, בעוד 26% אינם יודעים או שאינם בטוחים.[3]

 במסגרת מחקר של מכון טרומן, שנערך ב־2003, הופנתה שאלה ליהודים ולערבים אזרחי ישראל. המשתתפים בסקר נשאלו לגבי הסכמתם לתרחיש שהוצג להם, שלפיו אחרי הקמת מדינה עצמאית פלסטינית והגעה להסכמה בין היהודים לפלסטינים בסוגיות שהם חלוקים בהן, תהיה הכרה הדדית במדינות העמים: מדינת ישראל תוכר כמדינת העם היהודי, ומדינת פלסטין כמדינת העם הפלסטיני. 65% אחוזים מן המשתתפים בסקר הסכימו להכרה בחלוקה הזאת:

בין אם הם מסכימים או לא מסכימים שלאחר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ויישוב כל הסוגיות שבמחלוקת, תהיה הכרה הדדית בישראל כמדינת העם היהודי ובפלסטין כמדינת העם הפלסטיני... בקרב הישראלים 65% הסכימו לכך ו־33% התנגדו.[4]

מעיון במקורות מגוונים עולה כי בעשור שחלף מאז המחקר של מכון טרומן, לא חל שינוי במגמה זו.

אזרח ישראלי בן דורנו, המצוי מעט בנושאים הפוליטיים הנדונים חדשים לבקרים וחשוף לתכנים המועברים באמצעי התקשורת, עשוי להתרשם בנקל כי הדיון בשאלת האפשרות להקמת מדינה פלסטינית נחשב לגיטימי מקדמת דנא, וכי מעולם לא הוטל ספק בלגיטימיות המיוחסת לו. התמונה ההיסטורית שונה מאוד. העדויות לכך רבות ומעניינות, ובייחוד אלו שמקורן בדברי אנשי שמאל מובהקים, שזוכרים כיצד דעותיהם, שהיו במשך שנים דחויות, נעשו למרכזיות, ולהלן אדגים:

ב־1987 כתב עקיבא אור, שהיה אחד ממייסדי ארגון מצפן,[5] כך: "ב־1967 טענו כל המפלגות – והציבור – בישראל שאין עם פלסטיני [ההדגשה במקור]. רק מאז האינתיפאדה הראשונה ב־1987 הפכו דעות 'מצפן' על קיום עַם פלסטיני, שכל עוד לא מומשו שאיפותיו לעצמאות בחלק מפלשתינה הוא ייאבק למימושן ולא יהיה קץ לסכסוך, לנחלת הציבור הישראלי".[6]

בשיחה עם השר ישראל גלילי,[7] שנערכה לאחר בחירות 77', שבהן עלתה מפלגת הליכוד לראשונה לשלטון, אמר גלילי: "חיוני ביותר, מבחינת טבעה של תנועתנו ומבחינת תפקידנו בעם, שאפילו כתנועה שבאופוזיציה, לא ניפול בקוטב השלילי מבחינת המשך המאמץ ההתיישבותי, ההתנגדות לכינונה של מדינה פלשתינית וההתנגדות לחזרה לקווי יוני 1967".[8]

בראיון שערך העיתונאי דן מרגלית עם אורי אבנרי[9] ב־2016, אמר אבנרי: "ההכרה בעם הפלשתינאי שעליה דיברתי הגיעה רק באוסלו. מק"י הייתה נגד מדינה פלשתינאית עד 69'. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים נטוע היום עמוק בחברה הישראלית. זה הפתרון היחיד אחרת יהיה כאן אפרטהייד ומלחמת אזרחים. לפתרון יש קונצנזוס בינלאומי".[10]

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, דנו במפא"י בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט כיצד לנהוג בהישגים הגאוגרפיים שהושגו במלחמה: האם יש לנהל לגביהם משא ומתן או ליישבם? על הצעתו של פנחס לבון "לסגת... נסיגה חד־צדדית מבלי להבטיח קודם את השלום, [נכתב, כי] עמדה זו, מלבד רק"ח, לא אימצה לעצמה עד כה שום מפלגה בישראל, ושום אישיות ציבורית לא העזה לתמוך בה בפומבי".[11]

יוסי ביילין, מי שלימים היה מיוזמי הסכם אוסלו, תיאר ויכוח פנימי שהתנהל בתנועת העבודה לאחר מלחמת ששת הימים: "בני מהרשק נמנה עם הדוברים העיקריים של גישה זו. 'לכל אחד מאיתנו יש כמיהה לשלום. אין אדם בארץ שאין לו כמיהה לשלום... אבל אין לנו דבר מסוכן מאשר אשליית השלום', הוא אומר".[12] ובהזדמנות אחרת אמר מרשק: "'מי שרוצה לתת שלום תמורת שטחים – אין דבר כזה', מסביר בני מהרשק".[13]

אציין כי בראיון שערכתי עם יוסי ביילין בביתו, ב־26.11.18, בעניין רעיון המדינה הפלסטינית, אמר ביילין כי עד להכרזתו של חוסיין כי הוא מסיר את אחריותו מערביי יהודה ושומרון,[14] לא הושמעה במפלגת העבודה תמיכה במדינה פלסטינית. עם זאת, הדגיש ביילין כי הפשרה הטריטוריאלית הופיעה תמיד במצעה של מפלגת העבודה. עוד הוסיף ביילין כי בן־גוריון טען שהיה ניתן לכבוש את יהודה ושומרון במלחמת השחרור, אך הסכנה הדמוגרפית שראה בצירוף תושביהם הערבים של שטחים אלה היא שהניאה אותו מהמהלך.[15]

בראיון שערכתי עם עדנה סולודר, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, בביתה שבקיבוץ גשר, ב־27.8.18, היא אמרה שכיום היא תומכת במדינה פלסטינית, וזאת בניגוד לדעתה בעבר. לדבריה, בשנות ה־80 אמרה לאחד מחבריה למפלגת העבודה: "הס מלהזכיר מדינה פלשתינאית",[16] אמירה שהיא ושכמותה גרמו לחבריה במפלגה לכנותה "ליכוד ב". היא הסבירה ש"אנשים משנים דעותיהם".

בחינת דעותיהם של אב ובנו תמחיש גם היא את השינוי הגדול שהתרחש:

ב־2016 כתב יואל מרשק (בנו של בני מרשק שהוזכר לעיל), בעניין מסירת שטחים תמורת שלום את הדברים האלה: "בארבעת החודשים האחרונים אני 'חורש' את הארץ במסע אל ליבם של האזרחים בנושאים מדיניים וביטחוניים... לקדם את ההיפרדות ואת ההכרה בשתי מדינות... להלן הצעתי... עקרונות: 1. [ההדגשה במקור] ממערב לירדן תתקיימנה שתי מדינות ריבוניות – מדינת ישראל ומדינת פלסטין".[17]

מעמדה של ההנהגה הפלסטינית – מאויב מובהק לשותף מדיני

על השינוי במעמדו של אש"ף בחברה הישראלית ניתן ללמוד מהמקרה המובא בספרה של עו"ד פליציה לנגר, שבמשך שנים רבות שימשה סנגורית של ערבים אשר נחשדו בפעילות חבלנית כנגד מדינת ישראל:

חמש־עשרה שנה לאחר מכן [תחילת שנות השבעים] ננעלו דלתות הקיבוצים בפני בני, כבמאי, חרף הצלחתו בתחום זה. בקיבוץ עין־חרוד אמר אחד החברים כי להעסיק את [מיכאל] בנה של [עוה"ד] פליציה לנגר זה כאילו להעסיק את בנו של יאסר ערפאת. [18]

סיפורו של מיכאל לנגר הוא רק דוגמה אחת ליחס שהיה נהוג כלפי אש"ף במשך שנים רבות. ואמנם, כך היה הלך הרוח בזרם המרכזי של החברה הישראלית בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם אוסלו, אבל בתהליך רב־שנים שעברה החברה הישראלית, נוצרה אווירה שונה ונוצקו תפיסות שונות, והן שאפשרו את השינוי שהביא רבים לראות באש"ף שותף מדיני, שינוי שהביא לחתימה על הסכם אוסלו, בהובלת יצחק רבין.

וכך כתב לובה אליאב[19] ב־1976:

האסכולות ה'יוניות' שקמו מול תורת ה'סטאטוס־קוו' [של 'אף שעל']... לא הצליחו להביא את השינוי הצפוי. נראה לי, כי חשוב ביותר לעמוד על סיבותיו של מצב הזה. הסיבה העיקרית היא כי טיעוני ה"יונים" לא יכלו לעבור את 'המסננת המחשבתית' של מה שנקרא ה'איש ברחוב'... השלטון... פיתח וטיפח נוגדנים ל'פרופסורים, המנותקים מהציבור והיושבים על מרומי האולימפוס'... כל מי שהשמיע טיעון 'יוני' הפך בעיני השלטון ל'פרופסור'... את ה'יונים' השמיצו לא רק כ'פרופסורים' אלא גם כ'שמאלנים'... שי"ח [שמאל ישראלי חדש], 'מצפן' או ל'קומוניסטים'. וב'דחלילים' אלו הבהילו את רוב העם.[20]  

עוד על מעמדו של אש"ף בחברה הישראלית לפני הסכם אוסלו ניתן ללמוד מדברים שכתב ב"מעריב" העיתונאי אמנון אברמוביץ' שלוש שנים בלבד לפני החתימה עליו:

המונחים המשמשים לתאור השבר ביחסי השמאל עם אש"ף שאולים מהשפה המקצועית של יחסי אישות: גט כריתות [...] על יחסי המעמד האישי הללו אמר פעם הסופר א.ב. יהושע, שלשמאל אין סיכוי אלקטוראלי כל עוד הוא נתפס כמי שמנהל רומן עם אש"ף מאחורי גבו של הציבור. הסופר עמוס עוז קרא לעשות שלום ולא אהבה.[21]

ובמקום אחר, עיתונאי שנסע ליריחו לאחר החתימה על הסכם אוסלו, תיאר איך "היתה רוח אחרת מסביב, רצף דחוס של אירועים מהפכניים, 'אויבים שהיו לידידים', כדברי האלוף עוזי דיין".[22]

ב. משינוי תפיסתי למעשה מדיני – הסכם אוסלו

שיאו של השינוי התפיסתי המדיני בציבוריות הישראלית בא לידי ביטוי בחתימה על הסכם אוסלו ב־13 בספטמבר 1993. בהסכם זה הניחו היריבים מאתמול, אש"ף ומדינת ישראל, את משקעי העבר וביקשו לפתוח דף חדש ביחסי יהודים וערבים במדינת ישראל.

הסכם אוסלו הוא למעשה נקודת מפנה בסכסוך הערבי־ישראלי, וזאת מכיוון שהחתימה על הסכם עם אש"ף, היא כשלעצמה הייתה מעשה בלתי מתקבל על הדעת במשך שנים רבות.

על עומק השינוי התפיסתי שקדם לחתימה על הסכם אוסלו מצביע, אולי בעיקר, המהפך בעמדותיהם של מי שקידמו את התהליך והמוציאים לפועל של ההסכם – שמעון פרס ויצחק רבין. פרס, אשר קיבל פרס נובל לשלום על חלקו במהלך,[23] אמר בראיון לעיתון דבר ב־1975:

ואם תקום מדינה פלשתינאית אין ספק, שהבטן הגדתית שלה תתמלא מייד בנשק חדיש מתוצרת בריה"מ, או ממחסני לוב... נוסף למדינה הפלשתינאית שתהיה עצמה חמושה מכף רגל ועד ראש יהיו בה בסיסים לכוחות 'פתח'... מצוידים בטילי כתף... שיהיו איום על כל מטוס ומסוק, שימריאו בשמי ישראל.[24]

יצחק רבין היה ראש הממשלה שחתם על הסכם אוסלו וזכה לפרס נובל לשלום בגינו,[25] מעשה שמעיד על שינוי דרמטי שחל ביחסו לאש"ף. על יחסו לגוף זה בעבר אפשר ללמוד מהדברים שכתב בספרו פנקס שירות: "המושג אש"ף... נוצר בוועידת הפסגה בינואר 1964... בוועידה זו ובצמוד אליה דרך 'כוכבו' של איש שנרבה להזכיר את שמו – בשאט־נפש: יאסר ערפאת".[26] באותו הספר הוא מספר על דברים שאמר לנשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ב־1977, בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה (1977-1974): "אני חוזר ואומר: אנו מתנגדים בכל תוקף למדינה פלשתינאית עצמאית בינינו לבין ירדן... מדינה שלישית [בין הים התיכון לנהר הירדן] לא תקום".[27]

בספרו תיאר רבין שיחות שניהל עם מנהיגים בינלאומיים והזכיר כי "בכנס של מנהיגים סוציאליסטיים באנגליה, ב־30 ביוני [1974]... הדגשתי, כי אנו מכירים בכך שישנה בעיה פלשתינאית, אלא שפתרונה לא ימצא במו"מ עם אש"ף ולא על־ידי הקמת מדינה נוספת בין ישראל ל[נהר] ירדן, אלא במסגרת של מדינה ירדנית־פלשתינאית מזרחה לישראל".[28]

במונולוג מדומיין, שפרסם הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש) במעריב ב־1989, הוזכר שמו של עוז כמי שחש, כיצחק רבין, "שאט הנפש" כלפי אש"ף:

אני א: מה שמדאיג, זה הביזוי העצמי. הריצה הכפייתית עם הלשון בחוץ, אל האוייב. ואיזה אוייב?! אנשי שמאל מושבעים, כמו עמוס עוז ואהרן מגד, מזמן הכירו בעובדה שהנהגת אש"ף אינה אלא חבורת פושעים מגונה, שדוגלת באידאולוגיה גזענית אלימה. מה המניע שדוחף אנשים מסוג מסויים לבוא במגע פיזי עם הבוץ הטובעני הזה?

אני ב: [ההדגשות במקור] לאור היום זה נקרא הידברות נחוצה עם האוייב, הסיסמה האנטיציונית ביותר שהצליחו למכור לנו שוטפי מוחותינו בשנים האחרונות. עם נורמאלי מדבר עם מבקשי נפשו אחרי שניצח אותם או שנוצח על־ידם. קל לנחש לאיזו

אלטרנאטיווה מן השתיים מתכוונים חסידי תורת־המגעים־שבעל־פה. יש אנשים שהכניעה אצלם היא צורך נפשי.[29]

את הפרק העוסק בשינוי התפיסתי אחתום בדברים שכתב עמוס עוז בספרון שלום לקנאים, שאותם השמיע גם במהלך הרצאה, שבה הביע תמיכתו במדינה פלסטינית:

מי שראה את יצחק רבין ושמעון פרס, שני נצים תומכי התנחלויות, לוחצים את ידו של יאסר ערפאת ומנסים להגשים עמו את פשרת שתי המדינות... לא יקנה בקלות את גלולות הייאוש שנקראות "המצב בלתי הפיך".[30]

*המשך הפרק בספר המלא*