סוס שחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוס שחור
מכר
מאות
עותקים
סוס שחור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סוס שחור

4.4 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. 
הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא גם כותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

תקציר

אוואן סמוק, "האיש משומקום", מתכנן לשקם את הריסות חייו ולחזק את מערכת היחסים שלו עם שכנתו לבניין מיה הול. אך אז מגיעה שיחה חדשה והוא נסחף אל מערבולת חדשה של אלימות וסכנות – והפעם הוא מוצא עצמו לכוד בין שני קרטלי סמים בדרום טקסס המנהלים ביניהם קרב אכזרי לחיים ולמוות.

"מותחן יוצא דופן בכל מובן" לי צ'יילד
"האגדה של האיש משומקום ממשיכה בעוד יצירת מופת של גרג הורביץ" Kirkus Review
"סדרה מופתית שלא נחה לרגע ורק הולכת ומשתבחת עם השנים" Daily Mail
"יצירת מופת!" הרלן קובן 

פרק ראשון

1
העולם המכיל גברים כמותו

יש אנשים שמדברים על מלאכים ושטנים.

יש שמדברים על הרגשות שלהם או על דחפים לא קרואים.

אראגוֹן אוּרֶאה ידע שמדובר במלחמה בין שני חלקים בתוכו, בדיוק במרכז נשמתו.

כעת, כשעמד בקצה רחבת הריקודים המצוחצחת להפליא והתבונן בבתו נָעה במהירות בין קבוצות של חברים, לבושה בשמלת הקינסֵניֶירה1 שלה, הוא הבין שהוא כנראה לא נורא כמו שנדמה היה על פי המוניטין שלו, כי היא נולדה ממנו. שערה של אנחלינה צנח על אחת מעיניה. עורה היה חלק כמו משי. לחיים טקסניות, כמו של אימא שלה, רחבות ומסותתות. המתיקות הבלתי אפשרית במבטה.

זוג נעלי עקב מעוטרות בזירקונים היה תלוי על אצבעה, מתנדנד לצידה, ראשה מִטלטל לצלילי גרסת הכיסוי של הרולינג סטונס. אפילו סוסי פרא לא יוכלו לגרור אותי מכאן. הוא הציע למיק ג'אגר עשרה מיליון דולר כדי שיטוס לכאן, לחור הזה בדרום טקסס, כדי לשיר בעצמו, אבל מיק ג'אגר לא צריך עשרה מיליון דולר וגם לא את הנזק לתדמית שלו.

אראגון התבונן בילדה שלו מחליקה על גבי פרקט המייפל, ירכיה וכתפיה נעות בנפרד אבל בתיאום, במסלול מעגלי של שרירים וחן. כאילו המוזיקה היא שפה שמדוברת בגופה כשהיא רוקדת.

הוא הפנה את עיניו אל הנערים והגברים שהתבוננו בה. כשחשו במבטו, הם מיהרו להסיט את עיניהם.

הטוהר של אנחלינה — האור הפנימי שלה — עורר בחזהו כאב מוכר. על כך שהעולם אינו ראוי לה. על כך שהעולם יפגע בה, כפי שנועד לפגוע בכל הצעירות היפות. ועל כך שגם אם הוא ישתמש בכל הכוח ובכל האכזריות שעומדים לרשותו כדי לשמור על תומתה, הוא ייכשל בסופו של דבר, כי תמימות נועדה להתקלקל.

היא הדבר המושלם האחד שהיה לו חלק ביצירתו, וכעת הוא רדוף על ידי עצם קיומה — הפגיעוּת שלה בעולם המכיל גברים כמותו. הקללה של כל אב שאוהב מעל ומעבר, מעבר לכל היגיון.

הלילה היה יום הולדתה השמונה עשר. ולמרות זאת, היא פרמה את שמלת הקינסניירה שלה ועיצבה אותה מחדש כי היא לא רצתה לבזבז כסף על משהו חדש, משהו שימשוך אליה עוד יותר את אור הזרקורים. היא לא רצתה להיראות ראוותנית בעיני הבחורות האחרות מעֶדן, אותו מרחב, מחוץ לכל תחום שיפוט, במעלה הנהר, לא רחוק מבראונסוויל, על הגדה הצפונית הצהובה־חומה של הריו־גרנדֶה.

לאראגון היו קוביות של מזומנים בגודל של מקרר, עטופות בניילון נצמד, מונחות זו על גבי זו במבנים שונים סביב המתחם שלו — כל כך הרבה מזומנים, שהוא נאלץ לשלם לקבוצות של גברים שיסובבו את הקוביות מדי פעם, כדי שלא ירקיבו או יילעסו על ידי עכברושים. ועם זאת, אנחלינה העדיפה לתקן שמלת נשף בת שלוש שנים כדי לא להביך איש, ואפילו כרכה צעיף שעטף את כתפיה ונתלה על חזית שמלתה. הוא הציע לה את מקסיקו סיטי, ניו יורק או פריז כדי לחגוג, והיא בחרה את המרכז הקהילתי, כאן, בבית. קישוטים מניירות קרפ ומזנון שערכו והגישו ארנוּלפו ואורטֶנסיה, הזוג העלוב, בעליהם של דוכן הטאקו המקומי שהיו זקוקים לפרנסה.

אראגון ישב ליד השולחן המרכזי עם דודתו, שהייתה לו אם ואב מאז שהעוני הרג את הוריו זמן קצר לאחר שנולד בבית החולים המחוזי אידאלגו. האם מתה מזיהום בשלפוחית השתן שלא אובחן, והאב מדקירת סכין בכליה, כשניסה למנוע קטטה מאחורי ״ווט־א-בורגר״ בקורפוס כריסטי.

התלבושת של להקת הנגנים כללה תערובת של פריטים — מגפי עור תנין, חולצות בוקרים כחולות בורקות, וסטים נוצצים, ג'ינס אמיתיים וכמובן אבזמי חגורות סגלגלים ענקיים, שעליהם דמויות של בוקרים על סוסים או ראשי צ'יפים אינדיאנים או סמלי משפחה מומצאים, שנקנו בחנות המתנות של מקאלן בקניון.

אראגון הביע את משאלתו בתנועת יד קלה לעבר רחבת הריקודים. למראה התנועה הזעירה הזמר הראשי השתתק באמצע הפזמון והמוזיקה נקטעה בבת אחת, כבגיליוטינה. הזמר מחה את מצחו בממחטה, הנהן לעבר חבריו והלהקה פצחה בשיר נורטֶניו, צפוני. אראגון חש את צלילי האקורדיון המתנשף נוגעים בתוכו, בגנים שלו ממש.

למשמע התפנית המוזיקלית אנחלינה הפסיקה לרקוד עם חברותיה, הניחה את ידיה על מותניה והחמיצה פנים אל אביה, כשהיא מעמידה פנים שהיא מתוסכלת. לאחר מכן היא חייכה חיוך גדול ועליז, עקמומי להפליא, רחב להדהים, חיוך כמו של אימא שלה, בֶּליסיה, שהייתה אמורה להיות כאן לצידו של אראגון במקום לדעוך בחדר השינה.

אנחלינה השליכה הצידה את נעלי העקב שלה, הגברים מחאו כף והריעו, והנשים סלסלו בקולן. היא הסתחררה וריחפה, כשתלתליה החומים השופעים מכסים את עיניה, ותליון של זהב מקפץ ממש מתחת לעצמות הבריח שלה, הנוצצות מאבקת נצנצים. כמה בחורים הקיפו אותה ומחאו כפיים, אבל איש מהם לא העז להזמין אותה לרקוד, לא כשאראגון נמצא שם, מפקח על החגיגות במפגן של אבהות קשוחה וצדודית נשרית שראוי להנציח במטבע. ובוודאי לא כשאנשיו ניצבים מסביב, ידיהם שלובות ליד אבזמי החגורות ומעיליהם תפוחים באזור הירכיים. הבחורים הצעירים הקפידו להפגין כבוד והמתינו בתקווה שהיא תבחר בן זוג לרקוד איתו ואלס.

על כיסא בצד, כל גופו רפוי, רבץ הילד של אספוסיטו והתבונן ממקום בטוח בחיק אימו. בן שתים עשרה, עם סדים אורתופדיים שאחזו בכף רגלו ובקרסולו ודחקו את נעלי הספורט שלו משני הצדדים. זרועותיו, שהיו עטופות בסדי מפרקים אלסטיים, היו פרושות לצדדים כאילו הוא מצפה לחיבוק. בשנה שעברה אראגון הטיס אותו למרפאת שיתוק מוחין בבית החולים ״קוּק״ לילדים בפורט וורת', כדי שיעבור דימות עצבי וכדי שיותאמו לו תותבות עשויות סיבי פחמן.

אנחלינה האטה, שוקיה מתנודדות, ירכיה נעות הלוך ושוב, תנועותיה חינניות גם אם לא צנועות. מבטה נע כדי לבחון את האפשרויות. הצעירים שהקיפו אותה הידסו כמו טווסים, מתפארים במיטב תנועותיהם, בהבעות היפות ביותר שלהם, ועיניהם ברקו בהתלהבות.

אבל היא התעלמה מכולם ונעצה את עיניה בניקו אספוסיטו. ואז היא נעה לעבר שולחנו של הילד והקהל פינה לה דרך. כשכרעה מולו, פניו המעוותים הוארו באושר. היא אחזה בידיו ועזרה לו לקום על רגליו.

היא צעדה לאחור בזהירות ועודדה אותו להתקדם אל רחבת הריקודים. הוא דידה במתח על הסדים שלו. היא הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים וגבוהה ממנו בראש, אבל ניקו הצליח לייצב את גבו השבור ולאזור כוח, כי תשומת הלב שהעניקה לו תבעה זאת. הסדים לא אפשרו לו לכופף את הזרועות, וכך הוא עמד בתנוחה שהתאימה בדיוק לצעד המשולש, ורצועות הסקוץ' של הסדים שלו השתפשפו בשמלתה של אנחלינה, עד שהיא הצליחה למצוא את הזווית המתאימה.

היא החזיקה בו בכוח כדי לעזור לו להתייצב וכדי שנדמה יהיה שהוא מוביל, ופתאום הוא נע בזרועותיה והיא בזרועותיו והוא קרן משמחה, משוחרר מכלא גופו. הצעירים האחרים התגברו על קנאתם ומחאו כפיים בקצב, קראו קריאות עידוד וטפחו לניקו על גבו בזמן שאנחלינה סחפה אותו בין המוני האנשים. הוא הזיע, פניו הבריקו, ועם זאת החיוך המעוקם שלו היה חופשי ומאושר. הם נעו מהר יותר ויותר, מתגרים בגורל ממש עד לקרשנדו, ובאורח כמעט בלתי אפשרי הם סיימו את הוואלס וכולם פרצו בתשואות סוערות.

אנחלינה הובילה את ניקו בחזרה אל אימו ועזרה לו לשוב ולהתיישב בכיסאו, ואז כרעה מולו. אפילו מצידה השני של רחבת הריקודים אראגון יכול היה לקרוא את שפתיה: תודה על הריקוד, גוּאפו, יפהפה.

עיניו הכהות של ניקו זהרו. הנס שזה עתה הוא לקח בו חלק כיסה את פניו בסומק.

אראגון שם לב שלחייו שלו רטובות. אבל הוא לא התבייש. כמו כולם, הוא התברך בזכות לנשום את אותו אוויר שנושמת בתו, להעריץ אותה ולדעת שחלק ממנה שלו וחלק ממנו שלה.

לה־טיה, הדודה, הושיטה את ידה מצידו השני של השולחן ואחזה בידו של אראגון. כף ידה הייתה יבשה, עורהּ דקיק כנייר. דלקת מפרקים עיוותה את פרקי אצבעותיה, אך למרות זאת היא ענדה טבעות טורקיז גדולות על כל אצבעותיה. מעל קמטיה העמוקים היא מרחה בסיס איפור, סומק, צלליות לעיניים ואודם. לא הגיל ולא המחלה הורשו להעיב את רוחה של מטריארכית מקסיקנית.

״ילד שלי,״ היא אמרה. ״עכשיו תרים כוסית. דבר אל הבת שלך.״

אראגון צעד קדימה, ויותר ממאה אנשים שמילאו את המרכז הקהילתי הבחינו בכך. הילדים בבגדי הכנסייה הזולים שלהם, הגברים בחליפות הפוליאסטר בשני גוונים והנשים שהציגו לראווה צעיפים בצבעים אחידים. כל העור החום היפה הזה וניחוח הבשמים באוויר וכולם מחכים למוצא פיו.

אראגון הביט בבתו שעמדה בצידה השני של רחבת הריקודים והושיט את ידו. המאבטח שלו, אדוארדו גומֶס, הופיע פתאום משום מקום והניח בידו גביע קריסטל צר וארוך.

אראגון החל לשאת את נאום הברכה שלו. ״היום מלאו לך שמונה עשרה.״ הוא השתתק לרגע, מופתע מהרגשות שסדקו את קולו העמוק. ״את הופכת לבוגרת בעיני החוק. עבורי ועבור אימא שלך — שהייתה רוצה בכל ליבה להיות כאן — זה מופלא. ועם זאת, גם מריר־מתוק.״

״אני מצטערת, פאפא.״ עיניה של אנחלינה היו לחות מדמעות ואצבעותיה הדקיקות מוללו את תליון הזהב שלה.

״את מתנצלת יותר מדי,״ הוא אמר. ״את מוכרחה להפסיק, כדי להיות אישה.״ הוא פנה אל הקהל ולרגע הבחין בדמותו משתקפת בחלון הגדול. כתפיים רחבות, שהגיל לא ניכר בהן. תווי פנים גדולים ועזים. מכוער־נאה וגברי, כמו קרלוס פוּאנטס או צ'ארלס ברונסון. ״הילדים שלנו גדלים והלבבות שלנו כואבים, אבל הם חייבים לגדול.״ הוא הניף את הגביע לעבר בתו והנוזל הריחני פיזז בניצוצות צהבהבים. ״אומרים שזה עובר כל כך מהר. אתה ממצמץ והם כבר גדולים. אבל העניין הוא...״

הוא חש את החצץ מצטבר בגרונו והשתתק שוב כדי להתעשת.

״עבורי זה לא חלף במהירות. לא החמצתי אפילו רגע. לא כשרק נולדת והצמדתי אותך לחזה שלי. הצעדים הראשונים על המדשאה בחזית הכנסייה, איך שהתנודדת וכשלת וקמת שוב. בגיל שלוש, רק בתחתונים וסנדלים, חובטת סירים ומחבתות על רצפת המטבח. השן הראשונה שנשרה לך. אני זוכר שהקשבתי מעבר לדלת לשיעור הפסנתר שלך בזמן שאת התענית בניסיון למתוח את האצבעות ולנגן 'הנה עולה השמש'. אספתי אותך מאימוני קרוס־קאונטרי כשהיה לך גשר על השיניים והקוקו שלך היה פרוע, והקשבתי לשירים הנוראים ששרת אל תוך הדיאודורנט שלך בדרך — של איזה זמר?״

אנחלינה כרכה את זרועותיה סביב גופה, בכתה וחייכה. ״אד שירן.״

״כן, כן. אד שירן. והתספורת הנוראה שלך לפני הטקס בכנסייה. הריקוד הראשון שלך. הפעם שבה ריסקת את המכונית...״ הוא הצטלב. ״הטיול שלנו לסיווטאנֶחו בשבוע הקדוש והמריבה שהייתה לנו על החוטיני...״

״זה לא היה חוטיני, פאפא!״

גל צחוק חלף בחדר.

״אני זוכר איך האכלתי אותך בקוביות קרח כשצמחה לך שן בינה. איך בכית עד שנרדמת בלילה שבו נאלצנו להרדים את לולו. ועכשיו את בת שמונה עשרה...״ הוא השתתק ועיניו התלחלחו. הוא כחכח בגרונו. ואז שוב. החדר כולו המתין לו. הוא חזר ונשא אליה את עיניו. ״לא החמצתי שנייה ממך.״

החזה שלו נמלא חום. וגם הגרון. כל טקס מעבר כרוך בשיברון לב, וכך גם כל רגע בחיים אם חיים אותו בתשומת לב ראויה. זה לא שהלב מנותץ או נשבר לרסיסים, אבל הוא נסדק ונפער כדי שיוכל להכיל יותר. יותר רגשות, יותר הבנה, יותר מקום לאכזריותו של הזמן, שבלעדיה לא יכולים להיות יופי, או משמעות. זה היה גדול מכל דבר שהוא יכול היה להביע כאן, בין קישוטי יום ההולדת הזולים, הפרקט דמוי העץ וניחוח ההֶל והיין השולחני. היא הצילה אותו. היא הפיחה בו חיים. היא תרבתה אותו, הפכה אותו לבן אדם.

המרכז הקהילתי השתתק. חריקת נעל על רחבת הריקודים. מישהו השתעל. לה־טיה אחזה בממחטת נייר מקומטת, מוכנה לשימוש. האם הרגש שחש ברגע זה יוכל לסחוט ממנה דמעה?

אראגון כחכח בגרונו. הוא הניף את הגביע. ״איחה דֶה מי אלמה, הבת שלי, נפשי, לחייך. את האדם הכי טוב שאני מכיר.״

האולם רעם ממחיאות כפיים, שהביעו הקלה לא פחות מכל דבר אחר. הוא לגם, הניח את הכוס והלהקה החלה לנגן שיר קַנְטְרִי תוסס. אנחלינה מחתה את פניה ופרשה לקראתו את זרועותיה, מזמינה אותו לחצות את רחבת הריקודים ולפגוש אותה בחיבוק. הוא נעצר כדי להביט בה בהתפעלות. הייתה גדלוּת בלתי אפשרית בעיניה הכהות, שהזכירה לו אותה בגיל שנתיים, שבע, שלוש עשרה. אולי זוהי ההתבגרות — היכולת לראות את העבר בהווה, להבין את הנפש החיה בשלמותה, בבת אחת. ואולי זו גם משמעותה של האהבה.

כשהחל להתקדם לעברה, אדוארדו אחז בעדינות בזרועו. כיד ימינו של אראגון מותר היה לו להפגין קרבה כזו, שאנשיו האחרים של אראגון לא היו מעיזים לנסות.

״העניין שעליו דיברנו, פטרון,״ הוא אמר חרש. ״אתה צריך לטפל בזה. הוא כאן, בחדר הסמוך.״

אראגון היסס והביט שוב בבתו מבעד לקהל הצפוף. אחת מחברותיה — טרֵסה, זאת עם החזה הגדול — משכה בידה וגררה אותה אל רחבת הריקודים.

אדוארדו הרפה מזרועו של אראגון והטה את ראשו לעבר הדלת שמאחוריהם.

אראגון אותת לבתו. כבר חוזר.

היא נסחפה אל בין הרוקדים עוד לפני שהספיקה להגיב.

הוא יצא מהחדר בעקבות אדוארדו, כשאנשיו האחרים מצטופפים מאחוריו. כבר לא היו לו אויבים רבים כמו פעם, אבל עדיין נותרו לא מעט.

אפילו בעשר בלילה הלחות בדרום טקסס הכתה בפניו כמו מטאטא כבישים. הם לקחו את צ'וּצ'וּ אוֹצ'וֹאָה לבניין המשרדים הסמוך. טוב שכך. קירות משותפים אינם מומלצים לקראת מה שעתיד להתרחש.

כשנכנסו אל הלובי, אדוארדו זמזמם לעצמו בזייפנות, עוד אחד מהטיקים שבשלם הוא זכה לכינוי ״ספיישל אד״. הוא השתמש בקונסילר כדי להסתיר את צלקות האקנה שחוררו את שתי לחייו, פרט שהאחרים הבחינו בו אבל לא העזו להודות בו בקול רם. היה לו קעקוע של אקדח באזור התוספתן, מעל למפשעה, כך שכאשר הוא הניח לחולצת הבד הקיצית שלו להיפתח, נראה היה שכלי נשק תחוב לו בחגורה. ברגע זה הקעקוע היה מיותר. גלוק 21 עם מחלק כרום בוהק וקשיח היה מונח מעל הקעקוע, כמו משור שממלא בדיוק את המקום ששורטט עבורו על לוח הכלים בסדנה.

בצד אחד של הלובי היה צ'וצ'ו, מוטל בכיסא ויניל כאילו הונח בו ברכות. ציפורניים סדוקות מעבודה בשדות הדוּרה, ג'ינס עם כתמי בוץ בברכיים, עור פנים של גבר בגיל העמידה שנזקי השמש שיוו לו מראה של בן שמונים. גבר פשוט עם אף נשרי, קפלים של עור מקובצים כמו בד סביב עיניו. פניו רטטו, על סף בכי, וידו המונחת על ברכיו נעה במהירות קדימה ואחורה, כמעט רועדת.

בצד השני של הלובי, רחוק מצ'וצ'ו ככל האפשר, ישבו סילביה וֶלֶס ובתה בת התשע עשרה, סלינה. ילדה יפה בעלת שיער חלק כהה ובוהק, פנים עגולים, שדיים מלאים וירכיים מלאות. היא ישבה מכורבלת לצד אימה, רגליה מכונסות מתחתיה, פניה צמודים לחיקה של אימה. חולצתה הייתה מופשלת וחשפה רצועה של עור באזור המותניים. סביב עינה הימנית היתה חבורה. אראגון מעולם לא ראה את סילביה כה עייפה ודהויה — עיניה היו שקועות כאילו ניסו לסגת אל תוך גולגולתה. בחמש השנים האחרונות היא עבדה קשה בעדן, כדי לשלוח כסף לבעלה שברֶיינוסה.

כמו מאות האנשים שבחדר הסמוך, גם הן היו מאנשיו של אראגון. כל תושבי עדן היו מאנשיו. הם שגשגו כשהרעיף עליהם מחסדיו וקמלו בהיעדרו.

מספר שלוש של אראגון, אנריקֵה פרס, עמד בקצה החדר, חבוי בין הצללים, כשאגודליו תחובים בחגורת העור הרחבה לצד הנרתיק של אקדחו המוגזם, מאגנום סמית אנד ווסון 0.44 בנוסח ״הארי המזוהם״. כדי להגביה את עצמו, הוא הניח במגפי הבוקרים שלו תוספות שהביאו אותו עד לגובה של 1.74 מ'. כרס תפוחה מתחה את חולצת הפולו שלו, שאבזם החגורה הטביע בה גומה. שפם זיפני נועד להוסיף רצינות לפניו הרכים והמתוקים. הוא כונה ״קיקי״, מה שבנוסף לשותפות עם אדוארדו זיכה אותו בתואר המפוקפק "ספיישל 2K". קיקי הטה את ראשו לאחור, כמו תמיד, כמין מחווה צדקנית או כדי להחליק את קפלי צווארו.

״פטרון,״ הוא אמר.

אראגון חצה את המרחב בין שורות מקבילות של כיסאות מכוערים במיוחד. הם היו מרופדים בחומר מילוי זול מתחת לוויניל תכלכל סדוק, מחוברים זה לזה כמו בבית חולים או במשרד ממשלתי. האנשים שלו התפרשו בחדר ותפסו עמדות לאורך הקירות.

צ'וצ'ו נשען מעט קדימה ועיניו התרוממו, מספיק רק כדי לראות את קצות מגפיו של אראגון. התזוזה הקטנה הזו הספיקה כדי שסלינה תפלוט יבבה קטנה ותטמון את ראשה עמוק יותר בחיק אימה. ההתנהלות הילדותית שלה הייתה מנוגדת מאוד לגופה הנשי. תשע עשרה הוא גיל כל כך מבלבל עבור בנות. מבלבל עבורן ועבור גברים חסרי רסן.

״אני מצטער, דון אוראה,״ אמר צ'וצ'ו, בקול רך מענווה. ״לא יכולתי להתאפק.״

״לא יכולת להתאפק.״ אראגון פסע לעברו, נשימתו ניחתת על ראשו של צ'וצ'ו עד שהלה נשא את עיניו. ״אתה רוצה לתת לה את הכוח הזה? אתה רוצה לתת לילדה בת תשע עשרה להשפיל אותך? בעל? אב? בן? להוריד אותך לדרגת פרא?״

״אני מצטער, דון אוראה. עבדתי הרבה שעות. היא צעדה בצד הדרך, בשמלה צמודה. מאוד חשופה.״

״אני חוסכת בשביל לקנות לה בגדים חדשים,״ נחרה סילביה בבוז וליטפה את ראשה של בתה. ״זאת לא הייתה שמלה חושפנית. היא הייתה קטנה מדי.״

״בבקשה, דונה וֶלֶס,״ אמר אראגון. ״תרשי לי.״

סילביה השתתקה.

הוא פנה שוב אל צ'וצ'ו. ״האם סלינה ניסתה למשוך את תשומת ליבך?״

״זה היה בלתי אפשרי לא לשים לב.״

״בלתי אפשרי.״ אראגון בחן את שתי המילים והן לא מצאו חן בעיניו. ״היא התנגדה לך?״

צ'וצ'ו שילב את ידיו והשפיל אליהן את מבטו. ״לפעמים בחורות אוהבות שהגבר ייקח פיקוד.״

בקצה הלובי סלינה משכה באפה וכיסתה את אוזנה החשופה בכף ידה.

״אבל היא לא אהבה שלקחת פיקוד והיא אמרה לך את זה,״ אמר אראגון. ״אסור לשלוט בנשים. אם אתה רוצה אישה, אתה צריך להרוויח אותה.״

״אתה צודק, דון אוראה. אני מתבייש בעצמי.״

חזהו של אראגון נמלא זעם צורב וקר, להבה בתוך גוש קרח.

״בושה,״ הוא אמר. ״גברים מרשים לעצמם לחוש בושה כזו. אתה יודע מה יש לנשים? פחד. פחד מכך שגבר כמוך יגיע, יתפוס אותה וידחוף את עצמו לתוכה. יעשה לה פנס בעין, ייקח ממנה את מה שהיא לא רוצה לתת. שהיא תיאלץ לזכור את הסירחון שלך עד סוף ימיה. שהיא תראה אותך בחשיכה בכל חדר שהיא תיכנס אליו, לפני שהיא תדליק את האור. שהיא תצטרך להילחם כדי למחוק אותך מזיכרון השרירים שלה בליל חתונתה. שהיא תגיע למותה בידיעה שניתן להוריד אותה לדרגת חפץ, כי יש גברים...״ — הוא השתתק כדי לטעון את הבוז שלו בחמצן — ״שלא מסוגלים להתאפק.״

בזמן שאראגון דיבר, צ'וצ'ו קרס בכיסאו, כתפיו הושפלו וזרועותיו התעקלו פנימה.

״ובנוסף,״ אמר אראגון, ״גם היא חווה בושה. זו לא הבושה שלך. הבושה שלך היא מותרות. הבושה שלה היא כתם שאתה השארת בנשמתה.״

״אני מצטער,״ ייבב צ'וצ'ו והמילים בקעו מפיו כשהן מהולות בבכי. ״אני מצטער, דון אוראה.״

״אתה זוכר את חואן מנואל מרין?״

צ'וצ'ו נשבר. הוא השפיל את ראשו והחוליות בבסיס עורפו בלטו כאילו היו פרקי אצבעות. הוא רעד והזיל ריר על ברכו. ״בבקשה, דון אוראה. בבקשה, לא.״

״אתה זוכר אותו?״

צ'וצ'ו לא הצליח להוציא מפיו מילה ולכן הנהן.

כולם בעדן זכרו. לפני שנים ספורות תקף מארין באופן דומה את אחת מחברותיה ללימודים של אנחלינה. למחרת, עם עלות השחר, הוא מצא את עצמו קשור בעירום לתמרור במטאמורוס, עיירה בצידו הדרומי של הגבול, שממנה הגיעה משפחתה של הילדה. היו לה שישה עשר בני דודים שעדיין התגוררו שם, עשרה מהם היו זכרים שידעו היטב איך להשתמש במסור.

״יש לך שתי ברירות,״ אמר אראגון לקודקודו של צ'וצ'ו. ״אתה יכול לקדם את פני השמש העולה מחר ברֵינוֹסָה, או שאנחנו נקטע את כל עשר האצבעות שלך עד לפרק הראשון.״

יבבה נפלטה מפיו של צ'וצ'ו. היא לא נשמעה אנושית.

״נרשה לך לתפור את הפצעים.״

״בבקשה,״ בכה צ'וצ'ו. הוא הושיט את ידו אל ידו של אראגון, אבל ידו של אראגון נותרה רפויה עד שהוא שמט אותה. ״בבקשה. איך אוכל לעבוד? המשפחה שלי?״

״אני אדאג לדניאלה ולבנים שלך. דבר מהצרכים הבסיסיים לא יחסר להם.״

״לא,״ אמר צ'וצ'ו. ״לא, לא.״

״לא להגיב לרשעות זהו המעשה המרושע מכול,״ אמר אראגון. ״אני לא ארשה לך לכרוך אותי בחטא שלך. תבחר.״

״דון אוראה, אני מתחנן בפניך...״

״תבחר!״

צ'וצ'ו נרתע לאחור. שערו כיסה את עיניו וחזהו עלה וירד במהירות. הוא הביט באראגון, אבל פניו של אראגון נותרו חתומים. הוא היה חומת אבן.

צ'וצ'ו טלטל את ראשו כמו ילד והחניק בכי.

ואז — אט אט — הוא הושיט את ידיו והציע את אצבעותיו הרועדות.

קיקי הושיט את ידו אל כיסו האחורי, הוציא מתוכו מזמרה והגיש אותה לספיישל אד.

אוראה פנה אל סילביה וסלינה. ״סניוריטָס,״ הוא אמר. ״אתן רשאיות להישאר או ללכת, כרצונכן.״

סלינה ניתקה מאימה ומיהרה לצאת, כשהיא מכסה את פיה בכף ידה. סילביה הזדקפה בכיסאה. ״אני אתבונן עד לרגע האחרון.״

״אם כך, אשאיר אותך עם אנשיי, דונה ולס.״

צ'וצ'ו החליק מעל כיסאו ונשמט על הרצפה, שם התכרבל במין תנוחה עוּברית. אדוארדו התקרב אליו, תוך שהוא פותח את התפס של המזמרה והלהבים, שהיו צמודים בלחצו של קפיץ, נפתחו כשהם משמיעים קול חריקה מתכתי.

אראגון יצא וסגר את הדלת בטריקה.

רחש הרוח בין הבניינים הטביע את קול זעקתו של צ'וצ'ו. גלגל קוצים יבש קיפץ במעבר, כאילו נמלט מסרט של גארי קופר. אראגון נעצר כדי להתבונן בו עד שנעלם מאחורי הפנסים אל תוך מרחבי החול האינסופיים. הוא חש את טעם החול באוויר הלח. האדמה הנידחת והמבורכת הזו.

הוא פתח לרווחה את דלת אולם הריקודים ונעצר על הסף. הנשימה קפאה בחזהו. מבט אחד הספיק כדי להבין שמשהו נורא התרחש. האורחים עמדו על רחבת הריקודים ללא תנועה, התזמורת דממה וכלי הנגינה היו מושפלים. מפית הסתחררה מעל בימת הכבוד, לכודה בזרם אוויר שהגיע מ... מהיכן? משם: חלון גדול מנופץ, הדלת האחורית מתנדנדת על צירה כאילו נפתחה בחבטה. שלושה כיסאות הפוכים ושולחן מזנון שהופל ממקומו.

״מה קרה?״ קולו של אראגון כאילו הגיע ממרחקים. בפעם הראשונה מאז ילדותו הוא שמע בקולו אימה.

האורחים הביטו בו בעיניים פעורות, כמו גן פסלים. האיפור של לה־טיה זלג בפסים סדורים במורד לחייה ומבטה היה מזוגג. מבעד ללוע הפעור בחלון הרוח ייבבה וייבבה.

אראגון הסתובב כדי לבחון את החדר. הכול היה משובש. ״מה קרה?״

ארנולפו, שעמד ליד הדלת האחורית, כיסה את פיו במטפחת אדומה. לא, לא אדומה. היא לא הייתה אדומה במקור. כשהסיר את הבד מפניו התגלתה שפתו התחתונה, שסועה לגמרי, תלויה בחופשיות מפניו. כשדיבר, דם כיסה את חולצת המלצר הזולה שלו.

״הם לקחו אותה,״ הוא אמר והמילים בקעו מעורפלות מתוך הריסות פניו. ״הם לקחו את אנחלינה.״

גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. 
הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא גם כותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

סוס שחור גרג הורביץ

1
העולם המכיל גברים כמותו

יש אנשים שמדברים על מלאכים ושטנים.

יש שמדברים על הרגשות שלהם או על דחפים לא קרואים.

אראגוֹן אוּרֶאה ידע שמדובר במלחמה בין שני חלקים בתוכו, בדיוק במרכז נשמתו.

כעת, כשעמד בקצה רחבת הריקודים המצוחצחת להפליא והתבונן בבתו נָעה במהירות בין קבוצות של חברים, לבושה בשמלת הקינסֵניֶירה1 שלה, הוא הבין שהוא כנראה לא נורא כמו שנדמה היה על פי המוניטין שלו, כי היא נולדה ממנו. שערה של אנחלינה צנח על אחת מעיניה. עורה היה חלק כמו משי. לחיים טקסניות, כמו של אימא שלה, רחבות ומסותתות. המתיקות הבלתי אפשרית במבטה.

זוג נעלי עקב מעוטרות בזירקונים היה תלוי על אצבעה, מתנדנד לצידה, ראשה מִטלטל לצלילי גרסת הכיסוי של הרולינג סטונס. אפילו סוסי פרא לא יוכלו לגרור אותי מכאן. הוא הציע למיק ג'אגר עשרה מיליון דולר כדי שיטוס לכאן, לחור הזה בדרום טקסס, כדי לשיר בעצמו, אבל מיק ג'אגר לא צריך עשרה מיליון דולר וגם לא את הנזק לתדמית שלו.

אראגון התבונן בילדה שלו מחליקה על גבי פרקט המייפל, ירכיה וכתפיה נעות בנפרד אבל בתיאום, במסלול מעגלי של שרירים וחן. כאילו המוזיקה היא שפה שמדוברת בגופה כשהיא רוקדת.

הוא הפנה את עיניו אל הנערים והגברים שהתבוננו בה. כשחשו במבטו, הם מיהרו להסיט את עיניהם.

הטוהר של אנחלינה — האור הפנימי שלה — עורר בחזהו כאב מוכר. על כך שהעולם אינו ראוי לה. על כך שהעולם יפגע בה, כפי שנועד לפגוע בכל הצעירות היפות. ועל כך שגם אם הוא ישתמש בכל הכוח ובכל האכזריות שעומדים לרשותו כדי לשמור על תומתה, הוא ייכשל בסופו של דבר, כי תמימות נועדה להתקלקל.

היא הדבר המושלם האחד שהיה לו חלק ביצירתו, וכעת הוא רדוף על ידי עצם קיומה — הפגיעוּת שלה בעולם המכיל גברים כמותו. הקללה של כל אב שאוהב מעל ומעבר, מעבר לכל היגיון.

הלילה היה יום הולדתה השמונה עשר. ולמרות זאת, היא פרמה את שמלת הקינסניירה שלה ועיצבה אותה מחדש כי היא לא רצתה לבזבז כסף על משהו חדש, משהו שימשוך אליה עוד יותר את אור הזרקורים. היא לא רצתה להיראות ראוותנית בעיני הבחורות האחרות מעֶדן, אותו מרחב, מחוץ לכל תחום שיפוט, במעלה הנהר, לא רחוק מבראונסוויל, על הגדה הצפונית הצהובה־חומה של הריו־גרנדֶה.

לאראגון היו קוביות של מזומנים בגודל של מקרר, עטופות בניילון נצמד, מונחות זו על גבי זו במבנים שונים סביב המתחם שלו — כל כך הרבה מזומנים, שהוא נאלץ לשלם לקבוצות של גברים שיסובבו את הקוביות מדי פעם, כדי שלא ירקיבו או יילעסו על ידי עכברושים. ועם זאת, אנחלינה העדיפה לתקן שמלת נשף בת שלוש שנים כדי לא להביך איש, ואפילו כרכה צעיף שעטף את כתפיה ונתלה על חזית שמלתה. הוא הציע לה את מקסיקו סיטי, ניו יורק או פריז כדי לחגוג, והיא בחרה את המרכז הקהילתי, כאן, בבית. קישוטים מניירות קרפ ומזנון שערכו והגישו ארנוּלפו ואורטֶנסיה, הזוג העלוב, בעליהם של דוכן הטאקו המקומי שהיו זקוקים לפרנסה.

אראגון ישב ליד השולחן המרכזי עם דודתו, שהייתה לו אם ואב מאז שהעוני הרג את הוריו זמן קצר לאחר שנולד בבית החולים המחוזי אידאלגו. האם מתה מזיהום בשלפוחית השתן שלא אובחן, והאב מדקירת סכין בכליה, כשניסה למנוע קטטה מאחורי ״ווט־א-בורגר״ בקורפוס כריסטי.

התלבושת של להקת הנגנים כללה תערובת של פריטים — מגפי עור תנין, חולצות בוקרים כחולות בורקות, וסטים נוצצים, ג'ינס אמיתיים וכמובן אבזמי חגורות סגלגלים ענקיים, שעליהם דמויות של בוקרים על סוסים או ראשי צ'יפים אינדיאנים או סמלי משפחה מומצאים, שנקנו בחנות המתנות של מקאלן בקניון.

אראגון הביע את משאלתו בתנועת יד קלה לעבר רחבת הריקודים. למראה התנועה הזעירה הזמר הראשי השתתק באמצע הפזמון והמוזיקה נקטעה בבת אחת, כבגיליוטינה. הזמר מחה את מצחו בממחטה, הנהן לעבר חבריו והלהקה פצחה בשיר נורטֶניו, צפוני. אראגון חש את צלילי האקורדיון המתנשף נוגעים בתוכו, בגנים שלו ממש.

למשמע התפנית המוזיקלית אנחלינה הפסיקה לרקוד עם חברותיה, הניחה את ידיה על מותניה והחמיצה פנים אל אביה, כשהיא מעמידה פנים שהיא מתוסכלת. לאחר מכן היא חייכה חיוך גדול ועליז, עקמומי להפליא, רחב להדהים, חיוך כמו של אימא שלה, בֶּליסיה, שהייתה אמורה להיות כאן לצידו של אראגון במקום לדעוך בחדר השינה.

אנחלינה השליכה הצידה את נעלי העקב שלה, הגברים מחאו כף והריעו, והנשים סלסלו בקולן. היא הסתחררה וריחפה, כשתלתליה החומים השופעים מכסים את עיניה, ותליון של זהב מקפץ ממש מתחת לעצמות הבריח שלה, הנוצצות מאבקת נצנצים. כמה בחורים הקיפו אותה ומחאו כפיים, אבל איש מהם לא העז להזמין אותה לרקוד, לא כשאראגון נמצא שם, מפקח על החגיגות במפגן של אבהות קשוחה וצדודית נשרית שראוי להנציח במטבע. ובוודאי לא כשאנשיו ניצבים מסביב, ידיהם שלובות ליד אבזמי החגורות ומעיליהם תפוחים באזור הירכיים. הבחורים הצעירים הקפידו להפגין כבוד והמתינו בתקווה שהיא תבחר בן זוג לרקוד איתו ואלס.

על כיסא בצד, כל גופו רפוי, רבץ הילד של אספוסיטו והתבונן ממקום בטוח בחיק אימו. בן שתים עשרה, עם סדים אורתופדיים שאחזו בכף רגלו ובקרסולו ודחקו את נעלי הספורט שלו משני הצדדים. זרועותיו, שהיו עטופות בסדי מפרקים אלסטיים, היו פרושות לצדדים כאילו הוא מצפה לחיבוק. בשנה שעברה אראגון הטיס אותו למרפאת שיתוק מוחין בבית החולים ״קוּק״ לילדים בפורט וורת', כדי שיעבור דימות עצבי וכדי שיותאמו לו תותבות עשויות סיבי פחמן.

אנחלינה האטה, שוקיה מתנודדות, ירכיה נעות הלוך ושוב, תנועותיה חינניות גם אם לא צנועות. מבטה נע כדי לבחון את האפשרויות. הצעירים שהקיפו אותה הידסו כמו טווסים, מתפארים במיטב תנועותיהם, בהבעות היפות ביותר שלהם, ועיניהם ברקו בהתלהבות.

אבל היא התעלמה מכולם ונעצה את עיניה בניקו אספוסיטו. ואז היא נעה לעבר שולחנו של הילד והקהל פינה לה דרך. כשכרעה מולו, פניו המעוותים הוארו באושר. היא אחזה בידיו ועזרה לו לקום על רגליו.

היא צעדה לאחור בזהירות ועודדה אותו להתקדם אל רחבת הריקודים. הוא דידה במתח על הסדים שלו. היא הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים וגבוהה ממנו בראש, אבל ניקו הצליח לייצב את גבו השבור ולאזור כוח, כי תשומת הלב שהעניקה לו תבעה זאת. הסדים לא אפשרו לו לכופף את הזרועות, וכך הוא עמד בתנוחה שהתאימה בדיוק לצעד המשולש, ורצועות הסקוץ' של הסדים שלו השתפשפו בשמלתה של אנחלינה, עד שהיא הצליחה למצוא את הזווית המתאימה.

היא החזיקה בו בכוח כדי לעזור לו להתייצב וכדי שנדמה יהיה שהוא מוביל, ופתאום הוא נע בזרועותיה והיא בזרועותיו והוא קרן משמחה, משוחרר מכלא גופו. הצעירים האחרים התגברו על קנאתם ומחאו כפיים בקצב, קראו קריאות עידוד וטפחו לניקו על גבו בזמן שאנחלינה סחפה אותו בין המוני האנשים. הוא הזיע, פניו הבריקו, ועם זאת החיוך המעוקם שלו היה חופשי ומאושר. הם נעו מהר יותר ויותר, מתגרים בגורל ממש עד לקרשנדו, ובאורח כמעט בלתי אפשרי הם סיימו את הוואלס וכולם פרצו בתשואות סוערות.

אנחלינה הובילה את ניקו בחזרה אל אימו ועזרה לו לשוב ולהתיישב בכיסאו, ואז כרעה מולו. אפילו מצידה השני של רחבת הריקודים אראגון יכול היה לקרוא את שפתיה: תודה על הריקוד, גוּאפו, יפהפה.

עיניו הכהות של ניקו זהרו. הנס שזה עתה הוא לקח בו חלק כיסה את פניו בסומק.

אראגון שם לב שלחייו שלו רטובות. אבל הוא לא התבייש. כמו כולם, הוא התברך בזכות לנשום את אותו אוויר שנושמת בתו, להעריץ אותה ולדעת שחלק ממנה שלו וחלק ממנו שלה.

לה־טיה, הדודה, הושיטה את ידה מצידו השני של השולחן ואחזה בידו של אראגון. כף ידה הייתה יבשה, עורהּ דקיק כנייר. דלקת מפרקים עיוותה את פרקי אצבעותיה, אך למרות זאת היא ענדה טבעות טורקיז גדולות על כל אצבעותיה. מעל קמטיה העמוקים היא מרחה בסיס איפור, סומק, צלליות לעיניים ואודם. לא הגיל ולא המחלה הורשו להעיב את רוחה של מטריארכית מקסיקנית.

״ילד שלי,״ היא אמרה. ״עכשיו תרים כוסית. דבר אל הבת שלך.״

אראגון צעד קדימה, ויותר ממאה אנשים שמילאו את המרכז הקהילתי הבחינו בכך. הילדים בבגדי הכנסייה הזולים שלהם, הגברים בחליפות הפוליאסטר בשני גוונים והנשים שהציגו לראווה צעיפים בצבעים אחידים. כל העור החום היפה הזה וניחוח הבשמים באוויר וכולם מחכים למוצא פיו.

אראגון הביט בבתו שעמדה בצידה השני של רחבת הריקודים והושיט את ידו. המאבטח שלו, אדוארדו גומֶס, הופיע פתאום משום מקום והניח בידו גביע קריסטל צר וארוך.

אראגון החל לשאת את נאום הברכה שלו. ״היום מלאו לך שמונה עשרה.״ הוא השתתק לרגע, מופתע מהרגשות שסדקו את קולו העמוק. ״את הופכת לבוגרת בעיני החוק. עבורי ועבור אימא שלך — שהייתה רוצה בכל ליבה להיות כאן — זה מופלא. ועם זאת, גם מריר־מתוק.״

״אני מצטערת, פאפא.״ עיניה של אנחלינה היו לחות מדמעות ואצבעותיה הדקיקות מוללו את תליון הזהב שלה.

״את מתנצלת יותר מדי,״ הוא אמר. ״את מוכרחה להפסיק, כדי להיות אישה.״ הוא פנה אל הקהל ולרגע הבחין בדמותו משתקפת בחלון הגדול. כתפיים רחבות, שהגיל לא ניכר בהן. תווי פנים גדולים ועזים. מכוער־נאה וגברי, כמו קרלוס פוּאנטס או צ'ארלס ברונסון. ״הילדים שלנו גדלים והלבבות שלנו כואבים, אבל הם חייבים לגדול.״ הוא הניף את הגביע לעבר בתו והנוזל הריחני פיזז בניצוצות צהבהבים. ״אומרים שזה עובר כל כך מהר. אתה ממצמץ והם כבר גדולים. אבל העניין הוא...״

הוא חש את החצץ מצטבר בגרונו והשתתק שוב כדי להתעשת.

״עבורי זה לא חלף במהירות. לא החמצתי אפילו רגע. לא כשרק נולדת והצמדתי אותך לחזה שלי. הצעדים הראשונים על המדשאה בחזית הכנסייה, איך שהתנודדת וכשלת וקמת שוב. בגיל שלוש, רק בתחתונים וסנדלים, חובטת סירים ומחבתות על רצפת המטבח. השן הראשונה שנשרה לך. אני זוכר שהקשבתי מעבר לדלת לשיעור הפסנתר שלך בזמן שאת התענית בניסיון למתוח את האצבעות ולנגן 'הנה עולה השמש'. אספתי אותך מאימוני קרוס־קאונטרי כשהיה לך גשר על השיניים והקוקו שלך היה פרוע, והקשבתי לשירים הנוראים ששרת אל תוך הדיאודורנט שלך בדרך — של איזה זמר?״

אנחלינה כרכה את זרועותיה סביב גופה, בכתה וחייכה. ״אד שירן.״

״כן, כן. אד שירן. והתספורת הנוראה שלך לפני הטקס בכנסייה. הריקוד הראשון שלך. הפעם שבה ריסקת את המכונית...״ הוא הצטלב. ״הטיול שלנו לסיווטאנֶחו בשבוע הקדוש והמריבה שהייתה לנו על החוטיני...״

״זה לא היה חוטיני, פאפא!״

גל צחוק חלף בחדר.

״אני זוכר איך האכלתי אותך בקוביות קרח כשצמחה לך שן בינה. איך בכית עד שנרדמת בלילה שבו נאלצנו להרדים את לולו. ועכשיו את בת שמונה עשרה...״ הוא השתתק ועיניו התלחלחו. הוא כחכח בגרונו. ואז שוב. החדר כולו המתין לו. הוא חזר ונשא אליה את עיניו. ״לא החמצתי שנייה ממך.״

החזה שלו נמלא חום. וגם הגרון. כל טקס מעבר כרוך בשיברון לב, וכך גם כל רגע בחיים אם חיים אותו בתשומת לב ראויה. זה לא שהלב מנותץ או נשבר לרסיסים, אבל הוא נסדק ונפער כדי שיוכל להכיל יותר. יותר רגשות, יותר הבנה, יותר מקום לאכזריותו של הזמן, שבלעדיה לא יכולים להיות יופי, או משמעות. זה היה גדול מכל דבר שהוא יכול היה להביע כאן, בין קישוטי יום ההולדת הזולים, הפרקט דמוי העץ וניחוח ההֶל והיין השולחני. היא הצילה אותו. היא הפיחה בו חיים. היא תרבתה אותו, הפכה אותו לבן אדם.

המרכז הקהילתי השתתק. חריקת נעל על רחבת הריקודים. מישהו השתעל. לה־טיה אחזה בממחטת נייר מקומטת, מוכנה לשימוש. האם הרגש שחש ברגע זה יוכל לסחוט ממנה דמעה?

אראגון כחכח בגרונו. הוא הניף את הגביע. ״איחה דֶה מי אלמה, הבת שלי, נפשי, לחייך. את האדם הכי טוב שאני מכיר.״

האולם רעם ממחיאות כפיים, שהביעו הקלה לא פחות מכל דבר אחר. הוא לגם, הניח את הכוס והלהקה החלה לנגן שיר קַנְטְרִי תוסס. אנחלינה מחתה את פניה ופרשה לקראתו את זרועותיה, מזמינה אותו לחצות את רחבת הריקודים ולפגוש אותה בחיבוק. הוא נעצר כדי להביט בה בהתפעלות. הייתה גדלוּת בלתי אפשרית בעיניה הכהות, שהזכירה לו אותה בגיל שנתיים, שבע, שלוש עשרה. אולי זוהי ההתבגרות — היכולת לראות את העבר בהווה, להבין את הנפש החיה בשלמותה, בבת אחת. ואולי זו גם משמעותה של האהבה.

כשהחל להתקדם לעברה, אדוארדו אחז בעדינות בזרועו. כיד ימינו של אראגון מותר היה לו להפגין קרבה כזו, שאנשיו האחרים של אראגון לא היו מעיזים לנסות.

״העניין שעליו דיברנו, פטרון,״ הוא אמר חרש. ״אתה צריך לטפל בזה. הוא כאן, בחדר הסמוך.״

אראגון היסס והביט שוב בבתו מבעד לקהל הצפוף. אחת מחברותיה — טרֵסה, זאת עם החזה הגדול — משכה בידה וגררה אותה אל רחבת הריקודים.

אדוארדו הרפה מזרועו של אראגון והטה את ראשו לעבר הדלת שמאחוריהם.

אראגון אותת לבתו. כבר חוזר.

היא נסחפה אל בין הרוקדים עוד לפני שהספיקה להגיב.

הוא יצא מהחדר בעקבות אדוארדו, כשאנשיו האחרים מצטופפים מאחוריו. כבר לא היו לו אויבים רבים כמו פעם, אבל עדיין נותרו לא מעט.

אפילו בעשר בלילה הלחות בדרום טקסס הכתה בפניו כמו מטאטא כבישים. הם לקחו את צ'וּצ'וּ אוֹצ'וֹאָה לבניין המשרדים הסמוך. טוב שכך. קירות משותפים אינם מומלצים לקראת מה שעתיד להתרחש.

כשנכנסו אל הלובי, אדוארדו זמזמם לעצמו בזייפנות, עוד אחד מהטיקים שבשלם הוא זכה לכינוי ״ספיישל אד״. הוא השתמש בקונסילר כדי להסתיר את צלקות האקנה שחוררו את שתי לחייו, פרט שהאחרים הבחינו בו אבל לא העזו להודות בו בקול רם. היה לו קעקוע של אקדח באזור התוספתן, מעל למפשעה, כך שכאשר הוא הניח לחולצת הבד הקיצית שלו להיפתח, נראה היה שכלי נשק תחוב לו בחגורה. ברגע זה הקעקוע היה מיותר. גלוק 21 עם מחלק כרום בוהק וקשיח היה מונח מעל הקעקוע, כמו משור שממלא בדיוק את המקום ששורטט עבורו על לוח הכלים בסדנה.

בצד אחד של הלובי היה צ'וצ'ו, מוטל בכיסא ויניל כאילו הונח בו ברכות. ציפורניים סדוקות מעבודה בשדות הדוּרה, ג'ינס עם כתמי בוץ בברכיים, עור פנים של גבר בגיל העמידה שנזקי השמש שיוו לו מראה של בן שמונים. גבר פשוט עם אף נשרי, קפלים של עור מקובצים כמו בד סביב עיניו. פניו רטטו, על סף בכי, וידו המונחת על ברכיו נעה במהירות קדימה ואחורה, כמעט רועדת.

בצד השני של הלובי, רחוק מצ'וצ'ו ככל האפשר, ישבו סילביה וֶלֶס ובתה בת התשע עשרה, סלינה. ילדה יפה בעלת שיער חלק כהה ובוהק, פנים עגולים, שדיים מלאים וירכיים מלאות. היא ישבה מכורבלת לצד אימה, רגליה מכונסות מתחתיה, פניה צמודים לחיקה של אימה. חולצתה הייתה מופשלת וחשפה רצועה של עור באזור המותניים. סביב עינה הימנית היתה חבורה. אראגון מעולם לא ראה את סילביה כה עייפה ודהויה — עיניה היו שקועות כאילו ניסו לסגת אל תוך גולגולתה. בחמש השנים האחרונות היא עבדה קשה בעדן, כדי לשלוח כסף לבעלה שברֶיינוסה.

כמו מאות האנשים שבחדר הסמוך, גם הן היו מאנשיו של אראגון. כל תושבי עדן היו מאנשיו. הם שגשגו כשהרעיף עליהם מחסדיו וקמלו בהיעדרו.

מספר שלוש של אראגון, אנריקֵה פרס, עמד בקצה החדר, חבוי בין הצללים, כשאגודליו תחובים בחגורת העור הרחבה לצד הנרתיק של אקדחו המוגזם, מאגנום סמית אנד ווסון 0.44 בנוסח ״הארי המזוהם״. כדי להגביה את עצמו, הוא הניח במגפי הבוקרים שלו תוספות שהביאו אותו עד לגובה של 1.74 מ'. כרס תפוחה מתחה את חולצת הפולו שלו, שאבזם החגורה הטביע בה גומה. שפם זיפני נועד להוסיף רצינות לפניו הרכים והמתוקים. הוא כונה ״קיקי״, מה שבנוסף לשותפות עם אדוארדו זיכה אותו בתואר המפוקפק "ספיישל 2K". קיקי הטה את ראשו לאחור, כמו תמיד, כמין מחווה צדקנית או כדי להחליק את קפלי צווארו.

״פטרון,״ הוא אמר.

אראגון חצה את המרחב בין שורות מקבילות של כיסאות מכוערים במיוחד. הם היו מרופדים בחומר מילוי זול מתחת לוויניל תכלכל סדוק, מחוברים זה לזה כמו בבית חולים או במשרד ממשלתי. האנשים שלו התפרשו בחדר ותפסו עמדות לאורך הקירות.

צ'וצ'ו נשען מעט קדימה ועיניו התרוממו, מספיק רק כדי לראות את קצות מגפיו של אראגון. התזוזה הקטנה הזו הספיקה כדי שסלינה תפלוט יבבה קטנה ותטמון את ראשה עמוק יותר בחיק אימה. ההתנהלות הילדותית שלה הייתה מנוגדת מאוד לגופה הנשי. תשע עשרה הוא גיל כל כך מבלבל עבור בנות. מבלבל עבורן ועבור גברים חסרי רסן.

״אני מצטער, דון אוראה,״ אמר צ'וצ'ו, בקול רך מענווה. ״לא יכולתי להתאפק.״

״לא יכולת להתאפק.״ אראגון פסע לעברו, נשימתו ניחתת על ראשו של צ'וצ'ו עד שהלה נשא את עיניו. ״אתה רוצה לתת לה את הכוח הזה? אתה רוצה לתת לילדה בת תשע עשרה להשפיל אותך? בעל? אב? בן? להוריד אותך לדרגת פרא?״

״אני מצטער, דון אוראה. עבדתי הרבה שעות. היא צעדה בצד הדרך, בשמלה צמודה. מאוד חשופה.״

״אני חוסכת בשביל לקנות לה בגדים חדשים,״ נחרה סילביה בבוז וליטפה את ראשה של בתה. ״זאת לא הייתה שמלה חושפנית. היא הייתה קטנה מדי.״

״בבקשה, דונה וֶלֶס,״ אמר אראגון. ״תרשי לי.״

סילביה השתתקה.

הוא פנה שוב אל צ'וצ'ו. ״האם סלינה ניסתה למשוך את תשומת ליבך?״

״זה היה בלתי אפשרי לא לשים לב.״

״בלתי אפשרי.״ אראגון בחן את שתי המילים והן לא מצאו חן בעיניו. ״היא התנגדה לך?״

צ'וצ'ו שילב את ידיו והשפיל אליהן את מבטו. ״לפעמים בחורות אוהבות שהגבר ייקח פיקוד.״

בקצה הלובי סלינה משכה באפה וכיסתה את אוזנה החשופה בכף ידה.

״אבל היא לא אהבה שלקחת פיקוד והיא אמרה לך את זה,״ אמר אראגון. ״אסור לשלוט בנשים. אם אתה רוצה אישה, אתה צריך להרוויח אותה.״

״אתה צודק, דון אוראה. אני מתבייש בעצמי.״

חזהו של אראגון נמלא זעם צורב וקר, להבה בתוך גוש קרח.

״בושה,״ הוא אמר. ״גברים מרשים לעצמם לחוש בושה כזו. אתה יודע מה יש לנשים? פחד. פחד מכך שגבר כמוך יגיע, יתפוס אותה וידחוף את עצמו לתוכה. יעשה לה פנס בעין, ייקח ממנה את מה שהיא לא רוצה לתת. שהיא תיאלץ לזכור את הסירחון שלך עד סוף ימיה. שהיא תראה אותך בחשיכה בכל חדר שהיא תיכנס אליו, לפני שהיא תדליק את האור. שהיא תצטרך להילחם כדי למחוק אותך מזיכרון השרירים שלה בליל חתונתה. שהיא תגיע למותה בידיעה שניתן להוריד אותה לדרגת חפץ, כי יש גברים...״ — הוא השתתק כדי לטעון את הבוז שלו בחמצן — ״שלא מסוגלים להתאפק.״

בזמן שאראגון דיבר, צ'וצ'ו קרס בכיסאו, כתפיו הושפלו וזרועותיו התעקלו פנימה.

״ובנוסף,״ אמר אראגון, ״גם היא חווה בושה. זו לא הבושה שלך. הבושה שלך היא מותרות. הבושה שלה היא כתם שאתה השארת בנשמתה.״

״אני מצטער,״ ייבב צ'וצ'ו והמילים בקעו מפיו כשהן מהולות בבכי. ״אני מצטער, דון אוראה.״

״אתה זוכר את חואן מנואל מרין?״

צ'וצ'ו נשבר. הוא השפיל את ראשו והחוליות בבסיס עורפו בלטו כאילו היו פרקי אצבעות. הוא רעד והזיל ריר על ברכו. ״בבקשה, דון אוראה. בבקשה, לא.״

״אתה זוכר אותו?״

צ'וצ'ו לא הצליח להוציא מפיו מילה ולכן הנהן.

כולם בעדן זכרו. לפני שנים ספורות תקף מארין באופן דומה את אחת מחברותיה ללימודים של אנחלינה. למחרת, עם עלות השחר, הוא מצא את עצמו קשור בעירום לתמרור במטאמורוס, עיירה בצידו הדרומי של הגבול, שממנה הגיעה משפחתה של הילדה. היו לה שישה עשר בני דודים שעדיין התגוררו שם, עשרה מהם היו זכרים שידעו היטב איך להשתמש במסור.

״יש לך שתי ברירות,״ אמר אראגון לקודקודו של צ'וצ'ו. ״אתה יכול לקדם את פני השמש העולה מחר ברֵינוֹסָה, או שאנחנו נקטע את כל עשר האצבעות שלך עד לפרק הראשון.״

יבבה נפלטה מפיו של צ'וצ'ו. היא לא נשמעה אנושית.

״נרשה לך לתפור את הפצעים.״

״בבקשה,״ בכה צ'וצ'ו. הוא הושיט את ידו אל ידו של אראגון, אבל ידו של אראגון נותרה רפויה עד שהוא שמט אותה. ״בבקשה. איך אוכל לעבוד? המשפחה שלי?״

״אני אדאג לדניאלה ולבנים שלך. דבר מהצרכים הבסיסיים לא יחסר להם.״

״לא,״ אמר צ'וצ'ו. ״לא, לא.״

״לא להגיב לרשעות זהו המעשה המרושע מכול,״ אמר אראגון. ״אני לא ארשה לך לכרוך אותי בחטא שלך. תבחר.״

״דון אוראה, אני מתחנן בפניך...״

״תבחר!״

צ'וצ'ו נרתע לאחור. שערו כיסה את עיניו וחזהו עלה וירד במהירות. הוא הביט באראגון, אבל פניו של אראגון נותרו חתומים. הוא היה חומת אבן.

צ'וצ'ו טלטל את ראשו כמו ילד והחניק בכי.

ואז — אט אט — הוא הושיט את ידיו והציע את אצבעותיו הרועדות.

קיקי הושיט את ידו אל כיסו האחורי, הוציא מתוכו מזמרה והגיש אותה לספיישל אד.

אוראה פנה אל סילביה וסלינה. ״סניוריטָס,״ הוא אמר. ״אתן רשאיות להישאר או ללכת, כרצונכן.״

סלינה ניתקה מאימה ומיהרה לצאת, כשהיא מכסה את פיה בכף ידה. סילביה הזדקפה בכיסאה. ״אני אתבונן עד לרגע האחרון.״

״אם כך, אשאיר אותך עם אנשיי, דונה ולס.״

צ'וצ'ו החליק מעל כיסאו ונשמט על הרצפה, שם התכרבל במין תנוחה עוּברית. אדוארדו התקרב אליו, תוך שהוא פותח את התפס של המזמרה והלהבים, שהיו צמודים בלחצו של קפיץ, נפתחו כשהם משמיעים קול חריקה מתכתי.

אראגון יצא וסגר את הדלת בטריקה.

רחש הרוח בין הבניינים הטביע את קול זעקתו של צ'וצ'ו. גלגל קוצים יבש קיפץ במעבר, כאילו נמלט מסרט של גארי קופר. אראגון נעצר כדי להתבונן בו עד שנעלם מאחורי הפנסים אל תוך מרחבי החול האינסופיים. הוא חש את טעם החול באוויר הלח. האדמה הנידחת והמבורכת הזו.

הוא פתח לרווחה את דלת אולם הריקודים ונעצר על הסף. הנשימה קפאה בחזהו. מבט אחד הספיק כדי להבין שמשהו נורא התרחש. האורחים עמדו על רחבת הריקודים ללא תנועה, התזמורת דממה וכלי הנגינה היו מושפלים. מפית הסתחררה מעל בימת הכבוד, לכודה בזרם אוויר שהגיע מ... מהיכן? משם: חלון גדול מנופץ, הדלת האחורית מתנדנדת על צירה כאילו נפתחה בחבטה. שלושה כיסאות הפוכים ושולחן מזנון שהופל ממקומו.

״מה קרה?״ קולו של אראגון כאילו הגיע ממרחקים. בפעם הראשונה מאז ילדותו הוא שמע בקולו אימה.

האורחים הביטו בו בעיניים פעורות, כמו גן פסלים. האיפור של לה־טיה זלג בפסים סדורים במורד לחייה ומבטה היה מזוגג. מבעד ללוע הפעור בחלון הרוח ייבבה וייבבה.

אראגון הסתובב כדי לבחון את החדר. הכול היה משובש. ״מה קרה?״

ארנולפו, שעמד ליד הדלת האחורית, כיסה את פיו במטפחת אדומה. לא, לא אדומה. היא לא הייתה אדומה במקור. כשהסיר את הבד מפניו התגלתה שפתו התחתונה, שסועה לגמרי, תלויה בחופשיות מפניו. כשדיבר, דם כיסה את חולצת המלצר הזולה שלו.

״הם לקחו אותה,״ הוא אמר והמילים בקעו מעורפלות מתוך הריסות פניו. ״הם לקחו את אנחלינה.״