יחסים מורכבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יחסים מורכבים
הוספה למועדפים

יחסים מורכבים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מליסה לי הסכימה לעבוד אצל אליוט ג'אי שהיה ידוע כבנקאי צמרת, עשיר ומצליח אך מסוגר וקר מזג. 
ברם, אליוט לא הצליח לעמוד בפני קסמיה של מליסה. אופיה הנוח, יופייה המהמם וגופה התמיר והמגרה, שברו את מסכת חייו הקרירים. לפתע מצא את עצמו מרבה לחשוב על אורח חיים אחר ובמרכזו החיזור אחרי חסדיה של מליסה. האם יצליח במזימתו?

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2008.

פרק ראשון

1

אליוט הקדיר פנים בזמן שהתבונן החוצה. החדר הרחב והמינימליסטי השקיף לעבר נוף נעים במיוחד של אחד השטחים הירוקים ביותר של לונדון, שרחץ באור של יום קיץ נפלא, יום שאפשר היה להאמין עליו שהוא באגן הים-התיכון, ולא, למעשה, בחדר כושר יוקרתי במרכז לונדון.

אליוט הציץ בקוצר רוח בשעון שלו והסתובב לעבר הדלת, נשען על אדן החלון.

המתנה לא היתה מסוג הדברים שאליוט ג'אי נהג לעשות. זה משהו שאחרים עשו. הוא ציפה שאנשים יצייתו לקריאתו בלי שהיות, בלי שיצטרך להמתין... עשרים דקות עד כה, על פי שעונו.

בתסכול גובר ניגש אל אחד הכסאות והתיישב, מצטער שלא היה לו שכל להביא אתו את המחשב הנישא שלו, כך שהיה יכול לפחות לעבוד קצת, ושוב הצטער על שנאלץ עתה לעשות מה שעשה, אבל לא היתה לו ברירה. נסיבות שמעבר לשליטתו הביאו אותו לצומת זה.

במשמעת שהיתה תולדה של ניסיון, אליוט סגר את מוחו לנסיבות הבלתי נעימות בעליל ובמקום זאת הניח לעיניו לסרוק את החדר, לבחון את היעדר החפצים ההרמוני, את התחושה הבלתי אישית שיצר. לכן הצטרף לחדר הכושר הספציפי הזה כאשר פתח את דלתותיו לפני שמונה-עשר חודשים. ובגלל העובדה שהוא היה מרחק הטלת אבן מדירת הפנטהאוז הענקית שלו בקנסינגטון. ויגו היה מועדון בריאות שלא בזבז זמן על ניסיון להיות נעים. לא היו שם ברים בסגנון חדרי הסבה נעימים, שם יכולים העייפים להירגע בדברי רכילות תוך שתיית תה, לא היו כסאות נוח סביב הבריכה ולא היו מגלשות לילדים. במקום זאת, הברים היו חשופים לגמרי, כמו החדר הזה, עשויים שחור וכרום עם עיתונים סבירים על השולחנות. היה שם בית-קפה אינטרנט למי שחפץ לשמור על קשר עם העולם ומכשירי הכושר היו ברמה הגבוהה ביותר. לא שהשתמש בהם. הוא התאמן פעמיים בשבוע במשחק סקווש אכזרי ואז שחה בבריכה הענקית, אשר בשמונה בערב היתה ריקה בדרך כלל.

אליוט עשה כל דבר בצורה הטובה ביותר, בצורה ממוקדת ורצינית. כנער, הכישורים שלו במגרש הרוגבי היו מפחידים מספיק כדי לזכות אותו בעידודו של המאמן שהשפיע עליו להפוך לשחקן מקצוען, לא שמקצוענות נראתה לו אפשרות מעשית. האינטלקט שלו לא היה מסוגל לעמוד במשהו תובעני גופנית כמו ספורט, למרות שהיה מוכשר לכך. המוח החריף שלו דרש אתגרים מנטליים אדירים. כיושב-ראש הצעיר ביותר בבנק השקעות רציני, הוא לא רק זכה באתגר, אלא שאף הרוויח סכומי כסף עצומים שהלכו יד-ביד עם התפקיד, ופירוש הדבר שבגיל שלושים-ושתיים יכול היה להרשות לעצמו להתחיל להשקיע בעסקים פרטיים משלו, עסקים שהביאו לגמול פיננסי משלהם. עומס העבודה הכביר, שרוב הגברים היו כורעים תחתיו, רק הביא לפריחתו של אליוט. ימי העבודה שלו היו טעונים אדרנלין וממופים בדייקנות צבאית. פגישות נערכו בעקבות פגישות אחרות ושמו היה שם נרדף להצלחה מופלגת בתחום הפיננסי.

אבל אליוט לא עבד כדי להרוויח כסף. הוא עבד מפני שרצה לעבוד. אפילו לשעות המנוחה שלו היתה מטרה.

ברגע זה, היתה לפניו משימה וישיבה בטלה לא נראתה לו מרגיעה. למעשה, הוא היה צריך לכבוש את כעסו ולזכור שבמקרה זה, הוא נמצא בשטח לא מוכר לו, שטח של בקשת טובה.

אבל זה לא אומר שהדבר צריך לשאת חן בעיניו.

אבל מליסה לי הומלצה אישית על ידי מנהלת חדר הכושר, אשת עסקים חריפה ואשה שבטח בעצותיה. מובן שהוא חסך בפרטים, ורק אמר לה שהוא זקוק למישהי שתוכל לעזור למישהו כבד משקל וקצת בעייתי. הלי הזאת התאימה למשימה עד הפרט האחרון. היא היתה בת עשרים-וארבע, תזונאית ופיזיותרפיסטית על פי הכשרתה, והיתה מסוגלת לקבוע תוכנית אימונים טובה והיא היתה גם חדשה במכון הכושר, כך שעוד לא רכשה לעצמה שורה של קבועים שזקוקים לתשומת לבה על בסיס קבוע.

למרות שהיה להוט להעסיק את מליסה לי למשימה שניצבה בפניו, הוא עדיין לא יכול היה להביט בשעונו כאשר היא נכנסה לחדר לבסוף.

"מיס לי, אני מחכה ארבעים דקות."

מליסה התבוננה בדמות היושבת על הכסא ועצרה במקומה לפתע.

"אחד הלקוחות שלנו מעונין לפגוש אותך בנוגע לעבודה פרטית," אמרה לה סמנתה, קוטעת את הפגישה שמליסה זה עתה החלה. "עכשיו, אם תוכלי להספיק." סמנתה לא הרחיבה ולא הסבירה מה אופי הלקוח, ומליסה בחרה להתעלם מהציווי עכשיו במשפט.

הדם עלה עתה לפניה של מליסה כאשר בחנה את אב הטיפוס עוצר הנשימה שישב לפניה.

עבודה במכון הכושר היתה דרכון לפגישה עם גברים מרשימים מבחינה גופנית. כל בוקר, כאשר מליסה יצאה לעבודה על המכשירים, לפני שהחלה באימון היומי שלה, הם היו שם, החליפות מחכות להם בחדרי ההלבשה, בזמן שהם התאמנו לקראת היום המחכה להם על מכשירים כמו הליכונים ומכשירי חתירה. מהביטחון היחסי של המזרן שלה, היא צפתה בהם בהיסח הדעת בזמן שעשתה את כפיפות הבטן שלה, יודעת היטב שהם לא צופים בה מפני שידוע שלרוב היו עיניים רק לעצמם במראות שהקיפו את כל קירות מכון הכושר.

אבל היא מעולם לא ראתה את הגבר שישב לפניה. היא היתה זוכרת אותו. היו לו פנים שקשה לשכוח. שיער שחור כעין העורב ומבהיק שיצר ניגוד מרהיב לעיניו, שהיו בצבע כחול קר וצרוף, ומבנה העצמות שלו היה מושלם מספיק כדי לגרום לה להשתאות. הוא היה יפה-תואר באופן יוצא דופן, וגם באותו שבריר שניה של התבוננות בו היא ידעה שיש בו סוג של נוכחות שגורמת לרוב הנשים להרגיש חולשה בברכיים.

אלא שהבעת פניו לא עודדה סוג כזה של תגובה. למעשה, מליסה הרגישה כיצד החיוך שלה נמוג במהירות וכיצד היא נעשית מודעת לכך שהיא ניצבת ליד הדלת, כמו תלמידה על סף חדרו של המנהל, אל משרדו זומנה לאחר שהעתיקה במבחן.

היא התנשמה ועשתה כמה צעדים נחרצים לתוך החדר, מושיטה את ידה לפנים, מבחינה שלמרות שהושיט את ידו אליה בנימוס, הרי שלא קם מהכסא ותחת זאת סימן לה לשבת מולו, כאילו המקום שייך לו.

"אני מבין שאת מיס לי." עיניים כחולות בחנו אותה בלי למהר.

"כן," ענתה מליסה, מוטרדת ממבטו. "אני מצטערת שאילצתי אותך לחכות, אבל הייתי באמצע אימון כאשר סמנתה הודיעה לי שאתה רוצה להיפגש אתי." הוא לא חייך נוכח ההתנצלות שלה. במקום זאת, הוא בחן אותה בהבעה קפואה כאילו ניסה לשנן את המראה שלה. זה היה מטלטל. האם הוא מודע לכך? "היא אמרה שאתה רוצה להיפגש אתי בעניין עבודה כלשהי." תהיה העבודה אשר תהיה, היא החליטה על המקום שלא תקבל אותה. האיש היה מפחיד. הוא גם לא נראה כמי שזקוק לעזרה במחלקת הספורט. גם במכנסיים רפויים וחולצה קצרה, היא ראתה שגופו שרירי ושזוף מעט באופן שהעניק לו יופי כובש ואקזוטי. אם נזקק לעזרה נוספת, אז זו עזרה מהסוג שהיא לא תוכל לספק לו.

"נכון, למרות שאם תסכימי לקבל עלייך את העבודה, הרי שאיחור לא יבוא בחשבון."

"התנצלתי כבר," הפטירה מליסה בהתגוננות. "אתה לא יכול לצפות ממני לבטל את השיעור של גברת אוונס בלי הודעה מראש רק בגלל שהייתי צריכה לבוא הנה להיפגש אתך. גברת אוונס היא אחת הלקוחות הקבועות היחידות שלי והיא זקוקה לתרגילי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע. היא עברה תאונת דרכים לפני כמה חודשים ו – "

"מספיק." אליוט הרים את ידו בחוסר סבלנות. "לא באתי הנה כדי לבזבז את זמני על זרים גמורים. באתי הנה כדי להציג בפנייך הצעה שלדעתי תועיל לך פיננסית."

רותחת עדיין מהאופן בו אמר לה לסתום, מליסה הזדקפה ובחנה אותו ביהירות. "אני עובדת בוויגו, מר... מר... אני לא יודעת איך קוראים לך..."

"ג'אי. את יכולה לקרוא לי אליוט."

היא העדיפה לא לקרוא לו בכלל. "אני חושבת שאסור לי לעבוד מחוץ לתחומי המכון. אני בטוחה שיש משהו בחוזה שלי שמזכיר את זה. חוץ מזה, יש לי לוח זמנים מטורף כרגע והעבודה רק נוספת מיום ליום. נכון שאני כאן רק כמה חודשים אבל..."

"את לא צריכה לחשוש בגלל הפסד זמן בעבודה. לא תהיה שום התנגדות מהכיוון הזה." הוא התחיל לתהות מה גרם לסמנתה להלל את האשה הזו. הוא לא ציפה לדבר כזה. ראשית, הוא לא ציפה לכך שיצטרך לשכנע אותה. הוא לא ידע כמה מרוויחים עובדים חדשים במכון, אבל היה בטוח שלא הרבה, ולונדון היתה מקום מגורים יקר. המחשבה על הכנסה נוספת היתה צריכה להתקבל בצווחת אושר.

שנית, מליסה לי לא היתה מה שציפה לראות מבחינה גופנית. הוא לא ראה יותר מדי מתחת לשמלה חסרת הצורה שלבשה, אבל מה שראה לא עלה בקנה אחד עם מישהי שהיתה בעסקי היופי הגופני. היה ברור שאינה שמנה, אבל היא גם לא היתה דקיקה ושרירית. היא גם לא נראתה הטיפוס שנהנה מהתעמרות באנשים אחרים. הוא בלע אנחה של תסכול צרוף.

"אני מניח שאת רוצה לדעת באיזו עבודה מדובר."

"אני חושבת שלא אוכל לעזור לך," אמרה מליסה בצורה ישירה. "נראה לי שאתה קבוע במכון הכושר כאן, ואני חושבת שהאימון שאתה רוצה מצריך מישהו בעל כישורים מתאימים יותר בתחום. אתה מבין, אני לא יודעת אם סמנתה אמרה לך, אבל אני עובדת בעיקר כתזונאית ופיזיותרפיסטית. אני מעבירה כמה חוגים, אבל לבני שישים ומעלה. בעיקר חוגי מתיחות ומשקולות קלות מאוד. אני בטוחה שאתה יכול לעשות את התרגילים האלה בשינה."

"גמרת?" שאל בנימוס כאשר דבריה יבשו. הוא חיכה לתשומת לבה המוחלטת. "את בדרך כלל ניגשת לכל דבר בצורה שלילית כזו? רואה את כל המהמורות עוד לפני שאת עושה צעד אחד קדימה? אם כן, אז אני מרחם על הלקוחות שלך. האם הם יודעים למה הם מכניסים את עצמם? זה לא ישפר את מצבם, אדרבה, זה רק יוביל אותם אל הגשר הקרוב ביותר כדי שיוכלו לקפוץ ממנו, לא?"

"זה לא הוגן!" חזותה החמימה והמאירה בדרך כלל של מליסה התקדרה באחת. הגבר הזה מגעיל. קר, חסר רגשות, מעצבן, יהיר ומגעיל. היא לא יכלה לחשוב על משהו גרוע יותר מאשר לעזור לו בשום צורה שהיא. או אפילו להיות חשופה לנוכחותו בלי צורך. האיש הזה צריך לשאת עליו אזהרה בריאותית. היא פתחה את פיה לומר לו את זה, אבל הוא הקדים אותה.

"נראה שהתחלנו ברגל שמאל." הוא נרכן לפנים כדי להניח את מרפקיו על ירכיו ודעתה הוסחה בשל השרירים שהשתרגו מתחת לחולצתו הדקה והזרועות החזקות שהיו מכוסות במעטה של שיער כהה. "לא באתי הנה כדי לשכור את שירותייך בשבילי. באתי הנה כדי לשכור אותך עבור בתי."

פיה של מליסה נפער והיא בהתה בו. לאיש הזה יש בת? כן, הוא נראה גברי. למעשה, גופנית לפחות, הוא היה הזכר המובהק, מהסוג שהירחונים בוחרים להציג כגבר החלומות של האשה הבשלה הממוצעת, הסוג שמזין פנטזיות.

מליסה ניסתה לדמיין אותו כאב אבל לא הצליחה.

"את נראית מזועזעת," הטעים אליוט בנימוס. "האם אני דורש ממך יותר מדי?"

"כן," הודתה מליסה. "יש לך בת? אני מצטערת... אלא שאתה לא נראה... אתה לא נראה הטיפוס... לא שיש טיפוס... כמובן שלא – "

אליוט קטע את דבריה. "זה סיפור ארוך. אם את רוצה לשמוע על העבודה, אז אני מציע שניפגש בשעה סבירה יותר מזו כדי לדבר עליה. חשבתי שנוכל לדון בכל זה הערב, אבל עכשיו כבר תשע וחצי ואני מניח שאת צריכה לחזור הביתה, אז מה דעתך על מחר בשש בערב? בבר למטה?"

"מחר בשש. כן. בסדר," אמרה מליסה, עדיין מנסה לעכל את העובדה הבלתי נתפסת שאליוט ג'אי הוא אב.

הוא קם והתבונן בה. "ולמקרה שתחליטי לרכל, אז אל. אני מתעב רכילות. זה יהיה סידור פרטי בינינו ואני לא רוצה שהפרטים יפוצו ברחבי המכון."

"אני לא מרכלת." עיניה הכחולות הרחבות פגשו את עיניו ואז לא הצליחה להסיט אותן. היא פשוט המשיכה לבהות בו עד שהוא נד בראשו קצרות והסתובב, מותיר אותה שם, לוטשת עיניים כמו דג זהב נטוש.

"ואל תשכחי להיות כאן מחר בזמן. אני אדם עסוק."

ברצינות, למליסה לא היתה שום כוונה לקחת את העבודה הזו. הגזר הפיננסי שטלטל לפניה לא נתפס כלל, למרות שנכון שמצבה הכלכלי לא היה מזהיר. היא הגיעה ללונדון לפני שישה חודשים, אוחזת בתעודה החדשה שלה בלי הבנה שהמחירים בלונדון שונים לגמרי מהמחירים שהכירה בצפון. הכל, גילתה במהירות, היה יקר יותר, והיקר מכל היה שוק הדירות.

ברגע זה מליסה שכרה דירת סטודיו בשפרד'ס-בוש, שפורסמה כדירונת חמה, נעימה ומושלמת לאיש/אשת מקצוע יחיד לא מעשן. במציאות זו היתה דירה חשופה ולא מושלמת כל-כך למי שיש לו דופק. חדר האמבטיה והשירותים היו משותפים, וזה היה מחריד, והמטבח היה כה זעיר עד שבישול כל דבר שהיה מעבר לפסטה הצריך כישורי להטוטנות שלא היו לה. המשכורת שלה מהמכון כיסתה את שכר-הדירה והשאירה עוד מעט להוצאות מחיה, אבל המזומנים שחסכה במאמצים רבים כורסמו באיטיות. עם זאת, למרות שניסתה למשול בהוצאות, החיים היו יקרים.

הצד הפיננסי החיובי של ההצעה היה צריך לשאת חן בעיניה, אבל לא.

אזכור הבת הוא שנגע ללבה.

סקרנות, הזכירה לעצמה שוב ושוב, היא שהרגה את החתול. אז יש לו בת. סיפור גדול. זה לא עושה אותו למשהו מיוחד, זה הופך אותו לנתון סטטיסטי.

לנתון סטטיסטי שלא נתן לה מנוח, גילתה. דמות פניו הכהים והקרים היו בקצה מוחה, צמררה אותה ועוררה את סקרנותה חליפות. היא היתה סקרנית מספיק כדי להתיישב בבית-קפה אינטרנט במהלך הפסקת הצהרים שלה כדי לדלות מידע אודות אליוט ג'אי.

היה עושר של מידע.

בן שלושים-ושתיים, עם רקע אקדמי נרחב, למד בפנימיה בווינצ'סטר ואז עבר לאוניברסיטת אוקספורד, שאותה עזב עם תואר בהצטיינות במשפטים וכלכלה. נסיקתו המטאורית תוארה בקצרה, ניתן רקע מועט לפני שתואר מעמדו העכשווי הענק פיננסי עם כשרון לקרוא את תנודות השוק ולהמר בתעוזה על התוצאות.

לא היה אזכור, הבחינה, בזמן שאכלה בגט וסרקה את הדפים המלאים במידע, שרובו דיבר על עסקאות שלא עניינו אותה, של בתו. או, לצורך העניין, של רעיה כלשהי.

למעשה, לא היה מידע רב על הרקע האישי שלו. היא תהתה אם נעל את אשתו ובתו באיזה ארון. אולי במרתף ביתו, שם לא יפריעו למהלך חייו. אחרי-הכל, הוא היה, כפי שהעיד על עצמו, אדם עסוק מאוד.. עסוק מדי למשפחה? הן ודאי הגיעו לפני הקריירה המזהירה ומאז הן נאלצו לתפוס מקום שני לעסקאות ולרכישות. על פי מה שקראה, הדבר היחיד שהעסיק אותו היתה העבודה.

ואולי, חשבה, וכיבתה בחוסר רצון את המחשב, הבת היתה תרמית שנועדה לעורר בה עניין במה שרצה שתעשה.

מליסה, למרות הלימודים המעשיים שלה, שגתה לפעמים בחלומות. מחשבה אחת נודדת לקחה אותה לכיוונים רבים שעליהם התענגה בהנאה ילדותית. אבל אפילו היא לא יכלה להבין מדוע שמישהו כאליוט ג'אי ימציא בת למענה. ופירוש הדבר שהבת שרירה וקיימת. וזה רק חידד את סקרנותה. לכן הפעם היא חיכתה לאליוט בבר, מחזיקה בידה כוס מים מינרליים מוגזים.

היא בילתה אפילו זמן רב בשבילה בשירותי הנשים בניסיון לעשות משהו עם עצמה. שערה היה מעבר לשליטתה. יותר מדי בלונדי, יותר מדי מתולתל ויותר מדי עצמאי, כלומר, הזדקר לו לכל הכיוונים, מתמרד נגד סיכות מכל הסוגים. היא עשתה כמיטב יכולתה, קשרה אותו לאחור וקלעה ממנו צמה צרפתית. הוא היה ארוך מספיק כדי להיכנע, אבל לא מספיק חלק כדי לעשות זאת בחן. כתוצאה מכך צפו סביב פניה קווצות שיער קצרות והיא היתה נזקקת לעשרות סיכות קטנות כדי להכניע אותן.

פניה, עם זאת, סיפקו לה כר נרחב לעבודה. היא חשבה תמיד שהיתרון של פניה הפשוטים הוא בכך שהיא יכולה לאפר אותם כך שייראו פחות סתמיים. והיו לה פנים סתמיים למדי. לא היו לה עצמות לחיים גבוהות, או שפתיים מלאות ורחבות שיספקו מראה חושני אמיתי, לא היו לה ריסים שחורים עבותים כמו אלה שהביטו אליה תמיד מדפי הירחונים שפרסמו מסקרה. היו לה פנים סגלגלים, עיניים כחולות ללא זהרורים ירוקים מסתוריים, אף קטן וישר ופה שנראה נכון לחייך עם כל הזדמנות.

זה היה סיכום הנושא. היא משחה מעט שפתון והוסיפה לעצמה מעט חיים בעזרת שפתון. היא הסתירה את הגזרה שלה, כפי שעשתה תמיד, מאז גיל שלוש-עשרה, כאשר הקימורים והשדיים הפכו למוקד תשומת לב בלתי רצויה מצד זכרים בגיל עשרה. השמלה שלה, כמו זו שלבשה ביום הקודם, היתה פונקציונלית וקיצית והיא שילבה אותה עם מקטורן קופסתי קל, והצליחה להסתיר את רוב הגזרה שלה. לפחות את החלקים ששנאה במיוחד.

היא שתתה מהמים שלה והרגישה בשליטה והביטה סתמית בפייננשל-טיימס שנח על השולחן העגול הקטן שלפניה. כאשר הרימה את פניה אל הדלת, היא ראתה את אליוט ג'אי ממוסגר בפתח, עיניו החדות בוחנות את החדר בחיפוש אחריה.

מליסה הרגישה כיצד בטנה צונחת בצורה לא נעימה. אם זה היה אפשרי, ממרחק הוא נראה מפחיד עוד יותר מאשר מקרוב. גופו היה ארוך ואלגנטי ושרירי. החליפה האפורה השמרנית שלו היתה צריכה להסתיר את העובדה הזו, אבל פעלה הפוך. הוא נראה כמו טורף מתוחכם. ממה שקראה אודותיו, הוא נראה בדיוק האיש שהיה. איש כספים חסר רחמים שאין לו זמן לצד הקליל של החיים. האם צחק אי-פעם? האם פניו נבקעו אי-פעם בחיוך, אם כבר מדברים על זה?

הוא סגר את המרחק ביניהם בזמן שהיא עדיין בהתה בו.

"לא איחרת. טוב." הוא התיישב והתבונן בה.

"בדרך כלל אני באה בזמן. אתמול הפתעת אותי, כפי שהסברתי."

"את שותה מים. האם את עושה את זה כדי להרשים אותי או שזה חלק מהרגלי התזונה שלך? אני מניח שתזונאית כמוך מתייחסת ברצינות למזונה."

"לא חשבתי שאני צריכה להרשים אותך, מר ג'אי."

"אליוט."

"אליוט. ואני שותה מים מפני שהשתכרות בבר של מועדון-הכושר בו אני עובדת לא נראית לי הולמת." מליסה הרגישה כיצד כל עצב בגופה עומד דום.

"אני מניח שאת צודקת. ועוד יותר כאשר מדובר בתזונאית מקצועית. סמנתה מסרה לי קצת עובדות לגבייך. אולי תוכלי לספר לי משהו על עצמך?"

לרגע מסחרר אחד היא חשבה שהוא שואל על חייה הפרטיים, מזמין אותה לפצוח בהסבר על החלטתה לעבוד בוויגו, אבל אז נכנס לפעולה השכל הישר. האיש רוצה להציג בפניה עסקה והוא מבקש לשמוע איזה המלצות יש לה ומה הניסיון שלה.

"אתה חושב שאינך צריך לספר לי קודם באיזו עבודה מדובר? ואז, אם העבודה תישמע לי מבטיחה, אני אוכל לעבור אתך על הניסיון הקודם שלי."

אליוט נרכן לפנים, גופו נע רק בכמה סנטימטרים, אבל די כדי לגרום לחושיה של מליסה לזעוק באימה ולגרום לה לסגת מעט.

"מיס לי, בואי נבהיר דבר אחד; אני זה שמציג את השאלות. את מספקת את המידע."

"זה נשמע לי כמו תהליך דמוקרטי," הטעימה מליסה בקול חסר גוון ולרגע אחד ראתה בעיניו תדהמה. הפתעה על שהעזה להגיב למשהו שלא הזמין תגובה.

"אני שמח שאת מסכימה," אמר בצינה. "עכשיו אני אזמין לעצמי משהו לשתות. רוצה עוד... מים?"

"לא. כוס אחת מספיקה לי. כוס נוספת תהיה כבר בטעם של תרופה." היא טלטלה את הכוס שלה לפניו ובתגובה הוא נד בראשו בחדות והלך אל הבר. היא הבחינה כיצד המוזג מיהר אליו וחשבה בציניות, זה ודאי בא עם הטריטוריה.

ברגע שחזר אל הכסא שלו, היא הושיטה לו את קורות-החיים שלה, שהחליטה להביא ממש ברגע האחרון. אליוט קרא במהירות, הניח על השולחן ביניהם ואז התרווח בכסא והחזיק בידו כוס יין לבן.

"ציונים טובים, אבל אין לך תואר באוניברסיטה. למה?"

טוב, הוא אדם עסוק מאוד. אין לו זמן למהלך עניינים תקין ומנומס.

"החלטתי לצאת לשנה באמריקה. הדרך הפשוטה ביותר היתה להיות או-פר ונהניתי כל-כך מהעבודה עד שחזרתי לאנגליה והחלטתי לא למהר לעשות תואר."

"זה מראה שהתואר לא היה מעולם בעל חשיבות עליונה עבורך."

מליסה משכה בכתפיה. "חשבתי שאתה עומד לשאול שאלות. לא אמרת לי שאתה מתכוון לפרש את התשובות שלי."

אליוט הרגיש פרץ נוסף של תסכול, כמו גירוד במרכז הגב, מקום שאליו אי-אפשר להגיע באמצעות היד. "זה חלק מהניסיון שלי להכיר אותך, ודומני שזה חלק מכל ראיון..."

"למשרה שאני עשויה לקחת או לא."

הוא כבש אנחה. "למה החלטת לעבור מטיפול בילדים לפיזיותרפיה?" עיניו בחנו את גופה באופן לא מודע ונתקלו במחסום הבלתי עביר של שמלה פרחונית נוספת. הפעם הפרחים היו קטנים יותר וצפופים יותר. השמלה הזכירה לו כיסוי מיטה ששימש את אחת החברות שלו לפני שנים. הוא עצר את הבחינה העצלה שלו כדי להקשיב לה בזמן שסיפרה לו על השינוי בקריירה שלה, להסבר שלה שתמיד התעניינה בדרכי הפעולה של הגוף, שנראה לה הגיוני ללמוד את הנושא ולאמץ זאת כקריירה. היא למדה קורס בצפון ובתקופת לימודיה חיתה בבית הוריה, כך שחסכה את הכסף שצברה במהלך עבודתה כמטפלת.

"תודה לאל," הסבירה עכשיו, במה שנשמע לו כקול מתנגן מאוד עבור מישהי מאוד לא מרשימה. "עלות החיים בלונדון מגוחכת. האם יש לך מושג איזה מחירים דורשים בעלי הדירות עבור חדרים? לא, אני מניחה שאין לך. טוב, מחירים גבוהים. למקרה שאי-פעם יתחשק לך לברר."

אליוט נרגע. כסף. מי אמר שזו לא שפה בינלאומית? היא עשתה הצגה של קשה להשגה ושהיא לא בטוחה שתרצה את המשרה. היא נזקקה לכסף, בדיוק כפי שחשב.

"מזעזע," לאט. "סמנתה מעריכה אותך מאוד. אומרת שאת מהימנה, שאת יודעת על מה את מדברת ושאת מוכנה לקחת על עצמך אתגרים חדשים. היא אומרת גם שאת טובה בעבודה עם אנשים." ישירה היתה מילה מתאימה יותר.

פניה של מליסה חשפו גומות חן כאשר חייכה. "אני רוצה לחשוב כך, אבל נחמד לדעת שעוד מישהו מסכים עם ההערכה הזו."

החיוך העניק לפניה נוהר שתאם את קולה ושלמשך כמה שניות הדהים אותו.

כמו בכל הפנים האחרים של חייו, נשים הוכנסו לקטגוריה מסודרת ביותר. לא שהחליף אותן כמו גרביים. בכלל לא. אורח חיים של גבר מכור לעבודה לא משאיר מקום למשחקים מהסוג הזה ומעולם לא נאלץ לבחור. הוא יצא עם נשים בעלות דרייב כשלו. הן היו תמיד נשות מקצוע מצליחות והשיחה היתה תמיד ממריצה. היה מדהים ומעניין מאוד לראות כיצד האוכלוסיה הנשית בוחנת בעיות עסקיות, להבין את הזווית שלהן.

וברגע זה...

אליוט הציץ בשעונו. נותר לו זמן. הפגישה שלו עם אליסון נועדה לעוד שעה וחצי בלבד, בונוס נפלא לפגוש אותה מוקדם כל-כך בערב, ועוד ביום חול, כאשר אחד מהם, בדרך כלל שניהם, לא פנויים.

"את נהנית מהעבודה שלך?" שאל לפתע, עובר נושא.

"כמובן."

"מה שאני צריך ידרוש את מלוא תשומת לבך, לפחות מארבע אחר-הצהרים וצפונה. ייתכן גם שתתבקשי להגיע לעבודה בבקרים, ודאי בסביבות שבע."

"להגיע לעבודה." היא הביטה בו בחיוך תוהה.

"זה בערך הכל. מובן שלא תצטרכי להמשיך לעבוד כאן כל עוד את מועסקת אצלי, מאחר שהמשכורת תהיה עבור משרה מלאה, אבל ייתכן שתרצי להמשיך לעבוד עם כמה מהלקוחות שלך במהלך היום, כאשר יהיה לך זמן פנוי. לדאבוני, אני חושב שתצטרכי לעבוד גם בסופי-השבוע, אבל באופן כללי, אני חושב שהמשרה לא תארך יותר משלושה חודשים."

מליסה, שנמאס לה מההליכה סחור-סחור, החליטה לאחוז בשור בקרניו. "חיפשתי חומר עליך באינטרנט. במהלך הפסקת הצהרים שלי. מצאתי המון חומר עליך, אבל אין שום-דבר על אשתך או בתך."

"אין לי אשה."

"אה. גרוש?"

השאלה נתקלה במבט קר של מורת רוח ומליסה הרימה את כתפיה בהתנצלות לפני שהוא פצח במתקפה נגד החטטנות שלה. "בסדר. אני רואה על פי הבעת פניך שהשאלה שלי היתה מחוץ לתחום. אני צודקת? בלי סקרנות אישית?"

"קלטת," אמר אליוט.

"מפני שלך יש מונופול על כל השאלות. האם אני צודקת גם בזה? לא, אל תטרח לענות על השאלה הזו. ספר לי על הבת שלך, על העבודה. לא," חשה צורך לומר, "שיש ערובה שאקח אותה..."

"למרות שברור שאת זקוקה לכסף?" אמר אליוט בקול חלק. הוא נקב בסכום שעליו חשב וצפה בסיפוק גדול בהבעתה הנדהמת. "זה מה שחשבתי," אמר ברכות. "יותר מדי טוב מכדי לוותר עליו, לא? בעיקר כאשר לוקחים בחשבון שהמשרה תאפשר לך להמשיך לעבוד עם הלקוחות הפרטיים שהצלחת לגייס במכון..."

מליסה הביטה בו בסלידה. "לא כולם מונעים על ידי כסף."

"אמת. אבל ניתן לשכנע את רובנו לקבל כסף." חיוך ציני צונן עיקל את שפתיו.

"איך קוראים לבתך ולמה היא לא מוזכרת באף-אחד מהמאמרים שאותם קראתי באינטרנט? האם משהו לא בסדר אתה?"

החיוך חסר ההומור נעלם והוחלף בזעף. "לא, הכל בסדר אתה, לפחות לא במובן שאליו את מתכוונת." הוא כילה את המשקה שלו וקם. "אני זקוק לעוד אחד מאלה. את? עדיין מתכוונת לדבוק במים המינרליים שלך מפני שזה פשוט לא יאה שתיראי שותה אלכוהול בבר של המכון?"

האופן בו אמר את הדברים הפך אותם לקריאת תיגר. קריאת תיגר גדולה מכדי שתעמוד בפניה, בעיקר כאשר באה ממנו. "בסדר. גם אני אשתה יין לבן."

"אז," אמר לאחר כמה דקות, כאשר שב למקומו, "בקשר לבת שלי. אני אתחיל בחלק הקל. קוראים לה לוסי והיא בת ארבע-עשרה."

"ארבע-עשרה!" מליסה ניסתה לעשות במוחה חישוב מהיר. הוא היה צריך להיות נער כאשר הפך לאב! בעל צעיר ומלא תקוות שכל החיים לפניו. אלא שהוא לא היה גרוש, ופירוש הדבר שלא התחתן עם האשה שהרתה לו.

"אני מבין שחישבת את הגילים," לאט אליוט ולגם מהיין בעודו מתבונן בה מעבר לשולי הכוס. נראה שהיה אומן בפנים נטולי הבעה. הוא ישב שם, מציג בפניה עובדה מעוררת השתאות, ועל פניו לא היה רמז לרגש. לא פלא שהיא הרגישה מזועזעת כל-כך בחברתו, אמרה לעצמה, היא פשוט לא רגילה לקור חסר רגש כזה.

"למדתי באוניברסיטה כאשר פגשתי את רבקה. היא הגיעה מאוסטרליה כדי ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה. אני עשיתי תואר ראשון במשפטים וכלכלה." הוא עשה אתנח ובחן אותה בעיון. "אם מדברים על כך שאני לא רגיל לדבר על החיים הפרטיים שלי, אבל נראה שאין לי ברירה ברגע זה." הוא הניח את הכוס על השולחן ושילב את אצבעותיו על ברכו.

"לכולם יש חיים פרטיים," אמרה מליסה בפליאה. "אני מניחה שאף-אחד לא מתעניין בחייך יותר מכפי שאתה מתעניין בחייו."

"אם לא שמת לב, אני לא סתם מישהו."

מליסה חיפשה יוהרה מאחורי האמירה הזו, אבל במפתיע, לא היתה שם יוהרה. זו היתה הכרזה ותו לא.

"אני יודעת שאתה חשוב, אבל אתה עדיין בנאדם."

"אדם השומר על פרטיותו. אני עושה הכל כדי לשמור על פרופיל אישי נמוך. אני מספר לך את זה מפני..."

"מפני שאתה חושב שברגע שתצא מכאן, אני עלולה להיכנס למועדון ולהפיץ את הידיעה העסיסית הזו. שלא לדבר על כך שאוכל לגשת לצהובונים ולבשר להם על כך."

הוא חייך בפעם הראשונה. בלי לרצות אבל בהערכה. חיוך אמיתי שהפיל אותה למשך כמה שניות חונקות מפני שהוא שינה את התווים הקשים של פניו. היא ראתה את הגבר הסקסי שמתחת למכונת העסקים הקרה וחסרת הרחמים והיא הרגישה שחטפה הלם חשמלי.

היא מיהרה לברוח מההלם אל כוס היין שלה. "אני לא אעשה את זה. אתה יכול להאמין לי או לא, אבל אני אשת מקצוע ואני לא מפטפטת. לא שהייתי מפטפטת גם אם לא הייתי מקצוענית. אז היה לך רומן בזק כאשר היית נער צעיר וגילית שהרומן הזה הביא לתוצאות קבועות יותר מהצפוי."

"לא בדיוק, לא."

"אבל הרגע אמרת..."

"כן, היה לי רומן. היא היתה בת עשרים-ושבע ואני בן שמונה-עשרה. התאווה פגשה הזדמנות ו..." הוא התבונן בה מתחת לריסיו, מצפה להבנה, ומליסה הנהנה והטתה את ראשה הצדה.

תאווה שפוגשת הזדמנות היה מצב שהיא לא הכירה. ידידות שפוגשת סקרנות, כן, את זה חוותה פעמיים, שתי מערכות יחסים קצרות מועד שהסתיימו בצורה ידידותית. תאווה, מנגד, היתה דבר שהיה זר לה לגמרי. היא הביטה בפנים המפחידים, היפים והכהים האלה ונרעדה.

"ו..."

עוד על הספר

יחסים מורכבים קת'י ויליאמס

1

אליוט הקדיר פנים בזמן שהתבונן החוצה. החדר הרחב והמינימליסטי השקיף לעבר נוף נעים במיוחד של אחד השטחים הירוקים ביותר של לונדון, שרחץ באור של יום קיץ נפלא, יום שאפשר היה להאמין עליו שהוא באגן הים-התיכון, ולא, למעשה, בחדר כושר יוקרתי במרכז לונדון.

אליוט הציץ בקוצר רוח בשעון שלו והסתובב לעבר הדלת, נשען על אדן החלון.

המתנה לא היתה מסוג הדברים שאליוט ג'אי נהג לעשות. זה משהו שאחרים עשו. הוא ציפה שאנשים יצייתו לקריאתו בלי שהיות, בלי שיצטרך להמתין... עשרים דקות עד כה, על פי שעונו.

בתסכול גובר ניגש אל אחד הכסאות והתיישב, מצטער שלא היה לו שכל להביא אתו את המחשב הנישא שלו, כך שהיה יכול לפחות לעבוד קצת, ושוב הצטער על שנאלץ עתה לעשות מה שעשה, אבל לא היתה לו ברירה. נסיבות שמעבר לשליטתו הביאו אותו לצומת זה.

במשמעת שהיתה תולדה של ניסיון, אליוט סגר את מוחו לנסיבות הבלתי נעימות בעליל ובמקום זאת הניח לעיניו לסרוק את החדר, לבחון את היעדר החפצים ההרמוני, את התחושה הבלתי אישית שיצר. לכן הצטרף לחדר הכושר הספציפי הזה כאשר פתח את דלתותיו לפני שמונה-עשר חודשים. ובגלל העובדה שהוא היה מרחק הטלת אבן מדירת הפנטהאוז הענקית שלו בקנסינגטון. ויגו היה מועדון בריאות שלא בזבז זמן על ניסיון להיות נעים. לא היו שם ברים בסגנון חדרי הסבה נעימים, שם יכולים העייפים להירגע בדברי רכילות תוך שתיית תה, לא היו כסאות נוח סביב הבריכה ולא היו מגלשות לילדים. במקום זאת, הברים היו חשופים לגמרי, כמו החדר הזה, עשויים שחור וכרום עם עיתונים סבירים על השולחנות. היה שם בית-קפה אינטרנט למי שחפץ לשמור על קשר עם העולם ומכשירי הכושר היו ברמה הגבוהה ביותר. לא שהשתמש בהם. הוא התאמן פעמיים בשבוע במשחק סקווש אכזרי ואז שחה בבריכה הענקית, אשר בשמונה בערב היתה ריקה בדרך כלל.

אליוט עשה כל דבר בצורה הטובה ביותר, בצורה ממוקדת ורצינית. כנער, הכישורים שלו במגרש הרוגבי היו מפחידים מספיק כדי לזכות אותו בעידודו של המאמן שהשפיע עליו להפוך לשחקן מקצוען, לא שמקצוענות נראתה לו אפשרות מעשית. האינטלקט שלו לא היה מסוגל לעמוד במשהו תובעני גופנית כמו ספורט, למרות שהיה מוכשר לכך. המוח החריף שלו דרש אתגרים מנטליים אדירים. כיושב-ראש הצעיר ביותר בבנק השקעות רציני, הוא לא רק זכה באתגר, אלא שאף הרוויח סכומי כסף עצומים שהלכו יד-ביד עם התפקיד, ופירוש הדבר שבגיל שלושים-ושתיים יכול היה להרשות לעצמו להתחיל להשקיע בעסקים פרטיים משלו, עסקים שהביאו לגמול פיננסי משלהם. עומס העבודה הכביר, שרוב הגברים היו כורעים תחתיו, רק הביא לפריחתו של אליוט. ימי העבודה שלו היו טעונים אדרנלין וממופים בדייקנות צבאית. פגישות נערכו בעקבות פגישות אחרות ושמו היה שם נרדף להצלחה מופלגת בתחום הפיננסי.

אבל אליוט לא עבד כדי להרוויח כסף. הוא עבד מפני שרצה לעבוד. אפילו לשעות המנוחה שלו היתה מטרה.

ברגע זה, היתה לפניו משימה וישיבה בטלה לא נראתה לו מרגיעה. למעשה, הוא היה צריך לכבוש את כעסו ולזכור שבמקרה זה, הוא נמצא בשטח לא מוכר לו, שטח של בקשת טובה.

אבל זה לא אומר שהדבר צריך לשאת חן בעיניו.

אבל מליסה לי הומלצה אישית על ידי מנהלת חדר הכושר, אשת עסקים חריפה ואשה שבטח בעצותיה. מובן שהוא חסך בפרטים, ורק אמר לה שהוא זקוק למישהי שתוכל לעזור למישהו כבד משקל וקצת בעייתי. הלי הזאת התאימה למשימה עד הפרט האחרון. היא היתה בת עשרים-וארבע, תזונאית ופיזיותרפיסטית על פי הכשרתה, והיתה מסוגלת לקבוע תוכנית אימונים טובה והיא היתה גם חדשה במכון הכושר, כך שעוד לא רכשה לעצמה שורה של קבועים שזקוקים לתשומת לבה על בסיס קבוע.

למרות שהיה להוט להעסיק את מליסה לי למשימה שניצבה בפניו, הוא עדיין לא יכול היה להביט בשעונו כאשר היא נכנסה לחדר לבסוף.

"מיס לי, אני מחכה ארבעים דקות."

מליסה התבוננה בדמות היושבת על הכסא ועצרה במקומה לפתע.

"אחד הלקוחות שלנו מעונין לפגוש אותך בנוגע לעבודה פרטית," אמרה לה סמנתה, קוטעת את הפגישה שמליסה זה עתה החלה. "עכשיו, אם תוכלי להספיק." סמנתה לא הרחיבה ולא הסבירה מה אופי הלקוח, ומליסה בחרה להתעלם מהציווי עכשיו במשפט.

הדם עלה עתה לפניה של מליסה כאשר בחנה את אב הטיפוס עוצר הנשימה שישב לפניה.

עבודה במכון הכושר היתה דרכון לפגישה עם גברים מרשימים מבחינה גופנית. כל בוקר, כאשר מליסה יצאה לעבודה על המכשירים, לפני שהחלה באימון היומי שלה, הם היו שם, החליפות מחכות להם בחדרי ההלבשה, בזמן שהם התאמנו לקראת היום המחכה להם על מכשירים כמו הליכונים ומכשירי חתירה. מהביטחון היחסי של המזרן שלה, היא צפתה בהם בהיסח הדעת בזמן שעשתה את כפיפות הבטן שלה, יודעת היטב שהם לא צופים בה מפני שידוע שלרוב היו עיניים רק לעצמם במראות שהקיפו את כל קירות מכון הכושר.

אבל היא מעולם לא ראתה את הגבר שישב לפניה. היא היתה זוכרת אותו. היו לו פנים שקשה לשכוח. שיער שחור כעין העורב ומבהיק שיצר ניגוד מרהיב לעיניו, שהיו בצבע כחול קר וצרוף, ומבנה העצמות שלו היה מושלם מספיק כדי לגרום לה להשתאות. הוא היה יפה-תואר באופן יוצא דופן, וגם באותו שבריר שניה של התבוננות בו היא ידעה שיש בו סוג של נוכחות שגורמת לרוב הנשים להרגיש חולשה בברכיים.

אלא שהבעת פניו לא עודדה סוג כזה של תגובה. למעשה, מליסה הרגישה כיצד החיוך שלה נמוג במהירות וכיצד היא נעשית מודעת לכך שהיא ניצבת ליד הדלת, כמו תלמידה על סף חדרו של המנהל, אל משרדו זומנה לאחר שהעתיקה במבחן.

היא התנשמה ועשתה כמה צעדים נחרצים לתוך החדר, מושיטה את ידה לפנים, מבחינה שלמרות שהושיט את ידו אליה בנימוס, הרי שלא קם מהכסא ותחת זאת סימן לה לשבת מולו, כאילו המקום שייך לו.

"אני מבין שאת מיס לי." עיניים כחולות בחנו אותה בלי למהר.

"כן," ענתה מליסה, מוטרדת ממבטו. "אני מצטערת שאילצתי אותך לחכות, אבל הייתי באמצע אימון כאשר סמנתה הודיעה לי שאתה רוצה להיפגש אתי." הוא לא חייך נוכח ההתנצלות שלה. במקום זאת, הוא בחן אותה בהבעה קפואה כאילו ניסה לשנן את המראה שלה. זה היה מטלטל. האם הוא מודע לכך? "היא אמרה שאתה רוצה להיפגש אתי בעניין עבודה כלשהי." תהיה העבודה אשר תהיה, היא החליטה על המקום שלא תקבל אותה. האיש היה מפחיד. הוא גם לא נראה כמי שזקוק לעזרה במחלקת הספורט. גם במכנסיים רפויים וחולצה קצרה, היא ראתה שגופו שרירי ושזוף מעט באופן שהעניק לו יופי כובש ואקזוטי. אם נזקק לעזרה נוספת, אז זו עזרה מהסוג שהיא לא תוכל לספק לו.

"נכון, למרות שאם תסכימי לקבל עלייך את העבודה, הרי שאיחור לא יבוא בחשבון."

"התנצלתי כבר," הפטירה מליסה בהתגוננות. "אתה לא יכול לצפות ממני לבטל את השיעור של גברת אוונס בלי הודעה מראש רק בגלל שהייתי צריכה לבוא הנה להיפגש אתך. גברת אוונס היא אחת הלקוחות הקבועות היחידות שלי והיא זקוקה לתרגילי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע. היא עברה תאונת דרכים לפני כמה חודשים ו – "

"מספיק." אליוט הרים את ידו בחוסר סבלנות. "לא באתי הנה כדי לבזבז את זמני על זרים גמורים. באתי הנה כדי להציג בפנייך הצעה שלדעתי תועיל לך פיננסית."

רותחת עדיין מהאופן בו אמר לה לסתום, מליסה הזדקפה ובחנה אותו ביהירות. "אני עובדת בוויגו, מר... מר... אני לא יודעת איך קוראים לך..."

"ג'אי. את יכולה לקרוא לי אליוט."

היא העדיפה לא לקרוא לו בכלל. "אני חושבת שאסור לי לעבוד מחוץ לתחומי המכון. אני בטוחה שיש משהו בחוזה שלי שמזכיר את זה. חוץ מזה, יש לי לוח זמנים מטורף כרגע והעבודה רק נוספת מיום ליום. נכון שאני כאן רק כמה חודשים אבל..."

"את לא צריכה לחשוש בגלל הפסד זמן בעבודה. לא תהיה שום התנגדות מהכיוון הזה." הוא התחיל לתהות מה גרם לסמנתה להלל את האשה הזו. הוא לא ציפה לדבר כזה. ראשית, הוא לא ציפה לכך שיצטרך לשכנע אותה. הוא לא ידע כמה מרוויחים עובדים חדשים במכון, אבל היה בטוח שלא הרבה, ולונדון היתה מקום מגורים יקר. המחשבה על הכנסה נוספת היתה צריכה להתקבל בצווחת אושר.

שנית, מליסה לי לא היתה מה שציפה לראות מבחינה גופנית. הוא לא ראה יותר מדי מתחת לשמלה חסרת הצורה שלבשה, אבל מה שראה לא עלה בקנה אחד עם מישהי שהיתה בעסקי היופי הגופני. היה ברור שאינה שמנה, אבל היא גם לא היתה דקיקה ושרירית. היא גם לא נראתה הטיפוס שנהנה מהתעמרות באנשים אחרים. הוא בלע אנחה של תסכול צרוף.

"אני מניח שאת רוצה לדעת באיזו עבודה מדובר."

"אני חושבת שלא אוכל לעזור לך," אמרה מליסה בצורה ישירה. "נראה לי שאתה קבוע במכון הכושר כאן, ואני חושבת שהאימון שאתה רוצה מצריך מישהו בעל כישורים מתאימים יותר בתחום. אתה מבין, אני לא יודעת אם סמנתה אמרה לך, אבל אני עובדת בעיקר כתזונאית ופיזיותרפיסטית. אני מעבירה כמה חוגים, אבל לבני שישים ומעלה. בעיקר חוגי מתיחות ומשקולות קלות מאוד. אני בטוחה שאתה יכול לעשות את התרגילים האלה בשינה."

"גמרת?" שאל בנימוס כאשר דבריה יבשו. הוא חיכה לתשומת לבה המוחלטת. "את בדרך כלל ניגשת לכל דבר בצורה שלילית כזו? רואה את כל המהמורות עוד לפני שאת עושה צעד אחד קדימה? אם כן, אז אני מרחם על הלקוחות שלך. האם הם יודעים למה הם מכניסים את עצמם? זה לא ישפר את מצבם, אדרבה, זה רק יוביל אותם אל הגשר הקרוב ביותר כדי שיוכלו לקפוץ ממנו, לא?"

"זה לא הוגן!" חזותה החמימה והמאירה בדרך כלל של מליסה התקדרה באחת. הגבר הזה מגעיל. קר, חסר רגשות, מעצבן, יהיר ומגעיל. היא לא יכלה לחשוב על משהו גרוע יותר מאשר לעזור לו בשום צורה שהיא. או אפילו להיות חשופה לנוכחותו בלי צורך. האיש הזה צריך לשאת עליו אזהרה בריאותית. היא פתחה את פיה לומר לו את זה, אבל הוא הקדים אותה.

"נראה שהתחלנו ברגל שמאל." הוא נרכן לפנים כדי להניח את מרפקיו על ירכיו ודעתה הוסחה בשל השרירים שהשתרגו מתחת לחולצתו הדקה והזרועות החזקות שהיו מכוסות במעטה של שיער כהה. "לא באתי הנה כדי לשכור את שירותייך בשבילי. באתי הנה כדי לשכור אותך עבור בתי."

פיה של מליסה נפער והיא בהתה בו. לאיש הזה יש בת? כן, הוא נראה גברי. למעשה, גופנית לפחות, הוא היה הזכר המובהק, מהסוג שהירחונים בוחרים להציג כגבר החלומות של האשה הבשלה הממוצעת, הסוג שמזין פנטזיות.

מליסה ניסתה לדמיין אותו כאב אבל לא הצליחה.

"את נראית מזועזעת," הטעים אליוט בנימוס. "האם אני דורש ממך יותר מדי?"

"כן," הודתה מליסה. "יש לך בת? אני מצטערת... אלא שאתה לא נראה... אתה לא נראה הטיפוס... לא שיש טיפוס... כמובן שלא – "

אליוט קטע את דבריה. "זה סיפור ארוך. אם את רוצה לשמוע על העבודה, אז אני מציע שניפגש בשעה סבירה יותר מזו כדי לדבר עליה. חשבתי שנוכל לדון בכל זה הערב, אבל עכשיו כבר תשע וחצי ואני מניח שאת צריכה לחזור הביתה, אז מה דעתך על מחר בשש בערב? בבר למטה?"

"מחר בשש. כן. בסדר," אמרה מליסה, עדיין מנסה לעכל את העובדה הבלתי נתפסת שאליוט ג'אי הוא אב.

הוא קם והתבונן בה. "ולמקרה שתחליטי לרכל, אז אל. אני מתעב רכילות. זה יהיה סידור פרטי בינינו ואני לא רוצה שהפרטים יפוצו ברחבי המכון."

"אני לא מרכלת." עיניה הכחולות הרחבות פגשו את עיניו ואז לא הצליחה להסיט אותן. היא פשוט המשיכה לבהות בו עד שהוא נד בראשו קצרות והסתובב, מותיר אותה שם, לוטשת עיניים כמו דג זהב נטוש.

"ואל תשכחי להיות כאן מחר בזמן. אני אדם עסוק."

ברצינות, למליסה לא היתה שום כוונה לקחת את העבודה הזו. הגזר הפיננסי שטלטל לפניה לא נתפס כלל, למרות שנכון שמצבה הכלכלי לא היה מזהיר. היא הגיעה ללונדון לפני שישה חודשים, אוחזת בתעודה החדשה שלה בלי הבנה שהמחירים בלונדון שונים לגמרי מהמחירים שהכירה בצפון. הכל, גילתה במהירות, היה יקר יותר, והיקר מכל היה שוק הדירות.

ברגע זה מליסה שכרה דירת סטודיו בשפרד'ס-בוש, שפורסמה כדירונת חמה, נעימה ומושלמת לאיש/אשת מקצוע יחיד לא מעשן. במציאות זו היתה דירה חשופה ולא מושלמת כל-כך למי שיש לו דופק. חדר האמבטיה והשירותים היו משותפים, וזה היה מחריד, והמטבח היה כה זעיר עד שבישול כל דבר שהיה מעבר לפסטה הצריך כישורי להטוטנות שלא היו לה. המשכורת שלה מהמכון כיסתה את שכר-הדירה והשאירה עוד מעט להוצאות מחיה, אבל המזומנים שחסכה במאמצים רבים כורסמו באיטיות. עם זאת, למרות שניסתה למשול בהוצאות, החיים היו יקרים.

הצד הפיננסי החיובי של ההצעה היה צריך לשאת חן בעיניה, אבל לא.

אזכור הבת הוא שנגע ללבה.

סקרנות, הזכירה לעצמה שוב ושוב, היא שהרגה את החתול. אז יש לו בת. סיפור גדול. זה לא עושה אותו למשהו מיוחד, זה הופך אותו לנתון סטטיסטי.

לנתון סטטיסטי שלא נתן לה מנוח, גילתה. דמות פניו הכהים והקרים היו בקצה מוחה, צמררה אותה ועוררה את סקרנותה חליפות. היא היתה סקרנית מספיק כדי להתיישב בבית-קפה אינטרנט במהלך הפסקת הצהרים שלה כדי לדלות מידע אודות אליוט ג'אי.

היה עושר של מידע.

בן שלושים-ושתיים, עם רקע אקדמי נרחב, למד בפנימיה בווינצ'סטר ואז עבר לאוניברסיטת אוקספורד, שאותה עזב עם תואר בהצטיינות במשפטים וכלכלה. נסיקתו המטאורית תוארה בקצרה, ניתן רקע מועט לפני שתואר מעמדו העכשווי הענק פיננסי עם כשרון לקרוא את תנודות השוק ולהמר בתעוזה על התוצאות.

לא היה אזכור, הבחינה, בזמן שאכלה בגט וסרקה את הדפים המלאים במידע, שרובו דיבר על עסקאות שלא עניינו אותה, של בתו. או, לצורך העניין, של רעיה כלשהי.

למעשה, לא היה מידע רב על הרקע האישי שלו. היא תהתה אם נעל את אשתו ובתו באיזה ארון. אולי במרתף ביתו, שם לא יפריעו למהלך חייו. אחרי-הכל, הוא היה, כפי שהעיד על עצמו, אדם עסוק מאוד.. עסוק מדי למשפחה? הן ודאי הגיעו לפני הקריירה המזהירה ומאז הן נאלצו לתפוס מקום שני לעסקאות ולרכישות. על פי מה שקראה, הדבר היחיד שהעסיק אותו היתה העבודה.

ואולי, חשבה, וכיבתה בחוסר רצון את המחשב, הבת היתה תרמית שנועדה לעורר בה עניין במה שרצה שתעשה.

מליסה, למרות הלימודים המעשיים שלה, שגתה לפעמים בחלומות. מחשבה אחת נודדת לקחה אותה לכיוונים רבים שעליהם התענגה בהנאה ילדותית. אבל אפילו היא לא יכלה להבין מדוע שמישהו כאליוט ג'אי ימציא בת למענה. ופירוש הדבר שהבת שרירה וקיימת. וזה רק חידד את סקרנותה. לכן הפעם היא חיכתה לאליוט בבר, מחזיקה בידה כוס מים מינרליים מוגזים.

היא בילתה אפילו זמן רב בשבילה בשירותי הנשים בניסיון לעשות משהו עם עצמה. שערה היה מעבר לשליטתה. יותר מדי בלונדי, יותר מדי מתולתל ויותר מדי עצמאי, כלומר, הזדקר לו לכל הכיוונים, מתמרד נגד סיכות מכל הסוגים. היא עשתה כמיטב יכולתה, קשרה אותו לאחור וקלעה ממנו צמה צרפתית. הוא היה ארוך מספיק כדי להיכנע, אבל לא מספיק חלק כדי לעשות זאת בחן. כתוצאה מכך צפו סביב פניה קווצות שיער קצרות והיא היתה נזקקת לעשרות סיכות קטנות כדי להכניע אותן.

פניה, עם זאת, סיפקו לה כר נרחב לעבודה. היא חשבה תמיד שהיתרון של פניה הפשוטים הוא בכך שהיא יכולה לאפר אותם כך שייראו פחות סתמיים. והיו לה פנים סתמיים למדי. לא היו לה עצמות לחיים גבוהות, או שפתיים מלאות ורחבות שיספקו מראה חושני אמיתי, לא היו לה ריסים שחורים עבותים כמו אלה שהביטו אליה תמיד מדפי הירחונים שפרסמו מסקרה. היו לה פנים סגלגלים, עיניים כחולות ללא זהרורים ירוקים מסתוריים, אף קטן וישר ופה שנראה נכון לחייך עם כל הזדמנות.

זה היה סיכום הנושא. היא משחה מעט שפתון והוסיפה לעצמה מעט חיים בעזרת שפתון. היא הסתירה את הגזרה שלה, כפי שעשתה תמיד, מאז גיל שלוש-עשרה, כאשר הקימורים והשדיים הפכו למוקד תשומת לב בלתי רצויה מצד זכרים בגיל עשרה. השמלה שלה, כמו זו שלבשה ביום הקודם, היתה פונקציונלית וקיצית והיא שילבה אותה עם מקטורן קופסתי קל, והצליחה להסתיר את רוב הגזרה שלה. לפחות את החלקים ששנאה במיוחד.

היא שתתה מהמים שלה והרגישה בשליטה והביטה סתמית בפייננשל-טיימס שנח על השולחן העגול הקטן שלפניה. כאשר הרימה את פניה אל הדלת, היא ראתה את אליוט ג'אי ממוסגר בפתח, עיניו החדות בוחנות את החדר בחיפוש אחריה.

מליסה הרגישה כיצד בטנה צונחת בצורה לא נעימה. אם זה היה אפשרי, ממרחק הוא נראה מפחיד עוד יותר מאשר מקרוב. גופו היה ארוך ואלגנטי ושרירי. החליפה האפורה השמרנית שלו היתה צריכה להסתיר את העובדה הזו, אבל פעלה הפוך. הוא נראה כמו טורף מתוחכם. ממה שקראה אודותיו, הוא נראה בדיוק האיש שהיה. איש כספים חסר רחמים שאין לו זמן לצד הקליל של החיים. האם צחק אי-פעם? האם פניו נבקעו אי-פעם בחיוך, אם כבר מדברים על זה?

הוא סגר את המרחק ביניהם בזמן שהיא עדיין בהתה בו.

"לא איחרת. טוב." הוא התיישב והתבונן בה.

"בדרך כלל אני באה בזמן. אתמול הפתעת אותי, כפי שהסברתי."

"את שותה מים. האם את עושה את זה כדי להרשים אותי או שזה חלק מהרגלי התזונה שלך? אני מניח שתזונאית כמוך מתייחסת ברצינות למזונה."

"לא חשבתי שאני צריכה להרשים אותך, מר ג'אי."

"אליוט."

"אליוט. ואני שותה מים מפני שהשתכרות בבר של מועדון-הכושר בו אני עובדת לא נראית לי הולמת." מליסה הרגישה כיצד כל עצב בגופה עומד דום.

"אני מניח שאת צודקת. ועוד יותר כאשר מדובר בתזונאית מקצועית. סמנתה מסרה לי קצת עובדות לגבייך. אולי תוכלי לספר לי משהו על עצמך?"

לרגע מסחרר אחד היא חשבה שהוא שואל על חייה הפרטיים, מזמין אותה לפצוח בהסבר על החלטתה לעבוד בוויגו, אבל אז נכנס לפעולה השכל הישר. האיש רוצה להציג בפניה עסקה והוא מבקש לשמוע איזה המלצות יש לה ומה הניסיון שלה.

"אתה חושב שאינך צריך לספר לי קודם באיזו עבודה מדובר? ואז, אם העבודה תישמע לי מבטיחה, אני אוכל לעבור אתך על הניסיון הקודם שלי."

אליוט נרכן לפנים, גופו נע רק בכמה סנטימטרים, אבל די כדי לגרום לחושיה של מליסה לזעוק באימה ולגרום לה לסגת מעט.

"מיס לי, בואי נבהיר דבר אחד; אני זה שמציג את השאלות. את מספקת את המידע."

"זה נשמע לי כמו תהליך דמוקרטי," הטעימה מליסה בקול חסר גוון ולרגע אחד ראתה בעיניו תדהמה. הפתעה על שהעזה להגיב למשהו שלא הזמין תגובה.

"אני שמח שאת מסכימה," אמר בצינה. "עכשיו אני אזמין לעצמי משהו לשתות. רוצה עוד... מים?"

"לא. כוס אחת מספיקה לי. כוס נוספת תהיה כבר בטעם של תרופה." היא טלטלה את הכוס שלה לפניו ובתגובה הוא נד בראשו בחדות והלך אל הבר. היא הבחינה כיצד המוזג מיהר אליו וחשבה בציניות, זה ודאי בא עם הטריטוריה.

ברגע שחזר אל הכסא שלו, היא הושיטה לו את קורות-החיים שלה, שהחליטה להביא ממש ברגע האחרון. אליוט קרא במהירות, הניח על השולחן ביניהם ואז התרווח בכסא והחזיק בידו כוס יין לבן.

"ציונים טובים, אבל אין לך תואר באוניברסיטה. למה?"

טוב, הוא אדם עסוק מאוד. אין לו זמן למהלך עניינים תקין ומנומס.

"החלטתי לצאת לשנה באמריקה. הדרך הפשוטה ביותר היתה להיות או-פר ונהניתי כל-כך מהעבודה עד שחזרתי לאנגליה והחלטתי לא למהר לעשות תואר."

"זה מראה שהתואר לא היה מעולם בעל חשיבות עליונה עבורך."

מליסה משכה בכתפיה. "חשבתי שאתה עומד לשאול שאלות. לא אמרת לי שאתה מתכוון לפרש את התשובות שלי."

אליוט הרגיש פרץ נוסף של תסכול, כמו גירוד במרכז הגב, מקום שאליו אי-אפשר להגיע באמצעות היד. "זה חלק מהניסיון שלי להכיר אותך, ודומני שזה חלק מכל ראיון..."

"למשרה שאני עשויה לקחת או לא."

הוא כבש אנחה. "למה החלטת לעבור מטיפול בילדים לפיזיותרפיה?" עיניו בחנו את גופה באופן לא מודע ונתקלו במחסום הבלתי עביר של שמלה פרחונית נוספת. הפעם הפרחים היו קטנים יותר וצפופים יותר. השמלה הזכירה לו כיסוי מיטה ששימש את אחת החברות שלו לפני שנים. הוא עצר את הבחינה העצלה שלו כדי להקשיב לה בזמן שסיפרה לו על השינוי בקריירה שלה, להסבר שלה שתמיד התעניינה בדרכי הפעולה של הגוף, שנראה לה הגיוני ללמוד את הנושא ולאמץ זאת כקריירה. היא למדה קורס בצפון ובתקופת לימודיה חיתה בבית הוריה, כך שחסכה את הכסף שצברה במהלך עבודתה כמטפלת.

"תודה לאל," הסבירה עכשיו, במה שנשמע לו כקול מתנגן מאוד עבור מישהי מאוד לא מרשימה. "עלות החיים בלונדון מגוחכת. האם יש לך מושג איזה מחירים דורשים בעלי הדירות עבור חדרים? לא, אני מניחה שאין לך. טוב, מחירים גבוהים. למקרה שאי-פעם יתחשק לך לברר."

אליוט נרגע. כסף. מי אמר שזו לא שפה בינלאומית? היא עשתה הצגה של קשה להשגה ושהיא לא בטוחה שתרצה את המשרה. היא נזקקה לכסף, בדיוק כפי שחשב.

"מזעזע," לאט. "סמנתה מעריכה אותך מאוד. אומרת שאת מהימנה, שאת יודעת על מה את מדברת ושאת מוכנה לקחת על עצמך אתגרים חדשים. היא אומרת גם שאת טובה בעבודה עם אנשים." ישירה היתה מילה מתאימה יותר.

פניה של מליסה חשפו גומות חן כאשר חייכה. "אני רוצה לחשוב כך, אבל נחמד לדעת שעוד מישהו מסכים עם ההערכה הזו."

החיוך העניק לפניה נוהר שתאם את קולה ושלמשך כמה שניות הדהים אותו.

כמו בכל הפנים האחרים של חייו, נשים הוכנסו לקטגוריה מסודרת ביותר. לא שהחליף אותן כמו גרביים. בכלל לא. אורח חיים של גבר מכור לעבודה לא משאיר מקום למשחקים מהסוג הזה ומעולם לא נאלץ לבחור. הוא יצא עם נשים בעלות דרייב כשלו. הן היו תמיד נשות מקצוע מצליחות והשיחה היתה תמיד ממריצה. היה מדהים ומעניין מאוד לראות כיצד האוכלוסיה הנשית בוחנת בעיות עסקיות, להבין את הזווית שלהן.

וברגע זה...

אליוט הציץ בשעונו. נותר לו זמן. הפגישה שלו עם אליסון נועדה לעוד שעה וחצי בלבד, בונוס נפלא לפגוש אותה מוקדם כל-כך בערב, ועוד ביום חול, כאשר אחד מהם, בדרך כלל שניהם, לא פנויים.

"את נהנית מהעבודה שלך?" שאל לפתע, עובר נושא.

"כמובן."

"מה שאני צריך ידרוש את מלוא תשומת לבך, לפחות מארבע אחר-הצהרים וצפונה. ייתכן גם שתתבקשי להגיע לעבודה בבקרים, ודאי בסביבות שבע."

"להגיע לעבודה." היא הביטה בו בחיוך תוהה.

"זה בערך הכל. מובן שלא תצטרכי להמשיך לעבוד כאן כל עוד את מועסקת אצלי, מאחר שהמשכורת תהיה עבור משרה מלאה, אבל ייתכן שתרצי להמשיך לעבוד עם כמה מהלקוחות שלך במהלך היום, כאשר יהיה לך זמן פנוי. לדאבוני, אני חושב שתצטרכי לעבוד גם בסופי-השבוע, אבל באופן כללי, אני חושב שהמשרה לא תארך יותר משלושה חודשים."

מליסה, שנמאס לה מההליכה סחור-סחור, החליטה לאחוז בשור בקרניו. "חיפשתי חומר עליך באינטרנט. במהלך הפסקת הצהרים שלי. מצאתי המון חומר עליך, אבל אין שום-דבר על אשתך או בתך."

"אין לי אשה."

"אה. גרוש?"

השאלה נתקלה במבט קר של מורת רוח ומליסה הרימה את כתפיה בהתנצלות לפני שהוא פצח במתקפה נגד החטטנות שלה. "בסדר. אני רואה על פי הבעת פניך שהשאלה שלי היתה מחוץ לתחום. אני צודקת? בלי סקרנות אישית?"

"קלטת," אמר אליוט.

"מפני שלך יש מונופול על כל השאלות. האם אני צודקת גם בזה? לא, אל תטרח לענות על השאלה הזו. ספר לי על הבת שלך, על העבודה. לא," חשה צורך לומר, "שיש ערובה שאקח אותה..."

"למרות שברור שאת זקוקה לכסף?" אמר אליוט בקול חלק. הוא נקב בסכום שעליו חשב וצפה בסיפוק גדול בהבעתה הנדהמת. "זה מה שחשבתי," אמר ברכות. "יותר מדי טוב מכדי לוותר עליו, לא? בעיקר כאשר לוקחים בחשבון שהמשרה תאפשר לך להמשיך לעבוד עם הלקוחות הפרטיים שהצלחת לגייס במכון..."

מליסה הביטה בו בסלידה. "לא כולם מונעים על ידי כסף."

"אמת. אבל ניתן לשכנע את רובנו לקבל כסף." חיוך ציני צונן עיקל את שפתיו.

"איך קוראים לבתך ולמה היא לא מוזכרת באף-אחד מהמאמרים שאותם קראתי באינטרנט? האם משהו לא בסדר אתה?"

החיוך חסר ההומור נעלם והוחלף בזעף. "לא, הכל בסדר אתה, לפחות לא במובן שאליו את מתכוונת." הוא כילה את המשקה שלו וקם. "אני זקוק לעוד אחד מאלה. את? עדיין מתכוונת לדבוק במים המינרליים שלך מפני שזה פשוט לא יאה שתיראי שותה אלכוהול בבר של המכון?"

האופן בו אמר את הדברים הפך אותם לקריאת תיגר. קריאת תיגר גדולה מכדי שתעמוד בפניה, בעיקר כאשר באה ממנו. "בסדר. גם אני אשתה יין לבן."

"אז," אמר לאחר כמה דקות, כאשר שב למקומו, "בקשר לבת שלי. אני אתחיל בחלק הקל. קוראים לה לוסי והיא בת ארבע-עשרה."

"ארבע-עשרה!" מליסה ניסתה לעשות במוחה חישוב מהיר. הוא היה צריך להיות נער כאשר הפך לאב! בעל צעיר ומלא תקוות שכל החיים לפניו. אלא שהוא לא היה גרוש, ופירוש הדבר שלא התחתן עם האשה שהרתה לו.

"אני מבין שחישבת את הגילים," לאט אליוט ולגם מהיין בעודו מתבונן בה מעבר לשולי הכוס. נראה שהיה אומן בפנים נטולי הבעה. הוא ישב שם, מציג בפניה עובדה מעוררת השתאות, ועל פניו לא היה רמז לרגש. לא פלא שהיא הרגישה מזועזעת כל-כך בחברתו, אמרה לעצמה, היא פשוט לא רגילה לקור חסר רגש כזה.

"למדתי באוניברסיטה כאשר פגשתי את רבקה. היא הגיעה מאוסטרליה כדי ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה. אני עשיתי תואר ראשון במשפטים וכלכלה." הוא עשה אתנח ובחן אותה בעיון. "אם מדברים על כך שאני לא רגיל לדבר על החיים הפרטיים שלי, אבל נראה שאין לי ברירה ברגע זה." הוא הניח את הכוס על השולחן ושילב את אצבעותיו על ברכו.

"לכולם יש חיים פרטיים," אמרה מליסה בפליאה. "אני מניחה שאף-אחד לא מתעניין בחייך יותר מכפי שאתה מתעניין בחייו."

"אם לא שמת לב, אני לא סתם מישהו."

מליסה חיפשה יוהרה מאחורי האמירה הזו, אבל במפתיע, לא היתה שם יוהרה. זו היתה הכרזה ותו לא.

"אני יודעת שאתה חשוב, אבל אתה עדיין בנאדם."

"אדם השומר על פרטיותו. אני עושה הכל כדי לשמור על פרופיל אישי נמוך. אני מספר לך את זה מפני..."

"מפני שאתה חושב שברגע שתצא מכאן, אני עלולה להיכנס למועדון ולהפיץ את הידיעה העסיסית הזו. שלא לדבר על כך שאוכל לגשת לצהובונים ולבשר להם על כך."

הוא חייך בפעם הראשונה. בלי לרצות אבל בהערכה. חיוך אמיתי שהפיל אותה למשך כמה שניות חונקות מפני שהוא שינה את התווים הקשים של פניו. היא ראתה את הגבר הסקסי שמתחת למכונת העסקים הקרה וחסרת הרחמים והיא הרגישה שחטפה הלם חשמלי.

היא מיהרה לברוח מההלם אל כוס היין שלה. "אני לא אעשה את זה. אתה יכול להאמין לי או לא, אבל אני אשת מקצוע ואני לא מפטפטת. לא שהייתי מפטפטת גם אם לא הייתי מקצוענית. אז היה לך רומן בזק כאשר היית נער צעיר וגילית שהרומן הזה הביא לתוצאות קבועות יותר מהצפוי."

"לא בדיוק, לא."

"אבל הרגע אמרת..."

"כן, היה לי רומן. היא היתה בת עשרים-ושבע ואני בן שמונה-עשרה. התאווה פגשה הזדמנות ו..." הוא התבונן בה מתחת לריסיו, מצפה להבנה, ומליסה הנהנה והטתה את ראשה הצדה.

תאווה שפוגשת הזדמנות היה מצב שהיא לא הכירה. ידידות שפוגשת סקרנות, כן, את זה חוותה פעמיים, שתי מערכות יחסים קצרות מועד שהסתיימו בצורה ידידותית. תאווה, מנגד, היתה דבר שהיה זר לה לגמרי. היא הביטה בפנים המפחידים, היפים והכהים האלה ונרעדה.

"ו..."