עיר של נשים

1

העיוור נוקש במקלו בקצב קבוע. שלוש נקישות, שלוש נקישות, ושוב שלוש נקישות כדי למשוך את תשומת לבם של הברלינאים החולפים על פניו. קרקפת מגולחת מתחת לכומתה צבאית ישנה משווה לו מראה של פגר הניצב על משמרתו, והוא מוכר עפרונות ממכל גלילי המשתלשל ברצועה מצווארו. הוא עונד סרט זרוע ובו מוטבעת צורת פירמידה מותווה מנקודות, והמשקפיים הגדולים, העגולים והשחורים שהוא מרכיב כמוהם כשני חורים פעורים באור היום המניחים לחשכת הלילה לחדור בעדם פנימה. סיגְריד מגיחה החוצה ממדרגות האוּ־בּאן, שולה את ארנק המטבעות מתיקה ושומטת כמה גְרוֹשֶן לספל שלו. "תבוא עלייך ברכה," הוא מפטיר בקול צרוד בתגובה לצלצול. "תבחרי לך עיפרון בבקשה." היא מודה לו, אך כשהוא מפנה את ראשו לעבר קולה, נדמה לה שזיע כלשהו מעבר לעיוורון המשקפיים הללו מסמן אותה. היא מכניסה את העיפרון לתיקה וחוצה את הכביש במעבר חצייה.

הכרטיסים להצגת הקולנוע היומית עולים כעת שלושה מארק וחצי. עלייה של חמישים פפניג, אבל סיגריד משלמת את התוספת בלי להתלונן. הסרט המוקרן היום נקרא "חיילי המחר". בכרזת הסרט שבתוך ארון התצוגה נראים נערים בהירי בלורית ונלהבים במדי ההיטלר־יוגנד מסתערים בשדה עם רובי עץ בידיהם, מתעמלים או מציצים לתוך קנה של מקלע כבד בהדרכתו המחויכת של קצין צבא. אבל אחת היא לה איזה סרט מקרינים. היא לא באה הנה לראות סרט.

בפנים היא רוכשת כרטיס נוכח מבטי ההערכה והברכה של הצופים הקבועים הפוקדים את הקולנוע בעת המלחמה. באולם הכניסה עומד ריח של טחב ושל שטיחים לא מוברשים, והאור שמפיצה הנברשת המפוארת לשעבר עמום ומפוזר כי רבות מהנורות שרופות. דלפק הממתקים ריק, אין מה למכור בו, כמו בכל מקום אחר בעיר. העובד במלתחת המעילים קורא עיתון ספורט כדי להפיג את השעמום, כי החימום באולם חלש והאוויר צונן מכדי שמישהו יסיר את מעילו. אבל קהל צופים כבר התאסף וממתין שהסדרנים יפתחו את הדלתות לאולם. בעיר שבה האוכל גרוע והמצב רק הולך ומידרדר, שבה הקיצוב רוקן את חלונות הראווה, בעיר הנחנקת בשפוכת החול, תוצאה של עוד שנת מלחמה, בתי הקולנוע נותרו מקום שאפשר לבזבז בו כמה מארקים בלי להשתמש בתלושים מפנקס הקיצוב ובלי לחכות בתורים נצחיים.

גמלאים אפורי פנים כפופים על מקלותיהם. פועלות בבתי חרושת בין משמרות, ששערותיהן אסופות במטפחות הכרוכות על ראשיהן, חולקות ביניהן סיגריה אחת. יצאניות קשוחות מבט תרות אחר מעוניינים בין חיילים בחופשה. הַאוּספְרַאוּאֶן - עקרות הבית, הנשים שנותרו מאחור - שמצאו הזדמנות להיחלץ מחובות הבית והילדים לכמה שעות, אוחזות בכוח בתיקים הכבדים המונחים על ברכיהן וממתינות באורך רוח.

סיגריד שְרֶדֶר משדרת לכל הנוכחים רק שתיקה.

סיגריד קצרנית במחלקת הבקשות במשרד הפטנטים בגיטשינֶר שְטראסֶה ליד בֶּל אליאנס פְּלאץ. עדיין נראית טוב, היתה רוצה להאמין. שערה עדיין סמיך וזהבהב כפשתן מתחת למטפחת שהיא קושרת לראשה. גופה עדיין חזק ומידותיו תואמות. היא אינה מתאכזבת כשהיא מביטה במראה, אך טורחת לעשות כן לעתים רחוקות בלבד. שנות המלחמה הגדירו אותה מחדש במונחים מוגבלים מאוד. היא מספר ברשימת מקבלי משכורות ובפנקס של תלושי קיצוב, היא פרצוף בתעודת זהות. היא פרַאוּ שרדר, קְריגסְפרַאוּ, אשת חייל המשרת בחזית. שמה משמש רק לצורך פנייה אליה, ואז היא עונה.

היא עולה במדרגות בעקבות דוגמת השטיח הבלוי אל היציע המשקיף על האולם המרכזי, שצורתו צורת פרסה. לפעמים הזונות מביאות לשם את לקוחותיהן לביצוע העסקאות. יש פה יותר פרטיות, ולסדרנים ככל הנראה לא אכפת. קרוב לוודאי שהם מקווים לקבל דמי שתיקה. סיגריד למדה להתעלם מהן. גם היא התרגלה לסמוך על מיעוט הצופים שיושבים ביציע בהצגות היומיות.

היא מגלה שהדוד הזקן במדי הסדרן מצא לו פינה לנמנם במושב ליד הדלת, מתעלמת ממספר המושב הרשום בכרטיס ומתיישבת במושב בשורה האחרונה הצמודה לקיר. זה המושב החרות בזיכרונה.

בחורף הראשון של המלחמה שרר קור עז. הטמפרטורות הנמוכות ביותר זה עשרות שנים לפתו את העיר. בינואר צנח המדחום לעשרים מעלות מתחת לאפס, ואנשים התבדחו בפנים קודרות שבהסכם אי־התקפה עם הסובייטים הוחלפה ברלין בסיביר. אבל בסוף החודש הידלדל ההומור אפילו בברלין, במקביל לאספקת הפחם. הקור היה מן הסוג שפולש מן החוץ פנימה, מחפש כל פתח בבגדים וחודר פנימה לאטו עד שהוא מזדחל ללב ומקפיא את הדם.

בחדר השינה נצמדה לבעלה כדי לחוש בחמימות, אבל כשהעזה ידה לגשש באזורים שמתחת למותניו הוא נרתע ממגעה. "סיגריד, בבקשה. מחכה לי יום ארוך מחר," היתה התגובה הרגילה שלו. אחר כך היתה בוהה באפלה המקפיאה שמעל מיטתם עד שהשינה בלעה אותה.

"זה בגלל ההפלה?" שאלה אותו לבסוף באחד הלילות.

"אני מוכרח לישון, סיגריד," השיב בסופו של דבר. "וגם את. נדבר על זה בפעם אחרת."

אבל הם מעולם לא דיברו, כמובן. מאז שהחלה המלחמה בפולין התארכו שעות עבודתו של קַספַּר בבנק, והוא נעשה זעוף ושתקני. כמה גברים מהצוות שלו כבר גויסו, והוא היה בטוח שתורו יגיע בקרוב. סיגריד ניסתה לצייר אותו בדמיונה במדים ועם רובה בידיו, אבל התמונה היתה אבסורדית מדי. הוא היה כמעט בן שלושים וחמש. ודאי יש הרבה בחורים צעירים ממנו שהצבא יעדיף לגייס. ושלא כרגיל, בעניין הזה, אמו של קספר הסכימה איתה. "יש לך תפקידים חשובים בבנק," הכריזה הקשישה בביטחון. "הממשלה מבינה שצריך להשאיר בבית חלק מהגברים הטובים ביותר כדי שימשיכו לנהל את העניינים." ובשלב זה היה קספר מביט בשתיהן בריחוק שנבע מתוך־תוכו ומבקש בנימוס עוד קפה.

המסך החיצוני נפתח בצלצול ומתגלה המסך שעליו יוקרן הסרט, והאורות דועכים. סיגריד מסירה את המטפחת מראשה. ההקרנה מתחילה בצילומים של מקהלה צבאית שפוצחת בהמנון המפלגה הנאצית, "הדגל המונף אל על". בליל קולות עולה בתגובה מן האולם. הקהל מוזמן להצטרף לשירת השירים הפטריוטיים, כך כתוב בשלט שתלוי באולם הכניסה, אבל כיוון שאין ליד סיגריד אף אחד שיכול לדווח עליה, היא שותקת. בעקבות התדהמה המשתקת שהביאה בעקבותיה תבוסת הארמיה השישית בסטלינגרד - ארמיה שכתשה את צרפת רק כמה שנים קודם לכן - המפלגה נוקטת אמצעים לעידוד הלהט הפטריוטי. יותר דגלים, יותר סיסמאות, יותר כרזות חונקות את הקירות. אבל מתחת לפני השטח אימה חומצתית מאכלת בהדרגה את הביטחון הרשמי בניצחון. בשבוע הראשון של פברואר קטע מארש אבל של וגנר במפתיע את שידורי הרדיו הרגילים. הרַייכסמַרשָל גרינג יצא בהודעה קודרת מטעם מיניסטריון חיל האוויר. נאמר בה שלוחמי הארמיה השישית נלחמו עד הכדור האחרון. כעבור כמה שבועות שידר גֶבּלס מהשׁפּורטספַּלאסְט - היכל הספורט הגדול - והכריז שהמענה היחיד לחיים שהם הקריבו הוא "מלחמה טוטאלית". אני שואל אתכם: אתם רוצים במלחמה טוטאלית? אם יעלה הצורך, האם אתם רוצים במלחמה טוטאלית ורדיקלית יותר מכל מה שאתם מסוגלים להעלות בדעתכם? הקהל בהיכל הספורט שאג בהתלהבות פרועה. אבל רוב הברלינאים הגיבו בשתיקת מבוכה. הניצחון בסטלינגרד היה אמור להיות גולת הכותרת של הוורמאכט מאז כיבוש פריז. לפי הדיווחים, הצבא האדום על גדות הוולגה נקרע לגזרים. איך זה קרה אם כן? איך קרה ששלוש מאות אלף גברים גרמנים נהרגו או נשבו? שאלה שנלחשה תכופות, אך נותרה בלא מענה.

תמונות מבעיתות מיומן החדשות מתנפצות על המסך: חיילים מזנקים מעל מכתשי רימונים, טנק מקעקע קיר אבן. ההסתערות לקראת הניצחון במזרח נמשכת, לפחות בבתי הקולנוע. סיגריד שואפת אוויר בלב קודר. קספר נמצא שם עכשיו. הוא גויס חודשיים לפני האַאוּפמַארש לרוסיה, וכעת הוא תקוע אי־שם מדרום למוסקבה עם כמה מאות אלפי בעלים גרמנים אחרים. היא חושבת עליו מדי לילה כשהיא הולכת לישון. היא דואגת שמא הוא סובל בגלל מזג האוויר, אבל בעצם אינה רוצה בלב שלם שישכב במיטה לידה. האם פירוש הדבר שהיא קרה כמו החורף הרוסי? אולי רק לבה, היא מהרהרת.

להביור מקיא סילון של דלק בוער. מקהלת קליעים פולחת בצווחה אוויר אפוף עשן. מקלע כבד מטרטר. אבל סיגריד עוצמת את עיניה לנוכח כל זה. היא משתוקקת לריבוע החושך הזה כמו נרקומנית. רק השינה מציעה לה מפלט כזה מעולם ההווה. כשהיא לבדה בחושך היא פותחת את העבר ושבה אל רגע אחד לפני שאֶגוֹן אמר לה את המילים הראשונות.

תקשיבי לזה, היא שומעת אותו אומר מהמושב הריק לידה, אף כי היא יודעת שאין זו אלא לחישת הזיכרון.

היציע היה מקרר של ממש באותו היום, אבל עצם מראהו של הגבר שלא היה בעלה משך אותה אליו כאילו גילתה לפתע מקור חום לא צפוי. שערו היה מטופח והוא לבש מעיל קשמיר עם צווארון מורם, גנדור שלא התיישב עם החספוס שהקרין. היה משהו פרוע בארשת פניו ומעין כוח חייתי בטוח בעצמו עיצב את תנוחת גופו.

היא באה אז לקולנוע כדי למצוא לעצמה פִּרצה ביום. סרטי המלחמה היו הטובים ביותר כי הנוכחות בהם היתה דלילה, ולכן קנתה כרטיס להצגה היומית לסרט "כוח משימה דנציג" כדי למצוא כוך של בדידות, חרך בשגרה שלה, שבעדו תוכל להימלט מרעש מכונות הכתיבה במשרד, מנהמת תלונותיה של חמותה ומהביקורת האילמת שמתחו עליה מבטיו של בעלה.

האורות באולם עדיין דלקו. היא לא יכלה להתאפק והגניבה מבט בגבר שעיין בגיליון של ה"מוֹרגֶנפּוֹסט". הוא נראה לא שייך למקום, זר, אבל במכוון. האם זה מה שדרבן אותה להתעלם מהמקום המסומן בכרטיסה ולהתיישב במרחק שני מושבים בלבד ממנו? עיניו לכדו ומיד שחררו אותה. ולא עוד. כל מעייניו היו נתונים לעיתון, ואילו היא סידרה את צעיפה והתרווחה במושב וניסתה להקים חומה מהחלל הריק. ברלינאי עב בשר ישב בשורה הראשונה ביציע, כובעו מהודק לאוזניו, ונעץ במסך החיצוני מבט ציפייה צייתני. היא שאפה את חמצמצות העשן שריחף מעל ראשה, מהסיגריה של המסריט. לצדה, האיש שלא היה בעלה רטן לעצמו והפך דף בעיתון. התחוור לה שגם היא יושבת בציפייה צייתנית ושכפות ידיה לחות. האם ציפתה למשהו? אסור היה לה להתיישב סמוך כל כך לאדם זר מטעמים רבים כהנה וכהנה, ואחד העיקריים שבהם היה זה שבגללו ניסתה עתה לשלב את ידיה באופן שיסתיר את טבעת הנישואים שלה. טבעת צרה וחסרת חן, עשויה ממתכת מצופה בזהב שענדה על קמיצת ידה הימנית. חסרת חן כמו חיי הנישואים עצמם.

"תקשיבי לזה," שמעה את הגבר אומר פתאום בלי שום הקדמות, בלי להציג את עצמו, כאילו היו בעיצומה של שיחה. קולו היה עמוק, כמו שויף מסלע במערה. "'רופא ממוצא גרמני טהור, בן חמישים ושבע וחייל בדימוס מהמערכה בקַמֶרוּן, משתוקק בכל לבו לקשר נישואים עם אישה ארית צנועה וחסכנית, בריאה וחזקה, שהתברכה בירכיים רחבות ללידת ילדים וסולדת מניקוטין ומקוסמטיקה'. אלוהים, מציאה אמיתית," אמר וחייך, מראה לה את חיוכו בפעם הראשונה. "אל תגידי שאת לא מתפתה."

"לא, אני חושבת שלא," השיבה סיגריד, אף כי ידעה שאל לה לענות. אף על פי שידעה שאסור לה לענות. "לצערי הרב היה לי פעם שפתון."

"נו טוב, אז תקשיבי לזה. אני יודע שזה יגרום לך דפיקות לב. 'אלמן ארי בעל רכוש, בן שישים ושתיים, מבקש צאצא זכר באמצעות נישואים עם בת זוג ארית צעירה ופורייה במטרה למנוע הכחדה של שם משפחה עתיק'. בבקשה. שם משפחה עתיק, שלך, אם את רוצה." הוא המשך להקריא. הזקן הזה והזקן ההוא מחפשים זיווגים עם אריות טהורות, אבל סיגריד לא הקשיבה בתשומת לב מלאה. היא הביטה בפרפור הזעיר בקו הלסת שלו כשדיבר. רטט קל של שריר שחשה כיצד הוא חוזר כרעד מתחת לעורה.

הוא חזר וחייך, אבל הפעם במבט בוחן. הוא מסר לה את שם משפחתו, שבמהרה ייוודע לה שהוא מזויף. "אבל אני דורש שתקראי לי בשמי הפרטי. אגון," אמר הגבר שלא היה בעלה והושיט את ידו. "אני יודע שחוצפה מצדי לחדור לפרטיות שלך בצורה כזאת, אבל אני מקווה שתסלחי לי. ראיתי את הפנים שלך והייתי פשוט מוכרח לשמוע את הקול שלך."

היא העיפה מבט ביד המושטת. לכאורה יכלה להתעלם ממנה, אבל החיוך הגדיש את הסאה. גלוי, נינוח. טורפני. מושך עוד יותר בשל רסיס הכאב החד שהיה נעוץ בו. היא לקחה את ידו. היד היתה חמימה והיא הרגישה בחוזק אחיזתו. "אז עכשיו שמעתָ אותו," אמרה.

עוד באותו היום לקח אותה לבית קפה שעמד בו ריח של סוכר מבושל, שמן בלסמי ועשן מקטרות. זה היה בית קפה קטן בסַוויניפּלאץ עם חלונות שכנפות שמשותיהם היו מרושתות בסבכת עופרת, והיא שמעה מבעדם את שקשוק רכבות האֶס־בּאן החולפות. הוא כיבד אותה בקפה ובעוגת תפוחים והצחיק אותה כי אכל את רובה בעצמו. אבל בעיקר הוא הקשיב לה כשקפצה מנושא לנושא בתחושת פורקן חרֵדה. נושאים פעוטים שהתחלפו בגדולים יותר. קילוף תפוחי אדמה לארוחת ערב התחלף בתחושה שהיא קופאת על שמריה בחיים בצל קורתה של חמותה. זיכרון אהבתו של אביה לעוגות מפוארות התחלף בנטישתו את המשפחה ובריקנות שחשה ליד ערש מותה של אמה. פתאום הבחינה שהיא מדברת בלי הפסק והתנצלה, אבל מצולות עיניו עודדו אותה להמשיך. כשהתחוור לה עד כמה מאוחר, נתקפה מבוכה. אבל הוא שוב רק חייך, מעך עוד אחת מהסיגריות הרבות שעישן ושילם את החשבון. באותו הלילה לא הצליחה לשכוח את עיניו. לא יכלה לשכוח את התשוקה הנינוחה, את התבונה הפראית שהיתה בהן. אפילו כששכבה ליד קספר במיטה עם קפיצי המזרן החורקים הרגישה שאגון ממשיך להתבונן בה.

כעבור יומיים קנתה כרטיס ל"אלופי הים". הוא פגש אותה באולם הכניסה. היא הושיטה את ידה, והוא לקח אותה אבל נשק לה על לחייה. בחטף, אבל בכוונה ברורה. כשעלו ליציע והיא ישבה לידו, גילתה שאינה מעזה להביט בפניו. המסך החיצוני נפתח, והתמונות הכסופות הסתערו אל מסך הקולנוע בליווי רעש סטטי. היא נעצה מבט צייתני במסך שעליו התפרץ יומן החדשות של חברת Ufaבתרועת חצוצרות. סרטונים הראו טנקים ועגלות תחמושת של ארטילריה. שבויים מצבא פולין עמדו בתור לאוכל בשדה מרעה מוקף גדר. חבורות של יהודים ורשאים זקנים, מדובללי זקנים, הוצעדו מול המצלמה. הם הביטו מהמסך במצמוצי חרדה. אמנם כשהסרט החל היא נעצה את מבטה היישר לפנים, אבל עלילות הגבורה של שייטת הצוללות בצפון האוקיינוס האטלנטי לא היו בשבילה אלא הפרעה של רעש והבהובים. עיניה נעו בגנֵבה הצדה, ותשומת לבה פנתה כעת אל הגבר שלא היה בעלה ושלפתע הרגישה בידו הנוגעת בפניה.

בפעם הראשונה שנשק לה על פיה הדפה אותו. בפעם השנייה שנשק לה על פיה החזירה לו נשיקה. הקולנוע היה חשוך. על המסך גילה קברניט הצוללת הגרמנית אוניית משא מבעד לפריסקופ, ואגון הדריך את ידה בשלווה אל מרכז מכנסיו.

"את מרגישה את זה?" לחש.

"כן."

"אז את יודעת בשביל מה זה טוב."

זיכרונה נקטע בדיוק ברגע זה עקב הפרעה. פיסת הווה כופה את עצמה על מודעותה. היא ערה לכך שמישהו תפס את הכיסא לצדה אף על פי שאינה פוקחת מיד את עיניה. זאת בעיה בימים אלה. אישה לבדה. חיילים בחופשה. בדרך כלל אין בעיה לדחות אותם. די בכמה מילים חד־משמעיות, ולמקרה שהמילים לא יעשו את שלהן, היא החלה לשאת איתה סכין דגים. היא מנסה להמשיך להיאחז בלהט העבר, אבל כשהיא שומעת את לחישתה המוטרדת של הנערה, עיניה נפקחות בבת אחת.

"תגידי בבקשה שבאנו יחד."

"מה?" סיגריד ממצמצת.

"בבקשה, פראו שרדר. תגידי שבאנו יחד. ששתינו נמצאות כאן מתחילת הסרט."

זאת הנערה שעובדת אצל פראו גְראנצינגֶר במסגרת שנת שירות חובה. מה שמה? ברייה צנומה וארוכת איברים עם פרצוף סגלגל ושיער שחור כפיח מתחת לכומתת צמר. המבט הטעון בעיניה כמעט מחשמל. סיגריד מתחילה לדבר, אבל משהו מונע ממנה. אולי מראה שני הגברים שמקיפים את פרסת האולם מתחת עם פנסים חשמליים שפולחים את חשכת המעבר המרכזי. כמה מהצופים מתלוננים כשהאלומות מוטחות בפניהם עד שאחד מהגברים צועק, "זיכֶרהַייטספּוֹליצאי! להדליק אורות!"

רטינה מתפשטת ברחבי האולם עם העלאת האורות, והסרט נעצר ברעדה, אבל הרטינה גוועת מהר מאוד כשהשניים מתחילים לבדוק תעודות.

הדלת ליציע נפתחת, ודמות נכנסת. שוטרי משטרת הביטחון בגבולות הרייך - הזיפו - לובשים בגדים אזרחיים. במקרה הזה, מעיל גשם ארוך בצבע חאקי ומגבעת רחבת תיתורה עם רצועה על הסנטר. הוא מעיר בלי גינונים מיותרים את הסדרן הישן, והזקן קם על רגליו ופולט, "כן הֶר קרימינל־קומיסר," ו"לא, הר קרימינל־קומיסר." איש הזיפּוֹ מתנער ממנו בהינף יד ובודק את תעודותיה של הפרויליין הצעירה שהתמזמזה עם החבר הצעיר שלה, הלופטוואפה פְלאקהֶלפֶר. "מה העניין?" התלמיד שגויס לכוח העזר לחיל האוויר מנסה לברר כדי להוכיח אומץ לב היאה למדיו, אבל איש הזיפו פשוט מתעלם ממנו, וכאן מסתיים אומץ לבו של הנער. מבט למטה, אחריו מבט למעלה, והֶר קומיסר פונה היישר אל השורה שבה יושבות סיגריד והנערה. סיגריד מרגישה שהנערה לופתת את ידה בכוח אך סיגריד מנתקת אותה. "קחי את זה," היא לוחשת ותוחבת את ספח הכרטיס שלה ליד הנערה. "מהר. שימי בכיס."

גֶהַיימֶהשטאטספוליצאי.

זה מה שמוטבע בדסקית האלומיניום הרשמית הקטנה המשתלשלת משרשרת. כל שוטרי הגסטפו עונדים תג זיהוי כזה. האיש מניח לה להתנדנד מאצבעותיו עד שמשמעותה נקלטת ואז אוסף אותה בחזרה לכף ידו. יש לו לסת קשה ותווי פנים לא מכוערים כלל, אבל בפניו חרוטה מעין תשישות חייתית, ומעיניו מבצבץ חוסר שינה כאילו נצרבו כדי להשאירן פקוחות. "תעודות," הוא אומר וניגש קודם אל הנערה. היא לא אומרת דבר אבל מחטטת בתיק המוכתף על שכמה כדי להוציא את תעודת הזהות ומוסרת לו אותה. האיש מביט בה בעיניים מכווצות ואינו מחזיר אותה. "תעודות," הוא אומר לסיגריד ומושיט כף יד פרושה.

סיגריד בולעת את רוקה ופותחת את תיקה. פעם, כשנסעה בחשמלית בפרידריכשטראסה, לקח לה שלוש דקות למצוא את תעודת הזהות שלה כדי לספק את דרישתו של סמל משטרה זעוף. אלה היו שלוש הדקות הארוכות בחייה. אבל הפעם אין לה שום בעיה. תעודת הזהות קיבלה קצת "אוזני חמור" מעודף שימוש. כשהיא מוסרת אותה, היא מוודאת שאצבעה נוגעת באצבעו של הר קומיסר. רק חיכוך קליל, אבל די בו להפיק מבט חטוף מהאיש לפני שהוא מפנה את תשומת לבו לתצלומה המוצמד לקרטון האפור. "פראו שרדר."

"כן," מאשרת סיגריד.

"את מכירה את האישה הצעירה הזאת?" הוא שואל ומחווה בראשו לעבר הבחורה התקועה לצדה.

האם היא מהססת? נדמה לה שהיא שומעת את המילים עוד לפני שהיא תופסת שהיא הוגה אותן. "כן. היא עושה שנת שירות חובה אצל השכנה שמתחתי."

"שנת שירות חובה?"

"אתה הרי יודע, הר קומיסר, מה נדרש מהנוער כיום? היא מצאה עבודה כעוזרת בית וכמטפלת בילדים אצל אמא לשישה שקיבלה את 'צלב האם'."

"באמת? היא ראויה לשבח," משיב האיש ביובש. "ואני מניח שאתן יושבות יחד מאז תחילת הסרט?"

"נכון," משיבה סיגריד בפשטות.

"ובאשנב הכרטיסים יזכרו שמכרו לכן כרטיס יחד?"

"קנינו את הכרטיסים לחוד, הר קומיסר. היא שילמה על הכרטיס שלה, אני על שלי. אני לא יודעת מה יזכרו או לא יזכרו באשנב הכרטיסים."

הבעה מרוכזת מצלה על פניו של השוטר. ואז הוא מביט בנערה. "אני יכול בבקשה לראות את הכרטיס שלך? פרויליין?" נעימת קולו לא מנומסת.

אבל הנערה אינה ממצמצת. היא מוציאה את הכרטיס של סיגריד מכיסה ונותנת אותו. הוא בודק אותו בלי לשנות את הבעת פניו ומשווה אותו למספר המושב הסמוך. "פראו שרדר," הוא אומר לסיגריד בלי שום הבעה, "הגברת הצעירה יושבת במקום לא נכון."

"באמת?" משיבה סיגריד בתמימות. "טוב, האמת, הר קומיסר, שהעדפנו לשבת פה מאחור מאשר לפנים כדי שנוכל לשוחח בלי להפריע לאף אחד. אני יודעת שזה נגד הכללים, אבל אנחנו הנשים אוהבות לקשקש, לכן עברנו מקום." היא מושכת בנועם קליל בכתפה. "זה הפשע שאתה חוקר, הר קומיסר?" היא מתעניינת. "לחזור למקומות המקוריים שלנו?"

עיניו ננעצות בעיניה, והיא יודעת שעליה להישיר מבט בלי להסס.

"תגידי לי, פראו שרדר," פותח השוטר, ורק שמץ של כעס מבצבץ בקולו. "מה שם הבחורה הזאת?"

סיגריד לא נרתעת. "שמה?"

"כן." הוא מהנהן. "היא עובדת אצל השכנה שלך. באתן יחד לראות סרט. את בטח יודעת מה שמה."

מחשבותיה של סיגריד שבות במהירות אל ההיכרות שערכה לה פראו גראנצינגר עם הצעירה בחדר המדרגות בבניין המשותף. השם חייב להיות תקוע אי־שם בראשה.

"פראו שרדר?" מאיץ בה השוטר.

"פרויליין קוֹהל," היא מכריזה. השם פשוט קופץ מפיה.

עיניו של ההֶר קומיסר מתרוממות מתעודת הזהות של הבחורה, שהוא עדיין מחזיק בידו. שריר בקו הלסת שלו הולך ונמתח ומאחורי עיניו נערכים חישובים. "ושמה הפרטי?"

"אני באמת לא יודעת," משיבה סיגריד. "מה שמך הפרטי, ילדונת?"

"אריקה," משיבה הנערה בקצרה.

"אריקה, הר קומיסר," מודיעה סיגריד לאיש. "בתשובה לשאלתך."

שתיקה. שוב החישובים מאחורי המבט המשוריין. עוד גבר בלבוש אזרחי פותח את דלת היציע. ההֶר קומיסר מביט בו, והאיש מושך בכתפיו קלות. אין תוצאות. מבטו המרוכז של השוטר נעשה מוגדר יותר לרגע. אבל אז הוא שואף אוויר. סיגריד חשה בכוחן המעיק של עיניו רק לרגע קט, ואז הוא מחזיר להן את הניירות. "תיהנו מהסרט, גבירותי," הוא אומר להן ויורד מהיציע, והאיש שלו מאחוריו.

סיגריד נושפת נשיפה עמוקה. היא שמה לב שלמרות רוח הפרצים בקולנוע עורה דביק מזיעה. הפעם היא זו שלופתת את אגרופה של הנערה, והנערה היא שניתקת ממנה.

"תודה," אומרת הפרויליין, כאילו המילים יחנקו אותה אם לא תפרוק אותן במהירות.

"אל תודי לי," מודיעה לה סיגריד.

"לא, אני מוכרחה."

"למעשה מה שאת מוכרחה זה לספר לי מה העניין."

"סליחה, אבל את זה אני לא יכולה לעשות."

"לא? אני מסתכנת אבל אסור לי לשאול למה?"

"אני לא אכפה עלייך את נוכחותי יותר, פראו שרדר. ברגע שיתחילו להקרין שוב את הסרט, אני אניח לך להתבודד."

"כן, באמת? תניחי לי להתבודד? זאת מילה כבדה מאוד ממישהי שאין לה צל של מושג מי אני."

הצעירה מסדרת את רצועת תיק הכתף שלה כמו מתכוננת להסתלק בפתאומיות. "יש לי חוש לאנשים."

"חוש?"

"אני מרגישה איך הם. מבפנים." היא מושכת בכתפיה. "ראיתי איך את. בבניין. את סגורה. את מתבדלת."

סיגריד סופגת גל כעס מתון. "אה, אז את צוענייה, אני מניחה? יש לך חוש לאנשים." היא התכוונה להיות עוקצנית, אבל הצעירה מתבוננת בה היטב ומפנה את פניה אל המסך.

"יש לי אינסטינקטים מסוימים. תקראי להם איך שאת רוצה, אבל בדרך כלל אני צודקת," היא אומרת. "ולפחות בקשר אלייך, צדקתי."

"אל תהיי בטוחה מדי. בעוד רגע אני עלולה להחליט לקרוא להֶר קומיסר ולתקן את הסיפור."

אבל עכשיו הצעירה רק מחייכת. "חשבתי שאני תכף משתינה מרוב פחד כשהוא שאל אותך מה שמי."

סיגריד זוקפת גבות בתגובה להערה הזו. "כן, טוב. למזלך ירשתי את הזיכרון של אבא שלי לדברים כאלה." וברגע זה כבים האורות באולם והמקרן נוהם ושב לחיים. התמונות על המסך חוזרות אחר הבהוב קצר. "אני הולכת," לוחשת הצעירה, אבל לפני שהיא מספיקה לקום, סיגריד לופתת בכוח את זרועה. "בשום פנים ואופן לא. את באמת חושבת שההֶר קומיסר והחברים שלו גמרו? הם עומדים בחוץ ליד הקולנוע רק כדי לראות מי בורח החוצה. לא. לא משנה מה העניין - ואני לא שואלת, שימי לב - אבל לא משנה מה העניין, את תשבי איתי פה עד סוף הסרט. ואת תתרשמי עמוקות ממאמצי הגבורה שעושים נערי בטליון ארבעים ושבע של ההיטלר־יוגנד בניסיון להפעיל קשר אלחוט בשדה. ואז את ואני נצא ונתפוס יחד את החשמלית הבאה לאוּלַנדשטראסה, לבניין שלנו, ושם, אם יש לך טיפת שכל, תעשי את מה שמוטל עלייך ותאכלי ארוחת ערב ותלכי ישר למיטה. מובן?"

נראה שהבחורה רוצה להתווכח, אבל נמלכת בדעתה. שתיהן מפנות את פניהן למסך ובוהות בו בשתיקה. נערי היטלר־יוגנד זוחלים על הבטן עם רובי עץ. סיגריד מנענעת את ראשה לעצמה. סבתה תמיד צקצקה בלשונה וטענה שהיא אימפולסיבית מדי. פזיזה מדי. "אוּנבֶּזוֹנֶן" היתה המילה שבה השתמשה. אדם שמתפתה בקלות להתרגשות שבהתנהגות נמהרת. "בדיוק כמו אמא שלך," הכריזה הגְרוֹסמוּטֶר שלה בהשלמה. סבתה לא נהגה לחלק מחמאות, וסיגריד קיבלה את זה תמיד כנזיפה לא הוגנת. אבל כשהיא יושבת ביציע הביניים בקולנוע המוזנח, לאחר שחילצה זה עתה את הצעירה שחורת השיער מידי הגסטפו, לא יכלה להתכחש לפרץ ההתלהבות שהרגישה נוכח התנהגותה ה"אוּנבֶּזוֹנֶן".

הסרט מסתיים במטח הצפוי של מוזיקה צבאית. האורות עולים חלקית. כל הצופים משתרכים בעצלתיים ליציאות ומגיחים אל אור דמדומים מתעבה. סיגריד מעיפה מבט בקומיסר מהגסטפו ואנשיו שעומדים סביב מכונית גדולה ושחורה מעבר לכביש. הוא מצית סיגריה. וכשהוא מקיף בכפו את הגפרור, האור מאיר את פניו. אחד מאנשיו אומר משהו לשני שוטרי אוֹרדנוּנגפּוֹליצאי במדים שהצטרפו אליהם. זאת ככל הנראה בדיחה, כי אנשי האוֹרפּוֹ צוחקים. אריקה אוחזת בזרועה של סיגריד כדי להאיץ בה להתקדם. "אנחנו מוכרחות ללכת," היא אומרת בתקיפות, "אחרת נפספס את החשמלית."

בעת הנסיעה באולנדשטראסה האור דועך, בשמים מופיע גוון של כחול צפחה, והרחובות מחשיכים. בחשמלית מספר 14 זוהר אור רפאים ירקרק. הן אינן מדברות בשעה שהחשמלית מטרטרת על המסילה אלא יושבות ומצטרפות לשתיקה של יתר הנוסעים. פנסי ההפצצות הירקרקים הופכים את החלונות למראות חיוורות, אבל סיגריד חומקת מבבואתה. רק אחרי שהן יורדות, והחשמלית עושה את הסיבוב לכיוון שֶנֶבֶּרג, היא שואלת סוף־סוף, "איך ידעת שתמצאי אותי בקולנוע?"

הצעירה מהדקת את המעיל לגופה. סיגריד שמה לב שחסרים בו כפתורים. "חיכיתי מעבר לרחוב," היא משיבה. "במקרה ראיתי אותך נכנסת. מזל, באמת, רק מזל."

"ולמי חיכית?"

"למישהו."

"לגבר, אני מניחה."

אריקה מהססת רק לשבריר שנייה. "כן."

"אבל הוא לא הופיע."

"לא."

סיגריד נעצרת לפתע. "וככה זה יימשך? אני צריכה להמשיך לסחוט ממך כל מילה?"

אריקה מפנה אליה את ראשה ומביטה בה, אבל אינה עונה.

"את לא חושבת שמגיע לי איזשהו הסבר?"

"מגיע לך?" חוזרת אריקה, כאילו אלה מילים בשפה זרה.

"מגיע לי. סיכנתי את עצמי בשבילך הערב בלי לדעת למה אני צריכה לעשות את זה."

הנערה מהנהנת. "כי זה האופי שלך."

סיגריד נאנחת ברוגז. "כי את מכירה אותי עד כדי כך טוב מזה שאת מנידה אלי בראש לשלום בחדר המדרגות. איך הגדרת את זה? כן, בגלל התפיסה העל־חושית שלך," אומרת סיגריד בעוקצנות. "את קוראת את המתרחש בנפשם של אנשים. בסדר. לי אין יכולת כזאת. לכן את צריכה להסביר לי. תגידי לי מה התכוננת לעשות."

אבל הנערה רק מחייכת בצער. "העניינים שלי אינם מעניינך, פראו שרדר. וחוץ מזה, אפילו אם אענה לך, זה יהיה שקר. תסמכי עלי," היא מרגיעה את סיגריד. "את לא רוצה לדעת את האמת."