הקול שלה

פרק 1

אבישג הביטה במראה בבוקר והרגישה רע במיוחד. לא בגלל שהיא חלתה באומיקרון — בבדיקת האנטיגן היא דווקא יצאה שלילית — אלא בגלל השיער החום המקורזל שלה. זה שאף פעם לא מסתדר כמו שצריך. גם אם היא תבריש אותו אלף פעמים ורק תתכופף כדי לשרוך את הנעליים, הוא יחזור להיות פרוע כאילו לא נגעה בו שנה שלמה. כעת הוא נראה פרוע במיוחד. היא הרטיבה אותו ואחר כך החליקה אותו בחוזקה בעזרת המברשת, לקחה גומייה צבעונית ועשתה קוקו קצר. אימא הזהירה אותה שהיא תאחר ושעליה להזדרז לבית הספר, ועל הדרך גם לשתות את התה שהכינה לה וגם לאכול משהו.

כשאבישג הגיעה למטבח, שני האחים הגדולים שלה כבר לא היו בבית.

"את חושבת שהם יחכו לך?" שאלה אימא כשאבישג אכלה את הקורנפלקס במהירות.

"שלא יחכו. לא צריך", רטנה.

"אל תשכחי לקחת מסכה", הזכירה אימא לפני שיצאה.

"יש לי המון בתיק".

דלת הכיתה הייתה סגורה. שלט "ברוכים הבאים לכיתה ה' 1" היה תלוי מול עיניה.

היא פתחה את הדלת בהיסוס ונתקלה במבטה של ענבר, מחנכת הכיתה.

"עשר דקות איחור? הכול בסדר?"

היא התעלמה מהשאלה והתיישבה ליד איתן. "החולצה שלָך הייתה רעבה הבוקר?" גיחך. היא עקבה אחרי מבטו. כתמים חומים בגדלים שונים היו פזורים על החולצה האפורה שלבשה. בלי לחשוב יותר מדי הוציאה טוש שחור מהקלמר שלה וצבעה עיגולים שחורים סביב כל אחד מהכתמים.

"זה מה שיש לך לעשות עכשיו?" שאלה ענבר והתקרבה אליה, "מתי תוציאי את חוברת החשבון ותפתחי ביחידה 10?"

"הינה, כבר", ענתה אבישג בשקט והוציאה את החוברת.

היא פתרה בקלות את תרגילי החילוק.

"תזיזי את החוברת אליי", לחש איתן.

"לא בא לי", אמרה וסגרה את החוברת.

"נו, אל תהיי כזאת".

"תסתדר לבד", אמרה.

"אבל את יודעת שקשה לי".

"תגיד לענבר".

היא הביטה בחולצה האפורה שלה והמשיכה לצייר עליה עיגולים, תוך שהיא מתעלמת מהתחינות של איתן.

"שוב לכלכת את החולצה?" שאלה אותה צליל בהפסקה הגדולה.

"לא שמתי לב", ענתה אבישג.

"ולהורים שלך לא אכפת שאת מקשקשת על החולצות?" צחקה תמרה.

"הם התרגלו. וחוץ מזה, תודו שזה יפה".

"את פשוט לא נורמלית", אמרה צליל והביטה באיתן שקם מהכיסא בכעס.

"יש לכן חברה פסיכית. פשוט פסיכית".

"מה יש לו?" שאלה תמרה כשהתרחק מהן ויצא מהכיתה.

"לא התחשק לי לתת לו להעתיק".

"בואי, את כל הזמן נותנת לו להעתיק, אז למה היום לא?" שאלה צליל.

"עד מתי אני צריכה לעזור לו? ענבר כבר תפסה אותו כמה פעמים וכעסה גם עליי. הגיע הזמן שיסתדר לבד".

הן יצאו אל החצר, התיישבו על אחת מאבני המסלעה שבסמוך למגרש הכדורגל ועקבו במבטן אחרי הילדים האחרים. אבישג ראתה את אביתר, אחיה, חוטף את הכדור ורץ איתו. הוא מסר במדויק לאחד השחקנים שבעט אותו לכיוון השער והבקיע גול.

"הוא טוב, אח שלך", אמרה תמרה בהתפעלות. היא שחררה את השיער השחור והארוך שלה מהקוקייה ונתנה לו להתפזר על כתפיה.

"כן, הוא בסדר", אמרה אבישג.

תמרה ניגשה אל אביתר ושאלה אם היא יכולה להצטרף.

"אם כבר, אז שתיים, שיהיו כוחות שווים", אמר אביתר תוך שהוא מנגב את הזיעה שגלשה ממצחו בעזרת שרוול החולצה.

תמרה הסתובבה והתבוננה באבישג ובצליל. "נו, מי רוצה להצטרף?"

פרק 2

אבישג נשארה יושבת על המסלעה, כשהיא מביטה בצליל ובתמרה שרצו במגרש במשך דקות ארוכות וניסו, ללא הצלחה, להשיג את הכדור. הבנים היו זריזים מהן והתמסרו זה עם זה בלי מילים. כשהיא הייתה לבד, היא הרשתה לעצמה להוריד את המסכה אל מתחת לסנטר ולנשום.

"זה לא היה משחק פייר", אמרה תמרה לאביתר בסיום ההפסקה, "לא נתתם לנו בכלל לשחק".

"את רצית להצטרף, נכון? זה לא שביקשנו ממך להגיע", אמר עמית ששמע את השיחה.

"מה זה משנה?" אמרה צליל. "מהרגע שהצטרפנו אליכם, היינו חלק מהקבוצה ואתם סתם התעלמתם".

"לא הייתן צריכות בכלל לשחק איתם", אמרה אבישג כשהן חזרו לכיתה.

"אולי אם את היית מצטרפת, הם היו מתייחסים אלינו. כמו שראית, אוהבים את אח שלך".

"לא באמת הייתן רוצות שאצטרף אליכן".

אבישג זכרה את הפעמים הבודדות שבהן הצטרפה למשחק במגרש הכדורגל. היא תמיד זכתה לשמוע מאוחר יותר את אביתר מספר לכל המשפחה כמה פדיחות היא עשתה לו כשהבקיעה פעם אחר פעם גולים עצמיים לשמחת הקבוצה היריבה. זה לימד אותה לא לנסות להתקרב אל הכדור.

זוהר, המורה לאנגלית, נכנסה לכיתה. די היה במבט אחד שלה להשתיק את כולם. גם איתן, שהגיע מתנשף שנייה אחריה, הוציא בשקט את החוברת מהתיק. אחרי שקראה סיפור באנגלית ודיברה עליו קצת, היא ביקשה לעבוד בשקט בחוברת. גם הפעם איתן התעקש שאבישג תזיז את החוברת לכיוונו. היא הסכימה עד הרגע שבו הייתה צריכה לעבור לעמוד הבא.

"נו, אל תהיי כזאת", לחש איתן.

"מה אני אשמה שאתה מעתיק כמו צב?"

"זה באנגלית. נו!"

"אפשר לחשוב", מלמלה אבישג.

"מה אפשר לחשוב?"

"שבעברית אתה יותר מהיר".

הם לא שמו לב שזוהר עמדה לידם והאזינה לשיחה.

"מה יהיה, איתן? מה יהיה איתך?" אמרה זוהר.

"מה עשיתי?"

"קודם כול תניח את המסכה על האף ואל תחפף", אמרה, "ושנית, אם קשה לך, תבקש ממני עזרה".

"נו, זוהר, את יודעת שאני ואנגלית לא ממש מסתדרים".

"דיברתי עם אימא שלך על כך".

"ובטח היא אמרה 'גם אני לא הייתי תלמידה טובה. במיוחד לא באנגלית. ולא קרה כלום'. נכון?"

זוהר משכה בכתפיה וחייכה אליו. "תמיד אפשר ללמוד. השאלה עד כמה אתה רוצה, אבל מה שבטוח שהעתקה לא תעזור לך".

אבישג סיימה את העבודה ושלחה מבט אל איתן. היא ידעה שהוא לא יבקש ממנה עוד להעתיק, לפחות לא בשיעורי האנגלית. הוא התאמץ לקרוא בקול את הסיפור. מדי פעם מלמל, "אני לא מבין את המילה הזו וגם לא את זו... ואוף, גם לא את זו". היא ידעה שאם תתחיל לעזור לו, זה לא ייגמר. היא הסתכלה מסביבה. כמעט כולם סיימו ודיברו זה עם זה. היא הסתובבה אל תמרה שישבה מאחוריה. תמרה חייכה אליה. "תסתובבי בחזרה", אמרה לה, "ואעשה לך תסרוקת".

"עם השיער הבעייתי שלי? זה ממש פרויקט".

היא הרגישה את אצבעותיה של תמרה על ראשה ואת שערותיה נמשכות לאחור. זה היה נעים. "איזה כיף! בגלל שיש לך שיער סמיך, כל מה שאני עושה נשאר", אמרה תמרה.

"טוב, בואו נסגור את סלון התסרוקות הזה ונשמע את התשובות שלכן", נזפה בהן זוהר המורה.

עשר דקות לאחר מכן היא ביקשה מאבישג לענות על השאלה האחרונה. אבישג שתקה.

"לא ענית על השאלה?" שאלה אותה זוהר.

איתן הציץ בחוברת שלה. "היא ענתה, בטח שענתה. כל השורות מלאות במילים".

"יופי, אז תקראי".

אבישג לא הייתה מסוגלת להגיד שהיא לא יכולה לקרוא. לא בגלל שהיא לא כתבה, לא בגלל שהיא לא הבינה את השאלה, אלא בגלל הפחד המשתק הזה. הפחד שמונע ממנה לפתוח את הפה ולהוציא את המילים שכתבה החוצה. הפחד שישמעו אותה. הפחד שהיא תהפוך לבדיחת היום אם היא תטעה בקריאת מילה או אם התשובה לא תהיה נכונה. כולם ידעו שהיא לא מהילדים המצביעים, אלה שמתים לענות על השאלות ולהשתתף בכיתה, אלה שמתבכיינים כשלא נותנים להם לדבר, אלה שכתוב להם בתעודה משהו כמו "הינך משתתף בכיתה ותורם מידיעותיך לכולם". אצלה תמיד כתוב "עלייך להשתתף יותר בכיתה ולתרום מידיעותייך לכולם".

זיעה קרה כיסתה את מצחה כשזוהר התקרבה אליה והרימה את החוברת שלה.