משפחה במחשבה תחילה

פרק 1

כך היינו

באולם הטיסות הנכנסות בנמל התעופה "בן-גוריון" שררה אווירה חגיגית. על לוח הנחיתות הופיעו בזו אחר זו הטיסה מניו-דלהי והטיסה מניו-יורק. הוריו של נועם, צביקה ונעמי, נדחקו בין המתגודדים לאורך המעקה המפריד בין מקבלי הפנים ליוצאים מן הטיסות. במרחק מה מאחוריהם המתינו אווה וארתור, הוריו של דני, שלא משו ממקומם מהרגע שנכנסו לאולם.

אווה, אישה נאה בשנות השישים לחייה, החליקה מדי פעם את שערה האסוף ושלחה מבטים שאינם משתמעים לשתי פנים לכיוון חבורת הצעירים העליזה, ובעיקר אל הוריו של נועם. מדי פעם לחשה דבר מה לאוזנו של בעלה, שנד בראשו כמסכים לדבריה. שניהם היו לבושים בקפידה. היא - בחליפה בהירה ומחויטת, והוא - במכנסיים כהים שפסי הגיהוץ בולטים לאורכם ובחולצה לבנה וז´קט תואם. מי שעמד בקרבתם יכול היה להתענג מן הריח הרענן שעלה מהם למרות השעה - עלות השחר - והצפיפות באולם מקבלי הפנים.

ראשון יצא נועם. שערו הכהה והגלי גלש על כתפיו, וחיוך האושר שעל פניו הקרין אור ואהבה. בידו האחת דחף עגלה ועליה תרמיל מטיילים גדול ודהוי, ובאחרת נופף לשלום להוריו ולחברים הרבים מהפלוגה שבאו לקבל את פניו. מיד אחריו, במרחק של מטרים ספורים, הופיע דני, צעיר נאה ותמיר. חולצתו המכופתרת הייתה מתוחה היטב בתוך מכנסיו, ונעלי העור שלרגליו הבהיקו על רצפת השיש. שערו הקצר והמסודר היה משוח לאחור, ועל פניו ארשת של איש עסקים מצליח. הוא נד בראשו לכיוון הוריו, שסימנו לו בידם על הימצאם, אך עקב במסלולו אחר נועם, שכבר נבלע בין המון מקבלי הפנים. השניים, שהיו חברים בילדותם המוקדמת וחברים לנשק בצבא, נפגשו במקרה לאחר כמה שנים בתור להחתמת הדרכונים במשטרת הגבולות.

"תשמור על קשר," צעק לו נועם טרם עוזבו את בית הנתיבות. "מבטיח", אישר דני והתרחק עם הוריו, שהשיגו את בנם וצעדו לצדו בגאווה.

"הוא מוכר לי," אמרה אווה כשהתרווחו במרצדס החדשה.

"כן, זה נועם. הוא גר בשכונה שלנו כשהייתי קטן, אחר כך הם עברו למושב."

"אני זוכרת משהו. אמרתי לך שהזוג הזה מוכר לי," פנתה אל בעלה, שישב ליד ההגה ולא נראה מתעניין בשיחה.

* * *

דני ונועם גדלו באותה שכונה. דני היה צעיר מנועם בשנה, וההיכרות ביניהם הייתה שטחית ביותר עד היום שבו נועם, שהיה כבר בכיתה ה´, נכנס לכיתתו של דני כנציג שבט "עופר" של הצופים. עיני כולם היו נשואות אל הילד שעמד מולם בבגדי חקי ובעניבה צהובה עם פסים כחולים. בעיניים בורקות ובחיוך מלא ביטחון של בעל ותק הישיר מבטו אל דני, ובכוונו אל כל התלמידים אמר: "אני מזמין את כולכם לטקס פתיחת השנה בשבט. עושים שם חיים, משחקים, יש ימי ספורט, לומדים דברים מעניינים, יוצאים לטיולים, והעיקר - יש הרבה חברה וצחוקים," סיים את דבריו בהטעמה מלעילית.

המורה ליטפה את ראשו בחיבה, ציינה כי נועם הוא ילד לדוגמה וחניך מצטיין וליוותה אותו אל הדלת. לפני שעזב את הכיתה, הסתובב, קרץ בשובבות והוסיף: "אם יש לכם שאלות, תוכלו לפגוש אותי ליד הברזייה אחרי הלימודים."

בחוסר סבלנות ציפה דני לצלצול של השעה השישית. בעיני רוחו ראה את פעילותו בשבט: איך הוא מתחבר עם הגדולים, מנצח בתחרויות הספורט, שכן היה ספורטאי מצטיין, וחוזר הביתה עם נועם מהשכבה הבוגרת, ששיחק כדורגל ברחוב עם הילדים ושכולם רצו להיות חברים שלו.

כשנשמעה המנגינה הגואלת, סידר את תיקו, ובלי להעתיק את שיעורי הבית מהלוח זינק החוצה ודהר לכיוון הברזייה. נועם כבר עמד שם וחילק הזמנות לטקס, וסביבו התגודדו ילדי כיתות ד´. תחילה נרתע דני מן ההתנפלות, אך חיוכו של נועם משך אותו אליו כבחבלי קסם. הוא ביקש סליחה בנימוס וניסה להידחק פנימה, ומשלא עלה בידו, פשוט דחף במרפקיו עד שהגיע למעגל הראשון.

"חכה לי, נלך יחד הביתה," טפח נועם על שכמו והמשיך לענות על שאלותיהם הקולניות של הסובבים אותו.

מאותו יום התהדקה הידידות בין השניים, אף-על-פי שדני לא נרשם לצופים. בהתחלה עוד ניסה נועם לשדל אותו ואפילו התנדב לבוא לביתו ולשכנע את הוריו, אך דני התחמק באלגנטיות בלי לתת הסברים.

באסיפת ההורים לקראת סוף השנה אמרה המחנכת שאיננה מבינה מדוע דני, שבא ממשפחה כל כך טובה ושברוך השם לא חסר לו דבר, תמיד רציני ועצוב. "אולי משהו מעיק עליו?" ניסתה לגשש, אולם נתקלה בחיוך נבוך מצד אמו. "יהיה בסדר," הפטירה האם, "העיקר שבלימודים הוא מצטיין."

כך חלפה כיתה ד´. דני היה בודד למדי, אך נפגש עם נועם, חברו היחיד, רק בבית הספר, ולפעמים עשו את דרכם הביתה יחדיו. נועם היה עסוק בפעילויות בצופים ובכדורגל, ודני בחוגים. בכל יום אחר הצהריים היו סבו וסבתו עושים תורנות ומסיעים אותו לחוגים. ביום ראשון - לחוג מחשבים, ביום שני - לקונסרבטוריון ללמוד פסנתר אצל המורה הזקנה ששנא, אבל הייתה "מורה מצוינת, היא ניגנה בקונצרטים"; ביום שלישי - לחוג שחייה; ביום רביעי - לחוג אנגלית; וביום חמישי - שוב לפסנתר. בזמן שנותר היה מסתגר בחדרו מול המחשב או רב עם אחותו, שהחליטה לקחת עליה את חסותו בהיותה האחות הגדולה. עם ההורים הצליח לשוחח רק בסופי שבוע.

"יש לנו זוג הורים, שכל אמא פולנייה הייתה גאה בהם," נהגה מאיה, האחות הגדולה, להתלוצץ, "עורך דין ורופאה; מי צריך יותר מזה?" בילדותם נהגו לשחק ברופא וחולה. דני נאלץ להיות החולה, ומאיה - הרופאה. היא הכריחה אותו לצחצח את שיניו בוקר-ערב-צהריים, לרחוץ ידיים בסבון אחרי כל פעולה, כי "חיידקים מביאים מחלות", ולשתות חלב כי "זה בריא". כשנמאסו עליו משחקיה, היה נמלט לחדרו בתואנה שיש לו שיעורים.

"ילד טוב," היו הוריו מעודדים אותו כשבסוף השבוע הציג בפניהם את היומן עם הסמיילי שהדביקה המורה. "דע לך שמה שסוחבים בראש לא כבד. ככה לימדו אותנו וככה אנחנו מלמדים אתכם. תהיו מצטיינים ותצליחו בחיים," היו חוזרים על אותן סיסמאות בכל סוף שבוע. "צוחק מי שצוחק אחרון. כשלכם תהיה עבודה טובה ובית משלכם, תראו איך הפרחחים מהצופים שמשחקים כדורגל ברחוב יקנאו בכם." דני ואחותו היו מעווים את פניהם, אך לא היו מעיזים להביע התנגדות או דעה משלהם.

בתחילת כיתה ה´ סיפר נועם לדני על מחנה הקיץ של הצופים ביער הזורע. "הפסדת, אתה לא יודע איזה כיף היה שם," התלהב נועם. "עשינו א"ש לילה, ניווטים, הכנו פיתות על הטבון ולמדנו לעשות תה מצמחים. תראה, בנינו גם מתקנים קטנים מעץ ומחבלים," התגאה והוציא מתיקו מבנה קטן של נדנדה מעץ. "איפה אתה היית?" שאל, משוכנע שהחופשה שלו הייתה הטובה ביותר.

"אני הייתי עם אבי באַלפּים. מי מהכיתה שלי היה בטיול עם הצופים?" ניסה דני להעביר נושא.

"מה, רק אתה ואביך? מה עשיתם שם? ואיפה זה בכלל האלפים?" התעניין חברו.

"כן, אמי ואחותי יצאו למסע קניות בשוויץ, ואני ואבא שלי היינו בהרים, עשינו סקי."

נועם לא הבין. "סקי בקיץ? איפה יורד שלג בקיץ?" דני הסביר לו איפה נמצאת שווייץ, כיצד נראה אתר סקי ואיך גולשים.

"ולא היה לך קר?" התעניין נועם בנימה דאגנית.

"לא, היה מזג אוויר נפלא והייתי לבוש כמו שצריך," הרגיעו דני.

כשהגיעו לביתו של דני, ביקש נועם לראות תמונות ואת ציוד הסקי, ובלי לקבל את הסכמתו נכנס בעקבותיו הביתה ועקב אחריו לחדרו.

"איזה שקט!" העיר נועם כשעלו במדרגות. הוא סקר בסקרנות את ציורי השמן שהיו בסלון והתעניין לדעת אם הוא יודע לנגן בפסנתר הכנף הענק שעמד באמצע הסלון. "קצת," אמר דני בקיצור והצביע על קרני האייל התלויים במבוא לחדרי השינה. "את אלה קנינו באלפים," הסביר. "בוא, אני אראה לך תמונות." השניים ישבו על השטיח בחדרו של דני ועלעלו באלבומי התמונות של החופשות שעשה עם הוריו בחו"ל. נועם האזין בפה פעור לסיפורים על דיסנילנד, על שיט בוונציה, על טיולים בהרים ועל סקי משגע בשווייץ.

"איזה כיף לך!" אמר בקנאה כשחברו הראה לו את ערכת הסקי שלו, "ואני כמו אידיוט ניסיתי לשכנע אותך לצאת לטיול של הצופים..."

דני חייך בצניעות. "כן, היה כיף, אבל אני בטוח שאתה נהנית לא פחות ממני."

"תוכל להצטרף לטיול פסח," ניסה נועם להציל את כבודו כשהוא קם ממקומו. "עכשיו אני צריך ללכת. כשתבוא אלי אני אראה לך תמונות ממחנה הקיץ," אמר. דני הבטיח שיבוא.

* * *

אמו של נועם קיבלה את שניהם בשמחה. "יופי שבאת," הניחה את ידה בחיבה על כתפו של דני. "בואו, שבו לאכול ואחר כך תלכו לחדר." אל פינת האוכל באו בקריאות עליזות אחיו הקטנים של נועם. הבית היה אפוף בניחוחות חמימים של בישולים שעלו מן המטבח, ומשידורי ערוץ הילדים בקעו שירים עליזים. "שמח אצלכם," העיר דני בחיוכו המבויש כשהתיישבו לשולחן.

"ואיך אצלכם?" שאלה אמו.

"כיף, אבל שקט," ענה נועם במקומו.

דני לגם בדממה ממרק הירקות המהביל שהוגש לו, ועד תום הארוחה נותרו עיניו נעוצות בצלחתו כדי להימנע מחקירות. לאחר הארוחה הוביל אותו נועם אל חדרו הקטן, שהיה למעשה חצי חדר. הם ישבו ליד המחשב, והוא הציג לידידו את התמונות ממחנה הקיץ.

"חבל שלא הייתי!" אמר דני, ונועם חייך אליו, לא מבין איך אפשר להשוות בין חופשת סקי באלפים, מלון מפואר, ארוחות גורמה ומקלחות חמות לבין מחנה קיץ של הצופים ביער מלא זבובים ויתושים, ארוחות מאולתרות מקופסאות שימורים, שירותים בשטח והשכמה בשש בבוקר.

מאותו יום ביקרו הילדים זה בביתו של זה בכל שעה פנויה. דני אהב את החמימות בביתו של נועם, את אמו החברמ´נית, את אביו, שהיה חוזר מעבודתו שזוף ומיוזע וריח אדמה נודף מבגדיו, את הבדיחות ואת השיחות שהתגלגלו בסלון מול הטלוויזיה, את הבלגאן בחדרים ואת שמחת החיים. הוא העריץ את חברו שמצליח להיות פעיל בצופים, לשחק כדורגל בנבחרת השכונה ולהיות תלמיד טוב ואהוב על כולם.

נועם, לעומתו, אהב לבקר בביתו של דני. הארוחות שבישלה המבשלת ערבו לחכו. הם ישבו ליד המחשב ושיחקו במשחקים שקיבל דני מחו"ל, עשו הרכבות מסובכות מלגו, שוחחו על עצמם ועל משפחותיהם, והגיעו למסקנה שהם משלימים זה את זה ושיחד יוכלו להקים בעתיד עסק משותף משלהם, כדי שאיש לא יגיד להם מה לעשות.

בחופש הגדול של אותה שנה העתיקה משפחתו של נועם את מגוריה למושב, דני נסע עם הוריו לחו"ל, והקשר בין השניים נותק לחלוטין.