מארז נוקאאוט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז נוקאאוט
הוספה למועדפים

מארז נוקאאוט

4.2 כוכבים (50 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טלי קוסשוילי

טלי קוסשוילי היא בת שלושים, מתגוררת במעלה אדומים עם אלמוג, בן זוגה, 'סדוקה' הוא ספר הביכורים שלה. 

תקציר

"לא שמעת מה קרה לזאב הרע בסוף הסיפור של כיפה אדומה? אל תזלזל לרגע באיילה הקטנה והתמימה הזו, כי היא עוד עלולה לרסק אותך לרסיסים."

חשבתי שאני חזקה, חשבתי שהתגברתי על כל הקשיים ועל ההתעללות בחטיבה ושהפצעים כבר מזמן דהו לצלקות ישנות, אבל טעיתי. המניאק שהתאכזר אליי חזר לחיים שלי ביום בהיר אחד והרגשתי כאילו העולם קורס אל תוך עצמו. יש לו פנים של מלאך, אבל מי כמוני יודעת שהנשמה שלו נוצרה במדור הכי אפל בגיהינום. הוא קר, חסר רחמים וקשוח מתמיד.

אני מנסה בכל כוחי להתכחש למשיכה ההרסנית שלי אליו ולהתעלם מהחשמל באוויר בינינו. האם אצליח לשמור על עצמי מפניו לפני שהמתיקות של הארס שלו תכלה אותי? או שגזר הדין שלי כבר נחתם?

טלי קוסשוילי היא בת שלושים ואחת ומתגוררת במעלה אדומים עם בן זוגה אלמוג. "סדוקה", הספר הקודם שכתבה, זכה לביקורות נלהבות מצד הקוראות. היא נהנית מכתיבה ומבריאה של עולמות חדשים, מקריאה ומצפייה בסרטים מצוירים.

פרק ראשון

פלאשבק- חלק א'

פרולוג
מִיה
1999
זה היה מעשה כל כך טיפשי לעשות! עוד כשאבא נכנס הביתה, מוקדם מהצפוי, התחרטתי על הכול. הוא אמר מילים לא מובנות והיה ברור לי שהוא קצת שיכור, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. כבר הוצאתי את הבירות שלו מהמקרר והחבאתי אותן מתחת למיטה שלי. מעולם לא העזתי לעשות דבר כזה, אבל היום היה ממש טוב בבית הספר. מרים, המורה שלי לאומנות, הראתה לכל הכיתה את הציור של הים שציירתי ושיבחה אותי. רציתי שהיום ימשיך להיות טוב – זה יותר מדי לבקש?

"אניטה!" אני שומעת את אבא צועק ואת דלת המקרר נטרקת בכוח. אני מתפללת לאלוהים שהוא לא יתעצבן. אני לא רוצה שהוא ישתה עוד ויצעק.

"איפה הבירות המזוינות?" אני שומעת אותו שואל את אימא.

"הן לא במקרר?" היא שואלת אותו בחזרה, היא לא יודעת מה עשיתי.

קול סטירה מצלצלת נשמע.

"את חושבת שאני טיפש?" הקול של אבא רגוע בצורה מוזרה. אני פותחת את דלת החדר שלי קצת. אבא כל הזמן מרביץ לאימא. בכל פעם שהוא משתכר – הוא נהיה עצבני ומוציא את כל העצבים שלו עליה, גם כשהוא משועמם או כשמפטרים אותו. פיטרו אותו מהמון עבודות. הוא לא הצליח להישאר הרבה זמן באף מקום עבודה.

אימא שותקת ונראית לחוצה, היא מורידה את הראש.

"אני באמת לא יודעת איפה הבירות, גבריאל." היא אומרת בשקט ולא מעיזה להסתכל עליו.

"אז למה את מחכה? לכי לקיוסק ותקני לי שישייה." הוא אומר לה.

"אני לא יכולה, גבריאל, אני כבר מאחרת לעבודה." הקול שלה נשמע חלש. לאימא יש שתי עבודות, היא גם פקידת קבלה בבניין יוקרה, וגם מנקה במשרדים. היא חייבת לעבוד קשה מאוד כדי שנצליח לשלם את החשבונות, וכדי שאבא יקנה שתייה וישתכר כל הזמן.

"אל תתנשאי עליי, זונה מחורבנת. זה שאת עובדת לא עושה אותך יותר טובה ממני." עוד סטירה מעיפה את הפנים של אימא הצידה. אני מתכווצת. הלחי של אימא אדומה. אולי אני צריכה להחזיר לו את הבירות? זה לא רעיון טוב, אני פוחדת מדי שהוא ישתגע ויפגע בי אם הוא ידע שהחבאתי אותן. איך עשיתי דבר כזה אידיוטי? מה חשבתי לעצמי?

"לא התכוונתי להישמע מתנשאת." הגב של אימא כפוף, אבל היא אפילו לא מרימה יד ללחי שלה.

"את מטומטמת? מה לא ברור? לכי ותביאי את הבירות!" הוא צועק ומצביע לכיוון הדלת.

"מה קורה שם?" ליאו, אחי הקטן ממני בשנה, מתעורר מהשינה שלו.

"הכול בסדר, ליאו," אני עונה, "סתם עניינים של גדולים, עכשיו תחזור לישון."

ממש לפני שאימא יוצאת מהדלת אבא שוב צורח, "אניטה?! את בטח צוחקת עליי." אימא מסתובבת וחוזרת לחדר השינה.

אני שומעת דיבורים ואז צעקות ומשהו נשבר.

ליאו מתחיל לבכות, אני מתרחקת מהדלת ומחבקת אותו חזק ושומעת צרחה.

"בוא איתי." אני לוחשת לו ורועדת מפחד. מה קורה שם? מה הוא עושה לה? אנחנו ממהרים לחדר השינה שלהם. הוא הפוך כולו, אימא שוכבת על הרצפה בתוך שלולית דם ואבא יושב עליה ומחזיק מברג ביד שלו. הוא דוקר את אימא שוב ושוב. אימא משמיעה קולות מפחידים. יש המון דם. בשלב מסוים הצרחות מפסיקות. אני מכניסה אגרוף לפה שלי כדי לא לצעוק. הוא הורג את אימא. אבא הורג את אימא! למה הוא עושה את זה? אני לא מצליחה להבין מה קורה.

אנחנו צריכים לברוח. אני תופסת את היד של ליאו ואנחנו רצים משם. אני דופקת על הדלת של השכנים וכל הגוף שלי רועד. אני ממש פוחדת ולא יודעת מה הולך לקרות עכשיו. אימא חייבת להיות בסדר.

פרק 1
מיה
2019 – הווה
אומנות היא דבר מוזר. כשהיא טובה היא מרוממת את הנפש, וכשהיא ממש טובה היא מעיפה אותך לעננים. ההרגשה של היד המלוכלכת שלי על הקנבס מוכרת ומנחמת. הממ"ד הקטנטן בדירת ארבעת החדרים שאני גרה בה עם החברה הכי טובה שלי היה מוכרח להפוך לסטודיו, לא הייתה שום אפשרות אחרת. יש בו חלון אחד מחופה בווילון ארוך בצבע קרם שמתנופף ברוח.

הציור היה חלק בלתי נפרד ממני מאז ומתמיד, ממש כמו איבר חשוב – יד או רגל. באמצעותו אני יכולה לבטא את מה שאני לא מעיזה או לא מצליחה לבטא במילים. הוא עוד אמצעי תקשורת שלי עם העולם. אני מקיזה את הדם, הרגש והמחשבות שלי על הבד, והוא – בניגוד לרוב האנשים – אף פעם לא שופט אותי. הוא מקבל כל תנועת מכחול או התזת צבע בשתיקה מרעננת והכי חשוב, בלי תלונות.

הפלייליסט הרנדומלי שלי מתנגן והשיר שבדיוק מתחלף תופס אותי לא מוכנה – Without You של מריה קארי. אני מפסיקה לצייר ומרגישה התכווצות בלתי רצונית בחזה.

זה השיר ששמעתי מיליון פעם, בלופים, אחרי שהיא נרצחה. אני נאנחת חרישית ומנסה למצוא את האיזון מחדש. מתי ההרגשה הזאת תעבור? האם יבוא יום ובו הגעגועים אליה ייפסקו? אפילו לא אכפת לי שאני מלכלכת את המסך של הנייד שלי בצבע, אני פשוט חייבת להשתיק את השיר הזה. הוא מזכיר לי כאבים ותיקים שמרוב שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני אינם מורגשים בשגרת היום־יום.

אני מניחה את המכשיר, מסתגלת לשקט הפתאומי ומסננת קללה עסיסית. הזיכרונות מטפטפים בזה אחר זה ופורצים בבת אחת את הסכר הבלתי חדיר, לכאורה, שבניתי. בושם עדין ועוגיות שוקולד צ'יפס, הריח שלה. קווצות שיער ג'ינג'יות שבורחות מתסרוקת אסופה מרושלת, המראה שלה. המאבק שלי פוסק. אני מאפשרת לכל השאריות שיש לי ממנה להבזיק בראשי, להרעיד את גופי עד לקוצר נשימה. אני רוצה להיזכר בימים השמחים, בצחוק שלה, ברגעים המוארים, ובמקום כל אלה אני נזכרת בצרחות הנוקבות שחדרו עד לעצם. אני נזכרת בגוף הדומם שלה ובדם. כל כך הרבה דם שבלט על רקע הריצוף הלבן ולכלך את הקירות הריקים. הדופק שלי מטפס לשמיים וקול החנק שלה מהדהד בראשי בעוצמה אדירה פעם אחר פעם, כאילו מישהו לחץ על כפתור ההפעלה מחדש, שוב ושוב. אני מניחה את הידיים על בית החזה, עוצמת עיניים ולוקחת שאיפה ארוכה. אני חייבת לזכור לנשום.

את כבר לא שם, מיה, את במקום בטוח. אני מרגיעה את עצמי ומתרכזת בנשימות ובשאיפות שלי.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע – שאיפה. אחת, שתיים, שלוש – נשיפה. וחוזר חלילה.

תוך כמה דקות שמרגישות כמו נצח הלב חוזר לקצב הסדיר שלו מתחת לאצבעותיי. אני פוקחת עיניים והצליל של הצחוק שלה חוזר אליי בבום. הערצתי אותה. היא הייתה השמש, הירח וכל הכוכבים גם יחד בשבילי, והיא נלקחה ממני בדרך הכי אכזרית שאפשר לדמיין.

תפסיקי לענות את עצמך. מה יעזור לך להתבוסס בעבר? אני מרימה שפופרת אקריליק אדומה ומרוקנת את כל תכולתה על כף ידי הצבועה בשחור. אני משפשפת את הידיים זו בזו עד שהן צבועות בצבע בורדו כהה ומטביעה אותן על הקנבס. הדם שלה.

לא היה לה סיכוי מולו. זה היה גורל ידוע מראש. גורל של אישה מוכה שסירבה בתוקף להיות אומללה, למרות כל מה שעברה. מהיכן היא שאבה את הכוחות לחייך או להיות שמחה כל כך רוב הזמן? מהיכן כוחות הנפש המטורפים האלה, והאם הם קיימים גם בי או שהם אבדו לנצח באותו יום?

אני משחררת יבבת כאב וממלאה את כל הקנבס באדום דם.

 

כשאני מסיימת החדר שקט, אבל איכשהו אני שומעת רעשי רקע עמומים באוזניים. תזכורות. הדים מרגעים שלנו יחד. הצחוק שלי כשאימא נדנדה אותי בפארק ליד הבית, הפעם הראשונה שהיא לימדה אותי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, עשרות סיפורי אלף לילה ולילה שהיא קראה לי במיטה לפני השינה. הרסס של פיסות הזיכרונות מטביע אותי ואני מאפשרת להם לבעור בעורקים שלי ולקחת אותי הרחק מהסטודיו, עד שהגלים שוככים באיטיות. צליל ההתראה שנשמע הוא כמו ניעור עז ופתאומי שמחזיר אותי להווה. זאת הודעה בוואטסאפ מנטלי, החברה הכי טובה והשותפה שלי לדירה בשכונת רמות בירושלים. אני ממצמצת כמה פעמים עד שהאותיות מקבלות משמעות.

נטי: את חייבת לשלוח קורות חיים למשרה הזאת. היא פשוט תפורה עלייך.

אני נכנסת בסקרנות לקישור המצורף להודעה.

לחברת אדריכלות ועיצוב פנים דרוש.ה צייר.ת בעל.ת ניסיון לעיצוב מותאם אישית של יצירות אומנות ללקוחות.

דרישות:

תואר ראשון באומנות – חובה.

נכונות לעבודה במשרה מלאה במשרדי החברה בהר חוצבים.

מקצועיות.

יושרה ואמינות.

תודעת שירות גבוהה.

יכולת עבודה תחת לחץ ועמידה בלוחות זמנים צפופים.

שכר גבוה למתאימים.

יש לשלוח תיק עבודות למייל: Office@Brooks-Arc.com.

המשרה הזאת נראית לחוצה בטירוף, אבל כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. אני עדיין לא מוכרת מספיק כדי שיצירות האומנות שלי יימכרו כמו לחמניות או יוצגו בגלריות שיש בהן זרם גדול של לקוחות. אחרי שפוטרתי מהעבודה האחרונה בהוראת אומנות בבית הספר אני חייבת משרה מסודרת כדי להצליח להחזיק את הראש מעל המים.

אני מעתיקה ומדביקה את כתובת המייל, מנסחת מכתב מקדים לאחר מחשבה מעמיקה, ומצרפת לינק לאתר התדמית שלי. רק לאחר כמה שניות של היסוס שבהן אני בוהה במילים שכתבתי, אני מקליקה לבסוף על 'שלח'. מה כבר יש לי להפסיד? זה ודאי לא יכול להזיק.

אני: תודה, בייב, שלחתי. heart1

נטי: מעולה! מחזיקה לך אצבעות. 

אני מחייכת לעצמי. איכשהו, נטי תמיד מצליחה לשפר את מצב הרוח שלי בלי מאמץ. לפני חמש שנים הגעתי לשיעור זומבה תמים במתנ"ס ומאז הכול היסטוריה. היא הייתה המדריכה הכי עליזה ומצחיקה שפגשתי אי־פעם. החיוך המסנוור שלה היה מידבק והתלתלים החומים והצפופים שלראשה עשו לי חשק להפסיק לייבש את השיער שלי בעזרת פן ולאפשר לו ליפול בגלים טבעיים ורכים על כתפיי. כולם אוהבים להיות בקרבתה כי היא מקרינה שלווה וביטחון עצמי טבעי ואני לא יוצאת דופן. נכבשתי בקסמיה בקלות ממש.

מאז ומתמיד נטי טענה שאם הייתי גבר הייתי האביר הג'ינג'י שלה על הסוס הלבן, והיחידה שהייתה מצליחה בוודאות לסחוף אותה מהרגליים, ואני מצידי רק הייתי מגלגלת עיניים בהקנטה ואומרת שהיא חסרת תקנה.

החיוך המשועשע נשאר על שפתיי וגורם לי לשכוח קצת את ההתחרפנות המוחלטת שלי רק דקות בודדות לפני כן.

נטי: אז מה בתפריט הערב – מרתון 'זרה' זורם? אני אהיה אחראית על הפופקורן ואת על הקינוחים?

אני: נשמע כמו חלוקת תפקידים הוגנת מאוד בסך הכול... 

נטי: אם נתחלף ואני אהיה אחראית על הקינוחים את יודעת שזה יסתיים במקרה חמור של הרעלה. את בטוחה שאת רוצה לקחת את הסיכון?

צחקוק פורץ מפי כשאני קוראת את ההודעה שלה ואני מקלידה תשובה במהירות.

אני: ניסיון יפה.

נטי: זה אומר שזה עבד ושתכיני את מאכל האלים המופלא שלך?

אני: ייתכן שאת במרחק של עוד התחנפות אחת מהכנת הטירמיסו הכי מושקע בעולם.

נטי: האם אי־פעם ציינתי כמה רך ובוהק השיער הג'ינג'י שלך? וכמה את חכמה ויפה ו... נמרה במיטה, כמובן?

אני: אלוהים אדירים, עד מתי תזכרי לי את זה?! זאת לא אשמתי שהתכנון של הבית לקוי בעליל ושהקירות כאן עבים בערך כמו נייר.

אני נזכרת בתקרית המביכה עם הסטוץ היחיד שהבאתי הביתה בשנה האחרונה – רן. היה לי איתו את הסקס הכי טוב ביקום, דבר שעמד בניגוד גמור לרמת האינטליגנציה שבה הוא החזיק. הלשון שלו והידיים, הו, אלוהים, שאני לא אתחיל לדבר על הידיים, הן ידעו בדיוק מה לעשות שם למטה. זה כאילו היה לו רדאר סודי שהנחה אותו לגעת בנקודות הכי ארוגניות והכי רגישות למגע, ואם לא די בכך, הוא עשה משהו שאף גבר אחר לא עשה – הוא הצליח לגרום לי לגמור! ולא, אני לא מדברת על גמירה עלובה שנמשכת שנייה וחצי – לא, הוא פאקינג גרם לצמד אורגזמות על־טבעיות שהרעידו את עולמי, דבר שאולי התבטא בקולניות יתר מצידי.

יום למחרת נטי קמה כשעיגולים שחורים מתחת לעיניה וחיוך זדוני מעטר את שפתיה. במקום להתלונן, כמו כל חברה נורמלית אחרת, היא התחילה לחקות את הגניחות שלי בהגזמה פראית סטייל נטי שגרמה לעיניי להיפער וללחיים ולחזה שלי להאדים כמו עגבנייה.

לדבר איתה זה הדבר הכי קל בעולם – טבעי וחסר מאמץ כמו נשימה. היא מצחיקה אותי על בסיס קבוע ומזכירה לי לא לקחת את עצמי ואת החיים ברצינות רבה מדי, ומעל הכול, כשיש לי אותה, ברור לי שאני לא צריכה אף אחד בחיים שלי, בטח לא גבר.

מה הייתי עושה בלעדיה? המחשבה מפחידה אותי יותר מדי מכדי שאתעכב עליה, לכן אני מנפנפת אותה במהירות.

נטי: מה שעוזר לך לישון בלילה...

אני: בקצב הזה נראה לי שהולך להיות לי לילה לבן.

נטי: למה?

אני: ממש איבדתי את זה קודם. הפלייליסט הדפוק שלי החליט להשמיע דווקא את השיר שמזכיר לי את אימא מכל השירים בעולם.

נטי: אוי, בייב. אני ממש מצטערת, איך את עכשיו?

אני: עדיין קצת המומה. אני לא חושבת עליה ביום־יום, לכן השיר ההוא היה כמו בעיטה לבטן.

נטי: אני יודעת שיוצא לנו להעלות את הנושא בערך פעם באף פעם, אבל תדעי שאם תרצי, את תמיד יכולה לדבר איתי על כל דבר שבעולם. במיוחד על זה.

אני: אני יודעת, נטי.

נטי: שאוסיף מנה הגונה של טקילה לתפריט של הערב?

אני: ברור! אין משהו שטקילה לא יכולה לפתור.

נטי: לא סתם את החברה הכי טובה שלי. 

אני: אני, את ובקבוק קוארבו. מה עוד בחורה יכולה לרצות?

נטי: את באמת רוצה שאענה על השאלה הזאת?

אני: אם התשובה מתחילה באות גימל ומסתיימת באות ריש – אז ממש לא.

נטי:  מחכה לדייט הלוהט שלנו בערב.

אני: מבטיחה ללבוש משהו סקסי?

נטי: את יודעת שכן. 

אני מתנתקת מהוואטסאפ והעיניים שלי נמשכות שוב אל הקנבס הצבוע כולו באדום כהה.

ממש למסגר ולתלות במוזיאון הלובר. אני מכסה את הבד בצבע לבן במשיחות מברשת מהירות ונרחבות.

נוקאאוט- חלק ב'

פרק 1
מיה
רק אחרי שאלי מתחיל לזוז באי־נוחות ומכחכח בגרונו אני קולטת שאני בוהה. הרגליים שלי לא נשמעות לי.

תתעוררי על עצמך!

"מיה? הכול בסדר?" אלי שואל בדאגה והחיוך על פניו של גבריאל מתרחב לגיחוך מסופק. זה כמעט כאילו מישהו שפך מים קרים בפנים שלי.

"אני מצטערת, אני חייבת ללכת." אני צועדת צעד אחד אחורה ומתנשמת, כמעט מועדת.

איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו פה?

הדופק שלי נוסק לגבהים לא פרופורציונליים.

"קרה משהו?" אני מתעלמת מהשאלה של אלי ומתחילה לפלס את הדרך בין כולם בחזרה למעליות.

"לך תבין נשים, אה?" אני שומעת את גבריאל צוחק ואת אלי מצטרף אליו לאחר היסוס קל, ומאיצה את קצב הצעדים שלי.

אני מרגישה כאילו מישהו לקח את הלב שלי, מחץ אותו באמצעות כוח הידראולי והשליך היישר אל תוך הפח. אני לא מסוגלת לחשוב כרגע, ההיגיון, רשמית וחגיגית, עזב את המוח שלי וכל מה שמעניין אותי זה ליצור כמה שיותר מרחק ביני לבין האדם המתועב הזה.

לא יכול להיות שזה באמת קורה.

עשרים שנים תמימות עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא נראה מבוגר יותר משמעותית. המצח שלו מקומט, שיער שיבה מופיע בצדעיו, אבל את העיניים המתות וחסרות החיים ההן אני מסוגלת לזהות אפילו מתוך שינה. הן סימן ההיכר שלו – כהות וריקות כמעט כמו הנשמה שלו.

ברור לי שאני נופלת במלכודת, אני עושה בדיוק את מה שהוא מצפה ממני – בורחת שוב, אבל אני לא שוקלת לעצור אפילו לרגע אחד. אני לא זוכרת מתי הזמנתי את המעלית או באיזה שלב נכנסתי אליה, אני כמעט לא מודעת למוזיקה או לרעש של העובדים שצוחקים ומפטפטים מסביבי. אני כבויה כמו מכשיר חשמלי שלחצו על המתג שלו.

כמה אירוני שאני מוקפת בצלילי שמחה וחיים בעוד שהם אוזלים מהגוף שלי ממש ברגעים אלו. אני כמו חיה־מתה, חסרת תועלת.

רק כשהמעלית מתרוקנת אני מבינה שאני כבר בלובי ומספיקה לצאת ממנה ברגע האחרון, ממש לפני שהדלתות נסגרות.

למה הפנים שלי רטובות? אני נוגעת בלחי שלי. אלו דמעות. אני חייבת להגיע לליאו לפני שאתחיל לצרוח כאן כמו משוגעת. אני מזמינה מונית באפליקציה והזיכרונות מכים בי כמו רוחות אלימות של סופת טייפון.

 

דינה, השכנה מדירה עשר, פותחת את הדלת אחרי שאני דופקת עליה בהיסטריה במשך כמה שניות.

"תתקשרי למשטרה, אבא דקר את אימא שלי." הלחישה שלי בקושי נשמעת, כל הגוף שלי רועד. ליאו בוכה ואני מלטפת את הראש שלו, "אנחנו חייבים לשמור עכשיו על שקט, קטנצ'יק, בסדר?"

דמעות גדולות זולגות על הלחיים השמנמנות שלו והחזה שלי מתכווץ בכאב. העיניים של דינה מתרחבות והיא מכניסה אותנו אל הבית שלה מהר, סוגרת אחריה את הדלת ונועלת את שני המנעולים.

"... אני יודע שהם שם!" לא עובר הרבה זמן עד שהקול של אבא נשמע. שלוש מכות חזקות נשמעות בדלת וליאו ממשיך לבכות, "תפתחי את הדלת, זונה, אלו הילדים שלי!"

דינה הרימה קודם את שפופרת הטלפון בידיים רועדות ועכשיו כבר מדברת עכשיו עם המשטרה.

"ששש... הכול בסדר, ליאו. אנחנו נהיה בסדר." אני מרימה ומחבקת אותו ואומרת לו מילים שאני לא מאמינה בהן. החבטות בדלת הולכות ומתחזקות והיא מזדעזעת עד כדי כך שאני פוחדת שהיא לא תישאר עומדת לאורך זמן.

"... בבקשה, תשלחו לכאן ניידת מהר!" היא נותנת לשוטרים את הכתובת ולא מנתקת את השיחה, "כדאי שתירגע, גבריאל, המשטרה כבר בדרך!"

הוא מקלל ומפסיק לנסות לפרוץ את הדלת.

"תפתחי את הדלת!" הוא חוזר וצועק בקול מלא בשנאה.

הוא מפחיד אותי כל כך. באמת יש סיכוי שלא אראה את אימא יותר לעולם? הנשימות שלי הופכות מהירות מאוד. אני מושיבה את ליאו על הכיסא בפינת האוכל למקרה שאפול. דינה מניחה את השפופרת על השולחן בפינת האוכל, מתקרבת ומחבקת אותנו.

"תנשמי עמוק, מיה. ליאו צריך את אחותו הגדולה," הקול שלה מרגיע, אבל הזרועות הרזות שלה רועדות, "יותר מתמיד."

"אימא תהיה בסדר?"

"אני לא יודעת, מתוקה. אני מקווה שכן." היא נראית ממש עצובה.

אני בולעת רוק ומהנהנת, מתאפקת לא לצרוח ולא לתלוש את כל השיער מהראש שלי, אבל איך אפשר? התמונה של אימא המלאה בדם לא יוצאת לי מהראש.

אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול לרצפה ולהישבר.

אבל אני לא יכולה. אני לא לבד, אם אישבר, מי יהיה שם בשביל ליאו? מי ידאג לו?

קללות נשמעות ומכה מרעידה את הדלת.

"את עוד תשלמי על זה, תזכרי את המילים שלי!" הקול שלו נשמע קצת מרוחק, אבל אז מתחילות להישמע סירנות של מכוניות משטרה ואמבולנסים. השוטרים יעצרו את אבא שלי?

אם כן, לאן ליאו ואני נלך עכשיו?

 

הפנסים המסנוורים של המונית שהזמנתי מחזירים אותי למציאות. זה רע, זה ממש רע. הנייד רוטט ביד שלי. זו שיחה מאמה שאני לא יכולה לענות לה, אני אישמע על הפנים בוודאות והיא בטח לא מבינה מה, לכל הרוחות, נסגר איתי. היא בטח דואגת. אני משתיקה את הרטט.

אחרי שאני מוחה את הדמעות ומסדרת את התחפושת שלי, אני נכנסת אל המונית ומוסרת לנהג את הכתובת של ליאו.

לאט־לאט, אני מתאוששת מהקטסטרופה המוחלטת הזאת והמחשבות חוזרות להציף את הראש שלי. אני חייבת לדבר עם ליאו. רוב הסיכויים שהוא עוד לא בבית בשעה כזאת. אני מציצה במסך של הנייד, השעה רק עשרה לאחת עשרה. הוא בהחלט לא טיפל בעניין ולא דיבר עם המשטרה, אחרת אין סיכוי שאבא שלי היה מופיע שם, קבל עם ועדה, אלא היה עסוק בלהיות, לכל הפחות, במעצר זמני.

אני מתקשרת אליו בעודי מטופפת ברגל בעצבנות. אחרי כמה צלצולים השיחה עוברת למענה הקולי ואני מנסה שוב ושוב, אבל אין מענה.

תתקשר אליי דחוף כשאתה רואה את ההודעה הזאת. אני שולחת לו הודעה בוואטסאפ, ובדיוק אז מופיעה על המסך הודעה רגילה.

מספר חסום: תסתמי את הפה שלך, הפעם אף אחד לא יגן עלייך.

אין הסבר. לא שאני זקוקה לאחד.

התמונה של הבית של ההורים של נטי שמצורפת להודעה מספיקה בשביל שאבין שהוא יודע בדיוק היכן היא נמצאת ושהחיים שלה בסכנה אם אדבר. אני בקושי מסוגלת להמשיך לנשום, פחד קר ושואב נשמה מזדחל לעורקים שלי.

אסור לי לספר לליאו כלום, אני לא יכולה לומר לאף אחד שום דבר. אני במבוי סתום.

ואז זה מכה בי.

אני לא יכולה להמשיך לעבוד במשרד כל עוד אבא שלי הוא לקוח שם. המחשבה שאצטרך לראות אותו או גרוע יותר, לעבוד איתו, מעוררת בי רצון עז להקיא. מה גם שאני לא בטוחה שם.

אני מרגישה כאילו האירועים במשרד התרחשו לפני שנים ולא לפני כרבע שעה. זה שובר לי את הלב, אבל אני חייבת להתפטר. יונתן לא יקבל את זה טוב, הוא שוב יקפוץ למסקנה המתבקשת שזה בגללנו, בגלל ששכבנו.

אבל איזו ברירה אחרת יש לי? אני ממצמצת כדי להיפטר מהדמעות ששוב עומדות בעיניים שלי. נכון לעכשיו, אני לא מצליחה לחשוב על דרך פעולה אידיאלית. נדמה שאין אחת כזאת שבה אין נפגעים בכלל. התלתלים החומים והמקפצים של נטי עולים במחשבותיי, היא נראית מחויכת כמו בדרך כלל, ואז, פתאום, ההבעה שלה משתנה למפוחדת והיא צורחת בפנים מעוותות באימה. זה כאילו מישהו תקע סכין היישר בלב שלי. אני אמות אם משהו יקרה לה. אני מוכרחה לשמור עליה.

בנחישות מפתיעה אני מקלידה ליונתן הודעה.

אני: יונתן, אני מצטערת מאוד, אבל אני לא יכולה להמשיך לעבוד יותר במשרד. אמסור את מכתב ההתפטרות הרשמי שלי מחר.

התשובה שלו לא מאחרת לבוא.

יונתן: לא יכולה או לא רוצה?

אני: זה לא רלוונטי.

יונתן: זה רלוונטי מאוד!

אני: התוצאה זהה בשני המקרים.

יונתן: את מחויבת לתת לי התראה של עשרים וארבע שעות, לפחות. אז מחר תגיעי בעשר.

זה הכול? דקירת אכזבה.

אני: בסדר גמור.

הוא מתנתק מהוואטסאפ ואני מכבה את המסך. אני צריכה להרגיש הקלה שהוא לא התעקש לשמוע מה עומד מאחורי ההתפטרות, אבל היא לא מגיעה. אני מרגישה בעיקר חוסר אונים וריקנות נוראיים. המונית נעצרת ליד הבניין של ליאו ואני משלמת לנהג ויוצאת ממנה בכבדות. החיים שלי הופכים להזויים יותר מרגע לרגע. המשקל של האירועים האחרונים יושב על החזה שלי, במרחק רגע בודד מלמעוך אותי כמו חרק קטן וחסר חשיבות. הם מאיימים להכריע אותי.

אני נכנסת לבניין, גוררת את עצמי במעלה המדרגות ולא יכולה שלא לתהות איך יונתן היה יכול להיות אדיש כל כך. חשבתי שהוא יילחם, הייתי בטוחה שהוא ידרוש לדעת מה קרה והתאכזבתי.

זה הקטע המעצבן לגבי החיים, אף אחד לא שואל אותנו מה אנחנו רוצים. המילים שהוא עצמו אמר לי לפני כחצי שעה רודפות אותי, אבל אני מצליחה להדוף אותן. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע במחשבות עליו. יש לי דברים קריטיים יותר על הראש עכשיו. אני פותחת את דלת הדירה, נכנסת אליה ושולחת הודעה לנטי, רק למקרה הבלתי סביר שהיא ערה עכשיו. אני לא רוצה להדאיג אותה, אבל חייבת לוודא שהכול בסדר.

אני: מה קורה, בייב?

נטי: היית חייבת להעיר אותי באמצע חלום לוהט על צ'אנינג טאטום?  משהו דחוף?

אני: לא, סורי, את מוזמנת לחזור היישר אל תוך הזרועות המסוקסות שלו. 

נטי: לילה טוב, פארטי פופרית. 

אני: לילה טוב. 

אני נאנחת בקולניות, נועלת את הדלת אחריי ונוחתת על הכיסא בפינת האוכל.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? הנייד שוב רוטט ואני עונה לשיחה בלב הולם.

"את מוכנה להסביר לי מה, לעזאזל, עובר עלייך?" הקול של יונתן מלא בזעם שהוא מתאמץ לכבוש בקושי. הדים חלשים של מוזיקה נשמעים ברקע, ככל הנראה הוא נכנס למשרד שלו כדי לדבר איתי.

"מה עובר עליי? כלום. לא עובר עליי כלום." אני נשמעת משכנעת בערך כמו שסוזי לא מלקקת לו כל הפאקינג זמן.

"תעשי לי טובה מזוינת ולפחות אל תשקרי לי בפנים! למה כל כך קשה לך להגיד פעם אחת את האמת? נמאס לי משקרים! אכלתי מספיק מהם במערכת היחסים עם ויקי ועד כמה שקשה לי להודות בזה, את מוכיחה שאת לא טובה יותר ממנה." המילים שלו קשות וארסיות ופוגעות בבטן הרכה שלי. הקטע הכי גרוע זה שהוא לא טועה.

"לא לספר את כל האמת לא נקרא לשקר, מי כמוך יודע." אני מתיזה.

"תגידי. לי. מה. קרה." הוא מטעים כל מילה.

"אני לא יכולה, אני מצטערת." הקול שלי רועד.

"מה זאת אומרת 'את לא יכולה'? אני לא מקבל את התירוץ העלוב הזה!"

"בבקשה... אני לא יכולה לספר." הקול שלי חנוק מהגוש שעומד בגרון שלי.

"למה לא?" הטון שלו מתרכך, "את מעדיפה שנדבר על זה מחר פנים מול פנים?"

"לא," אני משיבה הפעם ביותר תקיפות משאני מכוונת אליה, "לילה טוב, יונתן."

"שלא תעזי לנתק את השיחה!" הוא נשמע מתוסכל וזועף כל כך.

"מצטערת." אני מנתקת ולא מספיקה לשמוע את התגובה שלו. אני נושכת את הלשון כדי לא להתפרק בבכי חסר שליטה.

למה התחושה היא של פרידה?

 

יונתן
משהו ממש מסריח בכל מה שקשור להתנהגות של מיה. למה היא לא מספרת לי מה קורה? מה כבר יש לה להסתיר, לכל הרוחות?

אני מטיח את הנייד בשולחן העבודה שלי בעצבים ושומע כמה דפיקות חזקות בדלת.

"פתוח!" אני קורא בקול רם מדי. אלי פותח את הדלת ומעלה את המשקפיים שגלשו לגשר אפו.

"יש סיבה מיוחדת לכך שרוב המסיבה אתה נמצא במשרד כאילו יש לך גופה להחביא?" הוא מתקרב ונשען בידו על הכיסא השחור שמיה ישבה עליו לא מזמן. הוא סורק בעיניו את הזרועות שלי. קמט עמוק מופיע במצחו, אבל הוא לא חוקר אותי לגבי הנצנצים.

"מיה התפטרה הרגע." אני אומר במרירות, עדיין לא מאמין למילים שיוצאות מהפה שלי.

"מה?!" הגבות שלו מורמות בתימהון, "היא הסבירה למה?" אני מניד בראשי לשלילה, "היא התנהגה ממש מוזר קודם."

"למה אתה מתכוון?" אני שואל בעניין ואלי מתיישב בכיסא.

"הצגתי בפניה לקוח חדש של המשרד לפני שלושת־רבעי שעה בערך, וכל הדם אזל מהפנים שלה בבת אחת, כאילו היא ראתה את השטן בכבודו ובעצמו. היא התנצלה וברחה למעליות."

"מי זה היה? מה הקשר שלו אליה?" אני מוטרד באמת ובתמים.

"רפאל נביא. בפגישה שלנו לפני כמה ימים הוא ביקש הדמיות עיצוב פנים לשורה של נכסים בבעלותו. תותח כבד." אלי נזכר, "למה? אתה חושב שיש קשר בינו לבין ההתפטרות שלה?"

אני מקליד את השם שלו בתוכנת התיוק הממוחשבת של הלקוחות שלנו ומוצא תיק כמעט ריק – בלי צילום של תעודת זהות, בלי פרטי מגורים, בלי תמונה. כלום.

"סוזי עדיין כאן?" אני מתעלם מהשאלה שלו.

"היא כאן פיזית, אבל הראש שלה כבר ממש לא איתנו. נראה לי שהיא האחראית הישירה למחסור החמור בפינלנדיה בבר." אלי מגרד את המצח שלו.

"היא בטח עוד לא הספיקה לסרוק את כל המסמכים לתיקייה שלו." אני מעלה השערה בקול רם ומחפש גם בגוגל, אבל לא מעלה אף תוצאה משמעותית, "הבן אדם פאקינג רוח רפאים. אתה חושב שהוא עדיין במסיבה?"

"ליוויתי אותו החוצה ממש לפני חמש דקות."

"פאק." אני חורק שיניים.

"אתה עדיין מתכוון לטעון שלא קורה ביניכם כלום?" הוא מתכופף לרגע ומתרומם מחדש כשבידו נוצה קטנה צהובה ומפלילה מאוד.

בן אלף.

"איך אתה יכול להיות בטוח כל כך שהיא לא נשרה פשוט מכתר הנוצות המגוחך שעל הראש שלך?" אני שולף מהמותן.

"אתה רואה עליו נוצות צהובות?" הוא מרים גבה. נקודה טובה.

"אוקיי, אוקיי, צדקת לאורך כל הדרך. זה מה שאתה רוצה לשמוע? מרוצה עכשיו?" אני אומר במה שנע בין חוסר סבלנות לבין ייאוש מוחלט. אלי נאנח.

"דיברנו על זה וביקשתי ממך בפירוש להשאיר את הזין בתוך המכנסיים! כמה קשה זה כבר יכול להיות? אם ההתפטרות שלה היא באמת בגלל הרפאל הזה, אז הוא עשה לנו טובה ענקית. יש לנו מזל שהיא כבר לא עובדת כאן כי זה יכול היה להיגמר כל כך הרבה יותר גרוע ואתה יודע את זה." הטון שלו עולה. אני מרים את בקבוק הוויסקי שעל השולחן ומוזג ממנו לשתי כוסות זכוכית. אנחנו נצטרך אלכוהול בכמויות מסחריות בשביל לנהל את השיחה הזאת.

"הלוואי שזה היה רק סתם סקס, זה היה הופך את הדברים בינינו להרבה פחות מסובכים." אני לוקח לגימה ארוכה מהכוס שלי ולא מסתכל בעיניו של אלי, "מה שאני יודע בבירור זה שהיא שונה מכל אישה אחרת שהכרתי."

"מאיזו בחינה?" אלי לוקח את הכוס שלו ושותה ממנה.

"היא מוכשרת ברמות לא הגיוניות, חכמה, חזקה, עצמאית ויפה כמו תמונה. מה עוד גבר יכול לחפש באישה?" אני משתף אותו במחשבות שלי ומערבב את האלכוהול בכוס בתנועה סיבובית.

"הכיוון שאליו השיחה הזאת מתקדמת לא מוצא חן בעיניי," אלי אומר בפנים מודאגות, "אם מישהו אחר היה מגלה על מה שקורה ביניכם ומדווח למחלקת כוח אדם, זה היה הסוף של שנינו. אתה צריך, לא, חייב לשכוח ממנה, אחרת האפיזודה החולפת הזאת עוד תתנקם בנו ותגרום לשנינו לאכול ערמות של חרא."

"אני חושש שזאת כבר מזמן לא אפיזודה חולפת."

"כמה זמן זה נמשך?" הוא שואל בתהייה שמתחלפת ברוגז.

"עדיף שלא תדע." אני ממלמל.

"נו, באמת, ג'וני, אתה מתנהג כמו ילד חסר אחריות בכל מה שקשור אליה. כששיחדת את עמוס כדי שיסיר את התביעה הסכמתי להעלים עין, אבל אם תמשיך לסבך אותנו בצרות מיותרות כששנינו יודעים שניתן למנוע אותן מראש, אני באמת אתעצבן." הוא מסיים את כוס הוויסקי שלו וכמעט מתחיל להזיע מרוב לחץ.

"אתה חושב שתכננתי את זה? זה פשוט פאקינג קרה!" אני משפשף את גשר האף בעצבנות.

"אני מתאר לעצמי שלא, אבל זו אחריות שלך לדאוג שדבר כזה לעולם לא יחזור על עצמו שוב." מתחשק לי לתלוש את כל הנוצות מהתחפושת המטופשת שלו באותה השנייה, אבל אני גוער בעצמי על המחשבה הילדותית ורק חושק את הלסת באי־שביעות רצון, "ותפסיק להסתכל עליי כאילו אני היורש הלא רשמי של דארת' ויידר. שנינו יודעים שיותר מדי מונח כאן על הכף ושאני צודק." אלי קם מהכיסא, "מחר על הבוקר אצור קשר עם מועמדים אחרים ואקבע ריאיונות עבודה. אתה בא?"

"כן, תכף." אני בוהה במסך המחשב במשך רגעים ארוכים כשהדלת של המשרד נסגרת אחרי אלי, ונשאר לבד עם המחשבות שלי.

אפשר להגיד על מיה הרבה דברים – שהיא מתכון לאסון, שרב הנסתר על הגלוי איתה, שהיא חוצפנית ושהיא צרה שרק מחכה לקרות, אבל תחושת בטן עמוקה וצובטת אומרת לי שאסור לי לוותר עליה עדיין.

טלי קוסשוילי

טלי קוסשוילי היא בת שלושים, מתגוררת במעלה אדומים עם אלמוג, בן זוגה, 'סדוקה' הוא ספר הביכורים שלה. 

עוד על המארז

מארז נוקאאוט טלי קוסשוילי

פלאשבק- חלק א'

פרולוג
מִיה
1999
זה היה מעשה כל כך טיפשי לעשות! עוד כשאבא נכנס הביתה, מוקדם מהצפוי, התחרטתי על הכול. הוא אמר מילים לא מובנות והיה ברור לי שהוא קצת שיכור, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. כבר הוצאתי את הבירות שלו מהמקרר והחבאתי אותן מתחת למיטה שלי. מעולם לא העזתי לעשות דבר כזה, אבל היום היה ממש טוב בבית הספר. מרים, המורה שלי לאומנות, הראתה לכל הכיתה את הציור של הים שציירתי ושיבחה אותי. רציתי שהיום ימשיך להיות טוב – זה יותר מדי לבקש?

"אניטה!" אני שומעת את אבא צועק ואת דלת המקרר נטרקת בכוח. אני מתפללת לאלוהים שהוא לא יתעצבן. אני לא רוצה שהוא ישתה עוד ויצעק.

"איפה הבירות המזוינות?" אני שומעת אותו שואל את אימא.

"הן לא במקרר?" היא שואלת אותו בחזרה, היא לא יודעת מה עשיתי.

קול סטירה מצלצלת נשמע.

"את חושבת שאני טיפש?" הקול של אבא רגוע בצורה מוזרה. אני פותחת את דלת החדר שלי קצת. אבא כל הזמן מרביץ לאימא. בכל פעם שהוא משתכר – הוא נהיה עצבני ומוציא את כל העצבים שלו עליה, גם כשהוא משועמם או כשמפטרים אותו. פיטרו אותו מהמון עבודות. הוא לא הצליח להישאר הרבה זמן באף מקום עבודה.

אימא שותקת ונראית לחוצה, היא מורידה את הראש.

"אני באמת לא יודעת איפה הבירות, גבריאל." היא אומרת בשקט ולא מעיזה להסתכל עליו.

"אז למה את מחכה? לכי לקיוסק ותקני לי שישייה." הוא אומר לה.

"אני לא יכולה, גבריאל, אני כבר מאחרת לעבודה." הקול שלה נשמע חלש. לאימא יש שתי עבודות, היא גם פקידת קבלה בבניין יוקרה, וגם מנקה במשרדים. היא חייבת לעבוד קשה מאוד כדי שנצליח לשלם את החשבונות, וכדי שאבא יקנה שתייה וישתכר כל הזמן.

"אל תתנשאי עליי, זונה מחורבנת. זה שאת עובדת לא עושה אותך יותר טובה ממני." עוד סטירה מעיפה את הפנים של אימא הצידה. אני מתכווצת. הלחי של אימא אדומה. אולי אני צריכה להחזיר לו את הבירות? זה לא רעיון טוב, אני פוחדת מדי שהוא ישתגע ויפגע בי אם הוא ידע שהחבאתי אותן. איך עשיתי דבר כזה אידיוטי? מה חשבתי לעצמי?

"לא התכוונתי להישמע מתנשאת." הגב של אימא כפוף, אבל היא אפילו לא מרימה יד ללחי שלה.

"את מטומטמת? מה לא ברור? לכי ותביאי את הבירות!" הוא צועק ומצביע לכיוון הדלת.

"מה קורה שם?" ליאו, אחי הקטן ממני בשנה, מתעורר מהשינה שלו.

"הכול בסדר, ליאו," אני עונה, "סתם עניינים של גדולים, עכשיו תחזור לישון."

ממש לפני שאימא יוצאת מהדלת אבא שוב צורח, "אניטה?! את בטח צוחקת עליי." אימא מסתובבת וחוזרת לחדר השינה.

אני שומעת דיבורים ואז צעקות ומשהו נשבר.

ליאו מתחיל לבכות, אני מתרחקת מהדלת ומחבקת אותו חזק ושומעת צרחה.

"בוא איתי." אני לוחשת לו ורועדת מפחד. מה קורה שם? מה הוא עושה לה? אנחנו ממהרים לחדר השינה שלהם. הוא הפוך כולו, אימא שוכבת על הרצפה בתוך שלולית דם ואבא יושב עליה ומחזיק מברג ביד שלו. הוא דוקר את אימא שוב ושוב. אימא משמיעה קולות מפחידים. יש המון דם. בשלב מסוים הצרחות מפסיקות. אני מכניסה אגרוף לפה שלי כדי לא לצעוק. הוא הורג את אימא. אבא הורג את אימא! למה הוא עושה את זה? אני לא מצליחה להבין מה קורה.

אנחנו צריכים לברוח. אני תופסת את היד של ליאו ואנחנו רצים משם. אני דופקת על הדלת של השכנים וכל הגוף שלי רועד. אני ממש פוחדת ולא יודעת מה הולך לקרות עכשיו. אימא חייבת להיות בסדר.

פרק 1
מיה
2019 – הווה
אומנות היא דבר מוזר. כשהיא טובה היא מרוממת את הנפש, וכשהיא ממש טובה היא מעיפה אותך לעננים. ההרגשה של היד המלוכלכת שלי על הקנבס מוכרת ומנחמת. הממ"ד הקטנטן בדירת ארבעת החדרים שאני גרה בה עם החברה הכי טובה שלי היה מוכרח להפוך לסטודיו, לא הייתה שום אפשרות אחרת. יש בו חלון אחד מחופה בווילון ארוך בצבע קרם שמתנופף ברוח.

הציור היה חלק בלתי נפרד ממני מאז ומתמיד, ממש כמו איבר חשוב – יד או רגל. באמצעותו אני יכולה לבטא את מה שאני לא מעיזה או לא מצליחה לבטא במילים. הוא עוד אמצעי תקשורת שלי עם העולם. אני מקיזה את הדם, הרגש והמחשבות שלי על הבד, והוא – בניגוד לרוב האנשים – אף פעם לא שופט אותי. הוא מקבל כל תנועת מכחול או התזת צבע בשתיקה מרעננת והכי חשוב, בלי תלונות.

הפלייליסט הרנדומלי שלי מתנגן והשיר שבדיוק מתחלף תופס אותי לא מוכנה – Without You של מריה קארי. אני מפסיקה לצייר ומרגישה התכווצות בלתי רצונית בחזה.

זה השיר ששמעתי מיליון פעם, בלופים, אחרי שהיא נרצחה. אני נאנחת חרישית ומנסה למצוא את האיזון מחדש. מתי ההרגשה הזאת תעבור? האם יבוא יום ובו הגעגועים אליה ייפסקו? אפילו לא אכפת לי שאני מלכלכת את המסך של הנייד שלי בצבע, אני פשוט חייבת להשתיק את השיר הזה. הוא מזכיר לי כאבים ותיקים שמרוב שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני אינם מורגשים בשגרת היום־יום.

אני מניחה את המכשיר, מסתגלת לשקט הפתאומי ומסננת קללה עסיסית. הזיכרונות מטפטפים בזה אחר זה ופורצים בבת אחת את הסכר הבלתי חדיר, לכאורה, שבניתי. בושם עדין ועוגיות שוקולד צ'יפס, הריח שלה. קווצות שיער ג'ינג'יות שבורחות מתסרוקת אסופה מרושלת, המראה שלה. המאבק שלי פוסק. אני מאפשרת לכל השאריות שיש לי ממנה להבזיק בראשי, להרעיד את גופי עד לקוצר נשימה. אני רוצה להיזכר בימים השמחים, בצחוק שלה, ברגעים המוארים, ובמקום כל אלה אני נזכרת בצרחות הנוקבות שחדרו עד לעצם. אני נזכרת בגוף הדומם שלה ובדם. כל כך הרבה דם שבלט על רקע הריצוף הלבן ולכלך את הקירות הריקים. הדופק שלי מטפס לשמיים וקול החנק שלה מהדהד בראשי בעוצמה אדירה פעם אחר פעם, כאילו מישהו לחץ על כפתור ההפעלה מחדש, שוב ושוב. אני מניחה את הידיים על בית החזה, עוצמת עיניים ולוקחת שאיפה ארוכה. אני חייבת לזכור לנשום.

את כבר לא שם, מיה, את במקום בטוח. אני מרגיעה את עצמי ומתרכזת בנשימות ובשאיפות שלי.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע – שאיפה. אחת, שתיים, שלוש – נשיפה. וחוזר חלילה.

תוך כמה דקות שמרגישות כמו נצח הלב חוזר לקצב הסדיר שלו מתחת לאצבעותיי. אני פוקחת עיניים והצליל של הצחוק שלה חוזר אליי בבום. הערצתי אותה. היא הייתה השמש, הירח וכל הכוכבים גם יחד בשבילי, והיא נלקחה ממני בדרך הכי אכזרית שאפשר לדמיין.

תפסיקי לענות את עצמך. מה יעזור לך להתבוסס בעבר? אני מרימה שפופרת אקריליק אדומה ומרוקנת את כל תכולתה על כף ידי הצבועה בשחור. אני משפשפת את הידיים זו בזו עד שהן צבועות בצבע בורדו כהה ומטביעה אותן על הקנבס. הדם שלה.

לא היה לה סיכוי מולו. זה היה גורל ידוע מראש. גורל של אישה מוכה שסירבה בתוקף להיות אומללה, למרות כל מה שעברה. מהיכן היא שאבה את הכוחות לחייך או להיות שמחה כל כך רוב הזמן? מהיכן כוחות הנפש המטורפים האלה, והאם הם קיימים גם בי או שהם אבדו לנצח באותו יום?

אני משחררת יבבת כאב וממלאה את כל הקנבס באדום דם.

 

כשאני מסיימת החדר שקט, אבל איכשהו אני שומעת רעשי רקע עמומים באוזניים. תזכורות. הדים מרגעים שלנו יחד. הצחוק שלי כשאימא נדנדה אותי בפארק ליד הבית, הפעם הראשונה שהיא לימדה אותי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, עשרות סיפורי אלף לילה ולילה שהיא קראה לי במיטה לפני השינה. הרסס של פיסות הזיכרונות מטביע אותי ואני מאפשרת להם לבעור בעורקים שלי ולקחת אותי הרחק מהסטודיו, עד שהגלים שוככים באיטיות. צליל ההתראה שנשמע הוא כמו ניעור עז ופתאומי שמחזיר אותי להווה. זאת הודעה בוואטסאפ מנטלי, החברה הכי טובה והשותפה שלי לדירה בשכונת רמות בירושלים. אני ממצמצת כמה פעמים עד שהאותיות מקבלות משמעות.

נטי: את חייבת לשלוח קורות חיים למשרה הזאת. היא פשוט תפורה עלייך.

אני נכנסת בסקרנות לקישור המצורף להודעה.

לחברת אדריכלות ועיצוב פנים דרוש.ה צייר.ת בעל.ת ניסיון לעיצוב מותאם אישית של יצירות אומנות ללקוחות.

דרישות:

תואר ראשון באומנות – חובה.

נכונות לעבודה במשרה מלאה במשרדי החברה בהר חוצבים.

מקצועיות.

יושרה ואמינות.

תודעת שירות גבוהה.

יכולת עבודה תחת לחץ ועמידה בלוחות זמנים צפופים.

שכר גבוה למתאימים.

יש לשלוח תיק עבודות למייל: Office@Brooks-Arc.com.

המשרה הזאת נראית לחוצה בטירוף, אבל כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. אני עדיין לא מוכרת מספיק כדי שיצירות האומנות שלי יימכרו כמו לחמניות או יוצגו בגלריות שיש בהן זרם גדול של לקוחות. אחרי שפוטרתי מהעבודה האחרונה בהוראת אומנות בבית הספר אני חייבת משרה מסודרת כדי להצליח להחזיק את הראש מעל המים.

אני מעתיקה ומדביקה את כתובת המייל, מנסחת מכתב מקדים לאחר מחשבה מעמיקה, ומצרפת לינק לאתר התדמית שלי. רק לאחר כמה שניות של היסוס שבהן אני בוהה במילים שכתבתי, אני מקליקה לבסוף על 'שלח'. מה כבר יש לי להפסיד? זה ודאי לא יכול להזיק.

אני: תודה, בייב, שלחתי. heart1

נטי: מעולה! מחזיקה לך אצבעות. 

אני מחייכת לעצמי. איכשהו, נטי תמיד מצליחה לשפר את מצב הרוח שלי בלי מאמץ. לפני חמש שנים הגעתי לשיעור זומבה תמים במתנ"ס ומאז הכול היסטוריה. היא הייתה המדריכה הכי עליזה ומצחיקה שפגשתי אי־פעם. החיוך המסנוור שלה היה מידבק והתלתלים החומים והצפופים שלראשה עשו לי חשק להפסיק לייבש את השיער שלי בעזרת פן ולאפשר לו ליפול בגלים טבעיים ורכים על כתפיי. כולם אוהבים להיות בקרבתה כי היא מקרינה שלווה וביטחון עצמי טבעי ואני לא יוצאת דופן. נכבשתי בקסמיה בקלות ממש.

מאז ומתמיד נטי טענה שאם הייתי גבר הייתי האביר הג'ינג'י שלה על הסוס הלבן, והיחידה שהייתה מצליחה בוודאות לסחוף אותה מהרגליים, ואני מצידי רק הייתי מגלגלת עיניים בהקנטה ואומרת שהיא חסרת תקנה.

החיוך המשועשע נשאר על שפתיי וגורם לי לשכוח קצת את ההתחרפנות המוחלטת שלי רק דקות בודדות לפני כן.

נטי: אז מה בתפריט הערב – מרתון 'זרה' זורם? אני אהיה אחראית על הפופקורן ואת על הקינוחים?

אני: נשמע כמו חלוקת תפקידים הוגנת מאוד בסך הכול... 

נטי: אם נתחלף ואני אהיה אחראית על הקינוחים את יודעת שזה יסתיים במקרה חמור של הרעלה. את בטוחה שאת רוצה לקחת את הסיכון?

צחקוק פורץ מפי כשאני קוראת את ההודעה שלה ואני מקלידה תשובה במהירות.

אני: ניסיון יפה.

נטי: זה אומר שזה עבד ושתכיני את מאכל האלים המופלא שלך?

אני: ייתכן שאת במרחק של עוד התחנפות אחת מהכנת הטירמיסו הכי מושקע בעולם.

נטי: האם אי־פעם ציינתי כמה רך ובוהק השיער הג'ינג'י שלך? וכמה את חכמה ויפה ו... נמרה במיטה, כמובן?

אני: אלוהים אדירים, עד מתי תזכרי לי את זה?! זאת לא אשמתי שהתכנון של הבית לקוי בעליל ושהקירות כאן עבים בערך כמו נייר.

אני נזכרת בתקרית המביכה עם הסטוץ היחיד שהבאתי הביתה בשנה האחרונה – רן. היה לי איתו את הסקס הכי טוב ביקום, דבר שעמד בניגוד גמור לרמת האינטליגנציה שבה הוא החזיק. הלשון שלו והידיים, הו, אלוהים, שאני לא אתחיל לדבר על הידיים, הן ידעו בדיוק מה לעשות שם למטה. זה כאילו היה לו רדאר סודי שהנחה אותו לגעת בנקודות הכי ארוגניות והכי רגישות למגע, ואם לא די בכך, הוא עשה משהו שאף גבר אחר לא עשה – הוא הצליח לגרום לי לגמור! ולא, אני לא מדברת על גמירה עלובה שנמשכת שנייה וחצי – לא, הוא פאקינג גרם לצמד אורגזמות על־טבעיות שהרעידו את עולמי, דבר שאולי התבטא בקולניות יתר מצידי.

יום למחרת נטי קמה כשעיגולים שחורים מתחת לעיניה וחיוך זדוני מעטר את שפתיה. במקום להתלונן, כמו כל חברה נורמלית אחרת, היא התחילה לחקות את הגניחות שלי בהגזמה פראית סטייל נטי שגרמה לעיניי להיפער וללחיים ולחזה שלי להאדים כמו עגבנייה.

לדבר איתה זה הדבר הכי קל בעולם – טבעי וחסר מאמץ כמו נשימה. היא מצחיקה אותי על בסיס קבוע ומזכירה לי לא לקחת את עצמי ואת החיים ברצינות רבה מדי, ומעל הכול, כשיש לי אותה, ברור לי שאני לא צריכה אף אחד בחיים שלי, בטח לא גבר.

מה הייתי עושה בלעדיה? המחשבה מפחידה אותי יותר מדי מכדי שאתעכב עליה, לכן אני מנפנפת אותה במהירות.

נטי: מה שעוזר לך לישון בלילה...

אני: בקצב הזה נראה לי שהולך להיות לי לילה לבן.

נטי: למה?

אני: ממש איבדתי את זה קודם. הפלייליסט הדפוק שלי החליט להשמיע דווקא את השיר שמזכיר לי את אימא מכל השירים בעולם.

נטי: אוי, בייב. אני ממש מצטערת, איך את עכשיו?

אני: עדיין קצת המומה. אני לא חושבת עליה ביום־יום, לכן השיר ההוא היה כמו בעיטה לבטן.

נטי: אני יודעת שיוצא לנו להעלות את הנושא בערך פעם באף פעם, אבל תדעי שאם תרצי, את תמיד יכולה לדבר איתי על כל דבר שבעולם. במיוחד על זה.

אני: אני יודעת, נטי.

נטי: שאוסיף מנה הגונה של טקילה לתפריט של הערב?

אני: ברור! אין משהו שטקילה לא יכולה לפתור.

נטי: לא סתם את החברה הכי טובה שלי. 

אני: אני, את ובקבוק קוארבו. מה עוד בחורה יכולה לרצות?

נטי: את באמת רוצה שאענה על השאלה הזאת?

אני: אם התשובה מתחילה באות גימל ומסתיימת באות ריש – אז ממש לא.

נטי:  מחכה לדייט הלוהט שלנו בערב.

אני: מבטיחה ללבוש משהו סקסי?

נטי: את יודעת שכן. 

אני מתנתקת מהוואטסאפ והעיניים שלי נמשכות שוב אל הקנבס הצבוע כולו באדום כהה.

ממש למסגר ולתלות במוזיאון הלובר. אני מכסה את הבד בצבע לבן במשיחות מברשת מהירות ונרחבות.

נוקאאוט- חלק ב'

פרק 1
מיה
רק אחרי שאלי מתחיל לזוז באי־נוחות ומכחכח בגרונו אני קולטת שאני בוהה. הרגליים שלי לא נשמעות לי.

תתעוררי על עצמך!

"מיה? הכול בסדר?" אלי שואל בדאגה והחיוך על פניו של גבריאל מתרחב לגיחוך מסופק. זה כמעט כאילו מישהו שפך מים קרים בפנים שלי.

"אני מצטערת, אני חייבת ללכת." אני צועדת צעד אחד אחורה ומתנשמת, כמעט מועדת.

איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו פה?

הדופק שלי נוסק לגבהים לא פרופורציונליים.

"קרה משהו?" אני מתעלמת מהשאלה של אלי ומתחילה לפלס את הדרך בין כולם בחזרה למעליות.

"לך תבין נשים, אה?" אני שומעת את גבריאל צוחק ואת אלי מצטרף אליו לאחר היסוס קל, ומאיצה את קצב הצעדים שלי.

אני מרגישה כאילו מישהו לקח את הלב שלי, מחץ אותו באמצעות כוח הידראולי והשליך היישר אל תוך הפח. אני לא מסוגלת לחשוב כרגע, ההיגיון, רשמית וחגיגית, עזב את המוח שלי וכל מה שמעניין אותי זה ליצור כמה שיותר מרחק ביני לבין האדם המתועב הזה.

לא יכול להיות שזה באמת קורה.

עשרים שנים תמימות עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא נראה מבוגר יותר משמעותית. המצח שלו מקומט, שיער שיבה מופיע בצדעיו, אבל את העיניים המתות וחסרות החיים ההן אני מסוגלת לזהות אפילו מתוך שינה. הן סימן ההיכר שלו – כהות וריקות כמעט כמו הנשמה שלו.

ברור לי שאני נופלת במלכודת, אני עושה בדיוק את מה שהוא מצפה ממני – בורחת שוב, אבל אני לא שוקלת לעצור אפילו לרגע אחד. אני לא זוכרת מתי הזמנתי את המעלית או באיזה שלב נכנסתי אליה, אני כמעט לא מודעת למוזיקה או לרעש של העובדים שצוחקים ומפטפטים מסביבי. אני כבויה כמו מכשיר חשמלי שלחצו על המתג שלו.

כמה אירוני שאני מוקפת בצלילי שמחה וחיים בעוד שהם אוזלים מהגוף שלי ממש ברגעים אלו. אני כמו חיה־מתה, חסרת תועלת.

רק כשהמעלית מתרוקנת אני מבינה שאני כבר בלובי ומספיקה לצאת ממנה ברגע האחרון, ממש לפני שהדלתות נסגרות.

למה הפנים שלי רטובות? אני נוגעת בלחי שלי. אלו דמעות. אני חייבת להגיע לליאו לפני שאתחיל לצרוח כאן כמו משוגעת. אני מזמינה מונית באפליקציה והזיכרונות מכים בי כמו רוחות אלימות של סופת טייפון.

 

דינה, השכנה מדירה עשר, פותחת את הדלת אחרי שאני דופקת עליה בהיסטריה במשך כמה שניות.

"תתקשרי למשטרה, אבא דקר את אימא שלי." הלחישה שלי בקושי נשמעת, כל הגוף שלי רועד. ליאו בוכה ואני מלטפת את הראש שלו, "אנחנו חייבים לשמור עכשיו על שקט, קטנצ'יק, בסדר?"

דמעות גדולות זולגות על הלחיים השמנמנות שלו והחזה שלי מתכווץ בכאב. העיניים של דינה מתרחבות והיא מכניסה אותנו אל הבית שלה מהר, סוגרת אחריה את הדלת ונועלת את שני המנעולים.

"... אני יודע שהם שם!" לא עובר הרבה זמן עד שהקול של אבא נשמע. שלוש מכות חזקות נשמעות בדלת וליאו ממשיך לבכות, "תפתחי את הדלת, זונה, אלו הילדים שלי!"

דינה הרימה קודם את שפופרת הטלפון בידיים רועדות ועכשיו כבר מדברת עכשיו עם המשטרה.

"ששש... הכול בסדר, ליאו. אנחנו נהיה בסדר." אני מרימה ומחבקת אותו ואומרת לו מילים שאני לא מאמינה בהן. החבטות בדלת הולכות ומתחזקות והיא מזדעזעת עד כדי כך שאני פוחדת שהיא לא תישאר עומדת לאורך זמן.

"... בבקשה, תשלחו לכאן ניידת מהר!" היא נותנת לשוטרים את הכתובת ולא מנתקת את השיחה, "כדאי שתירגע, גבריאל, המשטרה כבר בדרך!"

הוא מקלל ומפסיק לנסות לפרוץ את הדלת.

"תפתחי את הדלת!" הוא חוזר וצועק בקול מלא בשנאה.

הוא מפחיד אותי כל כך. באמת יש סיכוי שלא אראה את אימא יותר לעולם? הנשימות שלי הופכות מהירות מאוד. אני מושיבה את ליאו על הכיסא בפינת האוכל למקרה שאפול. דינה מניחה את השפופרת על השולחן בפינת האוכל, מתקרבת ומחבקת אותנו.

"תנשמי עמוק, מיה. ליאו צריך את אחותו הגדולה," הקול שלה מרגיע, אבל הזרועות הרזות שלה רועדות, "יותר מתמיד."

"אימא תהיה בסדר?"

"אני לא יודעת, מתוקה. אני מקווה שכן." היא נראית ממש עצובה.

אני בולעת רוק ומהנהנת, מתאפקת לא לצרוח ולא לתלוש את כל השיער מהראש שלי, אבל איך אפשר? התמונה של אימא המלאה בדם לא יוצאת לי מהראש.

אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול לרצפה ולהישבר.

אבל אני לא יכולה. אני לא לבד, אם אישבר, מי יהיה שם בשביל ליאו? מי ידאג לו?

קללות נשמעות ומכה מרעידה את הדלת.

"את עוד תשלמי על זה, תזכרי את המילים שלי!" הקול שלו נשמע קצת מרוחק, אבל אז מתחילות להישמע סירנות של מכוניות משטרה ואמבולנסים. השוטרים יעצרו את אבא שלי?

אם כן, לאן ליאו ואני נלך עכשיו?

 

הפנסים המסנוורים של המונית שהזמנתי מחזירים אותי למציאות. זה רע, זה ממש רע. הנייד רוטט ביד שלי. זו שיחה מאמה שאני לא יכולה לענות לה, אני אישמע על הפנים בוודאות והיא בטח לא מבינה מה, לכל הרוחות, נסגר איתי. היא בטח דואגת. אני משתיקה את הרטט.

אחרי שאני מוחה את הדמעות ומסדרת את התחפושת שלי, אני נכנסת אל המונית ומוסרת לנהג את הכתובת של ליאו.

לאט־לאט, אני מתאוששת מהקטסטרופה המוחלטת הזאת והמחשבות חוזרות להציף את הראש שלי. אני חייבת לדבר עם ליאו. רוב הסיכויים שהוא עוד לא בבית בשעה כזאת. אני מציצה במסך של הנייד, השעה רק עשרה לאחת עשרה. הוא בהחלט לא טיפל בעניין ולא דיבר עם המשטרה, אחרת אין סיכוי שאבא שלי היה מופיע שם, קבל עם ועדה, אלא היה עסוק בלהיות, לכל הפחות, במעצר זמני.

אני מתקשרת אליו בעודי מטופפת ברגל בעצבנות. אחרי כמה צלצולים השיחה עוברת למענה הקולי ואני מנסה שוב ושוב, אבל אין מענה.

תתקשר אליי דחוף כשאתה רואה את ההודעה הזאת. אני שולחת לו הודעה בוואטסאפ, ובדיוק אז מופיעה על המסך הודעה רגילה.

מספר חסום: תסתמי את הפה שלך, הפעם אף אחד לא יגן עלייך.

אין הסבר. לא שאני זקוקה לאחד.

התמונה של הבית של ההורים של נטי שמצורפת להודעה מספיקה בשביל שאבין שהוא יודע בדיוק היכן היא נמצאת ושהחיים שלה בסכנה אם אדבר. אני בקושי מסוגלת להמשיך לנשום, פחד קר ושואב נשמה מזדחל לעורקים שלי.

אסור לי לספר לליאו כלום, אני לא יכולה לומר לאף אחד שום דבר. אני במבוי סתום.

ואז זה מכה בי.

אני לא יכולה להמשיך לעבוד במשרד כל עוד אבא שלי הוא לקוח שם. המחשבה שאצטרך לראות אותו או גרוע יותר, לעבוד איתו, מעוררת בי רצון עז להקיא. מה גם שאני לא בטוחה שם.

אני מרגישה כאילו האירועים במשרד התרחשו לפני שנים ולא לפני כרבע שעה. זה שובר לי את הלב, אבל אני חייבת להתפטר. יונתן לא יקבל את זה טוב, הוא שוב יקפוץ למסקנה המתבקשת שזה בגללנו, בגלל ששכבנו.

אבל איזו ברירה אחרת יש לי? אני ממצמצת כדי להיפטר מהדמעות ששוב עומדות בעיניים שלי. נכון לעכשיו, אני לא מצליחה לחשוב על דרך פעולה אידיאלית. נדמה שאין אחת כזאת שבה אין נפגעים בכלל. התלתלים החומים והמקפצים של נטי עולים במחשבותיי, היא נראית מחויכת כמו בדרך כלל, ואז, פתאום, ההבעה שלה משתנה למפוחדת והיא צורחת בפנים מעוותות באימה. זה כאילו מישהו תקע סכין היישר בלב שלי. אני אמות אם משהו יקרה לה. אני מוכרחה לשמור עליה.

בנחישות מפתיעה אני מקלידה ליונתן הודעה.

אני: יונתן, אני מצטערת מאוד, אבל אני לא יכולה להמשיך לעבוד יותר במשרד. אמסור את מכתב ההתפטרות הרשמי שלי מחר.

התשובה שלו לא מאחרת לבוא.

יונתן: לא יכולה או לא רוצה?

אני: זה לא רלוונטי.

יונתן: זה רלוונטי מאוד!

אני: התוצאה זהה בשני המקרים.

יונתן: את מחויבת לתת לי התראה של עשרים וארבע שעות, לפחות. אז מחר תגיעי בעשר.

זה הכול? דקירת אכזבה.

אני: בסדר גמור.

הוא מתנתק מהוואטסאפ ואני מכבה את המסך. אני צריכה להרגיש הקלה שהוא לא התעקש לשמוע מה עומד מאחורי ההתפטרות, אבל היא לא מגיעה. אני מרגישה בעיקר חוסר אונים וריקנות נוראיים. המונית נעצרת ליד הבניין של ליאו ואני משלמת לנהג ויוצאת ממנה בכבדות. החיים שלי הופכים להזויים יותר מרגע לרגע. המשקל של האירועים האחרונים יושב על החזה שלי, במרחק רגע בודד מלמעוך אותי כמו חרק קטן וחסר חשיבות. הם מאיימים להכריע אותי.

אני נכנסת לבניין, גוררת את עצמי במעלה המדרגות ולא יכולה שלא לתהות איך יונתן היה יכול להיות אדיש כל כך. חשבתי שהוא יילחם, הייתי בטוחה שהוא ידרוש לדעת מה קרה והתאכזבתי.

זה הקטע המעצבן לגבי החיים, אף אחד לא שואל אותנו מה אנחנו רוצים. המילים שהוא עצמו אמר לי לפני כחצי שעה רודפות אותי, אבל אני מצליחה להדוף אותן. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע במחשבות עליו. יש לי דברים קריטיים יותר על הראש עכשיו. אני פותחת את דלת הדירה, נכנסת אליה ושולחת הודעה לנטי, רק למקרה הבלתי סביר שהיא ערה עכשיו. אני לא רוצה להדאיג אותה, אבל חייבת לוודא שהכול בסדר.

אני: מה קורה, בייב?

נטי: היית חייבת להעיר אותי באמצע חלום לוהט על צ'אנינג טאטום?  משהו דחוף?

אני: לא, סורי, את מוזמנת לחזור היישר אל תוך הזרועות המסוקסות שלו. 

נטי: לילה טוב, פארטי פופרית. 

אני: לילה טוב. 

אני נאנחת בקולניות, נועלת את הדלת אחריי ונוחתת על הכיסא בפינת האוכל.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? הנייד שוב רוטט ואני עונה לשיחה בלב הולם.

"את מוכנה להסביר לי מה, לעזאזל, עובר עלייך?" הקול של יונתן מלא בזעם שהוא מתאמץ לכבוש בקושי. הדים חלשים של מוזיקה נשמעים ברקע, ככל הנראה הוא נכנס למשרד שלו כדי לדבר איתי.

"מה עובר עליי? כלום. לא עובר עליי כלום." אני נשמעת משכנעת בערך כמו שסוזי לא מלקקת לו כל הפאקינג זמן.

"תעשי לי טובה מזוינת ולפחות אל תשקרי לי בפנים! למה כל כך קשה לך להגיד פעם אחת את האמת? נמאס לי משקרים! אכלתי מספיק מהם במערכת היחסים עם ויקי ועד כמה שקשה לי להודות בזה, את מוכיחה שאת לא טובה יותר ממנה." המילים שלו קשות וארסיות ופוגעות בבטן הרכה שלי. הקטע הכי גרוע זה שהוא לא טועה.

"לא לספר את כל האמת לא נקרא לשקר, מי כמוך יודע." אני מתיזה.

"תגידי. לי. מה. קרה." הוא מטעים כל מילה.

"אני לא יכולה, אני מצטערת." הקול שלי רועד.

"מה זאת אומרת 'את לא יכולה'? אני לא מקבל את התירוץ העלוב הזה!"

"בבקשה... אני לא יכולה לספר." הקול שלי חנוק מהגוש שעומד בגרון שלי.

"למה לא?" הטון שלו מתרכך, "את מעדיפה שנדבר על זה מחר פנים מול פנים?"

"לא," אני משיבה הפעם ביותר תקיפות משאני מכוונת אליה, "לילה טוב, יונתן."

"שלא תעזי לנתק את השיחה!" הוא נשמע מתוסכל וזועף כל כך.

"מצטערת." אני מנתקת ולא מספיקה לשמוע את התגובה שלו. אני נושכת את הלשון כדי לא להתפרק בבכי חסר שליטה.

למה התחושה היא של פרידה?

 

יונתן
משהו ממש מסריח בכל מה שקשור להתנהגות של מיה. למה היא לא מספרת לי מה קורה? מה כבר יש לה להסתיר, לכל הרוחות?

אני מטיח את הנייד בשולחן העבודה שלי בעצבים ושומע כמה דפיקות חזקות בדלת.

"פתוח!" אני קורא בקול רם מדי. אלי פותח את הדלת ומעלה את המשקפיים שגלשו לגשר אפו.

"יש סיבה מיוחדת לכך שרוב המסיבה אתה נמצא במשרד כאילו יש לך גופה להחביא?" הוא מתקרב ונשען בידו על הכיסא השחור שמיה ישבה עליו לא מזמן. הוא סורק בעיניו את הזרועות שלי. קמט עמוק מופיע במצחו, אבל הוא לא חוקר אותי לגבי הנצנצים.

"מיה התפטרה הרגע." אני אומר במרירות, עדיין לא מאמין למילים שיוצאות מהפה שלי.

"מה?!" הגבות שלו מורמות בתימהון, "היא הסבירה למה?" אני מניד בראשי לשלילה, "היא התנהגה ממש מוזר קודם."

"למה אתה מתכוון?" אני שואל בעניין ואלי מתיישב בכיסא.

"הצגתי בפניה לקוח חדש של המשרד לפני שלושת־רבעי שעה בערך, וכל הדם אזל מהפנים שלה בבת אחת, כאילו היא ראתה את השטן בכבודו ובעצמו. היא התנצלה וברחה למעליות."

"מי זה היה? מה הקשר שלו אליה?" אני מוטרד באמת ובתמים.

"רפאל נביא. בפגישה שלנו לפני כמה ימים הוא ביקש הדמיות עיצוב פנים לשורה של נכסים בבעלותו. תותח כבד." אלי נזכר, "למה? אתה חושב שיש קשר בינו לבין ההתפטרות שלה?"

אני מקליד את השם שלו בתוכנת התיוק הממוחשבת של הלקוחות שלנו ומוצא תיק כמעט ריק – בלי צילום של תעודת זהות, בלי פרטי מגורים, בלי תמונה. כלום.

"סוזי עדיין כאן?" אני מתעלם מהשאלה שלו.

"היא כאן פיזית, אבל הראש שלה כבר ממש לא איתנו. נראה לי שהיא האחראית הישירה למחסור החמור בפינלנדיה בבר." אלי מגרד את המצח שלו.

"היא בטח עוד לא הספיקה לסרוק את כל המסמכים לתיקייה שלו." אני מעלה השערה בקול רם ומחפש גם בגוגל, אבל לא מעלה אף תוצאה משמעותית, "הבן אדם פאקינג רוח רפאים. אתה חושב שהוא עדיין במסיבה?"

"ליוויתי אותו החוצה ממש לפני חמש דקות."

"פאק." אני חורק שיניים.

"אתה עדיין מתכוון לטעון שלא קורה ביניכם כלום?" הוא מתכופף לרגע ומתרומם מחדש כשבידו נוצה קטנה צהובה ומפלילה מאוד.

בן אלף.

"איך אתה יכול להיות בטוח כל כך שהיא לא נשרה פשוט מכתר הנוצות המגוחך שעל הראש שלך?" אני שולף מהמותן.

"אתה רואה עליו נוצות צהובות?" הוא מרים גבה. נקודה טובה.

"אוקיי, אוקיי, צדקת לאורך כל הדרך. זה מה שאתה רוצה לשמוע? מרוצה עכשיו?" אני אומר במה שנע בין חוסר סבלנות לבין ייאוש מוחלט. אלי נאנח.

"דיברנו על זה וביקשתי ממך בפירוש להשאיר את הזין בתוך המכנסיים! כמה קשה זה כבר יכול להיות? אם ההתפטרות שלה היא באמת בגלל הרפאל הזה, אז הוא עשה לנו טובה ענקית. יש לנו מזל שהיא כבר לא עובדת כאן כי זה יכול היה להיגמר כל כך הרבה יותר גרוע ואתה יודע את זה." הטון שלו עולה. אני מרים את בקבוק הוויסקי שעל השולחן ומוזג ממנו לשתי כוסות זכוכית. אנחנו נצטרך אלכוהול בכמויות מסחריות בשביל לנהל את השיחה הזאת.

"הלוואי שזה היה רק סתם סקס, זה היה הופך את הדברים בינינו להרבה פחות מסובכים." אני לוקח לגימה ארוכה מהכוס שלי ולא מסתכל בעיניו של אלי, "מה שאני יודע בבירור זה שהיא שונה מכל אישה אחרת שהכרתי."

"מאיזו בחינה?" אלי לוקח את הכוס שלו ושותה ממנה.

"היא מוכשרת ברמות לא הגיוניות, חכמה, חזקה, עצמאית ויפה כמו תמונה. מה עוד גבר יכול לחפש באישה?" אני משתף אותו במחשבות שלי ומערבב את האלכוהול בכוס בתנועה סיבובית.

"הכיוון שאליו השיחה הזאת מתקדמת לא מוצא חן בעיניי," אלי אומר בפנים מודאגות, "אם מישהו אחר היה מגלה על מה שקורה ביניכם ומדווח למחלקת כוח אדם, זה היה הסוף של שנינו. אתה צריך, לא, חייב לשכוח ממנה, אחרת האפיזודה החולפת הזאת עוד תתנקם בנו ותגרום לשנינו לאכול ערמות של חרא."

"אני חושש שזאת כבר מזמן לא אפיזודה חולפת."

"כמה זמן זה נמשך?" הוא שואל בתהייה שמתחלפת ברוגז.

"עדיף שלא תדע." אני ממלמל.

"נו, באמת, ג'וני, אתה מתנהג כמו ילד חסר אחריות בכל מה שקשור אליה. כששיחדת את עמוס כדי שיסיר את התביעה הסכמתי להעלים עין, אבל אם תמשיך לסבך אותנו בצרות מיותרות כששנינו יודעים שניתן למנוע אותן מראש, אני באמת אתעצבן." הוא מסיים את כוס הוויסקי שלו וכמעט מתחיל להזיע מרוב לחץ.

"אתה חושב שתכננתי את זה? זה פשוט פאקינג קרה!" אני משפשף את גשר האף בעצבנות.

"אני מתאר לעצמי שלא, אבל זו אחריות שלך לדאוג שדבר כזה לעולם לא יחזור על עצמו שוב." מתחשק לי לתלוש את כל הנוצות מהתחפושת המטופשת שלו באותה השנייה, אבל אני גוער בעצמי על המחשבה הילדותית ורק חושק את הלסת באי־שביעות רצון, "ותפסיק להסתכל עליי כאילו אני היורש הלא רשמי של דארת' ויידר. שנינו יודעים שיותר מדי מונח כאן על הכף ושאני צודק." אלי קם מהכיסא, "מחר על הבוקר אצור קשר עם מועמדים אחרים ואקבע ריאיונות עבודה. אתה בא?"

"כן, תכף." אני בוהה במסך המחשב במשך רגעים ארוכים כשהדלת של המשרד נסגרת אחרי אלי, ונשאר לבד עם המחשבות שלי.

אפשר להגיד על מיה הרבה דברים – שהיא מתכון לאסון, שרב הנסתר על הגלוי איתה, שהיא חוצפנית ושהיא צרה שרק מחכה לקרות, אבל תחושת בטן עמוקה וצובטת אומרת לי שאסור לי לוותר עליה עדיין.